אימתי מעבררים? / אברהם רגלסון

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

בא אלי חנוך תל-אורן, חלילן, איש-ירושלים, בבקשה. להקה מוסיקאלית שהוא בנוגניה עומדת לבצע בכלי ובקול אַריות נבחרות מתוך קנטטות של י.ס. בּאך, הקרויות על שמות שניים מקדושי הברית החדשה, יוחנן ומתיא. הוטל עליו על חנוך למסור לפני הקהל, במבוא עברי קצר, את תוכן המלים אשר תושרנה לועזית. הוא ניסה להכין את דיברתו בכתב, ולא עלתה לו. אולי אהיה לעזר לו.

קראתי את הטיוטה הכתובה של חנוך והסתכלתי במלות-הזימרה שבקנטטות המודפסות. התמלילים, המותאמים לתווי-האַריות, ניתנו בשתי לשונות מקבילות, גרמנית ואנגלית.

סחתי לחנוך: נאום-המבוא שלך רב-מדי הוא נאמן לתמלילים, והם מלאים כרימון אזכרתות לישו וייסוריו על הצלב, וניבי גאולה וישועה במשמעותם הנוצרית. האם בכמו-אלה נבוא לפני ציבור יהודי?

טען נגדי: בּאך נוצרי מאמין היה, וברוח זו חיבר מנגינותיו. כלום רשות לנו לזייף רגשותיו?

השבתי לו: קסם-הצלילים ותפארת-האדריכלות אשר למנגינות-בּאך הם נכסים כל-אנושיים. גם רגשותיו – המיית נפשו ותקוותיה ומצוקותיה – הם כל-אנושיים. אלא שמילדותו חוּנך לקשור את חייו הרגשיים עם סמלי-קודש ושמות-קודש של דתו. אבל אותם הסמלים והאזכרתות, אשר לבאך אומרים קדוּשה ורוממות, מה הם אומרים לרגשות היהודי וזכרונותיו? דובבים הם על נזירות ורדיפות ופרעות, עלילות-דם, שמד-מאוֹנס ושריפת-אנוסים; והגזענות הנאצית לא היתה אלא המשך וגילגול לאותה מסורת-השנאה. מטבען של נגינות-באך שהן סוחבות בשגבן את היסוד המילולי שבזימרה; והמילים, אפילו כשהן נשמעות ומובנות, הן טפלות ובטלות לעומת המוסיקה. ואולם אם יעמוד אחד וימסור את תוכן-המלים בדיבור עברי לפני קהל-שומעים עברי, תהיינה האזכרתות הנוצריות מובלטות בעירוּמן. דווקא אז יהיה שכזה מזייף בלבות-השומעים את הרגשות המגולמים בחיבורים המוסיקאליים של באך.

אינני יודע אם שיכנעתי את חנוך תל-אורן. מכל מקום, הוא קיבל את ניסוחי העברי לתוכן המילולי של האַריות. והרי הנוסח המעוברר לסעיפיו; לא נדרש ממני מאמץ רב להתקינו; כי המוטיבים של פסוקי-המלל אשר לבאך מתחילתם מילדי-העברים היו, אלא ש“הוטבלו” בברית החדשה:

דִּרְכִי, נַפְשִׁי, עֹז

כִּי אֱלֹהַיִךְ בָּא,

אַהֲבַת-חֶסֶד לָבֵשׁ,

יַעַלְזוּ לֵב וּנְשָׁמָה

כִּי בְרִיתוֹ לָנֶצַח תַּעֲמֹד

וְחַיֵּי-עוֹלָם יַנְחִילֵנוּ.

נִתְפַּלֵּל בִּמְעוֹן-קָדְשׁוֹ

כִּי יוֹם-יוֹם אֱמוּנָתוֹ מִתְחַדֶּשֶׁת.

מַעֲשָׂיו עִמָּנוּ נְשַׁבֵּחַ

בְּנִפְלְאוֹתָיו נָשִׂיחָה.

גַּם-כִּי לָאוּ שְׂפָתֵינוּ מִסַּפֵּר גְּבוּרוֹתָיו,

יִהְיֶה לְרָצוֹן הֶגְיוֹן-לִבֵּנוּ.

לֹא יָנוּב גַּרְעִין-חִטָּה

בִּלְתִּי-אִם לָאֲדָמָה נָפַל;

כֵּן בָּשָׂר-וָדָם בֶּעָפָר יִמּוֹג

וְרוּחוֹ בְּתִפְאֶרֶת-מְרוֹמִים תִּפְרָח –

בְּחֶדְוָה אַחֲרֶיךָ אֵלֵךְ

כִּי אַתָּה אוֹרִי וּמְשׂוֹשִׂי.

אַשְׂכִּיל דֶּרֶךְ, כִּי אַתָּה מְכַוֵּן פְּעָמַי

וּבְמַעַגְלֵי-צֶדֶק תַּנְחֵנִי.

הַלֲלוּיָהּ בַּחֲלִילִים, חֲבוּקֵי יְדֵי נוֹגְנִים!

יִכָּלְמוּ זֵדִים, בּוּשָׁה חֲבַצֶּלֶת וְחָפְרָה לְבָנָה,

וַאֲנַחְנוּ נְהַלֶּל-יָהּ

בְּמַשַּׁק כְּלֵי-קְרָב וּתְרוּעַת כְּלֵי-שִׁיר –

כִּי לְחַגֶּנוּ נָאוָה שִׂמְחָה,

עֹנֶג לַחוּש וְרִוְיוֹן לַנְּשָׁמָה.

שלוש צורות-לשון מציעים אחרוני-מילונינו בשביל תירגום מלועזית לעברית: לעברר, לעברת, לשעבּר – ללא נפקא מינה ביניהן. – עשירות זו היא עילה לבילבול-הדעת. טוב נעשה אם נוציא מכאן לשעבר לגמרי, וזאת משני טעמים: א) בפי “אשכּנזים” וצאצאיהם, שאינם מבחינים בהיגוי בין אלף לעין, ייהפכו שעבּר למו שבּר ושיעבּוּר למו שיבּוּר; ב) בעברית של ימינו המשקל שפעל יותר ויותר הוא נוטה ללבוש צביון של פעולה נשנית או נכפלת, כדוגמת לשכתּב – לכתוב מחדש, לשכפּל – להכפיל טופס כתוב או מודפס בכמה העתקים, לשתפּר – לתפּור מחדש, לשחזר – להקים כקדמוּתו מבנה שנהרס, מצב שחלף; ומאותו העניין, לשקם (משורש קוּם) – לקומם יחיד או ציבור, שנתערער מעמדו. מן הראוי, איפוא, להניח שיעבּור לאיזה צורך-עתיד, לסמן בו פעולה נחזרת לגבי אחד ממובני-העיבּוד, כגון עיבור-שנה, עיבּוּר-שבהריון, עיבּוּר-נשמה על-פי תורת-הרזים (ע' הורודצקי-רמ“ק עמוד רי”ב סעיף מ"ה).

הצורות עיברות ועיברור שתיהן כשרות, אך בדין שנייחס הוראות נבדלות. לעברת – הרי זה לתרגם פסוקים כעניינם ובהגיונם, דהיינו, למסור בעברית בהירה את התוכן של הרצאה מדעית או טכנית, חדשה עיתונאית, מודעה מסחרית וכל כיוצא באלו הניתּנות מלכתחילה בלשון לא-עברית. לעברר – הרי זה לשתול בלשוננו פסוק או חיבור מן הלועזית על דרך שיהא נקלט בגופה ורוחה של העברית, וזוהי מדרגה יותר נעלה מעיברות גרידא. ברם, גם מעשי-עיברוּת טעונים תבונה לשונית ותפיסה דייקנית. במקרים מסויימים יהיו עיברות ועיברור חופפים זה את זה בגופי-דברים או בשוליהם.

בספרות-האוּמוֹת ישנם חיבורי-כתב ששום יכולת לשונית לא תצליח לעבררם. יצירה שהיא נוצרית בכל מהותה, כגון “עיר-האלוהים” לאבגוסטין, או “דרך עולה-רגל קדימה” לג’והן בוניאן, גם כי העוברר מבחינת ריקמת הלשון, תישאר זרה לנשמת העברית ומורשת-דורותיה. אך חס לי מלגרוס איסור על תירגומם של הללו ודומיהם לעברית. בעצמי נזקקתי בשיחות-כתב שלי לפיסקאות משל אבנוסטין ושל בוניאן: מזה – על האפשרות של ראייה בלי עיניים, שכן הנשמה היא הרואָה ולא עין-הבשר, ובחלומות אנו רואים מחזות במצב של עצימת-עיניים; ומזה – על נחמת עולה-הרגל בנכסים שנשארו לו לאחר שנשדד כספו, ושמתיה נחמה לזקנים שהזמן גזל מהם סגולות ימי-תקפּם. מכל מקום, לא הייתי ממליץ על שילוב פרקים מתוך ספרים שכאלה במקראות-הספרות של ילדי-העברים.

ולבדח את הדעת, הרי שתי דוגמאות איך שלא להעתיק מלשון ללשון, מספירת-תרבות אחת לספירת-תרבות אחרת.

סיפר לי י.ד. ברקוביץ ז"ל: יהודי אחד תירגם לרוסית סיפור מן האידיש של שלום עליכם והדפיס את תרגומו (בלא ידיעת בעליו) בכתב-עת רוסי. נמצא כי מימרה עממית שבמקור האידי, “ער לעבּט ווי גאָט אין אָָדעס”, כך ניסח אותה המתרגם ברוסית שלו למען קוראיו הגויים: “הוא חי כמו ישו באודיסה”… (חקר מוצאה של אותה מימרה באידיש. אני מניחהו למורנו דב סדן. השערה הדיוטית שלי היא, כי המימרה נולדה מתוך קל וָחוֹמר מעין-זה: יהודי בן-עיירה שתקף עליו יצרו היה נוסע עם כיס-הכסף אל העיר הגדולה אודיסה, מקום שאין מכירים אותו, ושם היה פורק עול. אבל מה שיעור-כספו של יהודי בן-עיירה? אזל כספו, היה מוכרח לזחור הביתה. ואולם שוכן-מרומים, אשר האמצעים שבידו אין להם שיעור וגבול, כמה היה הוא יכול לשבוע תענוגים באודיסה!)

כיוצא בכך, ברומאן לועזי שכל סביבתו גוֹיית וכל אנשיו גוֹיים, נתקל מתרגם עברי ותיק במימרה המורה על פרק-זמן קצר: “מקריסטמס עד ניו-ייר”. עמד ותירגם:“מהושענא רבה עד שמיני עצרת”. נלהבה מכך מבקרת אחת ממעריצות המתרגם: “איזה הומור!”…

קסמו לי שני שירים של פראנסיס תומפסון ותבעו ממני: צק אותנו בעברית! נעניתי להם. את האחד שיבצתי בתוך שלישייה אחרי קטע שגיב מאת וורדסוורת ורסיס-פנינה מאת טניסון תחת הכותרת הכללית “לית אתר פנוי מניה”, משום קיצורו הריהו כאן במלואו:

לֹא בַּמֶּרְחַקִּים

עוֹלָם בִּלְתִּי-נִרְאֶה, הִבַּטְנוּךָ,

עוֹלָם בִּלְתִּי-מוּחָשׁ, מִשַּׁשְׁנוּךָ,

בִּלְתִּי-יָדִיעַ – יְדַעְנוּךָ,

לֹא נִתָּן לִתְפִישָׂה – לְפַתְנוּךָ!

הֲיַמְרִיא דָג לִמְצֹא הַיָּם,

אִם יִצְלֹל נֶשֶׁר לִמְצֹא הָאֲוִיר,

כִּי נִשְׁאַל כּוֹכָבִים בְּהִתְנוֹעֲעָם

אִם שָׁם שִׁמְעֲךָ שָׁמָעוּ?

לֹא בַּאֲשֶׁר מַעֲרָכוֹת חָגוֹת תַּאֲפֵלְנָה

וְשַׂרְעַפֵּנוּ מָדְהָם יִסַּק –

מַשַּׁב-כְּנָפַיִם, לוּ הוֹאַלְנוּ הַקְשֵׁב,

מִדַּפֵּק בִּשְׁעָרֵינו מוּגְפֵי הַחֹמֶר.

אֶרְאֶלִּים כְּקֶדֶם מְקוֹמוֹתֵיהֶם שׁוֹמְרִים! –

הֲפֹךְ רַק אֶבֶן, וְהֶחֱרַדְתָּ כָּנָף!

אַתֶּם-אַתֶּם, וּפְנֵיכֶם הַמִּתְנַכְּרִים,

חוֹטְאִים מֵרְאוֹת אֶת הַיְּצִיר רַב-הַזִּיוִים.

אוּלָם (בְּעֵת תֵּעָצְבִי עַד עַל-עֶצֶב אֵין הוֹסִיף)

שַׁוְּעִי – וּמֵעַל הֶפְסֵדֵךְ אַכְזָרִי

תָּהֵל תַּעֲבוּרַת סֻלַּם-יַעֲקֹב

מֻצָּב בֵּין דּוֹק וּבֵין צֵ’ארִינְג קְרוֹס.

אָכֵן, בַּלַּיִל, נִשְׁמָתִי, בִּתִּי,

שַׁוְּעִי – כְּדָבְקֵךְ בְּשׁוּלֵי-מָרוֹם

וְהִנֵּה, זֶה אֵלֵךְ וְתַנְוִיהוּ

לֹא עַל יַם-סוּף כִּי-עַל הַתֶּמְזֶה.

שתי השורות האחרונות בשיר דלעיל, כך מראיהן במקור האנגלי:

מה אילצני להימנע מלמסור בלשוני את השורות הללו כפשוטן? חסתי על שלימוּת-הרושם של השיר בלב הקורא העברי, אשר או שבכלל לא יכּיר מה מדובר בהן או שיהא רגשו נצרם מאותה אזכרתא “משיחית”. על-כן החלפתי את נס-כינרת בנס ים-סוף; לפי אגדת חז"ל, ראתה שפחה על הים מה שלא ראו יחזקאל וכל הנביאים. תיקון זעיר זה הציל את האוניברסאליות של לקח-המשורר בשירו.

שיר שני לתומפסון אשר פיתני לאָזרחו בעברית הוא “פּרג” – מעשה-חריזה כולו נושם שלהבת וטובל בגודש-צבע. פתיחתו:

קַיִץ שָׁת שְׂפָתָיו אֶל שַׁד-אֶרֶץ עֵירֹם

וְהִנִּיחַ רֶשֶׁם סוֹמֵק – פָּרָג – שָׁם:

כְּפִהוּק שֶׁל אֵשׁ מִן הָעֵשֶׂב בָּא,

וְרוּחַ מְטַפֵּחַ פִּחְפְּחָהוּ לְלֶהָבָה.

בְּפֶה יָצוּת, אָדֹם כְּשֶׁל אֲרִי, שָׁתָה

אֶת-דַּם הַשֶּׁמֶשׁ אֲשֶׁר שָׁחוּט שָׁקַע,

וְהִטְבִּיל גְבִיעוֹ בְּזִיו-הָאַרְגָּמָן,

זְמַן תְּעָלוֹת-מִזְרָח – יַיִן זִרְמָן;

עַד הָיָה הָלוּם מִנִּי גִיל אָיֹם

וְכַצוֹעֲנִי הַמְבֻסָּם חָמוֹם,

נָם, מִשְׁתּוֹלֵל בְּרִדְמֵי שָׁכוּר,

וּפִיו פָּעוּר לִנְשִׁיקַת-נוּר.

תמצית-העלילה: איש ונערה (ובעיניו היא ילדה, שכן הוא בוגר ממנה בעשרים שנה) מטיילים יחד בשדה בין-הערביים. במשוּבה תינוקית היא עטה אֶל הפרג הלוהט, קוטפת אותו ותוחבתו בכף האיש מתוך צו: “שמרהו, כל עוד תחיה!” פרח התרדמה והנשייה משרה עליו דווקא יקיצה וזכרון, ופתאום הפרג שבין כף-ידו לכף-ידה, לרגשו לא עוד פרח הוא כי אם עשרים שנה קמוּלוֹת. והוא חש ברוּר כי הילדה-אוהבתּוֹ עתידה לעופף ממנו אל אחר. ובלבו הוא דובב אליה:

X

הוֹ יַלְדָּה! אָהַבְתִּי כִּי אֹהַב וְאֵדָע;

אַךְ אַתְּ, אֲשֶׁר תֹּאהֲבִי וְלֹא תֵדְעִי כְּלָל,

מַה שּׁוֹנִים הַמְּדוֹרוֹת בַּהֵיכָל

שֶׁל הָאַהֲבָה, וּמִי רֶגַע יֶאֱרַח וְיִבְרַח

וּמִי (סוּגוֹ מְעָט!) תּוֹר-שִׁבְתּוֹ יֶאֱרַךְ,

וְאֵיךְ לִלְשׁוֹנוֹת אֵין-קֵץ

תְּרוּעָתָהּ בְּאָזְנֵי הֶהָמוֹן תִּתְפּוֹצֵץ.

                                                    _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _

אֲהַבְתִּנִי, נָאוָה, שְׁלֹשָה עִדְּנֵי-חַיִּים – אוֹ יָמִים:

זֶה יַחֲלֹף אַךְ אֶחֱלֹף מֵעָלַיִךְ פָּנִים;

אַךְ בְּכֹל אֵלֵךְ אֲנִי, שָׁם גַּם דְּמוּתֵך תֵּאוֹר,

לְשָׁמְרֵנִי פֶּן לָךְ אֶשְׁקֹר.

                                                    _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _

עַל כֵּן, בְּתֹם בָּגוֹדָהּ וּבְבָגְדֵךְ נֶאֱמָנָה,

לְחֶלֶד-חַיַּי הַקָּצָר אֶקַּח זֹאת הַמַּתָּנָה,

לִי יָפָה וְיָאָה – כֵּן אֲפַלֵּל –

זֶה פֶּרַח-הַחֲלוֹמוֹת הַנּוֹבֵל.

לאחרונה, האיש – הוא המשורר – מזהה עצמו עם “פרח החלומות”; גורל אחד להם בפריחתם ובכמישתם:

פֶּרַח-הַתַּרְדֵּמָה נָד קָדְקֹד-שֶׁכֶר

בַּחִטָּה, כָּבֵד בַּחֲלוֹמוֹת, כְּמוֹ זוֹ – בְּלֶחֶם.

הַקָּמָה הַבְּרוּכָה, וּשְׁקוּי-הַשֶּׁמֶשׁ הַנַּמְנְמָן

יִקְצֹר הַקּוֹצֵר. וְהַקּוֹצֵר – הַזְמָן.

בִּמְתִים אֶתְלֶה רֹאשׁ לֹא-יִצְלַח עַל שֶׁכֶם,

וּפִרְיִי – חֲלוֹמוֹת, כְּמוֹ פִּרְיָם – לֶחֶם,

הָאֲנָשִׁים הַבְּרוּכִים וַהֲזוּי-הַשֶּׁמֶשׁ הַנָּם

יִקְצֹר הַזְּמָן; וְאוּלָם אַחֲרֵי הִקָּצְרָם

יִלְקֹט הָעוֹלָם מִמֶּנִּי, אֲנִי הַנָּם.

רְחִימָה! פֶּרָח-חֲלוֹמוֹתַיִךְ הַכָּמוּשׁ

בַּעֲלֵה-חָרוּז, אֶצְפֶּה לָבֶטַח יָפוּשׁ,

בְּסִתְרַת-חָרוּז חוֹסֶה וְנֶחְסָן

מֵאֱנוֹשׁ קוֹצֵר, וּמִקּוֹצְרוֹ הוּא, הַזְּמָן.

רְחִימָה! אֲנִי נוֹפֵל תּוֹךְ צִפָּרְנֵי הַזְּמָן:

אַךְ בַּעֲלֵה-חָרוּז קַיָּם וְנִצְפָּן

כֹּל, עוֹלָם מִמֶּנּי יַחְשְׁבֶנּוּ יְקָר-שַׁי –

כְּמוּשֵׁי-קְמוּלֵי חֲלוֹמוֹתָי.

נחזור-נא למעלה אל שתי השורות החורזות:

וְאֵיךְ לִלְשׁוֹנוֹת אֵין-קֵץ

תְּרוּעָתָהּ, בְּאָזְנֵי הֶהָמוֹן תִּתְפּוֹצֵץ.

פּנטקוסט הוא חג של הנוצרים, המכוון כנגד חג-השבועות היהודי. עצם-המלה ביוונית מורה על יום-החמישים. דהיינו, היום שלאחר מ"ט בעומר. לפי מסורתם, בו-ביום ירדה “הרוח-הקדושה” על תלמידי-ישו.

מובן שלא יכולתי לייהד את פראנסיס תומפּסון, משורר קתולי, ולשים בשירו ביטוי כמו “שבועות” או “חג-הביכורים”. ושוב באה האגדה לעזרי.

במדרשים על מעמד הר-סיני נחזר בכמה גירסאות כי הדיברות מפי הגבורה נהפכו לשבעים לשונות כדי שישמעו כל האומות. גירסה אחת היא: “תנא רבי ר' ישמעאל: ובפטיש יפוצץ סלע – מה פטיש זה נחלק לכמה ניצוצות, אף כל דיבור ודיבור מפי הקב”ה נחלק לשבעים לשונות". מזאת נרמזתי, ויצא לי חרוז אשר על-כל-פנים יש לו שייכות כלשהי לחג-השבועות.

ועכשיו נשפיל אל השורה האחרונה בבית האחרון של השיר. באנגלית היא:

כאן עמדתי לפני הקושי, שבאנגלית סתם תואר-השם קודם לשם, ובלשונני – ההיפך. אילו כתבבתי “חלומותי הקמוּלים, חלומותי הקמוּלים”, היתה השורה נחלשת מאוד. נזקקתי איפוא לכפל-לשון בסמיכות המקדימה תואר לשם, על דרך המליצה המקראית (דברים ל“ג: י”ט), ושפוני טמוני חול, ותהי לי לשורה:

כְּמוּשֵׁי-קְמוּלֵי חֲלוֹמוֹתָי.

אבל בהיטפלי לפרט זה שבדיני-תחביר, הריני יוצא מתחומה של זו שיחתי, המזמינה הצצה באידרוֹן-מלאכתי לשם נסיכת אור-מה על קליטת רגש אנושי, עדוּי מכלוּלי אמנות נכריים, בנווה-העברית.

                                                                                  ***