רקע
יהודה ליב גורדון
אֶרֶץ חֲדָשָׁה

1

מבְּכִי נְהָרוֹת חִבֵּשׁ
וְתַעֲלֻמָה יֹצִא אוֹר

(איוב כ"ח, יא).

כִּי הֵחֵל הָאָדָם לָרֹב בָּאָרֶץ

וּפְנֵי תֵבֵל מָלְאוּ עָרִים לָשֶׁבֶת,

מִמּוֹצָא הַיָּמָּה, מִמִּדְבַּר נֶגֶב

עַד יַרְכְּתֵי צָפוֹן אוֹצְרוֹת הַשֶּׁלֶג,

אֵין מָקוֹם לֹא עָבְרָה בוֹ רֶגֶל גָּבֶר.

רַק גּוּשׁ הָאָרֶץ בָּרָא אֵל מִתֹּהוּ

וָהוּא כַּאֲשֶׁר חָפֵץ שִׁנָּה פָּנֶיהָ:

הֶעְתִּיק צוּרִים, סַלְעֵי מָגוֹר הִסִּיעַ,

הִשְׁפִּיל הָרֵי עַד וַעֲמָקִים הִגְבִּיהַּ,

בַּיְּאֹרִים שָׁלַח יָד הָיוּ יַבֶּשֶׁת

וּבְלֵב יַבָּשָׁה הוֹבִיל נַחֲלֵי מָיִם;

הָפַךְ יַעַר לָעִיר, חֹרֶשׁ לַקָּרֶת,

מִמְּאוּרוֹתָם הִבְרִיחַ חַיְתוֹ טָרֶף

וַיְשַׁדֵּד רִבְצָם וַיַּעַשׂ לוֹ בָּיִת,

וּבְמַעֲבֵה הָאֲדָמָה וּבְרוּם רָקִיעַ

וּבְמַיִם רַבִּים עִקְּבוֹתָיו נוֹדָעוּ.

וּמֵרֹב הֶעָרִים רַבּוּ יוֹשְׁבֵימוֹ

עַד כִּי קָצְרָה תֵבֵל מֵהִשְׂתָּרֵעַ.

וַיַּרְא אֲדֹנָי כִּי יָמִים יֻצָּרוּ

לֹא תוּכַל הָאָרֶץ לָשֵׂאת יוֹשְׁבֶיהָ,

וַיּאמֶר לַיָּם: הָקִיאָה הָאָרֶץ,

גַּלִּים הִתְגַּלּוּ וּתְהֹם אַל תִּכְלָאִי!

קָרָא וַתַּעֲמֹד יַבָּשָׁה; וַיָּאצֶל

מֵרוּחַ קָדְשׁוֹ עַל לֵב אַנְשֵׁי רוּחַ

לַעֲבֹר אָרְחוֹת יַמִּים לֹא עָבְרָה רֶגֶל,

לִקְנוֹת אֶרֶץ חֲדָשָׁה אֶת אֱלֹהַּ.


הִיא אֶרֶץ הַחֲדָשָׁה אֶרֶץ הַצֶּבִי

הַצְּפוּנָה בִּלְבַב יַמִּים וּמְסֻתָּרֶת,

כִּפְנִינִים נֶחְבָּאוֹת בּתְהוֹם מִתָּחַת,

מֵעֵין כָּל אִישׁ, מִדַּעַת כָּל יוֹדֵעַ,

עַד יוֹם צַוֹּת אֵל וַתִּתְגַּל לָעָיִן!

הִיא אֶרֶץ הַחֲדָשָׁה אֶרֶץ הַצֶּבִי,

אֶרֶץ – עַם נוֹלָד בָּהּ חֵטְא לֹא יָדָעוּ

כָּראשׁוֹן אָדָם יוֹם יוֹצְרוֹ עָשָׂהוּ;

לֹא שָׁלְחוּ עוֹד יָדָם אֶל עֵץ הַדַּעַת,

עוֹד עֲרֻמִּים הִלְּכוּ לֹא הִתְבּוֹשָׁשׁוּ,

וּמִגַּן עֶדְנָם אָז עוֹד לֹא גֹּרָשׁוּ.

אֶרֶץ – בָּהּ יָנוּבוּ כָּל עֲצֵי עֵדֶן:

שָׁם תִּצְמַח הַתְּאֵנָה אֲשֶׁר עָלֶיהָ

אָדָם עִם אִשְׁתּוֹ לַחֲגֹרוֹת תָּפָרוּ;

בָּהּ יִשְׂגֶא עֵץ-הַלֶּחֶם2, עֵץ הַפֶּלֶא

הַנּוֹשֵׂא פֶּרִי כִּדְמוּת כִּכְּרוֹת לֶחֶם

מִבְּלִי זֵעַת אַף לָאָדָם לָאֹכֶל;

הִיא הוֹלִידָה אֶת עֵשֶׂב הַתַּפּוּחַ3

הַמַּטְמִין פִּרְיוֹ בָּאָרֶץ מִתָּחַת

וּצְלִי-אֵשׁ כַּלֶּחֶם אוֹתוֹ נֹאכֵלָה.

אֶרֶץ – בִּיעָרֶיהָ קֵן לָהּ מָצָאָה

צִפּוֹר נֶעֱלָסָה – צִפּוֹר-גַּן-הָעֵדֶן,4

הִיא הַצִּפּוֹר אֲשֶׁר זִמְרָהּ הִנְעימָה

עֵת לָקַח אָדָם אֶת חַוָּה לָאֵשֶׁת

מִידֵי יוֹצְרָהּ, וּבְלִוְיַת מַלְאֲכֵי שַׁחַק

בִּנְאוֹת הַגָּן בֵּין עֲרוּגוֹת הַבֹּשֶׂם

שִׁכּוֹרֵי יֵין אַהֲבָה לָחוּל יָצָאוּ.

אֶרֶץ – תַּעְדֶּה כַּכַּלָּה רִקְמָתַיִם

מִמְּשׂוֹשׂ כָּל שׁוֹשָׁן, מִמִּבְחַר כָּל פֶּרַח,

וּבֵין עֲצֵי עָבֹת בֵּין כַּפּוֹת תֹּמֶר

הַנָּחָשׁ הֶעָרוּם רֹאשׁוֹ יַגְבִּיהַּ

וִיפַנֵּק רֹךְ גֵּווֹ בִּירַקְרַק דֶּשֶׁא,

כִּי אֵיבָה בֵּין זַרְעוֹ עֲדֶנָּה שָׁמָּה

וּבֵין זֶרַע הָאָדָם לֹא הוּשָׂמָה.


הִיא אֶרֶץ הַצֶּבִי, הוּא גַּן הָעֵדֶן

הָאוֹבֵד לִבְנֵי אָדָם וַיְבַקְּשׁוּהוּ!

עַל פִּתְחָהּ רָבַץ יָם נורָא מִקֶּדֶם,

יָם גָּדוֹל – רַגְלֵי אִישׁ לֹא עֲבָרוּהוּ,

לֹא פֹרַשׂ בּוֹ נֵס, מֵימָיו לֹא נֶחֱרָשׁוּ, –

וַיְגַלְגַּל גַּלִּים כַּגַּלְגַּל וָרָעַם

וּכְהַרְרֵי אֲרָיוֹת מֵימָיו נִשָּׂאוּ

וּלְקוֹל מִשְׁבָּרָיו עוֹבְרֵי יָם חָלוּ –

הוּא הַכְּרוּב הַשּׁוֹמֵר לַגָּן הַדֶּרֶךְ,

הֵם לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת;

עַד אֲשֶׁר צִוָּה הָאֵל, וַיֵּרֹמוּ

הַכְּרוּבִים, גַּם לַהַט חַרְבָּם הֵשִׁיבוּ

לִנְדָנָהּ – וַתֵּרָאֶה הַיַּבֶּשֶׁת.


וַיְהִי הָרִאשׁוֹן קוֹלֻמְבּוּס אִישׁ חַיִל

אָבִי תוֹפְשֵׂי מָשׁוֹט וּמְחַזְּקֵי תֹרֶן,

הוּא וּמְתָיו מִסְפָּר הַיָּמָּה יָרָדוּ.

וּכְמשֶׁה עַמּוֹ, עַם עַז וּקְשֵׁה עֹרֶף,

הוֹלִיךְ שָׁנִים רַבּוֹת בִּישִׁימוֹן תֹּהוּ

וַיְעַצְּבוּ רוּחַ קָדְשׁוֹ וַיְמָרֲרוּהוּ,

וַיִּתְּנוּ רֹאשׁ – וּמְעַט עוֹד וּסְקָלוּהוּ,

כֵּן הוֹלִיךְ הוּא עַם עִקְּשֵׁי-לֵב מִשְּׁמוֹעַ,

לֹא אָבוּ לִדְבָרָיו, נִאֲצוּ כָּל דָּעַת,

אַף נוֹסְדוּ יַחַד הַשְׁלִיכוֹ הַיָּמָּה;

הוֹלִיכָם בַּתְּהֹמוֹת רַחֲבֵי יָדַיִם,

לַחֲפֹּשׂ אֶרֶץ עֵיפָתָה, לֹא-נוֹדָעָה,

אֶרֶץ תַּחְתִּים-חָדְשִׁי לֹא רָאֲתָה עָיִן,

רַק בַּחֲלוֹם חֲזוֹן לֵב הִיא לוֹ נִגְלָתָה

וּבָהּ שָׂם מַעְיָנָיו הֶגְיוֹן רוּחֵהוּ,

וַיֹּאמֶר: אֹבַד אוֹ חֶפְצִי אַשְׁלִימָה.


וּזְרֹעַ אֲדֹנָי עִמָּם הָיָתָה

(כִּי תָּרִים רַבִּים בַּאֲשֻׁרוֹ יָצָאוּ)

וּמִנִּבְכֵי יָם וּתְהֹמוֹת אֵין חֵקֶר

אִיִּים רַבִּים וַאֲרָצוֹת אוֹר הוֹצִיאוּ

וַיִּבְנוּ בָּהֵמָּה עָרִים לָשֶׁבֶת,

וַיִּזְרְעוּ שָׂדוֹת וּכְרָמִים נָטָעוּ,

וַתִּגָּלֶה אַמֶּרִיקָא הָאָרֶץ.

וּשְׁמָהּ עַל כֵּן אַמֶּרִיקָא קָרָאוּ

כִּי אָמַר לַיָּם: בִּלְעֶךָ הָקִיאָה 5.

מִן הוּא וָהָלְאָה הָיָתָה זֹאת הָאָרֶץ

אֶרֶץ חֵפֶץ אֶל כָּל רוּחַ וָנָפֶשׁ!

הֲמֹנִים-הֲמֹנִים מִקַּצְוֵי חָלֶד,

מִכָּל אַפְסֵי יָם אֵלֶיהָ יִנְהָרוּ

לִשְׁאוֹף רוּחַ חַיִּים תַּחַת שָׁמֶיהָ,

כִּי רַחֲבַת יָדַיִם הָאָרֶץ שָׁמָּה

וּמְתֵי מִסְפָּר עוֹד רַק בָּם הִתְנֶחָלוּ…6

לֹא עוֹד בִּמְלֹא כַף עָפָר שָׁם יַחֲזִיקוּ

שֶׁבַע אֲנָשִׁים גַּם יִתְעַשְּׂקוּ יָחַד.

שָׁם כָּל אוֹרֵחַ כָּאֶזְרָח יֵאָסֶף

וּכְאַחִים יַחְדָּו יִתְּנוּ לוֹ לָשֶׁבֶת;

שָׁם אישׁ יוֹדֵעַ בִּמְלֶאכֶת מַחֲשֶׁבֶת

לֹא יַעַרְכֶנּוּ זָהָב וּכְלֵי כָסֶף,

שָׁם לֹא תִזַּל לַשָּׁוְא זֵעַת אַפַּיִם,

אַחֲרִית טוֹבָה שָׁם לִיגִיעַ כַּפַּיִם,

שָׁם שָׂכָר לַכֹּל וּצְרוֹר נָקוּב אָיִן,

כָּל יָגַע מֵשִׁיב הוֹן, כָּל זֶרַע פֶּרִי.

גַּם הַמִּקְרֶה הָרָע, רַע לֵב וָעָיִן,

נָטַשׁ אֶת רִשְׁעוֹ, לֹא יֵלֶךְ שָׁם קֶרִי.

כָּל אִישׁ מַר נֶפֶשׁ, כָּל רֶגֶל מוּעֶדֶת,

שָׁם יִמְצָא מִקְלָט לוֹ – אֶרֶץ-מוֹלֶדֶת,

גַּם חוֹלֵי אַהֲבָה מָזוֹר לֹא מָצָאוּ

מִתִּגְרַת יַד שׂוֹטְנִים מֵעִקְּשׁוּת גָּבֶר,

שָׁם לִכְנַף הָאָרֶץ יַעֲלוּ וָבָאוּ

וַאַרוּכָה תַּעַל לָהֶם אֶל כָּל שָׁבֶר.


  1. השיר הזה כתוב בשנת תרי“ט והיה כמוס עמדי בין כתבי עד אשר הגיעה לי בשנת תרנ”ב העת לפשפש במעשי (כשבאו עלי יסורין); ויהי אנכי ממשש את כתבי היד הישנים ואגל “ארץ חדשה” זאת, ויהי בעיני כדבר בעתו בשנה הזאת אשר בה תמלאנה ארבע מאות שנה ליום גלות אמריקא ע“י קולומבוס. והנה השיר הזה לא נתחבר כשיר בפני עצמו כי אם כהקדמה לשיר ספורי גדול אשר היה בלבי לכתוב, תוכו רצוף אהבת עלם ועלמה אשר אבותיהם המולידים אותם הניאו אותם מבוא בברית הנשואים והם בורחים מפניהם ונמלטים לארץ החדשה, ושם הם מזדוגים ובאים בברית כדת משה וישראל, רואים זרע וחיים חיי עשר וכבוד, עד כי באחרית הימים הוריהם משלימים אתם ובאים אליהם לשבת אתם יחד ולראות בשלותם. אזכיר כי זה היה טופס השיר הספורי אשר דמיתי לכתוב, ולזאת אני מכון בארבע שורות השיר האחרונות; ואולם ברבות הימים נשכח כל הענין הזה מלבי ולא השלמתיו, ולא אשלימנו עוד עד עולם, ויהי אפוא מונח בארון ספרתנו כאחד משברי לוחות. ט”ו כסלו תרנ“ב, ספ”ב.  ↩

  2. Artocarpus.  ↩

  3. (קארטאפעל)Solanum L..  ↩

  4. Paradieses.  ↩

  5. חכמי ישראל אהבו כן לדרוש טעמי השמות והפעלים ע“ד השאלה אפילו במלים שהוראתן העצמית ברורה וידועה. למשל: זכר – זה ככרו עמו; נקבה – נקיה באה; פקדון – __ק(*) דון; תועבה – תועה בה; זמה – זו מה היא; לתרופה – להתיר פה; התרפס – התר פסת יד, וכיוצא בהם הרבה. ודוק ותשכח כי בכל הדרשות האלה יש רמז קולע מבלי החטיא אל תכונת המושג שהמלה ההיא הונחה עליו. והרי לך כלל גדול בחכמת הדבור הנותן יקר וגדולה ללשוננו הקדושה. (*) מילה לא קריאה במקור המודפס – הערת פב”י.  ↩

  6. אל נא ישכח הקורא כי דברים אלה כתובים לפני שלש ושלשים שנה.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 13296 יצירות מאת 539 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 1949 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!