אחד מכה“ע האשכנזים לבני ישׂראל הודיע באלו הימים בתמהון, כי “על פי מנהג אירופא” מתחילים אחב”י גם בירושלים לפרסםבדפוס כל דבר מועט שהם נותנים לצדקה. “ההבדל הוא רק בזה, שפה (בירושלים) הנותן בעצמו ובכבודו מודיע בקהל, כי לזכר מאורע פלוני נדב לדבר פלוני סך כזה וכזה. ובגליון האחרון ממכה”ע “הצבי” אנו מוצאים חמש מודעות כאלו, שבהן בעליהן מכריזים ומודיעים לכל העולם, כי מקרים שונים נדבו כל אחד לאיזו חברה מחצי פרנק עד פרנק שלם".

סבור הוא, כנראה, בעל הדברים האלה, שבני ארץ ישׂראל קבּלו מנהג הפרסום מאירופא המערבית, ועל כן הוא מתפלא על החדוּש שמצא במנהגם, שהנותן עצמו אינו בּוֹש לפרסם בשמו המפורש את נדבתו הקטנה, שלא כדרך ארצות המערב, ששם מלאכה זו נעשׂית על ידי אחרים, והנותן נוהג צניעות בעצמו ושותק. ולא ידע איפוא המודיע, שגם החדוש הזה מוצאו מאירופא – מאירופא המזרחית, ומשם הובא המנהג ביחד עם חדושו גם לארץ-ישׂראל.

ובכל זאת היתה ארץ ישׂראל “הסבּה הראשונה” לההמצאה הנפלאה הזאת, ואם לא ליושבי ציון, הנה לחובבי ציון המשפט לבקש פַּטֶנט על פרי-רוחם זה, כי אמנם הם ה“ממציאים”.

המשל אומר: “העני עשיר בהמצאות”, – ומי עני כישוב ארץ ישׂראל! גם היום עוד צרכיו מרובּים על כוחותיו הרבה מאד, וכל שכּן לפני איזו שנים, בעת שנתיסד בית הספר ביפו והפועלים נשארו בלי עבודה, וכל המאמרים והתוֹכחות והדרשות לא הצליחו לפתוח ידם של בני עמנו במדה מספּקת. אז נמצאו בין חו“צ “אנשי מעשׂה”, אשר נזכרו הלכה מאוּמתת ע”פ הנסיון, שאין מַפתּח נאמן להיד הסגורה הזאת כ“פרסומא מילתא” בדפוס יראת-הרוממות, שנשתרשה בלב “עם הספר” ביחוסו לאותו הספר הנצחי – עברה במדה ידועה, על פי חוק התקשרות האידיאות, גם על יחוסו לכל מה שמשתַּוה אל “הספר” בצורתו החיצונית, ובלי הכּרה ברורה יש בלב אדם מישׂראל מעֵין אמונה ברוממותו ונצחיותו של כל דבר הנדפס בשׂפת עבר, ומפני זה – גם תאוָה עצומה לראות את ש מ ו קבוע בדפוס באותיות מרובעות. בתאוה זו השתמשו איפוא אנשי מעשׂה שבחו“צ והנהיגו להכריז בכה”ע העברים על כל חתונה ועל כל ברית מילה וכו', לאמור: אני פלוני בן פלוני נדב לבי אותי לתת ליא“י, לכבוד המחותנים והזוג, או לכבוד המוליד והיולדת, וכדומה – הכל בשמות מפורשים ומפורטים – “סך”… על הרוב איזו פרוטות. ועתה צא וחשוב: במחיר איזו פרוטות היו לבני אל-מות גם “נדיב הלב” עצמו וגם כל אלה שלכבוֹדם התנדב – וכי יש לך “עסק” יפה מזה? ובכן אין לתמוה על כי נתפשט המנהג במהירות נפלאה ונקבע למשׂא ומתן זה “שוק” תמידי: חובבי ציון עומדים ומוכרים “הכרזות”, וכל הרוצים שיצאו להם “מוניטין” בעולם, באים ומשלמים פרוטותיהם וזוכים במקחם, מי בשורה אחת, מי בשתים ומי בעשׂר, הכל לפי ה”סך".

בראשונה נמצאו אמנם בין חו“צ מתי מספר שהיה לבם נוקפם, שהרגישו את הכיעוּר והשתדלו להתרחק ממנו. אבל סוף סוף נסחפו גם הם בזרם הזה בעל כורחם. הגע בעצמך, מה יעשׂה אדם כשחברו מבשׂרהו, שנשׂא אשה או הוליד בן, והוא יודע שלא תהיה רוח המבשׂר נוחה מברכה בלחש, אלא דוקא באזני כל ישׂראל? – וככה נצח ה”נימוס" את המוּסר והתחילו ה כ ל מברכים רעיהם בקול רם.

ולא עוד אלא שבמשך הזמן נתרחב הדבר ונהגו להכריז לא רק על הברכה, כי אם גם על הקללה, לא רק בשביל לעשׂות נחת רוח לאוהבים, כי אם גם בשביל להכעיס את השׂונאים, ביחוד “שׂונאי ציון”. אם עשׂה אדם מעשׂה או דבּר דבר או כתב מכתב או מאמר בכה“ע, שיש בו, או שאני רואה בו, הפסד לחבּת ציון או זלזול בכבודה, ומבקש אני לעשׂות נקמה בבעל העבירה ולהלבין פניו ברבים – אין מן הצורך שאאבּד זמני וכוחי בסדור טענות וראיות המוכיחות שגגתו או זדונו, אלא יוצא אני ל”שוק" ועומד ומכריז: הוו יודעים שפלוני בן פלוני הוא חוטא ומחטיא, או שדברי פלוני הם הבל ורעוּת רוח, והא ראיה… שהרי נדבתי ח"י פרוטות “לבית הספר שביפו” או “לטובת הפועלים”!

וכבר היה מעשׂה בשנה שעברה, באספת חו“צ באודיסא, שאחד מאנשי הוַעד השתמש בשעת הכושר, בהיות בין הנאספים רבים מנכבדי חו”צ מערי המדינה, והרצה לפניהם את טענותיו נגד “הקרבן המָשחת” הזה, עד כמה מסוגל הוא לעורר תאוות רעות ומדות מגוּנות ועד כמה מתנגד הדבר לדרכי אבותינו מעולם בעניני הצדקה, והן לא נאה לבנין רם ונשׂא כישוב הארץ להבּנות מחורבנם של הרגש המוסרי וטהרת הלב. וכל המסובּים שמעו את הדברים בכובד ראש, כראוי… והכל נשאר כשהיה.

ועתה, לפני איזו שבועות, התלקחה באחד מכה“ע העברים מחלוקת לשם שמים בין שני סופרים מפורסמים: לאיזה ענין “מן הישוב” נאה יותר להקדיש את הפרוטות הללו, לבית הספר שביפו או לשכלוּל הפועלים? זה אומר: תלמוד גדול ובית הספר קודם, וזה אומר: לא כי מעשׂה גדול ולפועלים משפט הבכוֹרה. ואני, אִלו ידעתי שדברי יהיו נשמעים, הייתי מכריע ביניהם ואומר: הפרוטות הללו, ינתנו “לעגל”, ו”למשכּן" יעמוד רוַח והצלה ממקום אחר.