במאמרו “בינה לעתים” (המליץ ש"ז נו' 14) העיר ה' יהל“ל, כי תשובתי במאמרי “הזמן ביחוסו להעם” אינה כדאי לסתור בה את הטענה שבני-ישראל הם לאחר זמנם. אני מבאר את הדברים האלה כפשוטם, ובאמת הכונה בהם היא, שהעם שאינו הולך ומשתלם ומתפתח לפי ההשכלה והמדעים לטובת מין האנושי הרי הוא לאחר זמנו. ה' יהל”ל מוסיף, כי בעלי הטענה הנ“ל יכולים לומר, כי “הדעה אשר נשא עם ישראל, אשר בשבילה נשא וסבל, היתה עתה לקנין כל העולם, ואם כן אין עוד לישראל מה לעשות והוא לאחר זמנו בבחינת סגולתו המיוחדת לו, ומובן הדבר כי בבחינת היותו קבוץ אנשים חיים עליו לבקש חיים באשר ימצא, אם להתבולל בין העמים או באופן אחר”, ועל כן אין דברי מספיקים. על פי הדברים האלה ממציא ה' יהל”ל תשובה אחרת לטענת “לאחר זמן”, והיא, כי “אמונת האחדות היא מקור המדות הטובות ואהבת האדם איש לרעהו” וכו‘, ועל כן שגו ונואלו אלה "האומרים כי ישראל הוא לאחר זמנו; אדרבה עוד לא שב (עבר?) זמנו, כי טרם מלאה הארץ דעה את ה’ ומדור לדור ישתלם וישתכלל בזה מין האנושי עד היום אשר הוא יודע לה' ולעת ערב יהיה אור".
כשאני לעצמי אינני מבין את המגרעות אשר מצא ה' יהל“ל בדברי. הבאור הכללי שנתן להדברים “לאחר זמן”, היינו חסרון השתלמות לפי ההשכלה, אינו נוגע כלל לעניננו, כי אין איש האומר, שבני-ישראל בכל מקום שהם נופלים בהשכלתם משכניהם. ביחוד, האומר “שכל עצמותם וקיומם (של בני-ישראל) הם לאחר זמנם” אין כונתו בשום אופן על חסרון ההשכלה, שהרי חסרון כזה יוכל לתמיד להמנות. האומר שכל עצמו וקיומו של איזה עם הם לאחר זמנם, מתכוון לומר שחסר לאותו עם דבר יותר מצוין מן ההשכלה הכללית, דבר הוא אצלו כל כח חייו ושאי-אפשר למלא אותו. כן איני מבין את דבריו, כי בעלי טענת “לאחר זמן” יכולים לומר, כי “הדעה אשר נשא עם ישראל היתה עתה לקנין כל העולם ואין לו עוד מה לעשות, והוא לאחר זמנו בבחינת סגולתו המיוחדת לו, ועל כך בבחינת קבוץ אנשים חיים עליו להתבולל בין העמים, או לבקש לו חיים באופן אחר”. הנני יכול להבין אם יאמרו לי, כי הדעה של ישראל נתבטלה לגמרי מכל וכל, וכל העולם כלו עמד על דעה נאמנה, העומדת למעלה מן הדעה הבטלה של ישראל, וכל כן עם ישראל הוא לאחר זמנו; אבל לא אוכל להבין מדוע נפסלו ישראל בלאחר זמן אם כדעתם כן היא דעת כל העולם כלו? אם כן הרי הם באמת בזמנם, כי כל העולם מסכים עמהם. כן איני מבין, אם הדעה של עם ישראל היתה עתה לקנין כל העולם, ובתוכם גם, למשל, הרומינים והטשיכים וכו‘, למה איפוא נשאר דוקא עם ישראל לאחר זמנו ועליו להתבולל, ולא הרומינים והטשיכים וכו’? שמא תאמר, שאחרונים אינם זקוקים לזה, מפני שיש להם מרכז, אך הלא הטענה, כהודעת ה' יהל”ל, ערוכה כנגד תחית ישראל, שהיא שאיפה למרכז, ואם כן, באמור בעלי הטענה, כדברי ה' יהל"ל, כי “תחית ישראל היא לאחר זמן”, ברור הדבר, כי אין זה לא מצד ההשכלה ולא מצד הדעת של ישראל שהיתה לקנין כל העולם כלו, אלא, כמו שאמרתי, שהכונה על איזה דבר, שהוא כל כח החיים של העם ושעתה עבר זמנו.
על כן, בגשתי לסתור את הטענה הזאת, ראיתי חובה לעצמי לדבר גם על כח החיים הזמני בעם גם על כחו הרוחני. הוכחתי, כי שלש התקופות שמנו איזו חכמים בחיי עם ועם אינם אלא בדותא, ועל-פי טבע החיים אין לעם אפיסות הכחות טבעית, וכשהוא לעצמו אינו מזקין, כמו שלא הזקין עם הסינים, ועל כן אין מצד זה חיים לאחר זמן. האמנם ה' יהל“ל מצא פה את עוני, כי הימים האחרונים הוכיחו, שהשכלת היאפונים עמדה להם לנצח את הסינים שלא העמיקו בהשכלה. אבל אנכי לא דברתי דברי ביחס המצטרף בין עם לעם, אלא בחיי עם בפני עצמו, בלי בואו התנגשות עם עם אחר, עד כמה מושלת בו זקנה של רוב ימים ועמה אפיסת הכחות טבעית. שנית, לא על פי ההשכלה, שעליה מדבר ה' יהל”ל, התפתחות לפי ההשכלה והמדעים לטובת מין האנושי, נצחו היאפאנים את הסינים, אך על-פי השכלת הסייף, שלמדו בשקידה אצל הגרמאנים, שהיא ראשית חכמה בהציוויליזאציא האירופית, שהריחו אותה גם היאפונים. כלנו זוכרים, כי בשעה שרצה ביסמארק להגביר את כח גרמניא כנגד צרפת, היתה השתדלותו לא ע“ד השכלה ומדעים, רבוי מספר האוניווערזיטאֶטים והספרים הטובים, כי אם ע”ד הסעפטינאט ותגבורת המיליטאריזם. כן אנו יודעים, כי גם תבוסת נאַפאָלעאָן הראשון בשנת 1812, גם נפילת אוסטריא בשנת 1866 וצרפת בשנת 1870, לא היו מפני שבעלי-ריבם היו יותר משכילים מהם, כמו שנפילת רומא המערבית לפני הוואנדאלים ורומא המזרחית או ביצאנץ לפני הטורקים – לא היתה בסבת השכלת המנצחים.
אחרי התימי לדבר על הכח התלוי בזמן, פניתי לדבר על הכח הרוחני, האידיאה. אקוה, כי איש לא יחשדני, שעד בוא מאמרו של ה' יהל“ל הייתי חושב, שהאידיאה היא בריה בפני עצמה, חי הנושא את עצמו, המפיץ רעיונו לא על ידי איזה אדם פרטי או עם שלם, כי אם ברצונו הפשוט ובכח עצמו. ואחרי שבעצמי אמרתי, כי הכונה בהדברים “אידיאה פלונית באה קודם זמנה” היינו, שאין הדור מוכשר לה, לא אדע מה השמיעני ה' יהל”ל באמרו, שאם נאמר אדם פלוני בא לפני זמנו, הכונה, שהוא “הוגה במה שאין הדור ראוי עוד לה” ובהדעה שהוא הוגה ונושאה הקדים את זמנו, שאין דורו ראוי לה עדנה.
גם את ענין האחדות, שבו חושב ה' יהל“ל להרוס משרש את טענת “לאחר זמן”, זכרתי במאמרי הנ”ל, אלא שלא רציתי להניח את שאלת קיום עמנו על קרן הצבי של דעה פילוסופית. כמה חכמים (בעיניהם או בעיני אחרים) ושוטים איכא בשוקא, שאין להם עסק עם האחדות הפילוסופית ואהבת האדם הכללית, ואם נאמר להם לסבול משא עמם בשביל הדברים האלה, נהיה לשחוק בעיניהם. עוד זאת: ה' יהל“ל בעצמו אומר, כי מי שירצה יוכל לומר “שהדעה אשר נשא עם ישראל ובשבילה סבל היתה עתה לקנין כל העולם, ואם כן אין עוד לישראל מה לעשות”, ולאנשים כאלה הוא אומר, כי “אמונת האחדות היא מקור המדות הטובות ועתה עוד טרם מלאה הארץ דעה”; הלא הם ישיבו לו: הן האחדות כבר היתה לקנין כל העולם כלו, ואם אולי אתה אין דעתך כן, הנה אנחנו נחזיק בדעה זו, ובהיותה כבר לקנין כל העולם הנה תולדותיה הטובות מתפתחות זה מכבר לאט-לאט בקרב המין האנושי, וסוף-סוף תמלא הארץ דעה בלעדנו. ואני אוסיף עוד, כי גם לעת אשר תבא תקות ה' יהל”ל, ולעת ערב יהיה אור שבעתים, גם לעת הזאת הנני חפץ בקיום עמנו, אם גם אז לא יהיה לה' יהל"ל שום יסוד לבקש כזאת.
בכלל לא אכחד, שאני איגואיסט ואיני חפץ להיות למלח לתבשיל אחרים או שאור לעיסתם, ובחפצי בקיום עמי, אין זה בשביל הגדולות שהוא חייב, צריך או עתיד לעשות לאחרים, אבל בפשיטות, מפני שאני חפץ חיים לעמי, כמו שאני חפץ חיים לעצמי, רק בהבדל גדול, שאני, כאדם, סופי בעל-כרחי למות, וכל חפצי בחיי הוא להאריך אותם לזמן, ועַמי, לפי שיטתי שבארתי במאמרי, אינו מוכרח למות, ועל כן חפץ אני שיחיה לנצח. לא אכחד גם זאת, כי כשם שאיני מאמין בתעודות עם ועם, כמו שגליתי דעתי בזה מכבר, כן לא אאמין גם בנבואת ה' יהל"ל. בדברי באחד ממכתבי על ההבדל שבין תכונות ישראל ותכונות בני-יפת, אמרתי: "לאחד את הטבעיות השונים, לברוא לבני-ישראל רוח בני-יפת או להיפך, או לפשר בין אלה ואלה, אין צורך וגם אין אפשרות, לדעתי. לא לי, כאיש ישראל ונוגע בדבר, להכריע טבע מי יותר טוב, אך הנני אומר בדברי לעסינג: “יאמר כל אחד כי טבעתו היא האמתית” (“דרך לעבור גולים”).
על כן ראיתי יותר טוב לבלי לתלות את קיום העם באיזו דעה פילוסופית. העמדתי חי על חזקתו ואמרתי, שכל עם החי וישנו עוד בעולם לא עבר זמנו, והוספתי, שהעם והאידיאה אינם דברים התלוים זה בזה בהכרח, שהרי עמים אחרים חיים, בלי יחס מיוחד עם איזו אידיאה; שאם בני טיבעט אינם לאחר זמנם, כל-שכן שאנו אין אנו לאחר זמננו; שההיסטוריא בכלל אין לה עסק עם הפילוסופיא, ואם עוד נשאר מקום לבעל-דין לומר, שעם מושג עם או אומה קשורות גם איזו תמונות ידועות, חיצוניות או פנימיות, שאפשר לבעל-דין לומר על איזה מהן שנפסלה צורתן, הנה בענין זה על יסוד “אין חולקין בדבר התלוי בטעם” וזכות כל אחד להחזיק בשקול דעתן, – אין רשות לאיש להכריע, איזו מהן עבר זמנן ואיזו לא עבר זמנן. דברי אלה בכללם כוללים גם דברי ה' יהל"ל באיזה צד (כי זכרתי שם גם את רעיון האחדות הפשוטה, רק שלא רציתי לסמוך עליה לבדה), ובעיקרם אינם נותנים לעם על חברו יתרון בזכות החיים והקיום, ורשות לכל אחד לומר, כי טבעתו היא האמתית.
על כן לא היה ראוי גם לה' יהל"ל לפסול את טבעתו. יחזיק הוא בדעתו, ואני בדעתי, וכל אחד מאתנו יאמר, כי טבעתו היא האמתית.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.