ההיסטוֹריה שלנוּ אינה פּוֹסקת אף יוֹם אחד מלהיעשֹוֹת. יוֹם יוֹם כּוֹתב העוֹלם את תוֹלדוֹתינו בּדמנוּ. ואנוּ – לא רק אָזלת יד, גם קוֹלנוּ נחבּא. העתוֹנים היהוּדיים מביאים את הידיעוֹת המחרידוֹת בּיוֹתר (ל“רגילוֹת” מי ישֹים כּיוֹם לב?), וּמסתפקים בּזה. אפסה, כּנראה, גם האמוּנה בּערכּוֹ של קוֹל יעקב. מי ישמע לקוֹלנוּ? אין מחָאוֹת, אין צעקוֹת “על הזבח”, אין קינוֹת “על השחיטה”. עָיפה הנפש להוֹרגים. וּכשניסה עתוֹן אחד בּאמריקה, ודוקא עתוֹן “קל” – “הקוּנדס” – להשמיע על דבר העמדת כּל החיים בּניוּ-יוֹרק, לחצי יוֹם לפּחוֹת, וּלהשמיע את קוֹל היהדוּת האמריקאית לפריס – לא נַענה. מפּינוֹת רחוֹקוֹת עדיין נשמע קוֹל ענוֹת חלוּשה. נוֹספוּ לנוּ לטענוֹתינוּ הנצחיוֹת טענוֹת חדשוֹת. כּלפּי מי הטענוֹת?
“אמוֹר אמרנוּ, כּוֹתבת ה”ניי צייט" בּארגנטינה, כּי כּאן לפּחוֹת זכּאים אנוּ לחיי חירוּת. את ערבוֹת השממה של ארגנטינה הלא הפכנוּ לישוּב פּוֹרח. בּלב המדבּר בּנינוּ נאוֹת תרבּוּת. כּה הרבּה סייענוּ למסחר ולתעשֹיה. ולא רק כּמתווכים נגלינוּ כּאן, כּי אם כּאנשי כּפר וּפוֹעלים. בּכל מקצוֹעוֹת המדע נתגלינוּ. רוֹפאים ועוֹרכי-דין, מלוּמדים, סוֹפרים ואנשי-מדינה המצאנוּ לארגנטינה. ואמריקה זוֹ הצעירה הלא כּמהה לזרם אנשים. אוּלם – לא לנוּ, לא לנוּ. כּמוֹ תמיד וּכמוֹ בּכּל – אנוּ לצנינים בּעינים, שֹעיר לעזאזל, מטרה לכל חץ. נסתם הגוֹלל על החלוֹמוֹת של “מדינוֹת חפשיוֹת”. אין כּבר יוֹתר מקוֹם, אשר בּוֹ אנוּ בּטוּחים בּחיינוּ. אם כּאוֹכלי דם תינוֹקוֹת ואם כּמוֹרדים מסוּכּנים – אחת דתנוּ: להוֹרג. לא רבוֹלוּציוֹנרים אסרוּ בּרחוֹב היהוּדים של בּירת ארגנטינה, כּי אם יהוּדים. יהוּדים ארוּכּי-זקן, לבוּשי ארבּע-כּנפוֹת, גם טליתוֹת וּתפילין שוּדדוּ. יהוּדים נסחבוּ בּזקניהם ונדחפוּ בּכידוֹנים לרָבעי הממשלה. ספריוֹת יהוּדיוֹת שוּדדוּ ונשֹרפוּ. והכּל בּאמתלה, כּי “הרוּסים” הם מַכּסימליסטים. הפּוֹגרוֹמים היוּ לנוּ לחם חוּקנוּ. פּצעינוּ אינם מספּיקים להירָפא. ואין מנוֹס. רוּחוֹת רעוֹת מטלטלוֹת אוֹתנוּ מארץ לארץ. חוֹלוֹת-מדבּר אנוּ מַשקים, שֹדוֹת-בּוּר אנוּ מַפרים, וּמקלט להניח ראשנוּ אין אנוּ מוֹצאים. בּכל העוֹלם נדדנוּ. ממזרח עד לפאתי מערב הגענוּ ושוּב אנוּ צריכים לעקוֹר את שרשינוּ".
הישוּב העברי בּארגנטינה, בּפי בּעל המאמר הזה וּבפי אחרים מטוֹבי התוֹשבים שם, עוֹשֹה את חשבּוֹן-הנפש של “שלוֹשים שנוֹת ישוּב”, בּמוּבן המדיני, הישוּבי והרוּחני – וקוֹרע קריעה. היתה התאמצוּת, התאמצוּת חזקה, מוּשֹכּלת, חסרת חוּש היסטוֹרי, חסרת שירת-נשמת-עם, אוּלם מלאה רצוֹן וכוָנוֹת בּריאוֹת לחיי אנוֹש, לקיוּם חפשי, לעבוֹדה, לאדמה. והנה, אחרי שלוֹשים שנה – זה החלוֹם וזה שֹבְרוֹ. לוינסקי המנוֹח, בּאידיליַת-העתיד התמימה “מסע לארץ-ישֹראל בּשנת ת”ת" חלם על דבר היחסים בּין המטרוֹפּוֹלין שבּארץ-ישֹראל ובין הישוּב הקוֹלוֹניאַלי “שלנוּ” בּארגנטינה, ועל דבר עלייתם של בּני ארגנטינה לארץ-ישֹּראל, והנה הם עוֹמדים לבוֹא – פּליטי חרב.
“הבּיתה, הבּיתה” – מסיים המאמר. זוֹהי הבּת-קוֹל העוֹברת עכשיו בּארגנטינה ולוֹחשת תנחוּמים.
מה אנוּ עושֹים בּשביל זה, שהתנחוּמים בּל יהיוּ תנחוּמי-שוא?
אֵין תִּקְוָה לַיּוֹנָה בְּצִפָּרְנֵי הַנֵּץ,
וְעַתָּה שְׁתֵּי עֵינַי מִזְרָחָה נְשׁוּאוֹת –
ניסח המשוֹרר, בּשנת תרנ"ד, את התקוה האחרוֹנה. ועתה, אחרי חצי יוֹבל שנים, עדיין נשארה זוֹ התקוה היחידה, הראשוֹנה והאחרוֹנה.
הרבּה התקרבנוּ אליה?
רטט, רטט עוֹבר את כּוּלך, למראה דמוּת העינים הנשׂוּאוֹת מזרחה, למראה עם שֹרידי חרב הנמלט על נפשוֹ, למראה תקוה-העם האחרוֹנה השֹוּמָה בּכּף. וּלמראה עמידתינוּ אנוּ, הישוּב הארץ-ישֹראלי, הדלה והריקה, אמידת “האח המבוֹרך”, אשר לוֹ “שְֹדוֹת בָּר, נַחֲלַת אָבוֹת וּמֶרְחָב וּדְרוֹר”, אשר לוֹ הוּבטח כּי “לֹא תִזְרַע אֶל קוֹצִים, לֹא תִיגַע לָרִיק”.
מה תקוָתנו כּי ניַחֵל, מה תקות עם, אשר אלוֹהיו שֹשֹ עליו להאבידוֹ וּלהשמידוֹ וּלנַסחוֹ מעל האדמה, אשר גוֹרלוֹ חפץ דַכּאוֹ והפגיע בּוֹ את עווֹן כּוּלם, אשר מחוּץ תשַׁכּל בּוֹ חרב עוֹלמית, וּמבּית – שגעוֹן ועיוָרוֹן, בּגד וָמַעל.
ואם עוֹד נגזר לחיוֹת וּליַחל, הרי בּכן, העינים החיוֹת הנשֹוּאוֹת מזרחה, בּכן תקותנוּ רוֹטטת.
סיון תרע"ט.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.