את בן-ציון עלה-תאנה אחד מתושבי העיר לאַפּקאָווע אשר ברומיניא הגדולה קרה אסון, כי סחר בשטרי מלכות מזויפים – ונתפשׂ…

אני באמרי בחפזי כי בן-ציון סחר בשטרות מזויפים, פי הכשילני; כי אמנם לא הוברר הדבר אם באמת עשׂה בן-ציון בשטרות מזויפים פּרקמטיא ודרך פרנסתו היתה בכך או אם רק מקרה בלתי טהור קרהוּ, כי נמצא שטר מזויף אחד בידו והוא לא ידע ואשם ונפל בענין רע. ואף על פי שישב בן-ציון בבית האסורים כשנה תמימה וכל הזמן ההוא חקר ודרש השופט על אוֹדותיו, אבל לפי שלא בא הדבר לגמר דין והדרישה והחקירה נפסקה באמצע ובן-ציון יצא לחפשי בדרך נס, על כן נשאר הדבר מוטל בספק והדעות נפרדות בין יושבי העיר לאַפקאָווע, בני ברית ושאינם בני ברית. שאינם בני ברית אמרו כי בן-ציון עלה-תאנה בוַדאי סחר בשטרות מזויפים, לפי שלדעתם כל בני-ציון סוחרים או עלוּלים לסחור בשטרות מזויפים ובכל דבר מזויף והם לומדים מן הכלל על הפרט ומעמידים כל איש יהודי בחזקת פסלוּת; ובני בריתו אמרו: אף על פי שבן-ציון עלה-תאנה עסק כל ימיו באומנוּת בלתי נקיה ויהי סרסוּר של חטא ושליח לדבר עבירה, אבל בדבר הזה עלילוֹת דברים שׂמו לו ועל לא חמס בכפו התענה שנה תמימה בבית הבוֹר ונשׂא זילותא דבי דינא. ועל פי דעתם ראוי לשנות הנוסח בשורה הראשונה בספּוּרנו זה ולכתוב כזאת:

“את בן-ציון עלה-תאנה קרה אסון כי הפגיע בו האלהים את עווֹן הדור ונתפשׂ בשטר מלכות מזויף”.

עיקר פרנסתו של בן-ציון, כמו שכבר שמעת הקורא, היתה מלאכת השתדלנוּת, כלומר שהיה נכנס ויוצא בבית השׂרים ועבדי המלך הרוֹדים בעם והיה סרסוּר ביניהם ובין הבריות. אמת כי בן-ציון לא ידע קרוא וכתוב בלשון המדינה וגם דבּוּרו היה בשׂפת עלגים, אבל ידיעת לשון המדינה בדקדוקה היתה לו למוֹתר, כי כל גופה של שתדלנותו היה לא בעריכת מכתבים ולא בעריכת שׂפתים אף לא בגלוּי דעת בדיני דמלכותא, כי את כל אלה ידעו השׂרים ועבדי המלך בעצמם ולא היה לאחרים צורך ללמדם. עיקר מלאכתו של בן-ציון היה בדברים שבּצנעה. שעל ידו היו בעלי הדינים משלחים דוֹרוֹנות ומתנות ידם להפּקידים והשׂרים, שבּו היו מאמינים ומפּניו לא היו בּוֹשים ויראים. האמת אגיד ולא אכחד כי לא ידעתי אכנה מלאכתו של בן-ציון בשם הגון לה בלשון הקודש, לפי שהמלאכה הזאת היא מן המלאכות אשר חדשות מקרוב באו ולא שערוּן אבותינו. כשהיו בני ישׂראל שרוּיים על אדמתם ועושׂים ממלכה בפני עצמם היו גם בהם רועים גוזזים ורחלים גזוּזוֹת, שופטים פושטים ונשפּטים נפשטים, כדרך כל הארץ, אבל אז היו המשחדים מדבּרים עם המשוּחדים פה לפה, יד ליד ינקו ואין סרסור ביניהם; ועל כן לא נמצא בלשוננו הקדומה שם מיוחד לבעלי אומנוּת נקיה זאת הנקראים עתה אצלנו בשם הכבוד “פאקטאָר”; הרי הכתוב אומר “השׂר שואל והשופט בשלוּם”, ואומר “ראשיה בשוֹחד ישפוטו וכהניה במחיר יוֹרוּ”, ואומר “שׂריך סוררים וחברי גנבים כולו אוהב שוחד ורודף שלמוֹנים”, ואִלו סרסור ושתדלן לא נזכר ביניהם. השׂרים והשופטים אשר חיו בימים ההם היו במעמד אדם וחוה בגן עדן קודם החטא והיו מתהלכים ערומים ולא יתבּוששו; אבל אחרי אשר רבּו הימים ומלאה הארץ דעה ונתפּשטו בעולם המדות המתוקנות ונתרבּו בעלי הנפש היפה, נפקחו גם עיני העִורים מן השוחד וידעו כי ערומים הם ויתפּרו עלה תאנה ויעשׂו להם סרסורים בינם ובין הקהל. וכן היה בן-ציון לעלה-התאנה על ערוָתם של פקידי העיר לאפקאווע ונקרא “עלה-התאנה” על שם שליחותו; וכל אשר היה לו דבר אל השׂרים או אל סופרי המלך הוא היה עושׂה. וביחוד היה כוחו של בּן-ציון יפה בזה שהיה יוצא ובא בבית ממון-טוב שׂר העיר, אשר עתּותי כל בני לאפקאווע בידו, ולב ממון-טוב בידי בן-ציון כפלג מים אל אשר יחפוץ יטהוּ. כי מלבד שתדלנותו בינו ובין הבריות מן החוץ לכל אשר יהיה לו עסק וענין אליו היה בן-ציון מועיל ונחוץ לממון-טוב בצרכי ביתו פנימה. כי ממון-טוב היה רווק ולא היתה לו אשה צופיה הליכות ביתו, ויעזור לו בן-ציון גם בזה ויהי הוא המוציא והמביא בביתו ולא ידע ממון-טוב אתו מאומה, גם הלחם אשר הוא אוכל…

בעסק זה עסק בן-ציון רוב ימיו ויתפּרנס ממנו – לא ידענו אם בהיתר ולא באיסוּר, אם בכבוד ולא בבזיוֹן, אבל ידענו כי בנחת ולא בצער, בריוח ולא בצימצום. כי מי הוא בעל הדבר השרוּי בצער וחרד על דברו אשר לבו ילך לתוּר אחרי בן-ציון אם את כל השטר כמראה הקשת אשר נתן על ידו מסר הוא לאשר נכון לו בעצם תוּמו או אם כפּיו נגוֹאלו בשלל צבעיו, או אם כל תכריך הבּוּץ וגלוֹמי התכלת, אשר שלח דוֹרוֹן לפלונית אלמונית שהיא משפּעת על פלוני אלמוני, הגיעו לידה בשלמוּת או אם נגרע מהם אַמוֹת מספּר בידי בן-ציון לצרכי אשתו ובנותיו, אשר גם הנה צריכות למעטפות ולרדידים, כבנות ביתם של השׂרים והפקידים? גם לא על פסולת הלוּחות ולא על המאוּם אשר דבק בכפּו ממתן בסתר לבדם יחיה אדם כבן-ציון, בעל אשה ובנים שצרכיו מרובים. כי לא קפצו בעלי הדברים את ידם מהעניק לו בעד טרחתו איש כאשר תשׂיג ידו, או גם יותר מזה כאשר ישית עליו בן-ציון בעצמו, אשר ידע כי כל אשר לאיש יתן בעד נפשו ובשעה שאדם רואה שאין לו דמים לא יעמוד על המקח.

בני לאפקאווע אמנם השתמשו בבן-ציון ויבקשו פניו תמיד כי ידעו כי מביא הוא תועלת והנאה לעולם, ובכל זאת בלבּם בזוּ לו כי מלאכתו היתה בזויה בעיניהם; ויש מהם אשר גִלו דעתם כי עלה-תאנה הוא מאֵרת ה' בעירם, כי לולא הוא כי עתה לא קשתה עליהם כל כך יד הרוֹדים בם. אמת כי בפה מלא לא גִלו דעתם זאת כי יראו מפניו פן יפגע בם וישוּפם עקב לעת מצוא, אבל בינם לבין עצמם לא חשׂכו קלון משמו. וביחוד היו הדעות נפרדות בזה בין בני ברית ובין שאינם בני ברית. שאינם בני ברית היו דנים את הסרסוּר היהודי לאלתר לחובה והיו אומרים: אִלו לא היה עלה-תאנה לא היתה ערוָה בעולם ואִלו לא היה סרסור המאפיל בטליתו על כל מעשׂיהם לא היו פקידי לאפקאווע פריצים כל כך במקח שוחד לעיני השמש, ובני ברית מצאו לבן-ציון צד זכות באמרם אִלו לא היתה ערוָה בעולם לא היה עלה-תאנה, ואם השׂר שואל והשופט בּשלוּם אשר לחמו נתּן ומימיו נאמנים, אשר שׂכרו אתו ופעולתו לפניו, למה לא יעשׂה כמעשׂיהם איש יהודי אשר כל ארחותיו גדרוּ ולא יעבור, אשר כל ימיו מכאובים וכעס ענינו וחייו וחיי אנשי ביתו תלואים לו מנגד?! ועל פי רוב היו הנחלקים מסכּימים כי הפּרצה קוראת לגנב והגנב מבקש את הפּרצה וקשה להחליט איזה מהם יכשר הזה או זה, והיו באים לידי פשרה כי – שניהם כאחד טובים.

מכל הפקודים ועבדי המלך אשר היתה המשׂרה על שכמם בלאפקאווע היה רק אחד, אשר לא היה לבן-ציון דריסת הרגל בביתו, והוא החוקר ודורש-משפט טרפון פשע-רב. וזה לא מאשר היה פשע-רב נקי כפּיִם ונוער כפיו מתמוך בשוחד; נהפוך הוא, כמעט לא היה בלאפקאווע ובסביבותיה דרך יום כה ודרך יום כה איש כפשע-רב הבקי בצורת מטבע ויודע משקל הכסף בכף המאזנים. אפס כי לא היה לו לפשע-רב צורך בבן-ציון עלה-תאנה כי היה לו עלה-תאנה בביתו, זו אשתו אמתלאי בת כרנבו. אמתלאי היתה בת אחד מזאטוּטי בני פולין, המה האצילים הקטנים אשר נחלת שׂדה וכרם אין להם וסדר היחשׂ לבדו הוא חלקם ונחלתם. הפחוֹת הקטנים האלה הם על פי רוב דלים גאים, חפצים לחיות כבני טובים, עשיק לגבם ועשיק לכריסם, וידם איננה משׂגת. כרנבו אבי אמתלאי היה מיושבי עיר פיטשוּטש במקום אשר הצדיק ר' גָדוּנוּ שכן כבוד בהיכלו. ובהיכלו כוּלו אומר כבוד! מאכל שוּלחנו ומעמד משרתיו ומלבוּשיו ומַשקיו וכל צרכי ביתו כבית אחד הנסיכים. סגוּלות מלכים והמדינות מלאו מזוָיו, כל תענוגות בני האדם סבּוּהו ורחצו הליכיו בחמאה, בניו ובנותיו היו אמוּנים עלי תולע; גם כל בני עירו היו נהנים מזיו שכינתו וקרניִם מידו להם; וגם בני הנכר היו נלְוִים עליו לשרתו לאכול מפּריוֹ ולשׂבּוע מטוּבו. ואמתלאי נערה חַכמת לב וחרוּצת ידים יודעת לתפּור שׂלמות וכתנות ולרקום בבוּץ ובצמר, ותהי באה בבית הצדיק לעזור לאשתו הצדקת לתפּור ולארוג ולרקום לשתילי זיתיו המרובים, ומתבוּנת כּפּיה מצאה פרי תנוּבה ושׂכר טוב לעזור לאביה בכל צרכיו. בבית הצדיק ראתה אמתלאי את הגבּאים והשמשים העומדים לשרת את פני רבם והתבּוננה אל מעשׂיהם בעמדם על משמרתם לאסוף כסף הפדיון מאת כל הבא לראות פניו, ואמתלאי נערה יפת מראה ויראֶה פשע-רב, והוא נער את חניכי בית-המשפט, ותדבּק נפשו בה ויקחה לו לאשה; ובעלותו אחרי כן למעלת דורש-משפט בלאַפקאָווע ורבּו מבקשי פניו תמיד זכרה אמתלאי את מעשׂה הגבאים בבית הצדיק בפיטשוטש ותאמר: יהי אישי הצדיק ואני הגבאי! והיה כל אשר לו דבר אל דורש-המשפט על כל דבר פשע או עלילות דברים אשר שׂמוּ לו וסר בראשונה אל אשתו והביא את פדיוֹנו, איש כאַמת בצעו וכמדת עווֹנו, מרובע הקב דביוֹנים עד מאה השקלים כסף ומעלה, ונקה מפשע רב. ואיש אשר לו גבאי כזה בביתו ההוא ילך לבקש לו עלה-תאנה מן החוץ ולהיות לוֹ שׂיג ושׂיח עם אחד מבני ציון היקרים?!

ומדי דבּרי בפשע-רב זכור אזכור את תוכן לבּו ומעלת רוחו אני ידעתיה. לפי שהיה פשע-רב בעיני אמתלאי אשתו במקום “הצדיק” על כן גם נחה עליו רוח “הצדיקים” וידע כי אין השכינה שוֹרה מתוך עצבוּת ואין הקולות עולים מתוך שופר יבש, על כן מדי יום ביומו בטרם יצא לפָעלו ולעבודתו עדי ערב היה מדיח את גרונו ומטיב לבו ביין. בעלי לשון הרע הוציאו את דבּתם רעה כי סובא הוא ואוהב למשוך ביין את בשׂרו; אבל השופטים העומדים על גביו והנשפטים העומדים לפניו לא ראו עוְלתה בו וכי תמים פעלוֹ גם בהיותו שותה שכּור; ואף כי היין בוגד באנשים אחרים, מטמטם לבּם ומבלבּל מוחם, אבל לפשע-רב נתן היוצר בית קבּוּל גדול והיה היין יורד בו כבזויות מזבּח ולא נודע כי בא אל קרבּו; לבו יצוּק כמו אבן ומצחת נחושת מצחו, ומעולם לא נתן בו היין אשר שתה טעם לפגם ולא נגע לרעה בפעולתו ובמלאכת הממשלה אשר הוא עושׂה. ונהפוך הוא, כי כשם שמעידים על שיללער המשורר האשכנזי כי מיטב שיריו כתב כטוב לבו ביין כן עשׂה פשע-רב מיטב חקירותיו ומיטב דרישותיו בטעם היין. וככלוֹת עבודת-יומו בצאת מלפניו כל העם אשר היה נִצב עליו מן בוקר עד ערב, אשר לביתוֹ לביתו ואשר לשבי לשבי, ואחרי אשר כּלכּל דבר משפטם לאיש איש כאשר הוֹרתהוּ אמתלאי, היה פשע-רב יוצא בערב לאחוזת מרֵעים או לבית כנופיא והיה יושב בסוד משׂחקים עד עמוּד השחר. ככה יעשׂה פשע-רב כל הימים.

שלש אלה, אהבת הבצע היין והשׂחוק, הנה המדות המשובּחות שהיה פשע-רב דורש המשפט בלאפקאווע מצוּין בהם! ואמתלאי ביָדעה כי לב אישה כרוך אחר תאווֹתיו אלה וכי אין לאל ידה להסירו מאחריהן היתה שומרת כל ארחותיו בשבע עינים ועל מעשׂיו ועל פועל ידיו תתחקה לבלי תאוּנה אליהם רעה על ידי דרכיו ועלילותיו. את יינו היתה נותנת לו במִדה ובמשׂוּרה יום ביומו; ככלותו את מעשׂיו בלשכּת הסופרים היתה מגהת את כתביו אם הכל שריר וקיים כמשפט ואם סדרים בהם ולא צלמוֶת; ובצאתו בערב לצחוק בצחוק הקרטי היתה בודקת את כיסו ומונה את ממונו אשר הוא לוקח אתו, לבלי יקחנו בסך עצום פן לא תשׂחק לו השעה ואבד הסך ההוא בענין רע – ולפי שהיה פשע-רב על פי רוב יוצא בערב בגפּו ואמתלאי נשארת לבדה בביתה עזובה ועצובת רוח שבה הפּרצה לקרוא לגנב, ובמשך הימים נמצאו מכירים ומיוּדעים אשר החלו לבוא לביתה לשעשע אותה בחברתם ולנחמנה מעצבונה בשעות שהיתה יושבת צרוּרה כאלמנה חיה.

ופשע-רב שמע את שמע בן-ציון ובן-ציון ידע את פשע-רב ושניהם ידעו בנפשם כי צוררים הם איש לאחיו, כי בעיני פשע-רב רע על כי יד היהודי בּכּל משלה וידו עם השׂרים והסגנים בכל מעֲלם אשר ימעלו, ובן-ציון לא אבה סלוח לפשע-רב על כי הוא לבדו יצא מתחת אפוטרופסות שלו. ואולם רק בלבּם היו עוֹינים ונוטרים איש את אחיו אבל בשׂפתם לא חטאו ובפני עדים וקהל רב לא נתנו תִּפלה איש לאחיו, אף כי שניהם עשׂו זאת מטעמים שונים: בן-ציון מיראתו את פשע-רב ופשע-רב מבזוֹתו את בן-ציון ומחשבוֹ להעדר הכבוד לעצמו לדבּר באיש יהודי מטוב ועד רע. ואולם בעדת מתי סודם הקרובים אליהם התמלטו לפעמים מפיהם מלים, הד מחשבותיהם והרהורי לבם. בהשמע לפשע-רב כי אחד מן הפקידים עשׂה דבר בליעל היה אומר לאשתו או לסופרו: “יד ישׂראל באמצע!” ובן-ציון בבואו לפני ממון-טוב בעת רצון ובשעה פנויה היה מתענג לספּר באזניו בלעגי שׂפה ובזעם לשון כמה ביצים לקחה אמתלאי שוחד מאת אשה פלונית מכפר פלוני, כמה קבּין יין שתה פשע-רב היום, ואיזה סך הפסיד אתמול בשׂחוק הנקרא “על ימין ועל שׂמאל”.

ואולם לא ארכוּ הימים למיום בוא פשע-רב ואמתלאי לשבת בלאפקאווע וירא בן-ציון את פני ממון-טוב והנה אינם אליו עוד כתמול שלשום. וירא והנה בעת אשר ינסה לדבּר באזניו כפעם בפעם על אודות אמתלאי ופשע-רב יהי ממון-טוב כאיש אשר לא שומע, לא יעננו אחת מני אלף ויתאמץ להשׂיאהו לדבר אחר. ויבן בן-ציון כי היתה את ממון-טוב רוח אחרת וכי נלכּד גם הוא במצודות האשה בעלת הכשפים וידע להזהר עוד. ואף כי הוסיף בן-ציון לצאת ולבוא לרגלי עסקיו ושתדלנותו בבית ממון-טוב ובכל ביתו גדול כאז כן עתה, בכל זאת עברה הרִנה בלאפקאווע כי נבאוֹש נבאש בן-ציון בממון-טוב וביתר הפקידים ולבּם אינו אליו כתמול שלשום. גם אל בן-ציון גוּנב הדבר ותקח אזנו שמץ מֶנְהוּ; אבל הוא השיא את נפשו לאמר שלום יהיה לו, כי ידע כי אין עוֶל בכפיו נגד מגִניו וחוסיו מלפנים. וירגיע את לבו באמרו: אני בן-ציון עלה-תאנה לא שגיתי ונותני כופר לא כלו; אכן רוח שאינה מצויה היא באנשים ההם ורוח אחרת תעבור ותטהרם וישובו להצהיל פנים אלי כבראשונה. ואולי באמת קמה ונהיתה מחשבת בן-ציון לולא קרה מקרה לא טוב, אשר הביא עליו פתאום שוֹאה לא ידע.

קרבו ימי צאת השנה ואנשים יהודים סוחרים מן הערים הקטנות אשר סביבות לאפקאווע שלחו אליו איש תוכן כספו לקחת להם מבית גנזכּי המלך תעודות המתחדשות בכל שנה ושנה, כי כן הסכּינו לעשׂות תמיד. ויהי היום ובן-ציון בא לבית גנזכּי המלך לשלם בעד התעודות, ויהי בספוֹר שׂר הרכוּש את הכסף, אשר הביא בן-ציון בשטרות המלך, והנה בין השטרות שטר חמשים אחד מזויף. ויעצרהו שׂר הרכוש בבית הגנזכּים וישלח להודיע לשׂר העיר לאמר: “נמצא שטר מזויף בן חמשים שקלים ביד בן-ציון הסרסוּר, מהרה רדה אלי אל תעמוד וקרא אתך את דורש המשפט למען יחפּשׂו בביתו וברשותו אולי ימצאו עוד שטרות כאלה, אולי סוחר בשטרות מזויפים הוא”. ויבוא ממון-טוב שׂר העיר ופשע-רב דורש המשפט אתו. וישאל פשע-רב את בן-ציון: אי מזה בא לך השטר הזה? ויאמר: לא ידעתי. – “אם לא תחפוץ להגיד מידי מי בא לך השטר כי עתה חשוד אתה בעיני כי אתה זייפת אותו”, אמר פשע-רב. “כל שער עמי יודע, ענה בן-ציון נמרצה, כי אינני מזייף מטבּעות”. “ובמה אתה עוסק? ומה מלאכתך?” הוסיף לשאול פשע-רב. פה נסתתמו טענות בן-ציון כי לא ידע להשיב לפשע-רב נכוֹחה על שאלתו, כי הַהַגד יגיד לו לכל הנצבים עליו לאמר: סרסור אנכי וכזה וכזה אני עושׂה? כּי אז הלא יגדל עווֹנו. וַיט בן-ציון מפניו בתשובתו וידבּר אליו רכּות: “אדוני לא ידעני, כי גר אתה בתוכנו וזה שבתך אתנו מעט; אבל שאל נא את פי אזרחי עירנו ויאמרו לך כי איש ישר והולך תמים אנכי ובמזייפי שטרות לא הייתי, ואם קרה לי מקרה בלתי טהור זה, מקרה הוא ולא בי האשם. מאנשים שונים הגיע לי כסף בימים האחרונים ולא אוכל לדעת ממי בא אלי השטר הזה”.

מכל אזרחי העיר אשר נצבו עליו בבית הגנזכים לא היה איש פוצה פה ודובר דבר לטובתו, ובאמור בן-ציון על נפשו “איש ישר והולך תמים אנכי” נראה כצחוק קל יחלוף על פניהם, ואף כי רבים היו בתוכם אשר לא פעם ופעמַים עשׂה אתם בן-ציון וכסוּ חמסם בלבוש אחד אתו, בכל זאת היה הסרסור הבּזוי בעיניהם כרשע והם כצדיקים גמורים, כי כבר ידענו כי לדעת האנשים האלה לא הגנב גנב כי אם הפּרצה הוא הגנב. על כן פקד פשע-רב על סופרו הבא אתו לכתוב בספר והעד עדים את כל אשר נעשׂה ואת השטר הנחשב כמזויף חבּרו אל גביית העדוּת, כמזכיר עווֹן לבן-ציון להתּפשׂ, ואת בן-ציון צוָה דורש המשפט, ושׂר העיר בעל כרחו ענה אמן, וישׂימוהו במשמר עד אשר יחָקר הדבר.

ככה נפל בן-ציון בפרסוֹת פשע-רב וכאן מצא פשע-רב מקום לגבות את חובו מן הסרסור היהודי שׂנוּא נפשו!

מבית הגנזכים הלך פשע-רב ואחוזת שוטרים חלוצים ועדים מאזרחי העיר אתו לבית בן-ציון וימששו את כל כליו ואת כל מחבוֹאיו ומטמוני מסתריו, ואף כי שטרות מזויפים לא מצאו יותר, אבל מצאו כלי בית ובגדים לרוב גם כלי כסף וכלי זהב ותכשיטי נשים, ובלשכת חשאין באחד הארגזים מצאו כמה אלפים שקלים במזומנים. כי עשׂה לו בן-ציון חיל בימי חייו ויקבוץ על יד אף כי לא הראה עשרו החוצה, כי ידע כי אין הברכה מצוּיה אלא בדבר הסמוּי מן העין. ויהי הדבר הזה לחטאת לבן-ציון בעיני חוקר הדין, כי אמר: “בן-ציון רועה רוח ורודף קדים כל היום ולא יכול להגיד ברור מה מלאכתו ובמה הוא עוסק ועשרוֹ אפוא אי מזה בא? אין זה כי אם שלח בעולתה ידיו ומדברים אסורים עשׂה לו את כל הכבוד הזה”. מקוּרי עכביש אלה ארגו חטאת בן-ציון ויעבּתוה כעבי עבוֹת העגלה!

בן-ציון ישב בבית הסוהר מקום אשר אסירי המלך אסורים ופשע-רב עִנה דינו וימשכהו לאורך ימים. ודברים שלח בכתב אל כל בתי הפקודות ואל כל אזרחי העיר וסביבותיה לגבות עדות מפיהם על דבר היהודי בן-ציון ומעשׂיו. תשובות הנשארים היו שונות אשה מרעותה. זה אומר כי לא ידע עם בן-ציון מאומה, וזה כי בן-ציון היה איש שוקט ובוטח ולא עמד בדבר רע, וזה העיד עליו כי היה סרסור של עבֵרה. דעת לנבון נקל כי נזהר פשע-רב לתלות בראש בן-ציון אשם מעילוֹת ואשם גזלת הצבּוּר, אשר אז היה מכשול עווֹנו נוכח פניו, אפס כי אז היו נתבּעים לדין גם כל השׂרים והפקידים אשר עשׂה עמהם בן-ציון וממון-טוב בראשם ורבּוּ חללי רשעים. וגם לא זה הענין אשר נתּן לפשע-רב לענות בו ולדרוש אותו כי אם מעשׂה השטר המזויף, ובזה לא היו ראיוֹת מספיקות לענות לבן-ציון בפניו ולהאשימו. ובכל זאת לא הוציא פשע-רב את אסירו כי אם שקד והשתדל לקושש קש לקש לאַלם אלוּמה. ספר דינו של בן-ציון היה הולך ועב מיום אל יום, דף על דף נוסף ויהי לכרך גדול. בפתח שערוֹ היה מונח השטר המזויף וגביית העדות אשר כתבו בבית הגנזכים, ואחריו גביית העדות בבית בן-ציון ורשימת כל החפצים והמטלטלין אשר מצאו שם, ואחריהן שאלות ותשובות חקירות ודרישות שונות אין מספר. פעמים רבות הובא האסיר בסך אנשי צבא מבית-הסוהר לבית דורש המשפט, והוא עובר שחוח וחפוּי ראש ברחובות העיר והאספסוף מורה עליו באצבע וקורא אחריו מלא, ובבית דורש המשפט הוא נצב מן בוקר עד ערב וכשבא כן ישוב ללכת רעב ועיף ומאומה לא ישׂא בעמלו. מן החוץ לא התעורר איש להצילו ולהמליץ טוב בעדו. אשתו ובני ביתו עשׂו מה שיכלו ולא הועילו להוָתו מאומה, כי לא היה להם סומך ועוזר בכל האנשים אשר פנו אליהם. בני הנכר אשר היו מקרבין לו בשעת הנאתם עמדו עתה מרחוק בשעת דחקוֹ, כדין, ובני עמו אשר כל ימיו בזו לו בלבּם ונפשם בחלה במעשׂיו אולי היו חשים לעזרתו עתה משום מצוַת פדיון שבוּיים, בידעם כי בדבר הזה נקי הוא, אבל יראו פן יאמרו הגויים כל בני ציון כבן-ציון זה ועל כל העדה יהיה בזיון וקצף. ובכן היה בן-ציון צפוּי לצאת חייב בדין ולהענש קשה לולא קרה מקרה חדש אשר הצילהו. המקרה אסר אותו והמקרה התיר!

כשנה תמימה ישב בן-ציון בבית האסורים וימי החגים לנוצרים מועד צאת השנה שבוּ הגיעו. ראש האצילים עשׂה נשף חשק בביתו ויקרא לכל פקידי העיר, ויבוא גם פשע-רב ואשתו בתוך הבאים. ובית האציל בן שתי קומות, בקומה התחתונה הוכנו החדרים למחולות ובקומה העליונה למשׂחקים. פשע-רב אחרי אשר שתה כוסו רוָיה לכבוד החג ישב לצחק ואמתלאי מפזזת ומכרכּרת בכל עוֹז בבית התחתון. והיא יפה עד להלל בערב ההוא, לוקחת לבבות ביפיה ומצודדת נפשות בכשפיה, ובני מחול סבּוּה כדבורים, כולם קודחי אש ומאזרי זיקות, אבל כולם דוֹעכו כאש קוצים, כי לא נתנתם אמתלאי לנגוע בה ולא יצאה במחול עמם ותבכּר את ממון-טוב שׂר העיר על פני כולם. ואולם בה במדה ששִׂחקה השעה לאמתלאי במחולות בחדר התחתון, כך לא שִׂחקה השעה לאישה בחדר המשׂחקים בחדר העליון. אל אחד השולחנות ישבו סוד משׂחקים בצחוק “על ימין ועל שׂמאל”, וזה דבר הצחוק: אחד מן המשׂחקים יושב אל השולחן בראש מסִבּיו והוא הנקרא “שוּלחני” ויתר המשׂחקים מקיפים אותו. השולחני לוקח אגודת קלפי-גורלות בידו, דמתקריין “קרטין”, מערבּבם היטב ומטילם על ימין ועל שׂמאל. הגורל העולה לימין שלו והעולה לשׂמאל לאחרים. בראש השולחן אשר שׂחק עליו חתן דנן פשע-רב ישב כשולחני אציל אחד אורח מעיר רחוקה. איש מן המשׂחקים לא ידעוֹ פנים בפנים אבל רב היה להם לראות כי איש עשיר הוא, כי צבר לפניו על השולחן אדרכמוני זהב כעפר ושטרות המלכות כטיט חוצות, ובשבתו לשׂחוק הודיע מראש לא בסתר לכל הנצבים עליו כי משׂחק הוא רק כנגד “מזומנים”, ובהקפה איננו נותן לאיש אפילו שוה פרוטה. ופשע-רב משׂחק במזל-רע, כאשר אמרנו. בעוד שכל המשׂחקים העומדים מסביבו יש שגורלם עולה לימין ויש לשׂמאל, יש נותנים ויש לוקחים, כל הגורלות שפשע-רב מטיל עולים תמיד בימין. יש אשר יתן לו השולחני גורל אחד פשוט בעל שקל אחד, אבל כיוָן שיקבענו פשע-רב משולש או מחומש יעלה הגורל בימין ושִלם תשלומי כפל או תשלומי שלשה. בידו הביא פשע-רב עשׂרים וחמשה שקלים, כי יותר לא נתנה לו אמתלאי לקחת אתו, באמרה: די יהיה לך להפסיד סך כזה ואפילו ביום חג. ופשע-רב אף על פי שבגשתו אל שולחן המשׂחקים כבר היה שתוי לרוָיה, בכל זאת אחר כל גורל וגורל שלא זכה בו חם לבו בקרבּו ויצא אל השולחן הערוך, העומד בפרוזדור ועליו כל מיני אוכלין ומשקין להשׂבּיע נפש שוקקה, ושתה כוס תנחומים. השעה השלישית אחרי חצות הלילה הגיעה ולפשע-רב כלתה פרוטה מן הכיס והוא מתחזק על עמדו אף כי עברוֹ היין, ובאותו הרגע העמיד גורל משולש ולא זכה בו, ויאמר להעמיד גורל מחומש להשיב את האבדה, ויעצרהו השולחני בלשון רכּה ויאמר: הואילה אדוני והרצה מעות בעד הגורל המשולש בטרם תטיל הגורל המחומש.

– האם אינך מאמין לי? קרא פשע-רב ברוגז קולו וילטוש עיניו לו.

– תנאי קודם למעשׂה התניתי שאינני נושׂא ונותן רק במזומנים ולא בהקפה, על כן אל נא יחַר בעיניך אם אעמוד על דעתי…

– לו יהי כדבריך! ענה פשע-רב בחפּזון, כי עתה אלך ותיכף אשוב.

זכר פשע-רב כי מפתחות ארגז הכסף בידי אשתו ואם יבקש לא תתנם לו, על כן מהר אל ביתו כמהר צפור אל פח ויוציא מתוך ספר דינו של בן-ציון את השטר המזויף הרצוף אליו וישב אל שולחן המשׂחקים ושטר חמשים שקלים בידו ויוסף לשׂחק. אבל השׂחוק המהולל הוסיף ללכת עמו בחמת קרי ולתת לו עורף ולא פנים, ובשעה אחת קם פשע-רב מן השולחן שנית בידים ריקניות ושטר החמשים פשט ויעוף.

אף כי עברוֹ היין בכל זאת הבין פשע-רב כי עשׂה מעשׂה אשר בנפשו הוא ולתקון המעוּות גמר ללכת אל אשתו ולקחת מידה את מפתחות הארגז ויהי מה. אבל בבואו לחדר המחוללות לא מצא את אשתו וישאל לה ותאמרנה לו הנשים השכנות בלזוּת שׂפתים: “נסעה מזה עם ממון-טוב שׂר העיר במרכבתו!” פשע-רב כחוֹם לבו לא הרגיש את לעג השאננוֹת ולמה ירמזוּן מליהן ולא ראה את הצחוק הקל העובר על שׂפתותיהן, ובלבּו אמר כי בלי ספק בקשתהו אשתו באותם הרגעים שהלך לביתו ולא מצאתהו וילך ממון-טוב לשַלחנה הדרך לבלי תצא יחידית בלילה. ובהיות לבו חרד על שטר החמשים גמר לבו לנסות עוד פעם את מזלו ולעבוט להשולחני את מורה השעות אשר לו; ואולם בשובו אל העליה מצא כי השולחני קם ממקומו והשׂחוק כלה.

במר רוחו נגש פשע-רב אל שולחן המערכת וישתּ שלש כוסות גדולות בבת אחת וילך אט אל ביתו וימהר לעלות על ערשׂ יצועו, כי אמר תנחמנו ערשׂו, ובהחפזו לא שת לבו גם לזה כי אשתו עוד לא שבה.

גם פשע-רב גם אשתו אֵחרו לקום ביום השני ממשכּבם ויישנו שנה מתוקה עד חצות היום. פשע-רב הקיץ מיינו ויזכּור את אשר עשׂה בלילה העבר ויתנחם ויאמר: אך חלום חלמתי ואיני יודע מה הוא, וימהר אל שולחנו, ואהה! לא חלום רע חלם כי אם דברים כהוָיתן הוא רואה. ולא קמה בו עוד רוח וישאג מנהמת לבו: השטר איננו ואני אנה אני בא?!

שמעה אשתו את דבריו ותחרד אליו כצפור השחוטה ברוב סימנים, כי רגע אחד ידעה את כל אשר נעשׂה.

– מה אתה דובר? נתנה עליו בקולה; השטר! איזה שטר? הגד אם ידעת בינה.

פשע-רב נתן בה את עיניו התרוטות ובקול חרדה הודה על פשעו ויספּר לה את כל אשר עשׂה.

– בן נעוַת המרדוּת! צרחה בקול מר כשופר. בּוֹשה אמך! חפרה יולדתך! הכרע הכרעתנו! אוי מה היה לנו! אוי לי, אמא, כי ילדתּני!

ובדברים האלה זנקה אליו כלביאה שכּוּלה ותניף ידה עליו להכותו.

פשע-רב נטה מפניה ויעמוד מעבר השולחן מזה וימצא את לבו לאמר לה: לא בי לבדי האשם; גם אַתּ לא נִקית מעווֹן… בקשתיך בחדר המחולות ולא מצאתיך…

זכרה אמתלאי כי גם היא לא חלום חלמה בלילה ההוא ויִרף רוחה ותאמר: מה ימריצוני דברי תוכחות על עווֹן והם לא יגהו ממנו מזוֹר. מהרה אפוא זאת עשׂה, לבש בגדיך וקום בקש את האיש אשר עשׂית עמו הלילה; החזק בו בטרם יצא את העיר ונגאל את השטר מידו.

פני פשע-רב צהלו רגע אחד כשמעו את עצת אשתו הטובה, וימהר וירחץ פניו וילבש בגדיו וישת כוס יין חָמר מלא מסך ויצא.

אבל הה! האיש אשר הוא מבקש לא היה עוד בעיר, כי הלך לדרכו ואיש לא ידע אנה הוא בא.

פשע-רב שב ואדמה על ראשו ויספּר לאשתו את אשר נעשׂה. ותקם אמתלאי ללבוש את בגדיה לצאת, וישאלה אישה: אן אַתּ הולכת?

– לממון-טוב אלך, אספר לו את המוצאות אותנו ואשאל בעצתו.

– חכי כמעט רגע ונוָעץ, הכשר הדבר לגלוֹת סודנו לאיש זר ומה גם לשׂר-העיר?

– שוטה שבעולם! ענתה לו קשות. התטמון מחט בשׂק? אם לא תגלה אתה את סודך יגלוהו אחרים; שמים יגלו עווֹנך והארץ לא תכסה על אִוַלתך. והאיש ממון-טוב חכם ובעל נסיון הוא ולבו טוב אלי, בו בטח לבי כי לא יעזבני בצר לי ומחשבתו בעצה תכּוֹן.

אמתלאי יצאה ופשע-רב במרי נפשו נתן בכוס עינו.

עוד ביום ההוא החל עוף השמים להוליך את הקול כי בּלילה העבר קרה אסון בבית דורש-המשפט ובגללו היתה מריבה בינו ובין אשתו, אבל עוד לא נודע מה היה הדבר. יש אומרים שבהיותו הוא ואשתו אל המשתה בבית האציל באו לו גנבים ויגנבו דיָם, ואחרים הקרובים יותר לאורחא דמהימנותא, מהם אמרו כי פשע-רב שתה ממים המרים ויפסיד הון רב בצחוק ומהם אמרו כי אשתו תשתה המים המאָררים. ובטרם הוברר הדבר לאנשי העיר והנה שבר על שבר נקרא והוָה על הוָה באה בבית פשע-רב: בלילה השני פרצה לפתע פתאום אש בביתו, ולולא אץ לבוא ממון-טוב שׂר העיר בראש המכבּים להשקיע האש כי אז לא נשאר מבית פשע-רב גם צרור; וגם עתה אבדו מלשכת הסופרים אשר לו, או נשׂרפו באש, כתבי-דינים אחדים ובתוכם גם – כתב-דינו של בן-ציון הסרסור.

בהגיע הדבר לראש השופטים אשר בעיר שלח דורש-משפט אחר לחקור ולדרוש את הדבר, ודורש-המשפט הזה גבה עדותו מפי ממון-טוב שׂר העיר ויודיע לשולחו כי אמת הדבר וכי אש אלהים נפלה מן השמים ותאכל את כתבי הדינים בבית דורש-המשפט בלאפקאווע. ועל ידי זה נקה פשע-רב מפשע רב וכעבור שבועים ימים באה הפקודה לשלח גם את בן-ציון חפשי, אחרי אשר נשׂרף דינו וגם השטר המזויף עלה באש השמימה.

זה הוא הנס אשר נעשׂה לבן-ציון ויוציאהו לחרוּת קודם שנגמר דינו, ועל כן נשאר הדבר בספק אם באמת עסק בן-ציון בשטרות מזויפים או לא; בני ברית מזכּין ושאינם בני ברית מחַיבין אותו. אלה ואלה ידעו לבסוף את המעשׂה אשר עשׂה פשע-רב ובסוד מרעים יחדיו היו מתלחשים ומסַפּרים איש אל רעהו גופא דעובדא היכי הוָה; ופעם אחת נזדמנו שלשה לפונדק אחד והיו שנים מהם מדיינים זה בזה איזה מהם יכשר – בן-ציון או פשע-רב? עד שבא השלישי והכריע ביניהם, כי – שניהם כאחד טובים.