רְשׁימוֹת בִּיבְּלִיוֹגְרַפִיּוֹת/ יוסף חיים ברנר
בשם “כשרון-המעשה” – מבאר המחבר-המשורר בהקדמה – אין הוא מתכּוון אלא למובן “הצלחה”: “לא להציג את ערך השכר להעבודה, כי אם לתור ולמצוא, מי הוא התנין הגדול, הבולע את כל התוצאות של החיים ומכשיריהם. הנה לפנינו תבל ומלואה, ארץ ויושבי בה, והכל מתאוננים, הכל מתאבקים עם מר החיים ונופלים מוכשלים – ומי הוא, איפוא אדון-החיים? מי הוא בעל-התכלית של כל החיים ומכשיריהם, שהם העמל והעבודה, החכמות והמדעים? איפה ולמי הוא כשרון-המעשה?” ועל זה הוא עונה בהציגו בפרק הראשון משכיל עברי עני, המקנא בבעל מלאכה, ומתאונן על מר-גורלו ועל החינוך המקולקל שקיבל; בפרק השני – בעל מלאכה, אשר “משחק לו אציל, יתקלס בשוע, בשטרות ונירות הונו שוקע”, אלא שמתאונן הוא על בערותו:
אנשי תהפוכות! איך משפט תהפוכו
ואחרית דבר אל סיבתו תערוכו?
נסו, התעשתו וללמד הואילו
את בעלי המלאכה לשון וספר –
וראיתם איך יחכמו, איך ישכילו,
ושבתם ונחמתם על עפר ואפר (ממש כאיוב!)
בפרק השלישי הוא נותן ציור ממלומד, מרופא, שבהיותו סטודנט חלם, כנהוג, להיטיב לעניים בידיעותיו, אך אחר כך גברה עליו יד-החיים והוא נעשה לרופא ככל הרופאים המשמשים רק לבעלי-הכיס, והוא מתאונן על אבדן-אידיאלו…“אך איפה הוא סוף-סוף כשרון המעשה? ומי הוא הסיבה לכל הרעות והצרות בחיי-הכלל?” על זה ישיב השיר האחרון, הרביעי: “בעל-ההון הוא הים, אשר כל הנחלים הולכים אליו והוא אינו מלא. לו כל המעשה והוא כשרונו”… באותה השפה ובאותו הסגנון הרחב, הפשוט והבלתי-שירי של המשכיל, בעל-המלאכה והרופא, המדברים בעדם, שלכולם שפה אחת וסגנון אחד – ורק בתוספת התגלות-לב ובעזוּת בלתי-רגילה הוא מספר, איך ש“כמעט מת משחוק” לאחר שעלה לו להונות את מאתים הפועלים השובתים בהבטחת-שוא, איך שהרב והצדיק “לא נבראו אלא לשמשהו ומכוחם ישחדו בעדהו”, איך שהסופרים מקדישים את ספריהם לכבודו, איך שהוא עושה קנוניות עם קרוביו בעלי הטַקסא ושׁאר בעלי-הטובות, איךְ שהוא מלא כחש – והכל מאמינים לו…
כפי שאנו רואים, הרי לפנינו פואימה סוציאליסטית-דידאקטית שכל מטרה שירית, לירית או פסיכולוגית, זרה לה, ואין כוונתה אלא להורות אמיתיות ידועות או בלתי-ידועות על ניגודים סוציאליים וליקויים חברתיים ידועים. לא הסדר הקאפיטאליסטי הגראנדיוזי והאיום גם יחד מוצג פה לראוה, כי אם הכעס נגד הגביר הרשע, למרות שהמשורר, אמנם, אינו נמנע בשעת-הצורך גם להוסיף בצד 40 הערה פרוזאית מתורת המדינה הכלכלית על הכסף, שאינו אלא סימני חליפין של כל מיני התבואות. “ידוע ליודעים באיזה אופן ובאיזה סדרים תעבורנה התבואות מיד ממציאיהן ועושיהן אל יד הרוכשים אותן. ואם נניח, למשל, כי ממציאי התבואות אינם חפצים עוד למסור את תוצאות מעשיהם ועבודתם, אז יאבד למטבעות ולשטרות שויים שהיה להם עד עתה בתור תמורת התבואה”. במובן זה ודאי שצדק יהל“ל באמרו בהקדמתו, ש”תוכן השירה הזאת לא אבד ערכו גם בזמן הזה“, אחרי שהעוולות הסוציאליות, שעליהן היא סובבת, לא לבד שלא ספו-תמו מקרב הארץ, כי אם הולכות ומקבלות מיום ליום צורה יותר חדה, יותר חריפה; ובמידה זו ודאי טוב עשתה “הביבליותיקה הגדולה” של הוצאת “תושיה”, שנתנה בצד הקש והגבבא, שהיא מפרנסת בהם את חתומיה, גם ספר מועיל, אשר יהיה לחומר-קריאה טוב בשביל העם ובני-הנעורים. ואולם אם גם השירה העברית צריכה לשמוח על המהדורה החדשה של הפואימה הזאת, שנכתבה בשנת תרל”ה ונדפסה ב“השחר” ואף יצאה כבר בחוברת מיוחדה על-ידי סמולנסקין, ושעל פי הקוֹנסטרוּקציה שלה היא מזכירה במקצת (רק במקצת, כי נופלת היא הרבה בתמונותיה ומיטאפורותיה הדלות והקלושות מהפואימה של ניקראסוב) את “חיי מי טובים ברוסיה?” – ספק גדול הוא. בוודאי אין אנו מזלזלים ב“תוכן השירה הזאת”, למרות כל לימוּדיוּתה התמימה, שנהיתה לאמת אלפא-ביתית; בוודאי יודעים אנו להוקיר גם את הסוציאליזם בכלי שלישי של בני דור יהל"ל, למרות היותו רק תרגום מהסוציאליזם הרוסי של טשֶׁרנישֶׁבסקי וחבריו, שׁגם הוא יצא אז בכלים שׁאולים; ובנוגע לתוכן לא נבוא גם להקשות על הספר אשר לפנינו ולחקור ולדעת, עד כמה הטיפוס של האמן שבו, הבטוח כל כך בעצמו, יש לו שייכות למציאות היהודית האמיתית, ועד כמה הייתה רשות מציאותית לעשיר יהודי לומר:
לי העושר: בתי יוצר וחרושת,
גם מכרה-זהב וכסף ונחושת,
מסילות-ברזל ביבשה, בים אניות,
שדות ועבוּדה, כרמים ויערים,
בתים וחומות, היכלות, בירניות,
ואחוזת רבות, מגרשים, פרוורים וכו' –
הטנדנציה הרצויה הצנועה, האנושית, תכפר על כל הליקויים שב“תוכן השירה הזאת”, שנכתבה כמעט לפני ארבעים שנה; ואולם יהיה את אשר יהיה – שירה אין זו. השירה העברית בזמננו יודעת לא רק צורות אחרות, שאמנם לא הן העיקר, שאמנם עלולות הן להשתנות בכל דור, כי אם הורגלה לצלילים אחרים, אוניברסאליים, לצלילים מלאים רגשים אחרים ורטט אחר לגמרי. הנה טשרניחובסקי יש שגם הוא מתישב לפעמים בלבו להפריח על כנפי בת שירתו איזה תוכן פרוגרסיבי, לשיר קצת שיר האדם והעבודה, “שיר מזמור לבני תובל קין” – ומה אנו רואים? – חיבוק זרועות תבל ומלואה וטיסה דרך היער – ו“החרב אשר גיבור-הציד לוטש על גב רגבים כהים ללכוד עולם” – דרך המערה – ו“האת אשר גבור-החרש עושה בלב מרחב השדמה לכבוש אדמה” – דרך הסימטה – ו“הכבלים, שהנפח הזריז עושה לו לעצמו” – ולבסוף;
קול מבית חרושת עולה,
אלפי אופן שורקים,
גלמי-אש לבנה מזים,
רותחים, נֶחֱרים וחורקים…
נהר-מתכת עולה, זועף:
צרו לו השבילים!
השמים תמו בעבי-
פיח-מאפילים…
קול מבית חרושת עולה,
אלפי אופן שורקים…
– פועל צעיר, מה זה תפעל
בין אופנים חורקים?
– תורה!
אמת לי חדשה!
וב“כשרון-המעשה”?
'עני הייתי, אין לחם ובגד,
כל יודעי, מכרי עמדו מנגד,
ואעבוד ואעמול בזעת אפים
ושׂכרי לא נהיה הָבֵא מכולת…
כן, מניקראסוב עד ריכארד דֵימֶל, מיהודה הלוי לוין עד שאול טשרניחובסקי – גדולה הדרך ועליזה …
[“האחדות”, חשוון תרע"ב; החתימה: ח. בצלאל]
-
“כשרון–המעשה”מאת יהל“ל. ”תושיה“. וארשה. תרע”א. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.