¹

לזכוּתוֹ של “המוֹשב השלישי של הוַעד הלאוּמי” ² יש לציין, כּי הוּא לא הרדים, לא השקיט, לא השלים עם רפיוֹנוֹ, עם רפיוֹן הישוּב. אַדרבּא, הוּא ניסה לעמוֹד על מצב הדברים לאמיתוֹ והתאַמץ להצעיד אוֹתנוּ צעד כּל-שהוּא קדימה. הוּא תבע את זכוּתוֹ, הוּא תבע את זכוּתנוּ.

חשיבוּתוֹ של המוֹשב השלישי אינה בּזה שהוּא זכה לשַמש דֶקוֹרַציה לאוֹרחים חשוּבים, ששמע אוֹ השמיע נאוּמים יפים. ערכּוֹ – בּהחלטוֹת המעשׂיוֹת המעטוֹת שהוּא קיבּל (ודוקא על דעת עצמוֹ, מבּלי לשאוֹל אם זה יהיה לרצוֹן לאחרים אוֹ לא), בּרצוֹן הבּרוּר אשר היה חדוּר: להגבּיר את כּוֹח האוֹטוֹנוֹמיה היהוּדית בּארץ-ישׂראל.

בּחוּץ-לארץ רוֹאים את הועד הלאוּמי כּמוֹסד העליוֹן של היהדוּת הארץ-ישׂראלית, כּעין סַנהדרין, כּביטוּי השלטוֹן היהוּדי. רוֹאים בּוֹ מהרהוּרי הלב, המבקש תנחוּמים וּמפלל לגאוּלה. מתארים אוֹתוֹ בּשלל-צבעים. ההנהגה הציוֹנית רוֹאה בּוֹ עד היוֹם כּלי-תשמיש דֶקוֹרַטיבי אשר אין לוֹ כּל זכוּיוֹת, ואשר בּיחס אליו אין כּל התחייבוּיוֹת, מוֹסד לקבּלת פּני אוֹרחים, פוֹרוּם “לדבּר על לב ירוּשלים”. לגבּי הקהל הרחב בּארץ, המתעוֹרר רק לתרוּעת שוֹפרוֹת, למַנגינת תהלוּכוֹת בּסך אוֹ לנפֶץ נפילת חוֹמוֹת, כּבר נגמרה המלחמה בּעד אִרגוּן הישוּב. נגמרה בּהצלחה. נקראה אסיפת-הנבחרים, נוֹסד הועד הלאוּמי. יש בּוֹ כּבר כּדי אחיזה, תביעוֹת, בּיקוֹרת, יחס-בּיטוּל ותקווֹת-אַכזב. אוּלם בּשביל הועד הלאוּמי, בּשביל אוֹתם הכּוֹחוֹת אשר הוֹדוֹת לעמלם וּלמַאמַציהם הגענוּ עד הלוֹם – מלחמה זוֹ בּעד הגשמת השלטוֹן העצמי של כּנסת ישׂראל בּארץ אך הֵחֵלָה.

גדוֹלוֹת לא נדרוֹש כּיוֹם מאת הועד הלאוּמי. את שאלוֹת חיינוּ הכי-חמוּרוֹת לא בּידיו לפתוֹר. לא בּידיו כּיוֹם להעלוֹת ארוּכה למַדְוֵינוּ בּארץ, לעמדתנוּ הנִקלָה והרפוּיה בּממשלת הארץ, לחקלָאוּתנוּ המפרפּרת בּחוֹסר כּל הֵרחבה, בּאין תקוה לימים יוֹתר טוֹבים, לעליה הנעכּבת ונעצרת, לחוֹסר העבוֹדה המַחפּיר, השוֹלט בּערינוּ וּבמוֹשבוֹתינוּ. לא נטיל על שכמוֹ כּיוֹם את כּל אלה. למען הילָחם בּכל זה נחוּץ כּוּח. והכּוֹח הזה, העוֹשׂה וּמצַוה בִּפְנים, המַשפּיע כּלפּי חוּץ, אין לוֹ. הכּוֹח הזה צריך להיוָצר. וּזכוּת קיוּמוֹ של הועד הלאוּמי כּיוֹם היא בּמידה שהוּא נלחם על הכּוֹח הזה, בּמידה ש הוּא יוֹצר אוֹתוֹ לעצמוֹ.

וּבמוּבן זה יש לציין לטוֹבה את המוֹשב האחרוֹן.

הועד הלאוּמי לא הסתפּק הפּעם בּכיבּוּדים וּמַחמאוֹת, בּנאוּמי נשׂיאוּת ארוּכּים (אלה לא חָסרוּ, כּמוּבן) וּבהרצאוֹת סתם על עליה וכלכּלה, שאינן גוֹררוֹת אחריהן מעשׂים. הוּא דרש לוֹ את כּוֹחוֹ, את הכּוֹח המגיע לוֹ: הוּא דרש מאת ההנהגה הציוֹנית שתתמוֹך בּוֹ בּתביעת-זכוּיוֹתיו. הוּא קיבּל החלטה לדרוֹש מאת הממשלה – בּשליחת מַלאָכוּת מוּרכּבת מאת הועד הלאוּמי וּוַעדי הקהילוֹת – את הזכוּת של קביעת חוּקת הקהילוֹת, של הטלת מסים לקהילוֹת ולוַעד הלאוּמי (הצעת א. בּלוּמנפלד). הוּא קיבּל החלטה כּי כּל עניני הקרקעוֹת של יהוּדים והעברתם נַעשׂים רק על ידי הוַעד הלאוּמי. הוּא קיבּל את ההחלטה, כּי כּל הכּספים הנמצאים בּעין בּקוּפּת “קרן הגאוּלה” ³ ואשר יִגָבוּ – יוּקדשוּ כּוּלם לגאוּלת הקרקע בּתוֹר רכוּש לאוּמי (הצעת בּ. כּצנלסוֹן).

להחלטוֹת אֵלוּ יש חשיבוּת רבּה: מלחמה זוֹ בּעד אישוּר משפּטי של הוַעד הלאוּמי, של זכוּתוֹ להטיל מסים, לקבּוֹע את חוּקת הקהילוֹת – זוֹהי מלחמתנוּ בּעד חיים מדיניים בּארץ. זהוּ הדבר אשר יעשׂה את בּיאת-הכּוֹח של הישוב בּארץ-ישׂראל לכוֹח פּוֹעל וּמַשפּיע על חיי הישוּב.

ההחלטה בּענין הקרקעוֹת, אשר נתמכה בּרצוֹן טוֹב מצד אכּרי המוֹשבוֹת, מכוּונת להשליט את הוַעד הלאוּמי על הענינים הקרקעיים המשפּטיים, מַגבּירה את כּוֹחוֹ הכּספּי, מציגה בּרשוּת החלטתוֹ את ענין הקרקעוֹת המסוּפּקים, אשר היוּ עד הנה הפקר לכל אַלים, לכל מַסיג גבוּל וּלכל מרַדף-אבַנטוּרה. בּהחלטה על דבר כּספּי קרן-הגאוּלה הבּיע הועד הלאוּמי גלוּי וברוּר, לשם מה התנדב הישוּב העברי בּארץ בּימים היפים ההם. עוֹד אז דרשנוּ אנחנוּ, חברי “אחדוּת-העבוֹדה” שבּוַעד הזמני, כּי הכּספים יוּקדשוּ למַפרע לקרן הקימת לגאוּלת הארץ. והצעה זוֹ לא נתקבּלה, אם כּי הוּבע הרצוֹן הכּללי כּי הכּספים יוּקדשוּ לשם זה, בּאשר ראוּ בּה פּגיעה בּ“משמעת”.

עכשיו נתעוֹררה השאלה מחָדש. גם כּאן היוּ נסיוֹנוֹת מצד חסידי-המשמעת להטיל ספק בּזכוּתוֹ של הועד הלאוּמי, היה גם נסיוֹן מצד הגזבּר של ועד-הצירים לאַיים, כּי החלטה שכּזאת תעמיד חס ושלוֹם בּסכּנה את קיוֹם המוֹרים, הפּקידים והקבוּצוֹת. אבל ההגָנה על זכוּת הועד הלאוּמי ועל הַקדָשת הכּספים לשם המטרה העיקרית של ההתנדבוּת – גאוּלת הקרקע – נתמכה הפּעם גם מפּי אִכּרים וחרדים (גיסין, הרב ציטרוֹן), וההחלטה נתקבּלה.

לקבּלת ההחלטוֹת האמוּרוֹת, וּלמהלך הישיבוֹת בּדרך כּלל, גרמה בּמידה מרוּבּה השתתפוּתם של שליחי הפּוֹעלים. ציבּוּר הפּוֹעלים, המרַכּז את כל מַעיָניו בּמלחמה בּעד כּיבּוּש עֶמדה בּעבוֹדה, בּעד יצירת מקוֹם לחיים אנוֹשיים פּוֹריים לעוֹבדים ולבּאים, אינוֹ יכוֹל להזניח גם את המלחמה בּעד הזכוּיוֹת הלאוּמיוֹת של הישוּב. החלטת ההסתדרוּת הכּללית של העוֹבדים העברים בּארץ-ישׂראל בּדבר הפצת סלע הישוּב ⁴, מבּיעה את ההכּרה הזאת של ציבּוּר הפּוֹעלים, את נכוֹנוּתוֹ ואת עֵרוּתוֹ להגן על האַתחַלתא של חיים אוֹטוֹנוֹמיים, אשר נוֹצרה לרגל התאַמצוּתוֹ וּפעוּלתוֹ.

שבט תרפ"א.