אף-על-פי שגדליהו התפרנס מן המלמדות היבשה בדוחק; אף-על-פי שכל ימיו היה לו מיחוש ואשתו היתה חולנית וטפלי שלו היו כואבים, זה בשיניו וזה בעיניו וזה בחטטיו; אף-על-פי שבימות החורף לא היו החלונות השבורים שבביתו הנמוך עומדים בפני הרוח והשלג, ובימות הגשמים לא היה גגו הפרוץ מגין עליו מפני הדלף, שהיה טורדו ביום על שולחנו ובלילה על משכבו; אף-על-פי שלא בכל יום היו גדליהו וביתו יכולים לקיים מצות עשה שבתורה: “בערב תאכלו בשר ובבוקר תשבעו לחם,” ובמידה יותר מרובה היו הימים שגם לחם יבש וארוחת ירק לא מצא כדי שובע, – אף-על-פי-כן אילו סר אליו מלאך-המות ואמר לו: פלוני גדליהו בן פלונית שרה, אין לי עדיין שליטה עליך, כי לא בא עוד יומך, ואולם אם חפץ אתה ברצון טוב, יכול אני לגאול אותך מחייך המרים. בוא ואקח את נשמתך בנשיקה – אילו היה מדבר אליו מלאך-המות כך, אז היה יורק לו בפניו וגוער בו: ריקא, אם אין לך שליטה עלי, ברח מפני, פן אזכיר עליך שם שמים ונשרפת בהבל פי.
הן אמת, יודע הוא ש“טוב מאד” זה המוות, ושיש שם גן-עדן ושהעולם הזה אינו אלא פרוזדור לעולם-הבא. אמת כי “מאד” זה המוות אבל למה זה “מאד”? וכי “טוב” אין די?
טובה גדולה עשה הקב“ה, לפי דעתו, עם כל בריותיו, שנתן להם את החיים. ועוד חיבה יתירה הראה לעם ישראל שלו שעמד וציווה להם גם תרי”ג מצוות בכדי שיזכה אותם בשכר טוב. כאילו לא היינו מקיימים את המצוות, כאילו לא היינו מניחים תפילין ולא היינו מתפללים ולא היינו שומרים את השבת בלא ציווי. כלום יש תענוג בעולם יותר גדול מקיום המצוות, ממרור בפסח, מתענית ביום-הכפורים, מתורה ותפילה וכדומה. אומרים, שהרשעים הם בעלי תאוה רחמנא ליצלן. ואולם הוא אינו יכול להבין, אם באמת בעלי תאווה הם, איך זה יכולים הם לעצור בנפשם שלא לקיים את המצוות הטובות, הנעימות, המשמחות את הלב ומרחיבות דעתו של אדם. שוטים הם, שוטים אומללים. לא די שאין להם חלק לעולם-הבא, אלא גם מן העולם-הזה אינם נהנים כל צרכם.
הוא בעצמו, אין לו מה להתאונן על חייו. אמנם יש שהוא נאנח בלי כל סיבה קרובה לזה. אבל בתוך כדי אנחתו הוא מתבייש בפני עצמו ואז הוא גוער בנפשו: “שוטה, מה נאנחת? נחלי אפרסמון חסרים לך? כתר מלוכה אין לך?”
וכשהוא מתחיל אז לבדוק את ימי חייו, אז הוא מוצא את גערתו בנפשו צודקת במאוד. הוא מונה ימי חייו לימות השבוע. ביום הראשון והשני בשבוע הרי הוא מקבל נחת עוד מתענוגה של שבת שעברה. מיום החמישי ואילך כבר הוא חש את זיוה של שבת הבאה, וכבר הוא מתפרנס מן המקור החדש הלז. נשאר לו בסך-הכל שני ימים של חול. וכי מה הם שני ימים בשבוע, אילו גם היו, חס-ושלום, ימי רעב ממש?
אמנם היו עתים בימי חרפו, שהיום החמישי בשבוע היה גורם לו צער גדול, פחד ודאגה מחרידה. כשהיתה עולה על לבבו השאלה, “מאין אקח לשבת?” היה חש ממש צערו של גיהנום. עוד מיום הראשון לשבוע היה חרד ודואג, שמא לא ימצא סיפוקו לכלכלת השבת, ופחדו זה היה מבלבל אותו לפעמים גם בשעת התפילה. אבל עתה כבר הזקין ויחכם. יודע הוא שהפחד פחד-שוא, נאה לילדים חסרי-דעת. כי באמת לאמיתה מזונותיו של אדם קצובים לו עוד מטרם צאתו לאויר העולם, ולא עוד אלא שאפילו דאגותיו ויסוריו מנויים וספורים לו מראש-מקדם בגזירת עילת כל העילות וסיבת כל הסיבות. אבל הפרנסה לחוד והדאגה לחוד. הוא צריך ללכת בכל יום חמישי לבעל-הבית שלו לבקש שכר-בטלה, מפני שכן קצוב לו מראש. ואם הלז אינו נותן, אין מה להצטער או לכעוס עליו. כך גזרה סיבת כל הסיבות, שהוא לא יתן, שאלך אל אחר, אל השלישי והרביעי. ואם גם הם לא יתנו, זהו סימן שצריך לדאוג מעט. ושצריכה זוגתו לכרכם את פניה ולבקש גם בפעם השביעית מאת חנה הקמחנית, שתתחסד עמה עוד הפעם בהקפה. כל אלה הם יסורים, דאגות. אבל עם השבת אין ליסורים ההם כל ענין. לשבת יהיה אם ירצה השם לחם משנה, בשר ויין לקידוש ואולי גם דגים, אם כך גזרה ההשגחה העליונה. אמנם, אין לכחד, שהיסורים אינם חביבין, ובפרט לשמוע תלונותיהם של בעלי-הבתים עליו ועל תלמידיו, בעת שאין בידם לשלם שכר לימוד, או לשמוע טענות זוגתו וקללותיה עד שמוצאה את הקמח בעריבה. אבל משום הכי, משום מילתא זוטרתא כזו פסלת לכולא? מי בער ולא יחפוץ לקבל על עצמו מעט יסורים, מעט דאגות לשעה, בשכר עונג ונחת רוח של שבת, אחר שאתה יודע בבירור, שהדאגות הן רק דאגות בעלמא, והכול יהיה כמו שצריך להיות.
גם המיחוש שלו ומחלות אשתו ובניו לא יפחידוהו עוד. הוא יודע ומכיר, כי כל אלה הם רק יסורים. מיסורים אין לו רשות לברוח, אבל בעיקר הדבר החיים קצובים לאדם מראש.
והוא מתפלל שלוש פעמים ביום ברגש, ופעמים שהוא בוכה בברכת “רפאנו,” ומתחנן בכוונה עצומה על הפרנסה בברכה “אב הרחמן”, אף-על-פי שהוא יודע שכבר חתכו לו את הכול משמים, ואין בידי איש לשנות את אשר כבר נגזר. ופעם אחת נתגלגל לידו איזה ספר שעוסק בשאלת “הידיעה והבחירה,” והתפלא אז על עצם השאלה, שאינה שאלה כלל, לפי דעתו. אמת, שידיעת הבורא, ברוך הוא, מקפת את כל הזמנים ומחייבת את כל הפעולות, שתהייינה רק כמו שידע הוא, ברוך הוא, מראש – מי זה לא ידע, שיש בלב האדם יצר טוב ויצר הרע, ושהוא עושה טוב או רע בבחירה חפשית. אמת, שהענין הזה הוא נפלא. אבל הן הן גבורותיו, הן הן נפלאותיו. וכי בריאת שמים וארץ אינה פלא? ידיעה בלא בחירה או בחירה בלא ידיעה, הלא יכולה להיות גם אצל אדם פשוט. והלא חולין היה הדבר, אלמלי היתה כזאת גם אצל הבורא ברוך הוא.
יש שהוא מסתכל בדרכי הבורא עם ברואיו, ולבו ימלא שמחה של השתוממות. “לי נחוץ, למשל, מספר פרוטות להסתפר לכבוד השבת, ואני הולך אל זוסיה הסנדלר, ותובע ממנו על חשבון שכר-לימוד. זוסיה זה נותן לי חצי רובל מן הכסף שלקח מאיכר אחד, שבא לפדות מנעליו. האיכר זרע וחרש ודש עד שמצא חיטים. ואילו היה מתאחר אחד מאלה אפילו שעה אחת, אז לא הייתי יכול אני, גדליהו, להסתפר לכבוד השבת. נמצא שכל העולם טורחים ועמלים בשבילי.”
ואז היה חש איזו התרוממות משונה והכרת ערך נעלה, עד שהיה מתבושש בעצמו מפני ערכו הרם. אבל כשהעמיק לחשוב ומצא שכן הוא הדבר אצל כל איש, ושגם זוסיה הסנדלר יכול לאמור, כי לא נברא גדליהו מלמד אלא להנאתו, ללמד את בנו תורה – היה מתמלא השתוממות רבה, ונתן שבח לעילת כל העילות שברא עולמות אין מספר, באופן שיהיה כל אחד מן העולמות תכלית לכולם ושכולם ישמשו את כל אחד.
יש שזוגתו מצערת אותו בתביעותיה החמריות ומנסרת את מוחו: “יענטא שלנו כבר הגיעה לשנות בגרות. הילדים ערומים ויחפים,” ועוד כאלה. וגם אמנם מומחית זוגתו לדבר. היא מתנפלת עליו בחריצות רבה, עד שלא יספיק לו הזמן לתת חשבון לנפשו ולזכור, שכל אלה הם מן הדברים שצריכים להיות כך בגזירה קדומה, ואין כל אופן לשנותם אם לא ישתנו מעצמם, ושאם כן אין מה לדאוג עליהם.
ואז אמנם הוא חש בצערו של ביתו, אבל לא לעת רבה. לדאגות והרגשת-צער בכלל לא תספיק לו עתו. הוא נמצא תמיד במצב של איש מחכה וממתין: מחג הפסח ועד שבועות – אלו הם ימים שנבראו רק לתת רווח בין שני חגים גדולים כאלה. ובאמת האם יכולים שני חגים כאלה לחול סמוכים בלי כל הפסקה? משבועות עד י“ז בתמוז הפסקה. צריך אדם מישראל להמתין מעט. מי”ז בתמוז עד אחר תשעה-באב זמן אבלות לשם מצווה. אמנם יש בזה מעט צער, אבל גם בצער יש מין תענוג. ומיד כשקידשת את הלבנה במוצאי ליל תשעה-באב, אתה חש בקרבך רוח חדש, איזו הארה ממרום. ממש כאילו צרו עליך אויבים זמן רב, ואתה כבשת אותם לעבדים – ואתה מפסיק את תעניתך ואוכל בתיאבון ממש. ומאז הרי הוא בהמתנה עד ראש-השנה. הן אמנם מראש-חודש אלול ואילך מתחילה אימת הדין. אבל באמת לאמיתה יודע הוא, שסוף כל סוף ימחול השם-יתברך לעוונות ישראל, ובלי ספק כבר גזרה על זה ההשגחה מראש שיימחלו עוונות עם ישראל. ואך ירא הוא את יום הדין. משום שצריך אדם מישראל לירוא ומשום שכך כתוב בספרים הקדושים. ואחרי כן מתחיל חודש שכולו עונג, ממש מעין עולם-הבא. אלו הרשעים, יחשוב גדליהו תמיד, שבהפקרא ניחא להו, היכולים הם לשער את העונג הצפון בימים החפשיים שבין יום הכיפורים לסוכות, ימים שאין השטן שולט בהם ושהם חפשים מחשבון עוונות, חפשים מכול, ימים שאינם ימי חג, אבל גם ימי חול אינם. או היכולים הם לשער את הרווחה, שאדם חש בשבתו בתוך הסוכה הקטנה, הסוככת עליך ומסתרת את כולך, ואתה יושב בה בקומה זקופה, וחש אותה על כל אבריך. היודעים הם את טעם הנאת המישוש, שאדם נהנה, במששו בזהירות באתרוג ובנטלו את הלולב במלוא כף ידו. ומסוכות עד חנוכה הכי רבים הם הימים? ומחנוכה נשאר לו רק להמתין עד פרשת שקלים. מאז כבר יתן הפסח את ריחו.
וכך סובבות השנים שנה אחר שנה, עד שכל החיים הם אצלו כעין חג ארוך, באיזו הפסקות קטנות באמצע.
אך טיפה מרה אחת הוא טועם בחייו. זוכר הוא את יום המוות ושמחתו תתערבב וכל נחת רוח תתעופף ממנו. אף-על-פי שאינו ירא את הגיהנום, אחר שהעונשים שם אינם על דרך הנקמה, כי אם לטובת האדם, לשם זיכוך החלאה שבנשמה – ומי זה שוטה שיירא מפני דבר שהוא לטובתו – והוא יודע גם שבגן-עדן צפון שכר רב ליהודיו של רבש“ע ושכל התענוגות הגשמיים הם רק ניצוץ אחד מאותו התענוג הנצחי המוכן לנשמות בעולם-הבא. הוא יודע ש”טוב מאד זה המוות," אבל בכל-זאת יפול עליו לבו בהיזכרו במוות הלז וברוחו תתעורר שאלה קשה המנקרת במוחו ובנפשו: למה זה “מאד”? וכי אין די טוב גם בלי “מאד”? למה זה ברא אלהים הטוב והמיטיב, אשר לא יגורהו רע, למה זה ברא את החיים באופן כזה? וכי מה היה איכפת לו, אילו היה נותן להם לבני-האדם את החיים הטובים האלה במתנה שלא-על-מנת להחזירה?
והוא ידע היטב את כל התשובות שיש להשיב על זה. ולא עוד, אלא שהוא יודע גם כן כמה מן הסכלות והפעוטות יש בשאלה הזאת, וכי הדבר אינו יכול להיות באופן אחר. וגם יודע הוא, שעוון חמור הוא להקשות קושיות על רבש“ע ולחקור בהני כבשי דרחמנא – יודע הוא כל זה, ולפיכך איננו מוציא את מחשבותיו והרהוריו מפיו. אבל השאלה עומדת במקומה כבושה בלב ומנקרת במוח: “טוב מאד”” אבל למה זה “מאד”? וכי אין די טוב גם בלי “מאד”?
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.