נחום סוקולוב, אף כי בעל תכונה פּיוטית דקה ורכה הוא, אף כי נשמתו הספרותית נוחה מאוד להתפּעלות-הרגע, בכל זאת עבודתו בתור סופר-היום איננה צריכה להשראַת רוח מיוחדת–קראו את הרוח הזה בכל שם, אשר תקראוהו–ואיננה מוּתנָה משרירוּת השעה. מלבד מה שהוא משורר וצַייר לִכְשיִרְצֶה ואֵיך שֶׁיִרצה, הנה הוא גם עובד חרוץ ואוּמן מהיר במלאכת הספרות. סוקולוב עובד עבודתו הספרותית זה יותר מתשעת אלפים יום–הבוּ גודל למספּר הזה!–בהתמדה ובדיוק של “מודד-העת” כעבודת הלב הבריא בגוף חי. המכוֹנה הספרותית שלו, –אם יש להתשמש בהגשמה גסה כזו לכשרון-סופרים,–מוצקה כפלד, ואפניה משוחים תמיד בשמן ומתנועעים במהירות רבה. דיה לחיצה קלה של איזה זרם או קילוּח היוצר משטף המאורעות והמעשים, חשובים או גם בלתי-חשובים, על רַחיי הספרות של סוקולוב למַהֵר את סיבוּבם כ“גלגל לפני סוּפה”, ולא יעצרו גם בשעה שהם טוחנים כבר קמח טחון. ומכונתו הספרותית לא לבד שאיננה מתקלקלת במשך השנים, כי אם בה-במידה אשר היא מוסיפה לעבוד כן היא מוסיפה חריצות ודיוק, ועבודתה יותר שלימה ומתוקנה.

זה יותר מתשעת אלפים יום עובד סוקולוב עבודה שהיא הולכת ומתגברת בספרותנו העתונאית, וכשרונו מלא כוח עלומים. יכולים אנו לאמור, כי רק זה בשנים היותר אחרונות נתגלה כשרונו בכל תוקפו וגמישותו, בכל הודו ורעננותו. והיודעים אתם עבודה זו של סופר-היום מה היא? תמיד למַשש את דופק הזמן, תמיד לחדד את השמיעה ולהקשיב לכל נשיבה קלה בחיים ובספרות, תמיד להאזין לכל צרכי העת והאומה ולתביעותיהן הגלויות והנסתרות. סופר-היום צריך לחשוב ולשפּוט בעד קוראיו ולתפוס במהירות מיוחדה את הקוים היסודיים שבכל עניין ומאורע, ולעמוד על מהותם של הדברים. סופר-היום, הראוי לשם זה, צריך להיות בעל סקירה רחבה ויחד עם זה גם דקה; הוא צריך לצרף צירופים ולחשוב מחשבות ב“מקום המעשה” עצמו. סופר-היום צריך לאחד בקרבו את כשרון הסניגור והקטיגור גם יחד: הוא מוכרח בכל יום ויום זאת להצדיק וזאת להאשים. סופר-היום אָנוס ללחום את מלחמותיו בכל פּעם בכלי נשק אחר: פּעם מוטל עליו להזדיין בכלי נשק החריפות השכלית כדי לזעזע את המוחות, פּעם בכלי נשק הרגש למען עורר את הלבבות. סופר-היום צריך להיות בכל עת ובכל שעה זריז ומהיר וקל כנשר וחרוץ כדבורה. מלאכתו: חטוֹף וכתוב, חטוף וחשוב. תכונתו: נוח להתלהבוּת וקל להלהיב את הרוחות, נוח להשפּעה וקל להשפּיע. סופר-היום צריך להיות בעל כשרון מיוחד לניתוח הענינים והמאורעות של הכלל ושל הפּרט וגם מסוגל להכללה. בחריצות מיוחד עליו להפריד או לחבר את חזיונות החיים להוציא מכל אחד מהם את התמצית ולמצוא בכל אחד מהם את הגרעין המסתתר תחת קליפּות רבות. סופר-היום צריך להיות מלא עיניים, וכל עיניו צריכות להיות תמיד פּקוחות ולחדור מבעד כל המסיכות והצעיפים אל עצם הצורות המסתתרות מתחתם. לא די לו לסופר-היום רק להכיר בסקירה אחת את המסוה, עליו להיות בּחוּן ומנוסה גם להסיר אותו, במשיכה-מהירה אחת, מעל פּני הדברים, ועל כולם הוא צריך לסגל את הכשרון לבטא הכל בקיצור, בסגנון הפּתגמים השנונים, ולהמנע בכל האופנים מן האריכות הממושכה. ניביו של סופר כזה המה ברקים וחזיזים, דיבוריו מפוצצים, ולמִבְטָאָיו–כנפיים. סופר כה מחיה בשפתו דברים יבשים וצנומים, נותן צבעים בהירים לעניינים חיוורים והוא מושך חוּט של חן ויופי או עוז וגבורה,גם על המעשים המצויים שבכל יום. גלגל המקרים והמאורעות ממהר לרוץ בתקופתנו, וחלילה לסופר-היום להיות מן הנחשלים והמפגרים אחריו. סופר-היום,–בטיפּוסו המעוּלה הכתוב מדבר,–הוא המתורגמן והמליץ בין גדולי החושבים שבדורו ובין הקהל הגדול, והוא גם המסביר, הממתיק והמַטעים את המחשבות והדעות העמוקות והדקות לכל אלה שאין זמנם בידם להתעמק ולחקור הרבה. סופר כזה יש בו ממידת החַלפָן, שהוא מחליף מטבעות-זהב באגורות נחושת למען חַלקֵן בקרב ההמון הגדול. למדרגתו של סופר-יום כזה, שהוא טיפּוס חדש ויקר מאוד גם בספרות האירופּית, שאף נחום סוקולוב מיום עלותו על במת ספרותנו. תולדות התפּתחותו הספרותית הן-הן תולדות התפּתחותה של הז’ורנַליסטיקה העברית. כבר עברו עליו מחלות ילדותה ונדנודי בַּחְרוּתה, והוא עומד עתה על מדרגת התפּתחות שלא הגיע אליה סופר-עברי מסופרי-היום זולתו.– – –

סוקולוב בתור סופר-היום הוא תמיד מוכן ומזומן ללמוד הכל מחדש, וכשרו מיוחד יש בו לשכוח מה שצריך וראוי לשכוח. כוח ההשתלמות אינו פּוסק בו לעולם ¹. הסתכלותו תמיד בהירה ושקטה, והוא מוצא תמיד דרך חדשה אם הישנה נתקלקלה ולא תצליח. הוא אוחד תמיד ב“שביל הזהב” ומתרחק בּכּל מקיצוניות. חוק וגבול לא יעבור לעולם. אולם “שביל הזהב”, שהוא בוחר בו באהבה יתירה איננו אותו הכּבוּש לרבּים, הקרוב לנוּסחָאִיוּת (בּאנאַליוּת), כי אם של סופר הכותב בשביל הרבים, בשביל הקהל הגדול, ולא בשביל מועט או אחת המפלגות. התרחקותו מן הקצווֹת מתבארת עוד על ידי הסתכלותו והתבוננותו בכל דבר מכמה וכמה צדדים ובחינות.

סוקולוב בתור סופר-היום איננו בוֹרא ערכים חדשים ואיננו מהרס את הישנים. הוא גם איננו סופר הטוֹוה את חוט-המחשבה מקִרבּוֹ ומנפשו, איננו סופר הדוֹלה את כל רגשותיו רק ממַעמקיו וממַעיינותיו הפּנימיים. אבל מצויין הוא בתור סופר מסביר, אשר רב כוחו וגדול כשרונו לעשות פּרסום למחשבות שילדו אחרים ולתת להם מְהַלכים בקרב הקהל. לא חפצתי להגיד בזה שמחשבתו של סוקולוב עקָרה היא לגמרי,–מאות ממאמריו יכחישוני על פּנַי,–אבל מתכוון אני לאמור: כח הסברתו גדול מִשֶׁל מחשבתו המקורית.

כח חייו הוא שקידתו העליזה, עבודתו אשר לא תדע ליאות. סוקולוב הוא מין Perpetuum mobile בתור ספרותנו-העִתִּית. הוא היה סופר-היום הראשון אשר נכנס לספרותנו מזוין בידיעת השפות החיות, אשר למד וקרא הרבה במקצעות שונים במדע וספרות, מלבד מה שהוא בקי בספרותנו העתיקה ובספרותנו של שנות הביניים ונאמן בכל אוצרותיהן וחדרי חדריהן.

הוא בולע גם כיום הרבה מכל אוצרות הספרות הכללית. בית-בליעתו הספרותי הוא של בת-היענה האפריקנית, אשר תבלע בנעימה גם שברי מתכות וגזרי זכוכית ואבני חצץ. ידיעותיו המרובות אינן “חדר המתים” באוצר זכרונו, כי אם אדמה פּוריה. (…) אף גרעין אחד מכל מה שהוא בולע לא ירקב בקרבו, מבלי אשר יצמיח פּרי מחשבה או רגש.

יש סופרים והם לא רק בין העברים, אשר קרן השכלתם שוה פּרוטה, או גם פחות מזה, ומהקרן הדלה הזאת יאכלו פּירותיה כל ימי עבודתם הספרותית. לא כן נ"ס. הוא מעשיר ומעשיר בכל יום את קרן השכלתו, אשר לא דלה ולא מעטה היתה גם בהכנסו אל ספרותנו, ומרחיב את חוג-השקפתו. הוא אינו עומד אף שעה אחת על מקום אחד. הוא גדל עם הדור, עם הסביבה הרוחנית שהוא חי בה. נפשו ערה לכל תנועה חברתית וספרותית, ועטו צמא תמיד לחומר חדש. והוא מעשיר את אוצרות ידיעותיו לא רק מתוך הספרים, כי אם גם על ידי נסיעות תכופות לארצות ולמדינות שונות. והוא מבין את חכמת-הנסיעה ויודע להפיק ממנה תועלת לרוחו. הוא יודע את טיבן של הבריות ואת הטבע מקרוב. וידיעתו זאת ניכּרת כיום בכל מה שהוא כותב.

יש סופרים שהם בבחינת משפּיעים ואינם מקבלים. אנשים כאלה מלאים דְחיוֹת-רוחניות; הם מעוררים את כל הבא בקרבתם לחשוב מחשבות והם מַפרים ומחיים את מחשבותיהם של אחרים. הם-בעצמם רק מולידים את המחשבות והם נותנים לאחרים לגדלן, לטפחן ולשכלל אותן. ויש סופרים שהם בבחינת מקבלים. המה מגדלים, נותנים תואר ודמות לזרע הרוחני שהם מקבלים מאחרים.

סוקולוב שייך לאחרונים. כשרון מיוחד יש לו לקלוט, לקבל גרגירי רעיון מן הספרות ומן החיים. הוא מקבל דחיות והערות מכל עבר, ואת כל אלה הוא מעבד וחוזר ונותנן בצורתו ודמותו הוא. והצורה הזאת לפעמים מה יפה ומה מקורית היא. אולם את הצורה היפה ומלאת-החן, שהוא

נותן למאמריו, הוא מקלקל לפעמים בידיו-עצמו, בהשתדלו להתאימה ולהקבילה לטעם קוראיו מבית-המדרש הישן.

האדם המודרני דורש מן הספרות ומן האמנות רק זרם שלדחיות והערות. גיאורג זימל מציין היטב את תכונתו של האדם המודרני באומרו: " Wir wollen ein Minimum objektiver Gegebenheit, das ein Maximus von Selbstthaetigkeit in uns entfesselt."

[“…מינימום של נתונים אובייקטיביים, אשר ישחרר בתוֹכנוּ מַקסימום של פעילות-עצמית”].

יותר ברור: אנחנו אוהבים את צניעוּתם של הדברים, הנותנת אפשרות לכל כוחות הבאור, ההרגשה והפּיתוח שבנו להתגלוֹת כראוי. אנחנו אוהבים את קימוץ הדברים, אשר עושרם מתגלה לנו רק לפי מידת עשירותנו הפּנימית; או בסגנון יותר עברי: חקרה לנו תיבת-גוֹמא שבה צפוּן הילד משה החי–מארון-זהב זבו קבור מלך מת.

אולם סוקולוב איננו כותב בעד הקורא המודרני. כי אם בעד הקהל הגדול של הקוראים העברים, אשר רובם עוד לא שכחו את טעם המליצה של “כפל הדבר במלות שונות כדי לחזק את הענין”. על כן הוא לוקח כל רעיון ולועסו ולועסו, עד שהוא נבלע באבריהם של קוראיו כמו מאליו, בלי הסב להם כובד-העיכול או יגיעת המוח.

נחום סוקולוב בתור פּייטן ומספּר נגלה לפנינו רק בשנים היותר אחרונות (ב“נעורי הנשר”; “מראות ומעשים”; “לוחות ושברי לוחות”). בתור מספּר וצייר, בתור חוזה חזיונות וסופר מסות (אֶסיאיסט) הוא, לפי דעתי וטעמי, יותר מצוין ויותר מקורי מאשר בתוֹר סוֹפר-היום.– – – בין “המראות והמעשים” ובקרב ה“לוחות ושברי לוחות” ישנן פּנינים ומרגליות שאחת מהן שקולה כנגד מאות ציורים וסיפּורים של מספּרים אחרים. באָמנות נעלה הוא מתאר את מחזות הטבע והחיים, את הבריות והטיפּוסים השונים.—

נ“ס יודע לתאר כצייר-אמן לא רק את מראה עיניו, לא רק את הצורות והטיפוסים הקבועים בישראל, כי אם גם את השאיפות והגעגועים של היהודי החדש, היהודי הציוני-והלאומי, ההולך ומתרקם, ההולך ומתהוה, את היהודי-הבּא, אשר שרטוטי טיפוסו עודם מטושטשים, מפוזרים ומפורדים.. סוקולוב הוא בעל הרגשה היסטורית דקה, והוא רואה את תקופות-חיינו הקודמות בעֵין צייר ופּסיכולוג (“נעורי-הנשר”); הוא רואה את ההווה בעיניים פּקוחות ובוחנות והוא מרגיש בהרגשה-מוקדמת גם את רוחן של תקופות-חיינו הבאות. אולם הוא לא מצא לו, - למרות כ”ה שנות עבודתו הספרותית,– עדיין את המקצוע הבלטריסטי, שהוא מוכשר לו ביותר. אין הוא בעצמו יודע ומרגיש הרגשה ברורה במה כוחו גדול, על כן הוא בוחן ומנסה, מבקש ומחפּש את כל דרכי הספרות-היפה. צעדיו אינם עוד בטוחים אף באחת מהן.

חסרונותיו העיקריים של נ“ס בתור אמן צייר: אין לו שיעור ומידה; הקומפּוזיציה שלו גרועה; הוא מַכבּיר צבעים מבהיקים זה על גבי זה, והוא מבליט יֶתר מדי את נטיותיו; הוא מבקש ומתאמץ לעשות רושם; עשירותו הרוחנית מתפזרת שלא לצורך, לפעמים לרעָתו וקַלקָלתו; לפעמים הוא נוּסחָאִי, באנאלי, בעצם מקוריותו. דיסציפּלינה ספרותית חסרה לו. הוא היה לסופר ולעורך כמעט בעת אחת. על כן הורגל להדפּיס כל מה שהעט פּולט. (…) וההרגל הזה מזיק לכשרונו הפּיוטי במידה מרובה. כל ההשפּעות הספרותיות שולטות ותוססות בו: הוא רומנטי שברומנטיים, ריאלי שבריאליים, מודרני שבמודרניים, אך גם בעצם מודרניוּתו איננו חופשי לפעמים – יסלחו לי על המבטא הגס – מהבּטלנוּת של דור המשכילים הראשונים. סוקולוב הוא בעל כשרון עצום, כשרון רחב ומרובה הצדדים, שלא רבים כמוהו גם בספרויות חיות, אבל לא הוא מושל בכשרונו, כי אם הכשרון מושל בו. כמעט אין בין כל סופרינו החיים והמתים היודעים להשתמש כמוהו בעושרה של השפה העברית; סגנונו העשיר, המלא לַיח וכוח, כמעט יחיד הוא במינו, אך אַחדות ופשטוּת אין לו. רדיפתו אחרי מלים ומבטאים נוצצים ומפוצצים, התאמצותו, לפעמים, להשתמש בכל מיני הסגנונים בבת אחת נוטלים מסגנונו את חריפותו ומַקהים את עוקציו החדים. יש מקומות במאמריו וציוריו של נ”ס, שהם מפליאים את הקורא בהוד סגנונם ומְריצוּתם, ויש מקומות שסגנונם כל-כך נפוח ובלתי טבעי, ממושך וממורט עד שהנך מתפּלא איך בעל טעם דק ובעל השכלה ספרותית ממדרגת סוקולוב מרשה לעצמו לכתוב בסגנון כזה שיש בו רק לבלבל את דעת הקורא ולא לברר לו את המושגים.– – –

נחום סוקולוב שהוא יוצא בית-המדרש הישן, זה הצָנָא-מָלא-סַפְרָא, זה המשכיל העברי – מערבי ובן דורנו הוא בחיצוניותו. אף תנועה קלה אחת, אך העויה אחת בלתי יפה או בלתי נימוסית לא הביא אתו מבית-מדרשו הישן, מסביבתו לפָנים. כל זה בנוגע לחיצוניותו, אבל במה שנוגע לסגולות נפשו הוא מאחד ומחבר בקרבו את סגולות המזרח והמערב גם יחד. ראיתיו יושב ראש בחברת הרבנים של הועד הקולטורי בקונגרס הציוני בלונדון, והנה גם שם היו כלֵי-זינו עליו: ילקוט ההלכות, האגדות והמדרשות. ואם יש צורך במראי-מקומות משו"ת של ראשונים ואחרונים, –גם אָז אין עיכוב ומניעה: הנה-הנם אתו מן המוכן באוצר זכרונו. עם הרבנים הוא מדבר בשפתם וסגנונם, לפי טעמם ורוחם. ואם הוא בא לחברת משכילים ונאורים הרי הוא איש מודרני לכל חוקותיו ומשפּטיו. Au courant, הוא יודע תמיד את החדשה היותר אחרונה בספרות האירופּית. זה האיש אשר מסקירה הראשונה קר, מיושב ופּרוֹזִי, זה האיש סוקולוב השופך היתוּל דק על כל העניינים שהוא מדבר על אדותם – לב רַגש בקרבו ונשמה פּיוטית לו. הוא רק אינו בעל-בכי; הדמעות אינן מצויות אצלו. הוא יודע לָשׂוּם מעצור לרוחו וסייג להתפּעלותו. הוא אוהב את היופי, גם ין לוֹ לראות ולב לחוש את כל היופי והנשגב שבטבע, שבאמנות, שבשירה ובזמרה, אַך את התלהבותו אינו מבזבז לעיני זרים. הוא למד בבית-מדרשם של האנגלים. הוא השיג שיווי-משקל רוחני במידה ידועה. הוא ניצח בקרבו את הגיטו. בחברתו הנך מרגיש כי נפש בריאה בלי כל ליקויים לאיש הזה. על היהודי החריף והשנון שבו מעידה רק האירוניה הדקה והכשרון לנתח ולהפריד כל דבר ליסודותיו, אשר חונן בהן במידה מרובה. הוא אינו לובש את התגא של סופר ושל עסקן ציבורי ולאומי ברצינות יתירה. הוא עושה רושם של איש פּשוט ומעורב בין הבריות. יתרונותיו וכשרונותיו אינם דוקרים את העין וצפונים המה בקרבו פניה. כשהנך יושב בחברתו של סוקולוב לא תשמע מפּיו אַף ההברה אַחת על אדות מה שכתב או מה שעשה, על אדות יתרונותיו והישגיו. ואיך הוא יודע להתהלך עם הבריות, לבלי פּגוֹע בכבוד זולתו אַף פּגיעה קלה ולבלי זַלזל ברגשותיהם של אחרים! קטנות-המוחין וצרוּת עין אין לו. הוא מכיר ומודה בכשרונותיהם ויתרונותיהם של אחרים.

בקיצור: סוקולוב הוא פּיקֵח עברי.