© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

(מהוויכוח בוועד הלאומי ¹)

הא' בוטקובסקי האשים את שליחי פועלי פתח-תקווה שהם לא דיברו בסגנון סַלוני למדי; ואמנם, חברינו אינם אנשי טרקלינים. אבל לא תמיד מעיד הדיבור הטרקליני על יושר ועל אמת. פונטיוס פילטוס ידע תמיד לדבר בשפת הסלון הרומאי, אולם נביאינו השתמשו בשפה בלתי פרלמנטרית לגמרי. ישעיהו קרא את ירושלים בשם זונה, ואילו היה יושב ראש בשעה שישעיה השמיע את חזונו, וודאי שהיה קורא אותו מיד לסדר ומפסיקו בפסוקים הראשונים של תוכחתו המרה והזועמת. אין אנו נביאים ואין לנו אולי הרשות להשתמש בשפתם, אבל אילו היה מי שהוא מאתנו רוצה להגיד מה שיש להגיד על מעללי פתח-תקווה דברים כהוייתם, לא היה מספיק לו גם הלכסיקון של ישעיהו.

למַה אנו מחכים מישיבת הוועד הלאומי?

אין אנו משלים את נפשנו, שהוועד הלאומי יכול להכריח את אנשי הוועד החקלאי בפתח-תקווה לחזור בתשובה, או שהוא יוכל בכוחו להבטיח את זכות העבודה העברית ולהכניס פועלים עברים לקטיף. אין לוועד הלאומי כוח של כפייה, ולא בכפייה ייעשה הדבר הזה. אולם דבר אחד מוטל על הוועד הלאומי – דבר האמת, להשמיע את האמת על פתח-תקווה, על תעלולי הוועד החקלאי ועל המצב במושבות בכלל, למען ידע כל היישוב, כל העם היהודי את החרם נגד הפועל היהודי ואל יוסיפו האנשים הללו המתחפשים בשם “הוועד החקלאי” להוליך שולל את דעת הקהל ולהמשיך את משחק-התרמית והצביעות שהם משחקים זה חדשים את באי-כוח היישוב, הפועלים, ההנהלה הציונית והממשלה. רק היום או אתמול פירסם הוועד החקלאי מכתב ב“דואר היום” מלא התחסדות בדבר רצונם העז והתאמצותם להכניס פועלים עברים לקטיף – ולעבודה בכלל, אלא ששליחי הוועד-הלאומי “לא באו לעזרתם”. הא' בוטקובסקי מאמין, כנראה, בדבריהם והוא קורא באופן סלוני את הא' קלוואריסקי בשם “בוגד” על שנסע מפתח-תקווה, כי לא יכול עוד לנשוא את ההתעללות והרמייה של הוועד החקלאי.

הוועד החקלאי רוצה לברוא ביישוב רושם שהוא “משתדל” ו“מתאמץ” להכניס פועלים עברים לעבודה; אולם את הדבר שהם רוצים להעלים מהיישוב העברי – הם מגלים באופן ציני לממשלה. לבאי-כוח הממשלה הגידו אנשי הוועד החקלאי, שהם רואים סכנה עצומה בפועל העברי במושבה, ושאין כאן שאלת הקטיף בלבד, אלא שאלת העבודה העברית בכלל. הפועל היהודי המאורגן החריב את תל-אביב ואת כל המפעלים שהוא עבד בהם, ואם ייכנס למושבה, יחריב ויהרוס גם את המשק החקלאי ואת ענף הכלכלה הכי פורח בארץ – הפרדסנות. במכתבם ב“דואר היום” ובדבריהם לבאי-כוח היישוב מבטיחים האיכרים, שהם מתאמצים להרבות את העבודה העברית במושבה, ולבאי-כוח הממשלה מספרים אותם האנשים שהפועל היהודי אינו כלל פועל המושבה, ואין לו כל זכות לעבודה בתור פועל המקום, כי הוא הוכנס ו“הורבץ” במושבה ע“י ההנהלה הציונית באופן מלאכותי מתוך כוונות ומטרות פוליטיות. ולא רק הוועד החקלאי בפתח-תקווה משטין ככה בפני הממשלה. אחד הפקידים הגבוהים של הממשלה, המתעסק בענין פ”ת סיפר לי, שבאו לפניו “אנשי הוועד של סמילנסקי” – כנראה, וועד התאחדות האיכרים – וסיפרו לו על הסכנה הצפויה למשק החקלאי ולמושבות מהפועל היהודי, שהרס כבר את המשק בעיר ועתיד להרוס את המשק בכפר.

ודעו: שאלת העבודה העברית במשק החקלאי העברי, שאלת הפועל העברי במושבה בכלל אינה רק שאלה לפועלים ולמחוסרי עבודה. זוהי עכשיו השאלה המרכזית של ההגשמה הציונית.

א"י היא ארץ קטנה ודלה ורוב אדמתה כחושה ורזה, אדמת טרשים וחולות, ויש שטח לא גדול המסוגל לשמש מקלט לרבבות ידים עובדות – זהו שטח ההשקאה ואיזור המטעים. לא הקונצסיות שבים-המלח – אשר בניצולו יעבדו אולי אילו מאות פועלים, כי אם שטח המטעים המושקים ישמש בתקופה הקרובה מקום קליטה להמוני עובדים. בשטח זה תלויה תקוותנו. עם גאולת שטחי האדמה המוכשרים לעיבוד אינטנסיבי קווינו שיפתח כר נרחב לעלייה עברית הרוצה להתפרנס בארץ-ישראל מיגיע כפיה. ואם מקום זה נכנס לרשות הון עברי פרטי המחרים את הפועל העברי ואם נגד זכות עבודתנו בפנה זו יעמדו במגלבים של שוטרים בריטיים וערבים, ובמקום זיעת אפינו יישפך על אדמה זו דם חלוצינו וחלוצותינו, הדורשים עבודה ואין – נעמוד ונילחם כאשר יילחם איש על נפשו.

השנים הקרובות תַכרענה את הגורל. פינה זו של שטח המטעים עומדת בתקופה הקרובה להיות למרכז ההתיישבות העברית. אנו לא נחכה עד שההון השואף רק לבצע ירכז במקומות אלה פועלים זולים לאלפים ולרבבות מכל קצווי הארץ ומחורן ומסוריה וממצרים, ואנחנו נבוא אחר כך ונצעק חמס. אין אנו רוצים להלחם בפועל הערבי, ולא ניתן להפוך את מרכזי ההתיישבות העברית לשדה קטל בין הפועל העברי והערבי. האפנדים היהודים בפתח-תקווה מכניסים את העבודה הזולה גם בנקודות ההתיישבות החדשות, ואם בשעה מכרעת זו לא יעמוד כל היישוב היהודי בארץ וכל התנועה הציונית בעולם על המשמר – נאחר את המועד. נגד סכנה זו אנו נלחמים ונילחם. זוהי שאלת החיים והמות בשבילנו. את גזלת אדמת ישראל מהעם היהודי ומהעובד היהודי על ידי בעלי הון בוגדים ומתכחשים לא נשלים – ואוי ואבוי לתנועה הציונית כולה, אם היא תשלים!

אין אנו נלחמים על מחוסרי עבודה. איננו מבקשים רחמים על רעבים וסובלים. לא חסד את הפועל היהודי אנו רוצים – אנו נלחמים על נפשה, על כבודה ועל עתידה של הציונות. ואם נגזר עלינו שבמלחמה זו יישפך דמנו – לא נרתע. באנו לארץ לשם הגשמת הציונות – ואנו יודעים למסור את נפשנו על הגשמה זו.

בוטקובסקי הזכיר לנו שהראשונים ששפכו את דמם בא“י בעד א”י, היו האיכרים. נכון הדבר, ואנו חרתנו את זכרונם בלבנו. אבל חושש אני, שאנחנו הפועלים הננו היחידים שעודנו זוכרים את הדבר הזה. כי הזכרון הזה מחייב לדבר מה. לא אנו, כי אם בני האיכרים בפתח-תקווה שכחו – ובזמן קצר מאוד – את הדם שנשפך בפתח-תקווה זו גופא לפני שבע שנים, במאורעות מאי, וגם שכחו את השבועה, אשר נשבעו על הדם השפוך.

היש למפירי השבועה ולעוזבי ברית-הדמים הזכות להזכיר לנו נשכחות?

גם בסערת המלחמה אין אנו מטילים אשמות על כלל האיכרים. לא כל האיכרים בפתח-תקווה נתנו ידם לוועד החקלאי, לא כולם מתכחשים לעבודה העברית, ואין הזכות לוועד החקלאי להעטות כלימה על פתח-תקווה ולדבר בשמה. במעל של יום הדמים בפתח-תקווה היה רק קומץ קטן של אפנדים יהודים הנכונים למכור את ארצם ועמם בעד בצע כסף. אבל מדוע שותקת התאחדות האיכרים? מדוע אין היא מסתלקת בגלוי ובפומבי מהשטנה והשיסוי, שאויבינו בנפש מנהלים נגד העבודה העברית?

אם לציבור האיכרים יש טענות וחששות, אם הם רוצים להבטיח עבודה שקטה ומתמדת – אנחנו מצדנו נכונים בכל רגע ליסב אתם יחד, לברר ולבחון את הקשיים ולמצוא דרך לעבודה משותפת ומוסכמת. אם כנים דברי בוטקובסקי, ששאלת העבודה העברית במושבות צריכה להיפתר מתוך הסכם של שני הצדדים – הריני מודיע בשם הסתדרות העובדים, שאנו מוכנים בכל שעה למשא ומתן את האיכרים ואת באי-כוחם לשם הסכם הדדי; יותר מזה – אנו תובעים את המו"מ הזה ואת ההסכם הזה. ציבור הפועלים בארץ נתחנך מתוך יצירת משק חקלאי ומתוך הנהלת משק חקלאי, ואנו יודעים את הקשיים והשאלות המיוחדים של החקלאות – ואנו רוצים להשתתף ביצירת תנאים כאלה בעבודה החקלאית שיעזרו לפיתוח המשק החקלאי, גם אם הוא משק פרטי, בתנאי שזכות העבודה העברית לא תיפגע ולא תיפגם, כי זוהי לא זכות הפועל העברי בלבד, אלא זכותו של כל המפעל הציוני, זוהי זכות עם.

על הזכות זאת נלחמנו ונילחם. ואם לעזרת הפרדסנים המתכחשים והבוגדים עומדת המשטרה – אנו מאמינים בכל זאת, שכוחנו יותר גדול, כי מאחורינו עומדת תנועת-עם, ותקוות-עם קשורה בגורל מלחמתנו.

והדבר המוטל בשעה זו על הוועד הלאומי – ועל כל איכר ואזרח יהודי המשתתף בוועד הלאומי – זהו גיוס התנועה כולה לשם הבטחת הזכות הזאת בעוד מועד, בטרם אחרנו, בטרם קרה האסון שאין לו תיקון. אתם תתחייבו בנפש התנועה, אם תניחו שהמלחמה הזאת תהיה רק מלחמת הפועל, כי על נפש הציונות ועל עתידנו הלאומי בארץ אנו נלחמים.

ירושלם, יז טבת תרפח [דבר 803]

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.