(כ“ז בטבת, תרצ”ד)
יש השקפות, המפקפקות בצורך להרבות השכלה בארץ ישראל, ואני צריך לומר לכם, שאני אחד מבעלי ההשקפות ההן, כלומר: אחד מאלה המפקפקים, אם יש צורך לפטם אותנו יותר מדי בתורה והשכלה, מה שעשינו בהצלחה מרובה בגלות. אוסישקין הזכיר בנאומו, כי זוהי אצלנו מחלה כרונית, שאפילו רופאי “הדסה” לא ירפאוה. אבל, אפשר שארץ ישראל תרפא אותנו ממחלה זו. תמיד היו רואים בעמנו ראש גדול וגוף חולה, מוח גדול אבל עצמות לא חזקות; זהו בלי ספק סימן מחלה. באמת היה כדאי לכוון כאן את ההשכלה במסלול אחר. הקדוש-ברוך-הוא הרבה לנו תורה ומצוות, תורה “רוחנית”, ועכשיו כדאי, למשל, לזכות דוקא את ישראל בבתי ספר למלאכה. ד“ר שבאדרון במאמרו ב”מאזנים" כבר עמד על רבוי בתי-הספר מכל המינים המצויים בארץ. יש עושר של מהומה בבתי הספר, אבל אין בתי ספר לכל מיני מלאכה, ואנחנו איננו מצטיינים בבעלי מלאכה טובים. יש לנו עובדים, שמין עבודתם נתפרסם ברבים בשם “עבודה יהודית”. כבר לפנים כתבו: היהודים בורחים מן המלאכה או שתופסים מלאכות קלות, וכל מלאכה נמבזה ונמאסה – מלאכת יהודים היא. ברוסיה היו מונים תמיד את ישראל, שמלאכתם פסולה. זה מראה על איזו פחיתות, והיא באה מפני שאין לנו אהבה למלאכה, ואי-אפשר להשתלם בשום דבר בלי אהבה אליו. וכאן היה כדאי לשנות את היחס לאל המלאכה. בקונסטיטוציה הראשונה שלנו הכריזו: “ארור עושה מלאכת ה' רמיה”, כי כל מלאכה צריכה להיות מלאכת ה', לכן הטילו על מלאכת רמיה את הקללה ההיא. והשכלה כזו נחוצה לנו. אנו באנו לבנות ארץ, ואין ארץ נבנית אלא מתוך ידיעה, אהבה ומסירות נפש, ומדות אלה מוכרחות להביא לידי קפדנות, דיוקים ודקדוקים, ממש כמו שנהגנו בתורה הרוחנית, המקובלת בידינו. שם היינו מרבים בפלפולים, חקירות. זה היה דבר טבעי מאד שאהבו להחמיר בכל מצוה קלה כבחמורה. וכאן היינו צריכים ליצור רשת של מוסדות כאלה, להשכלה כזו, ולברוח מההשכלה הריקה השואפת לדיפלומים. אצלנו יש “תורה לשמה”. פירושה באמת הוא: לשמה – לעשיה. לשמה – זהו לשמור ולעשות. יש תכלית מעשית לכל למוד ותורה לשמה, ואם התורה באה לשם חידוד סתם, הרי היא “תורת מות”. וגם כאן בארץ ישראל אין מקום ללמוד סתם. אני זוכר: ברוסיה היו הכל שואפים להשכלה אוניברסיטאית. ביחוד היה זה בימי קאסו, מיניסטר להשכלה. זוכר אני חנוני עני, יהודי, שהתחכם להכניס את חמשת בניו לאוניברסיטה. הוא חשב, כי זוהי הצלחה גדולה. אז בודאי היה בזה מן ההכרח, שללו מבני האומה את כל הזכויות והצעירים נדחקו לכל הסדקים. בחרו משום כך גם בהשכלה סתם, כי היתה בה גם מטרה מעשית. וכך היה גם אחר כך. מתוך הנטיה לחיי הפשטה, מתוך שלא היה להם חופש הבחירה של מלאכה לפי הנטיה והכשרון, התנפלו כולם על המקצועות החפשיים הפתוחים. אבל להמשיך את הענין החולני כאן אין צורך. ודוקא מפני שכאן, בארץ ישראל, אין המקצועות מצומצמים, אנחנו בני חורין.
בשטח הקטן הזה יש לנו צורך בכל המקצועות. כמובן, שלא כמות האנשים הקטנה מכריעה. השכינה שורה גם על מאה אלף וגם על אחד, כיון שהיא אינה ניתנת לחלוקה. ולכמות זו שבארץ-ישראל יש אותם הצרכים של מיליונים. בעניני רוח ותרבות אי-אפשר לומר שמיליון איש יש להם צורך בשכספיר, בקלאסיקים היווניים והרומיים, באמנות ובמדעים שונים, ומאתים אלף יכולים להסתפק בפסולת. זה לא נכון. אם האיש הגיע למדרגה של תרבות אין הוא יכול לרדת ממנה – “מעלין בקודש ואין מורידין”. לא שאיש אחד צריך לשמ"ר, הסופר הז’רגוני הידוע, ועשרים אלף לשכספיר. כך גם ביחס לבתי ספר. טיב הסחורה צריך להיות ממש בשביל אחד כמו בשביל מאתים אלף. וכך התיאטרון, המדע וכו' צריכים להיות טובים ויפים. ולקיבוץ הארצישראלי שלנו יש צורך בסולת ושמן. עם ישראל לא היה מעולם מן הנחשלים, ובזרמים רוחניים הלך תמיד בראש, ויש לנו צורך בתרבות עליונה, אבל הכיוון צריך להיות “לשמה” במובן האמתי: תורת חיים, לשם החיים, התרבות – לצרכינו הלאומיים, החמריים והרוחניים כאחד.
ויש עוד דבר: כל עם – תרבותו הולכת ונוצרת עמו יחד, כמו החומט שהולך וגדל עם הגוף שלו. אין לו צורך בתרבות של אכספורט. אם יש עמים שיש להם עודף של תרבות, הרי העודף פורץ ממילא, כיין תוסס, מעל לגבולותיו, לכל כנפות הארץ. אבל העם יוצר בשביל עצמו מתוך האינסטינקטים היצרנים שלו. התרבות נוצרת מתוך כל כוחות האדם ואינה רק רוחנית, מעין כתיבת ספרים, כי תרבות זהו מושג הכולל את כל הענינים: מלאכה היא גם כן תרבות. “גדולה לגימה שמשרה שכינה” – גם זה תרבות… אף אנו צריכים לשנות את היחס לתרבות במובן זה, שכאן בית הספר הנמוך, התיכוני והעליון צריכים לשמש את כל צרכינו החמריים והרוחניים. ואולם יש לנו צורך גם בעודף של תרבות בשביל היהדות של חוץ-לארץ, מפני שהיא חדלה ליצור, שם דללו כל מעינות היצירה. היהודים, כל זמן שהיו בגיטו, יצרו לפי צרכיהם; וכשנתחברו לכל התרבויות והגיטו נחרב ניזונו משל אחרים, ועכשיו גם ההתחברות לתרבויות נחרבה – יהיו ניזונים מקופתנו. וכאן עלינו לכוון את ההשכלה לשם שימוש צרכי כל ישראל, בין החמריים ובין הרוחניים. כי אין להבדיל ביניהם. בחומר יש רוח, וברוח – חומר, ואין הבדל. (לחוץ-לארץ באמת יש לנו לשלוח רק “רוחניות” שלכך היא צריכה: רופאים אין לנו צורך לשלוח לשם…). אני מאמין, שאם הכרה זו תחדור לפסיכיקה היהודית נעשה גדולות בכל מקצועות המדע. אבותינו הבינו את הסוד הזה. קחו לכם, למשל, בנין סוכה. סוכה אפשר לבנות משלשה כלונסאות. זהו דבר קל ערך. וחכמי התלמוד כתבו עליו מסכת שלמה, הארכיטקטורה של הסוכה דרשה מסכת שלמה. זה מראה, איך היהודים מתיחסים לשאלות טכניות, כשהן נכנסות לגדר הדת, ככל עניני-הרוח של היהודים, שלזה היה להם יחס רציני מאד. דברים של רשות אפשר לנהוג בהם מעט הפקרות, אבל במתימטיקה או חימיה אי-אפשר כך. אבותינו התיחסו לעיקרים הדתיים כמו המתמטיקן למתמטיקה, כלומר: בכל הדיוקים היותר חמורים. ואם ארץ-ישראל היא ארץ, הקדושה קדושה לאומית לנו, ויש יחס דתי אליה מצד כל היהודים, בודאי יתיחסו כך לכל מה שנוגע לחקירת הארץ, ויכתבו מסכות שלמות על העגבניה, תפוחי האדמה וכו'. כי “מצות ארץ ישראל שקולה כנגד כל תרי”ג מצוות“, ואנו בטוחים כי המדע בארץ ישראל יתפתח באופן מיוחד. כל הכשרונות יושקעו בתוך מחקר הארץ ואנחנו לא רק ניצור ש”ס לרפואה, כי אם גם נקים להם לומדים, מתמידים, חריפים ועל המדע החי נטבע את החותם – לא את החוטם! – היהודי, המלא ריגוריזם דתי. אבל זה לא צריך להיות ספורט, אלא ענין חיוני, וביחוד תורת-חיים שתשמש את חיינו. כאן צריך המדע עם כל דקדוקיו לשמש תכלית שימושית לבנין הארץ, לשיפור החיים, השבחתם והעלאתם. מתוך נקודה עליונה זו עלינו לכוון את עבודת מוסדות התרבות שלנו, שיהיו מכוונים מראש על-פי שאיפה מסוימה. כמובן, אי-אפשר לקבוע את הפרוגרמה מראש, אבל צריכה להיות שאיפה וכיוון במקום זה: לשם בנין חיינו כאן והשפעה על חוץ-לארץ.
האוניברסיטה העברית השלימה את הבנין התרבותי שלנו פה. היו בתי ספר עממיים ותיכונים, עכשיו יש גם אוניברסיטה, וצריך ליצור קונטקט בין שלוש הצורות הללו. צריך שיהיה המשך בין אחת לשניה. צריך להכניס כוונת מכוון, ולא שתשלוטנה מקריות וארעיות. לצערנו כך היה הדבר באוניברסיטה. בתחילתה באמת לא נתנה לבה לדבר זה. ראשית השאלות – שאלת “מוקדם ומאוחר”: מה צריך קודם והוא עיקר, ומה אחר כך והוא טפל? יש דברים הכרחיים ויש מותרות. האוניברסיטה לא חקרה במה יש צורך בשביל ארץ ישראל. והסבה היתה זו, שמקורות הכסף באו מחוץ לארץ. נדיבים שונים הוציאו כספים אלה ולנדיבים יש כל מיני קפריזים, וקצבו את הכסף לשם מטרות רצויות להם, ושנית: אז לא היתה גם פרוגרמה. לא נמצאו גם האנשים, שיכלו למלא את הצרכים שלנו: הספציאליסטים אינם שולטים בלשון העברית. ובכלל לא היתה כאן פוליטיקה תרבותית. עם שהוא יודע את צרכיו מנהל פוליטיקה תרבותית במתכוון: הוא משתדל להשיג לו את הפועלים הנצרכים בשביל עבודה תרבותית. אבל כאן לא היתה כונת מכוון. אמנם התקופה הראשונה היא תמיד תקופה של גשוש וחפוש. אבל מי ששואל: כיצד להוציא לפועל דבר קשה, אומרים לו: התחל! וגם כאן התחילו והפרוגרמה הולכת ומתבררת מתוך הנסיון. בשבע השנים ניטוו כבר חוטים בשביל התויית דרך. אנו הכרנו כבר את הצרכים: מה חסר לנו, מה קודם בזמן ובסדר, – וכך, מעכשיו, כבר אפשר לבנות את האוניברסיטה באופן מסודר. אבל בתנאי: אם אנו נהיה הבונים שלה, הקשורים אליה, אם נקבל עלינו עול קיומה, לכל-הפחות באותה המדה שיש לנו צורך בה. כל זמן שיבואו כספים רק מחו"ל, אין תקוה שהאוניברסיטה תיהפך למה שאנו מקוים שתהיה.
ואל-נא יאמרו שאפשר היה לדחות את פתיחת האוניברסיטה, כי יש לנו דאגות יותר חשובות: דאגת העליה וכו'. זה לא נכון! אנחנו לא נכבוש את ארץ ישראל בחניתותיהם ובכחם של האנגלים, כי אם בתרבות אמתית.
הזיווג, כידוע, נקרא אצלנו בשם ידיעה. בעל הארץ הוא גם כן זה היודע את הארץ ויודע להשתמש בכוחותיה. מכאן הבטוי: “יש בעלים בארץ”. ועל-ידי ידיעה קונים. הנסיון שרכשנו לנו בחו“ל לא יצלח. כאן אי-אפשר להעביר פרופיסורים חקלאיים מחו”ל, אם גם במדעי החקלאות יש בודאי דברים משותפים לגבי כל ארץ. אנו צריכים ללמוד פה הכל מחדש. וזכות גדולה תהיה זאת לנו, אם בזה נהיה אנו פה הראשונים. התרבות היא שאיפה למדרגות עליונות, אבל לא הן הנותנות את זכות ההנאה מאוצרות הארץ – זכות הנאה קונים הודות למכשולים של “מעשה בראשית”. לכל מדינה באנו באמצע. בני המדינה התחילו, עברו את כל דרך הסכנות, חבלי-היצירה הראשונים, וזה מה שנותן זכות אדנות על הנכסים, אבל אם באים באמצע, כשהנכסים התחילו – אז נקראים: פאראזיטים, אפילו אם משתתפים בנאמנות בעבודה. אם אתם גומרים אוניברסיטה של זרים, השתמשתם במכשירים זרים ואפילו בבתים זרים, יש רשות לאלה לראות בכם פאראזיטים. ולנו פה ניתן האושר להיות המתחילים.
אגודת שוחרי האוניברסיטה העברית קבלה על עצמה לעשות את הקבוץ הארצישראלי לבעל-הבית היחידי על האוניברסיטה ועלינו לקבל על עצמנו גם את התקציב. זה צריך להיות לכבוד לנו, לקוות להיות בוני התרבות העליונה בא"י. גם את לבו של ווייצמן ממלאת האוניברסיטה, מחוץ לדאגות האחרות, אף הוא מאמין, כי על ידי כיבוש המדע נכבוש את הארץ. צריכים אנו לבנות אותה, לרכז את הכוחות המדעיים היותר טובים, זהו שיכריע גם את הגורל שלנו גם בתור עם בעל שם ומעמד בעולם התרבותי. העליון שבתפקידים שלנו הוא – תפקיד החנוך, ובאוניברסיטה קשור גם כל החנוך של בתי-ספרנו. כאן גם יחתך גורלנו הפוליטי – על ידי יחסנו למדע ולתרבות שלנו בארץ ישראל.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות