גורל מאמרי “נוספות לארחות התלמוד” לא היה כגורל שאר מאמרים בשאלות החיים, אשר לא נודע כי באו במה“ע באין משים לב להם, ודברי אשר דברתי בו לא היה כדברים אשר אין פונה אליהם; להפך, המאמר ההוא ירד חדרי בטן רבים, אשר התעוררו עלי למלחמה, ומלבד התלאות הרבות והפחדים אשר עברו עלי בעיר ווילקאמיר, בעדו, שבגללם הרחקתי נדוד, ומלבד אשר בגללו הייתי לשיחה בפי בטלנים צבועים וחסרי לב במ”ע “הלבנון” ש“ז, ובמגלה חדשה במאסף חדש הנוסד בווילנא בשם “מלחמה בשלום”, – מלבד כל אלה באה שאלתי, כי גאוני הדור שמו אל לבם, כי לא עת לחשות היא, ויתעוררו להשיב על דברי במה”ע “המליץ והלבנון”. הרב הגאון מ' גימפל יפה והרב החכם מ' יחיאל מיכל פינס השיבו על דברי בשני מה“ע האלה; והרב הגאון מ' יוסף זכריה שטערן והרה”ג מ' אלכסנדר משה לפידות ועליהם נלוה עוד מגיד אחד מכפר גירטעגאלי במחוז זאמוט השיבו על דברי בהלבנון, תשובות בלולות בחרפות וגידופים. אם יש לכנות את דבריהם בשם תשובה על שאלותי ע"ז ישפוט כל קורא דבריהם, אך על כל פנים לדעתם הם הלא השיבו.

האמנם, נודע לכל הוגה בספרותנו הדתית, כי מימות ראשוני חכמי המשנה, הנקראים בשם “סופרים”, עד בעל “פרחי תשובה” והבאים אחריו – לא באמונת חכמים נקבעה ההלכה בדור שחיו בו בעלי המחלוקת, רק על פי משא ומתן והצעת דברי הטענות והמענות בשני חלקי הסותר. אין דתנו כדת האפיפיורית, אשר כל פרטיה ועניניה מסורים אך לאבי הכנסיה, לגרוע ולהוסיף, להתיר ולאסור כרצונו; ואין טעמי תורתנו כסתרי חרטומי מצרים, הנסתרים מכל איש זולתם. תורת אמת וחקים צדיקים נתן לנו ה' אלהינו לטוב לנו כל הימים, ורוחם יהיה למנהל לנו בכל דור ודור, בחליפות העתים ותמורות המקומות, וברוח זה נשפוט על כל ענין דתי וצרך האומה ותקנתה, ביחוסם אל רוח דור דור וזמנו, דור דור ומקומו, מבלי אשר נגרע אחת מכל מצות ה'; ורשות נתונה לכלנו לחקור, להעיר ולהציע דעותינו לפני חכמי הדור, מבלי להאמין בעינים עצומות ובלב טפש באיזה אויטאָריטעט; – ובכח הרשות הזה הנני להשיב דברי דין להמשיבים על דברי.

ובטרם אחל תשובתי הנני מודיע, כי ספרים רבים מספרות התלמודית, ובתוכם גם מסכתות רבות וחלקי ש“ע וספרי שו”ת הנצרכים לי למלאכתי זאת חסרים לי בשבתי באדעססא, וכי הגיעו לידי בימים האלה, בפעם הראשונה, מחברות “החלוץ”, אשר מתוכן אקח לפעמים דברי גאוני דור ודור המובאים שם במקום שהמה דרושים לי לרגל מלאכתי.

הגאון יפה, אחרי אשר חשדני, כי נטיתי במאמרי “נוספות” לדעת יש“ר ב”בחינת הקבלה", שסתרתי במאמרי “ארחות התלמוד”¹, ואחרי אשר כתב עלי, שנהגתי “מנהג אוהבי הנצוח לבחור מתלמוד מאמרים יחידים, המתעים מארחות התלמוד בכלל” והבטלים באלפי מאמרים אחרים, מלבד מה שאין עדותי מכוונת למתבונן במאמרים ההם במקומם, ביחוסם להקודם והמאוחר – מבלי הביא כל מופת לדבריו בענין כזה שבו הוא נותן אותי למתעה בזדון לב, – (המליץ ש"ע נו' 23) אחרי כל אלה יבוא לתשובותיו העקריות.

על אשר שאלתי על הפוסקים הלכה מדברי אגדה, שאין למדים ממנה, לפי הכלל הנודע – ישיב, הגאון יפה, שתי תשובות: א) הלא ראינו כי בעלי אגדה מקשים מאגדה להלכה; ב) כי בירושלמי דפיאה חשב שלשה דברים, שאין למדים מהם: הלכות, אגדות ותוספתות; וכמו שאין להחליט, שאין למדים מן ההלכות והתוספות כי אם במקום שהן נגד התלמוד, כן הוא בלי ספק גם באגדות, שנזכרו יחד עם הראשונות, והוא תומך דבריו אלה בדברי הגאון חיות.

אך שתי התשובות האלה אין בכחן להטות שכמנו גם לעול האגדות. התשובה הראשונה בטלה מדברי על אדות הפלפול שבתלמוד, שאין מביאים ממנו כל ראיה וכמו שהוכחתי במאמרי “נוספות” ועוד אוסיף לזה ראיות במרוצת דברי במאמר זה; ותשובתו השנית גם היא אין לה יסוד, כי מלבד שהפוסקים מן ההלכות והתוספתות היו אחרי חתימת התלמוד, שהם אויטאריטאטים שאין אנחנו משעבדים להם – מלבד זה עוד לא נודע לנו, אם באמת פוסקים הלכה מן ההלכות והתוספות. לדברי הרשב“ם במס' בבא בתרא ק”ל: מלת “הלכה” באורה, שאם נאמר במשנה על איזה תנא: “והלכה כדבריו” שאין סומכים על פסק זה, ולדברי הר“ש מקינון (הובאו בשל“ה במאמר “תורה שבע”פ” ובקצור כללי הגמרא שסביב “מבוא התלמוד” לר"ש הנגיד) הנקרא בתלמוד בשם “תוספתא” אין זה מה שאנחנו קוראים בשם “תוספתא”. ודברי הגאון חיות אינם מספיקים, כי נודע לנו דרך הגאון הזה, אשר פחד מקנאים שנפל עליו וחופש בעלי האסיפות בברוינשווייג שבימיו הסבו לו לדבר דברים, שבעבורם חשדהו הגאון שי”ר (כרם חמד חלק ששי) בתככים והתחסדות, וסמך יותר מדאי² על אויטאריטאטים אחרונים (וכמ"ש גם במגלה עפה) שעל האמונה בם אנחנו דנים. ובלעדי זה אשאל את הגאון יפה ויורני, במה כח האגדות גדול לפסוק מהן? הלא אין בהן לא מהמדות שהתורה נדרשת בהן להלכה, לא סייג וגדר, לא תקנה וגזרה, ולא דבר הנאסר במנין ודרך אסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא?!

על שאלתי על המפלפלים לתרץ דעת הרמב“ם, שלא פסק לטהר בספק אם קדמה בהרת לשער לבן, כדברי הקב”ה ורבה בר נחמני, יאמר הגאון עלי: “לא התבונן בארחות התלמוד ושבילי ההגדה בינה הגיונית כאחד הפוסקים אשר התעולל³ בהם, ולא ירד לסוף דעתם”. ויבאר דבריו אלה, כי בכל משלי עם ועם, מלבד המוסר הנלמד מתוכם, שהוא מטרתם, מלבד זה נכיר בם טבע הברואים, שהם המדברים במשל; וא“כ גם בציור אגדה זאת, מלבד הכונה הנודעת להם בספורם זה נכיר, כי היה דעת החכמים ממשלי המשל הזה, בשומם הוראת ההלכה לטהר בפי הקב”ה, שלו יתייחסו כל תכלית האמיתיות שנוכל לצייר, ובפי רבה, היחיד בנגעים – שבאמת היתה שומה בפיהם, שההלכה בספק זה הוא טהור באין כל ספק. ואם אמנם דבריו אלה מושכלות הם, אך הרמב“ם לא חשב כזאת, כאשר תעיד הוראתו, וגם המקשים על דבריו, שבפיהם ישים הגאון את ההתנצלות הזאת, לא כן ידמו, כי לפ”ז אין מקום לתשובתם אשר השיבו בעצמם על שאלתם. ובאמת נוכל לאמר, כי לא מצד היות הלכה בספק הזה לטהר יחסו דין הטהרה להקב“ה, כי אם מאשר לא אבו ליחס לו ית”ש הוראת הלכה לטמא.

מה שנוגע לדברי הגאון שי“ר, ודברי לתרץ דבריו, שלא קבלם הגאון, לא אתוכח עמו, מאין לי ראיה ברורה המכרחת אמתת דברי שי”ר. ומה שהתאמץ לדחות דברי שאמרתי: “התלמוד הוא אספת דעות שונות כו' על כן נמצאו בו דעות מתנגדות גם באמונת הלב כמו בהלכה” – לא אדע מה בצע להגאון בדחית דעה אמתית כזאת? האם יאמין, כי כל חכמי התלמוד היו שוים בדעותיהם, דבר שהוא נמנע בטבע אנשים שונים? האם יכחיש הגאון במחלוקת שמואל ור' יוחנן באיכות ימי המשיח⁴ (ברכות ל"ד) ובמחלוקת החכמים, אם היושב בתענית נקרא קדוש או חוטא? (תענית י"א) האם לא נאמר לר' חנינא בן תרדיון: אני אומר לך דברים של טעם, ואתה אומר מן השמים ירחמו? (ע“ז י”ח) האם לא אמר ר' אבהו: שכינה במערב (א"כ האל נמצא מחוץ לעולם) ודעת רב ששת, שהשכינה בכל מקום (כדעת האומרים שהאל מלא כל העולם, ואין מקום ריק ממנו) (בבא בתרא כ"ה) וכאלה נמצא למאות? ומה שאמר, כי הוספתי במוסגר תיבת “טבעית” שלא נמצאה בגמרא, הנה לא מלבי הוספתי זאת, אך מפירש“י בשבת (ס"ז) שם, ומדברי “המורה” ח”ז פל"ז, שהביא בעצמו.

על מה שנלחם הגאון בעד בעל שה"ג ושאר הפוסקים מחלומות – אין כדאי לדבר בזה… עוד יאמר הגאון: “גם מהלומת האגרוף אשר העבירו בחלקת לשונו בלעג, מוזכר במדרש “קהלת” ומנהג קדום ומפורש טעמו” – והנה אין חפצי להתנצל על לעגי זה, – אך זאת אבקש מכל אשר יאבו להשיב על דברי, כי לא יבואו עלי בנשק מדרשים ומנהגים קדומים. באה העת לשפוט על כל דבר ביסודו, ברוחו ובטעמו, לא להקדיש כל הבל בעבור זקנתו. לא יאות לנו להקדיש כל מורשת קדומים באשר עתיקה היא, כאשר לא נוכל לבטל את הדת בשם המאה התשע עשרה; לא כל הנעשה והנחשב במאה התשע עשרה יסודתו ברוח השכלה ודעת ולא כל מורשת קדומים נקדשת בקדושת הדת!…

על אדות טלטול ס"ת לחבושים, כבר השיבותי במאמרי “מגלה עפה”, מה שיש בו די, לענין לא-רם כזה.

“ובכלל הנני מגיד לו, יוסיף הגאון, כי דברי המאמר הזה בעיני כמביא בירור מאמתת הדבר על סותרו ומצדקת העדים על שקרם, כי ממאמרים אחדים בודדים ומקוטעים שמצא לו וקרא להם בשם “ארחות התלמוד” ירצה לברר, שכל דברי התלמוד דחויין ורק ע”ד החידוד והפלפול, וגם סוגית הגמרא שחקרו להלכה וקבעום רבנן סבוראי והגאונים, שהיו סמוכים להם, כמו השאלתות ובעה“ג ודומיהם הרי”ף והרמב“ם, ומאז דרכם זה נמסר לנו לדור דורים, ועם כל זה יאמר בפה מלא, כי הוא רק לחדד ולא לקבוע הלכה ובכן יתפלא הגאון עלי, איך ע”פ דברים כאלה קראתי מלא רועים לתקן את הדת ולהקל על השו"ע?

אם אמנם רבים כזבים דברו עלי רוגנים ע“ד מאמרי “נוספות”, וחושבי שקר בווילקאָמיר הוציאו עלי דבה, כי בו כתבתי להתיר תרנגולת צלויה בחמאה ולעקור שבעה נקיים, והסוחר הזקן רא”ק, אשר עמד לפנים לימיני, כאשר הודעתי בהכרמל (שנה ששית גליון 20), ואשר נהפך לרודף לי, לבקשת חתנו החריף הצבוע (ששניהם קראו מאמרי ההוא, וימצאו בו דברי הנו"ב על אדות דם טוהר ויאמתו על כן גם את הדבה האחרונה) הוציא פסק הלכה, כי בני פסולים הם וחשש נדות חלה עליהם – הנה ראוים הדברים למי שאמרם, כי נאוים דברי שקר בפי חדלי אישים; אך לשמוע עלילות כאלה מפי הגאון ר' גימפל יפה – לא קויתי מעודי! יואל נא הגאון להראות המקום, שבו כתבתי שכל דברי התלמוד דחויים ולא נאמרו רק ע"ד הפלפול, ואם לא – הלא יתן תודה כי מכלל כעסו בא לידי טעות, וממנה – לחשוד חשד של חנם!

לא על התלמוד אמרתי שאיננו רק לחדד, כי אם על הפלפול שבתלמוד, ודברי חזקתי שם במופתים; ובהיות הדבר הזה לא לרצון לפני רבים, ויסוד גדול להתקונים שעל אודותם אדבר, הנני להוסיף מופתים מספר על אמתת המשפט הזה.

חלק גדול מהלכות שהיו נהוגות בישראל וממעשי יום יום באו אל תוך התלמוד, הנן מהלכות מדינה, כאשר כניתי אותן במאמרי “מדרש סופרים”. הלכות מספר מהן אזכיר עתה, כמו: איסור מקח וממכר בשבת, קידושין בשטר וביאה וכו', דיני שליחות, פרטי עניני עבד ואמה, קניתם ומכירתם, תולדות הנזיקין לארבעה האבות הנזכרים בתורה, חזקה בשלש שנים, ורוב דיני ממונות.

בהמיר עם את מצבו בתקופות מאות שנים ובשנותו את דרכיו לפי חליפות העתים ותמורות המקומות שהוא חי בהם – בהכרח יתרבו צרכיו, פרטי מחסורי חייו ומפעליו; ובהיות העם ההוא שומר תורת אלוהיו ונוצר משפט האדם, בהכרח יתרבו השאלות הדתיות והשאלות הנמוסיות, לפי רבות צרכיו ומפעליו, והחכמים המנהלים את העם, בבוא לפניהם שאלות כאלה, מחויבים לשפוט עליהם ברוח התורה וברוח המשפט המגין על כל איש לבל יהיה כרמש לא מושל בו. אם תבוא לפניהם שאלה, אם המסחר והוצאת המשא מבית לרשות הרבים למכרו אסור בשבת כעשית מלאכה, אם לא? הנה המה יענו, כי בהיות מטרת הדת לתת מנוחה ביום השבת לעם, אין הבדל בין עבודת מלאכה ועבודת מסחר. אם ישאל איש את השופט, אם חייב הגנב לשלם תשלומי כפל בעד הגנבה שנמצאה בחצרו? הנה יענה, מבלי אשר יצטרך לדרשת “המצא תמצא” (ב“ק ס”ה), כי אחרי שמה התורה ענש על הגנב לשלם תשלומי כפל, איך יפטרהו החצר? הלכות כאלה ישימו ראשי העם וחכמיו לפני עמם ברוח דת וברוח משפט; יתקנו להם אופנים לקדש על ידם אשה, בלי ג“ש “קיחה קיחה משדה עפרון” או “אין כסף לאדון זה, אבל יש כסף לאדון אחר, ויצתה והיתה איתקש הויה ליציאה” (קידושין פ"ק) כי אין הקידושין בעצמם, וכ”ש אופני עשיתם, תכלית הברית שבין איש לאשתו; הקידושין הם דברי הברית וההסכמה של שני הצדדים, ובאופן שיהיו לא יצאו מכלל הסכמת שניהם; ורק להשוות את כל אנשי האומה בדבר הנכבד הזה מצאו החכמים נכון לפניהם לתת לאופן מעשה הקידושין אך שלשה דרכים. הדרך הראשון היה נהוג גם בימי הושע הנביא (הושע ג') אך גם בזמן התורה קנו אשה בכסף. מהיות אז הבת כמקנת כסף לאביה – היה הרשות בידו, למכרה לאמה ולתתה לאשה לכל אשר יחפוץ בו, כעדות המקראות “וכי ימכור איש את בתו לאמה, (שמות כ"א) “את בתי נתתי לאיש הזה” (דברים כ"ב), לא שכן היה חפץ התורה, רק לא אסרה הדבר, ותניח את המנהג הזר הזה לנוהגים בו. בהיותם תחת ממשלת הפרסים, שבהם משל האב אך על הבת הקטנה, לא על הבוגרת, כי היא, הבוגרת, קבלה בעצמה קידושיה (כעדות הרב החכם יה“ש בהחלוץ ח”ז צד 42), חדלו גם חכמי ישראל לשלול הרשות והחופש מאת הבוגרת, ושלטון האב על הנערה, שנהג בין הפרסיים, נשאר בתקפו גם בעמנו; וכן באו לנו עוד דינים בענין זה ממבט שפל זה, לא ממקראות התורה, כאשר לא בא להם דין אפשרות השליחות, שאי אפשר לחיות בלעדיו – מאות הח' שבמלת “ושלחה” שאיננה יתירה… הדרך השלישי כנראה נהג גם בזמן התורה (ע“י דברים כ”ב י“ג, כ”ב א') והשטר הלא היא תעודת ההסכם בכל דבר. וכן עניני קנית עבד, שפחה ואמה ומכירתם ושאר ההלכות אשר זכרתי, אשר כל מבין דבר לאשורו יאמר, כי הם תולדות הזמן, הצרכים ושנוי המצב לתקון העולם; לא תולדות המקראות ע”פ דרשות ואסמכתות רחוקות, שנאמרו לסבה אשר כתבתי במאמרי “מדרש סופרים”. הלא נראה כמה עמלו האמוראים בדחוקים רבים, למצוא מלאכת העברת ד' אמות בר"ה במשכן (שבת צ"ז), וחזקה שלש שנים – במקרא (בבא בתרא), ואך אחרי אשר היה כל עמלם לריק, תלו את הראשונה בהלכתא, והאחרונה – בסברא. מכל אלה נבין, כי הפלפולים הרבים והארוכים, שנאמרו בתלמוד במקומות שונים על דינים כאלה, לפי דרשת האסמכתא שעליה נתלו – אינם רק על דרך החדוד!

האמנם המאמינים בפלפול לא ישובו מאמונתם הבלתי נכונה הזאת ע"פ דברי אלה; ולהפך, מפלפולי התלמוד יוכיחו להכחיש דברי; על כן הנני מזכיר לפניהם פלפולים שונים במקומות שונים בתלמוד, אשר כל מבין יכירם כי למותר הם ואינם רק פלפולים.

הפלפול הראשון שבתלמוד⁵ יציג לפנינו משא ומתן זה: “ממאי דהאי “ובא השמש” – ביאת השמש והאי “וטהר” – טהר יומא, – דילמא ביאת אורו הוא, ומאי “וטהר”? טהר גברא? אמר רבה ב”ר שילא: אם כן לימא קרא “ויטהר”; מאי “וטהר”? – טהר יומא; מגמת פני הפלפול הזה לפרש את הבריתא הנזכרת שם (ברכות ב'), וזה צורתה: “ובא השמש וטהר” – ביאת שמשו מעכבתו מלאכול בתרומה, ואין כפרתו מעכבתו לאכול בתרומה". הבריתא הזאת מפרשת את המקרא כפשוטו, שמלת “וטהר” היא לתשובת התנאי, ומוסבת על האדם הטובל (לא על היום שאיננו נזכר במקרא, מלבד שאין הפעל “טהר” נרדף בשום אופן עם פעל “עבר”) ומאשר בסוף המקרא ההוא נאמר “ואחר יאכל מן הקדשים” (ויקרא כ"ב) שלדעת התנא הכונה בזה על תרומה, יצא לו הדין שזכר. עתה יאמר נא כל בעל שכל ישר, מה טיבו של פלפול זה?

“הפת שעפשה כיון שרבתה מצה, מותרת” (פסחים ז') והקשו ע“ז בתלמוד, ממשנת “מעות שנמצאו” והשיבו תשובה שאיננה נכונה לפי ההגיון; אך באמת אין שני דינים אלה דומים, כי הפת לא תוקח בכל יום מן התבה עד תומה, ותוכל להשאר בתבה גם מהיום הראשון עד היום האחרון, ע”כ הולכים בזה אחר הרוב, אך שוקי ירושלים עשויין להתכבד בכל יום, ע"כ נאמר “קמאי אזלי והני אחריני נינהו”.

“הכא במאי עסקינן כו' חסורי מחסרא והכי קתני” (שם ל"ז) כל זה למותר הוא, כי בעמוד השני נזכר תנא מסייע לריש לקיש.

במחלוקת ר“א ורבנן בעירוב חמץ בדרשת “כל” (שם מ"ג) נודע כי יש דורשים מלת כל על כלל הדבר, ויש דורשים אותו על כל שהוא ממנו (סנהדרין ע"ח), ומאשר נאמר “כל מחמצת ידרשהו ר”א גם על כל שהוא, כלומר, בתערובות, ומאשר אין במקרא זה ענש כרת, יאמר ר”א שהאוכל תערובת חמץ עובר בלאו; והחכמים ידרשהו על כלל המחמצת, ואין להם מקור לאיסור לאו בתערובות, אך המקרא “כי כל אוכל מחמצת” לא יוכל גם ר“א לדרוש מקצת אוכל, וע”כ ידרשהו גם הוא לרבות את הנשים; והדרשות לנתחמץ מאליו ולחלב חולין, אינן רק אסמכתות שאין צורך להן. ובזה תבוא נכון מחלוקת ר"א ורבנן, מבלי אשר נצטרך אל הפלפול הארוך שבתלמוד, שהניח מקום לבעלי התוספות להוסיף עוד פלפול.

“שנים אוחזין בטלית, זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה, זה אומר כלה שלי וזה אומר כלה שלי” (ב"מ ב'). ברור הוא, באין כל ספק, שבאור משנה זו הוא כמו שבארה⁶ הרב החכם יה"ש (החלוץ ח"א במאמר “שגגת התלמוד” סי' ח') שהרישא כלל, והשאר – פרט המבאר את הכלל הקודם לו, וזה שיעור המשנה: שנים האוחזים בטלית, וכל אחד מהם יאמר “אני מצאתיה” הדין כן: אם זה לזה אומרים “כלה שלי” אז נשבעים שניהם וחולקים; ואם זה אומר “כלה שלי” וזה אומר “חציה שלי” אז שניהם נשבעים ואחד נוטל ג' חלקים, ואחד – רביע. וכל איש ישר הולך בשכלו ובהגיונו, ודה⁷ כי כן הוא באמת כונת המשנה, והתלמוד הלך בזה בדרך פלפול.

במס' סנהדרין (נ"ט) הקשו על האומר שאדה“ר נאסר באכילת בשר, מבריתא האומרת, שהנחש קנא באדם, בראותו כי מלאכי השרת צלו בעדו בשר, והשיבו: התם בבשר היורד מן השמים; וחזרו ושאלו: ומי איכא בשר היורד מן השמים? והשיבו: “אין, כי הא דר”ש בן חלפתא כו'”. מה יאמר ע"ז כל נבון, האין זה רק לחדד ולפלפל?

“ודילמא תרי גברא דהוו שמיהו עורבים? כו' א”ל: איתרמאי מילתא דתרווייהו הוי שמייהו עורבים?" (חולין ה') גם תינוקות של בית רבן יודעים, כי שמות עצם פרטים, לא יבואו בה' הידיעה ובלשון רבים, האין זה אך פלפול?

רוב פלפולי התלמוד נשענים רק על הדרשות, ובאמור הדורש, כי תנא פלוני למד הלכה פלונית מאות או ממלה יתרה (אם גם איננה יתרה מאומה), הנה יסובבהו המקשה בפלפולים: “ואידך? והאי לכא הוא דאתא? ואידך הא מנא ליה?” וכדומה, והמשיב ימצא לו מקראות אחרים והלכות חדשות להביא דעת כל אחד מבעלי המחלוקת על מקומה בשלום; ובהיות שכבר הודו כל חכמי לב וגדולי ישראל, שרוב הדרשות אינן רק אסמכתות – בהכרח יודו, כי גם הפלפולים הנשענים עליהן אינם רק לחדד את התלמידים.

ומלבד כל אלה, הנה כל אשר קרא גברי הרב החכם יה“ש במאמרו “שגגת התלמוד” בהחלוץ, ודברי הרצמ”פ בספרו “דרכה של תורה”, אשר השכילו לבאר את דברי התנאים בבאורים נחמדים, אם על פי שיקול הדעת, או על פי נוסחאות שמצאו בירושלמי ובתוספתא, במקום שחכמי התלמוד הבבלי עמלו לפרשם באורח רחוק ובהכנסת פיל בנקב המחט, – האיש ההוא, אם גם לא יודה רק על העשירית מדבריהם, שאין מקום לנטות מהם, יודה, שדברי האמוראים הבבלים לא נאמרו רק לחדד, ולא לאמתה של תורה. וכל איש המכבד בלבבו את התלמוד וחכמת חכמיו כמוני יאמר, שהפלפול לא נאמר רק לחדד את התלמידים, שהקשו על כל משמע אזנם, ורבותיהם הסתירו את האמת תחת לשונם, לסבה ידועה להם, וישיבו להם לפי שיטתם, בבטחם כי ימים יבואו ורבתה חכמת התלמידים, והבינו בעצמם את האמת –, אם גם יורה על ידי זה, כי לא בצדק פסקו האחרונים להלכה מתוך הפלפול – מאשר יאמר, בחפצו להצדיק את הפוסקים, כי באמת חשבו האמוראים את הפלפול לדבר אמת, מבלי שים ע ללב, כי בזה יכסה קלון עליהם, בהאמינו כי מבלי דעת את האמת התמכרו לפלפולים מעוקלים…

ודעה זו לא חדשה היא, וכבר אמר הרי“ף: “האמוראים מתרצים לפעמים עקרים של פסקי הלכות, ואין לסמוך עליהם, שאינן אלא חדודין ואוקימתות בעלמא” (סוף פ“ה דיבמות, וע' ריש פ”ג דשבת), ור' טוביה בר”א אמר: “והלכה זו שאמרו חז”ל אינה עיקר וגם הפירושים כדעת התלמוד אינם עיקר ואין בזה כלום" (פסיקתא זוטרתא פ' צו)⁸ והרמב“ם בפסקיו נטה פעמים רבות מן הפלפול, וכמ”ש ב“נוספות”. – ואדמה, שהדברים והמופתים האלה דים להוכיח, כי אין להורות הלכה מן הפלפול.

במרוצת דבריו יתפלא הגאון עלי על אמרי, כי אם לא נמהר להקדים פני הרעה, יוכל להיות כי יצלח ידי שואפי אך דרור להרוס כל קדש, – לאמר: “ומלבד תמהון מאמר האומר פן יסתרו אז אחרים היהדות נסתור אנחנו בעצמנו עתה, מלבד זה, הנה הוראת השו”ע שהיא ע“פ התלמוד (על זה אנו דנין!) נמשכת לנו יותר מאלף שנים, ומזמן שקמו המשנים בפפד”מ ובברונשווייג עוד לא עברו שלשים שנה וכבר זקנה הוראתם בעיניהם“. ואני לא אבין דבריו, הן אם יצלח ביד שואפי דרור חפצם הלא לא ישאירו לנו שרש וענף בדתנו, ואם אנחנו נסתור בעצמנו עתה, נסתור רק החומרות והסייגים שכבר בטל טעמם ובדת קדשנו לא נגע לרעה; ומה בכך אם נצטרך באמת לתקן בכל שלשים שנה תקנות חדשות בדברים שהם חוץ לדת קדשנו עצמה? הן דרכי תורתנו דרכי נעם הם ואין בה דבר אשר יעיק על העם כלו ועל איש פרטי, שאיננו חפץ ללכת בשרירות לבו, – מבלי אשר נוכל למצוא תקנה לזה ברוחה ועל פי דרכה, כפרוזבול והדומה לו. דורות יעבורו, מאות שנים יחלופו ותורתנו תשאר בתקפה ובטהרתה, אם אך נתאמץ להסיר מקרבנו כל דבר הבל, המכסה אור זהרה ומועיל להותה; אך הסייגים והמשמרות מדוע לא ישתנו בחליפות כל עת ועת? גם חז”ל תקנו תמיד תקנות חדשות ובטלו פעמים רבות את הישנות, ומימות ראשוני הסופרים עד זמן קרוב לרבינו הקדוש הננו רואים רעפאָרם תמידי, אשר פשט צורה וקבל צורה, מבלי אשר הביא מאומה נזק גם לאחת ממצות תורתנו! ומה ענין שינויי המשנים בברוינשווייג ובפפד"מ, המשנים בסדרי התפלה ובנוסחאותיה, שאין דברים כאלה מוכרחים בתגרת מחסורי החיים והזמן, ויושבים במקום שאיננו דורש תקונים נכרים לעין, בהיות רוב יושביו שובבים משובה נצחת, מחללים שבת בפרהסיא ומאכלות וביאות אסורות נעשו להם כהיתר – להתקונים אשר על אדותם אדבר, תקונים אשר יהיו ברוח התלמוד לטובת עמנו בדרך חייהם ולמשמרת לדת קדשנו?

האמנם, יודע הגאון הזה, כי לא יצא ידי חובת משיב במאמרו זה, עוד לא ענה על שאלותי ביסוד התקונים, הבנויים על חלוקי בטולי הגזרות אשר זכרת⁹, במאמרי “ארחות התלמוד”, ועל היות חומרות וסייגים רבים שלא נגזרו במנין, ומנהגים שחסידות יתירה הולידתם, שכל אלה הדברים מותרים בהיתר ב“ד אם גם קטן, אם במנין, ואם שלא במנין; לא השיב על דברי אלה מאומה, ורק בהערה, ישען על דברי התלמוד בפסחים בענין דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור, והעלים עינו, לתמהון לבבי, מדברי בגליון שהזכירו בהערתו, ששם הוכחתי מדברי התלמוד והתוס' שם, שאין מסוגיא ההיא כל ראיה לאסור לעשות תקונים דרושים – יודע זאת הגאון הזה, ועל כן בקש מאת הרב החכם ה' פינס למלאות דבריו, ולשאול אותי שתי שאלות: א) מה ראיתי על ככה, אשר לא חפצתי להטות דעתי אל האמת, כי אם הטיתי את האמת לדעתי? ב) איך איש כמוני, שאיננו מורה הוראה, מגיס דעתו בגזרת משפט הצעה לבוא במחתרת על הבתים אשר כל בית ישראל שומרים אותם ולקחת למגן בעדו נשק הלעג והצחוק? ואם אמנם ה' פינס לא שאל אותי את השאלות האלה, הנני לענות עליהן: א) האמת הברורה נסתרת מעיני כל בשר, וכל דעה דתית המתהלכת באמצע, מבלי לנטות אל הקצוות, אין מופת ברור עליה, אם ההרגל והאמונה באויטאריטאט עודם פועלים עליה ומקיימים אותה, או באהבת החופש יסודה, וכמו שהגאון חושב את דעתו לאמתית, כן אנכי עמדי גם אני, ומי יחשוב זאת לעון לי? ב) מה בכך אם אינני מורה בעניני הדת, כמו בכל דבר חכמה ולמודים, ואני לא הוריתי הלכה למעשה, אך בקשתי מאת הרבנים להשיב על דברי, ומלבד זה ברור בעיני שהשו”ע איננו לפי רוח התלמוד ולפי צרכי החיים ההוים, וכי הדת, או היהדות איננה שלמה, כמו שהודה גם ה' פינס בתשובתו על דברי בהמליץ ובהלבנון (גליון 13 ש"ז), ולא בלעג וצחוק באתי על דיני השו“ע, רק במופתים ובראיות לקוחות מן התלמוד, ורק על דברים מעוררים צחוק, כלחשים ואמירת ויהי נעם, וגם זה לא בשפת התולים ומחפץ בלצון, רק מסבות אשר העבירוני בחזקה את הגבול שהייתי צריך להגביל לי בסגנוני. נרדף אנכי מיום נפקחו עיני, וקנאים עריצים מררו חיי על לא חמס בכפי וכחש בלבבי, והרב האב”ד מווילקאמיר, אשר פלפל עמדי פעמים מספר ויכבדני בתחלה שמני אחרי כן לשמצה, הפריד ממני כל אוהב ורע, שמני לשחוק ולמנגינות בפי כל בני בוז ובלי שם. ועל מה? התמהו כל ישרי לב: על מצאו עמדי ס' “שירי תפארת” ושני חלקי “כרם חמד” האחרונים אשר שרפם באש, ועל יסדי בית לאסוף שם ספרי תורה וחכמה, כאשר הודעתי בהמגיד (שנה י' גליון 22), וכאשר היו באמת בבית ההוא גם רבים ספרי שו“ת ושיטות הקדמונים! רבים באו בשנת תרכ”ח להכתב בספרי הזכרונות בערים רבות – והנה שקט, אין פרץ ואין צוחה בבואי אני לעיר מולדתי להכתב שם – ויהי ריב ומדון, מהומה ומבוכה שלשת ימים בבית הקהל; ועל מה? האם על דברים העומדים ברומו של עולם? לא, רק על חפץ ראשי העיר לשנות שם חניכתי! תלאות רבות נשאתי מכאובים חדשים לבקרים, אשר לא פה המקום להזכירם לפני הקוראים, אשר לא באו לשמוע קורותי,–על לא חמס בכפי! יעידו נא כל אויבי בווילקאמיר, כל דוברי אמת בם, יקומו נא ויאמרו כל אבירי הלב אשר אמרו להצמית חיי בימי הקיץ שעברו ובאפם הארור הסבו בנדודי אשר אשבע עתה, – יקומו נא כל אויבי אבירי לב אלה ויענו בי, אם פרצתי גדר לעבור גם על איזה איסור קל מעודי? אם הרשיתי לעצמי לעבור גם על איזה חומרא מבעלי השו"ע ונושאי כליהם גם בעת אשר כל בני העיר והסביבות לה החזיקו אותי לאפיקורוס גמור? ואחרי הדברים האלה אשאלך אישי הגאון, אשר אכבדך בלבבי, אם גם הרשית לעצמך לקרוא אותי בשם “נבל” בטרם ידעתני, – אשאלך לשים יד אל לב ובאהבתך את האמת ובאהבתך את כל האדם תשפוט, אם בצדק מררו את חיי גם טרם נדפס המאמר “ארחות התלמוד” וישימוני כמו דוה ורואי נדדו ממני? אם בצדק ובישר הסבו לי פעמים רבות חסר וכפי אשר חמתם שתתה רוחי גם בעת כתבי את המאמר “נוספות”? ואחרי כן תשים אשם נפשי, על אשר יצאתי מרוח הסבלנות, ומרוב שיחי וכעסי התמלטו ממני דברים חדים ולעג על דברים שהם דברי הבל באמת!…

המשיבים עלי בהלבנון, מלבד הרה“ג מראסיין, קראו דרור לעטם ומבלי שים לב אל חקי המוסר שפכו עלי בוז, השביעוני חרפות אין חקר, וישימו עלי עלילות דברים לא ידעתי שחרם. האמנם יש לאל ידי להשיב להם חרפתם שבעתים אל חיקם; אך מה אעשה, ואני אינני רב ולא גאון, ודברי חכמים אשר אמרו (יבמות י"ג) על ב”ש וב“ה: “אעפ”י שאלו אוסרין ואלו מתירין, אלו פוסלין ואלו מכשירין לא נמנעו כו' שאהבה וריעות נוהגין זה בזה¹⁰, לקיים מה שנאמר: “האמת והשלום אהבו” – יקרו בעיני. אין אני לא צורבא מרבנן, אשר אורייתא קמרתחא ליה, ולא ת”ח הנוקם ונוטר. יודע בצרת עמנו אנכי ולבי נשבר בקרבי לראות את המצב השפל אשר רבנינו עומדים עליו במוסר ודרך ארץ ואינם יודעים כי האמת איננה נקנית בחרפות וגדופים, והויכוח לא ישובח בהבוז והקלון אשר יתערבו בו. ובבנותם בחומת הדת לא שמו לב לדברי רז“ל: גדולה הונאת דברים יותר מהונאת ממון, כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים ואין לו חלק לעוה”ב (ב“מ נ”ח), החושד בכשרים לוקה בגופו (שבת צ"ז) ואלפי מאמרים כאלה; – אך חלילה לי לשית לב לדברים כאלה, והנני לפנות אל יסודי טענותיהם.

הרב הגאון משאוועל, אחרי הרבותו חרפות וגדופים, כנהוג, ואחרי שימו עלי עלילות, כי אחשוב בלבבי להכות את התלמוד לרסיסים, ואחרי שהוא מבטל רצונו מפני רצון אחרים לענות לי ומעורר גם את שאר הגאונים, אשר לא אבו בראשונה לענות לי, מדעתם אותי ואת שיחי (שאין לי יד ושם בין המשכילים אוהבי החפש, כאשר באר בעצמו, מדעתו כי אין בי מגרעת אחרת) שיבטלו גם הם את רצונם, לענות ולהשיב על חלומותי ודברי, למען ישימו גם השונים בדעותיהם אל לבם לבלי שמוע לדברי רוח, וראו בני עולה כי אין שומע להם, ולא יוסיפו להוציא את רוחם כו' והתורה והחכמה לא תצורנה אשה את אחותה (מליצה שגורה בפי כל בעלי הקצוות) וכמאמרם ז“ל, – אחרי כל אלה, יאמר ההפך מדברי הרב ר”נ קראחמאל בזיוף האגדות שהבאתי, ולהפך ממה שהוכחתי שיש אגדות בתלמוד, שגם אז לא האמינו בם כל שומעיהם (כבוד הלבנון גליון ל“א ש”ע), ויחשדני ששניתי בהעתקת דברי הרב זקש בהתחיה, ויאמר עלי שנסמכתי עליו כעור על מנהלו להטעות אחרים (ושני הדברים האלה ללא אמת הם, כאשר נוכח אח“כ בעצמו, וכמ”ש בגליון ל"ה שם) וישיג גם על ה' זקש (כבוד הלבנון ל"ב). ואני אין את נפשי לבוא במלחמת הלהפך, גם אין עלי אחריות הרב זקש, שכל דברי בענין ר' יוחנן וריב“ל לקחתי ממנו, – כי הרב ההוא יוכל בעצמו להשיג מעליו השגות חלושות כאלה, אם אך יאבה; כן למותר אחשוב לדבר עוד הפעם על דברי הגרצ”ח אדות הלחשים שלא מצאו מקום בירושלמי, שהגאון הזה ישער (כה“ל גליון ל”ג) שלא היתה כונת רצ“ח כי אם על היותם מעטים בירושלמי, בעוד שהרצ”ח בעצמו אמר בספרו שם, שלא נזכרו הלחשים כלל בירושלמי, וכמ“ש במאמרי “מגלה עפה”, כאשר למותר אחשוב לענות על דבריו (כבה“ל ל”ד) אשר אמר שם, כי דברי ריב”ז “והכינו כסא לחזקיה מלך יהודה שבא” כפשוטם הם, כאשר יודע הוא כמה ספורים נפלאים ממין זה, לא כאשר כתבתי אני, כי ריב"ז דבר זאת בחומו בהגיעו עד שערי מות!

כן לא אוסיף עוד להתוכח ע“ד שאלת הכ”מ על פסק הרמב“ם בספק אם קדמה מהרת לשער לבן, אשר הגאון המשיב הזה לא הוסיף דברים ברורים בזה יתר על דברי חותנו הג', אשר כבר השיבותי עליהם במאמרי זה, – אך זאת אודיע, כי הגאון המשיב הזה המחשדני בזיוף בדברי הר”ש זקש, שנה את דברי בהעתקתו למען יוכל ללעוג עלי. הן הוא יאמר: “והנה באמת כבר העלה בעל הנוספות בשם מונה”ז, “כי אגדות רבות באו בתלמוד מיד מעתיקים בימי הגאונים שונאי חכמי התלמוד וכתבוהו בגליוני התלמוד כמ”ש בכ“ח הששי שיש בב”מ הוספות רבות מאוחרות כמו שאמר הריטב“א בב”מ ג' ולפ“ד כל העמוד הראשון בב”מ פ“ד והספור ממיתת רבה שם פ”ו נוספות מאוחרות הן; פתח באגדות ומסיים בראיתו כדרכו (?) גם מהלכות“¹¹. אך לו העתיק דברי באמונה, לבלי ערב דברי הרנ”ק עם דברי שי“ר, לא היה מוצא מקום ללעוג עלי; הלא כה דברי: “…וכתבום בגליוני התלמוד– ומאשר לא למדו אז בימי הגאונים הראשונים את האגדות, באו האגדות הנזכרות בתלמוד מבלי משים על לב. (פה כליתי להעתיק יסוד דברי הרנ"ק, והפסקתי בנקודה מפסקת) וככה כתב גם הגאון ה' ראפאפורט בכ”ח הששי (צד 276) והביא בשם הריטב”א שיש במס' ב“מ הוספות מאוחרות רבות (ריטב“א ב”מ ג') ולפי דבריו כל העמוד הראשון בב”מ פ“ד מראשו ועד סופו, והספור המבהיל ממיתת רבה בר נחמני (ב“מ פ”ו) נוספות מאוחרות הן, וברב כחו הראה רבות כאלה בתלמוד, ויתן אותות לדבריו”. עתה על מה ילעג הגאון? הן אני לא ערבתי הלכות ואגדות יחד, רק הגאון שי“ר בדבריו שם, ואותם העתקתי, אולם במה שדחה הגאון המשיב ראית ראפאפורט מדברי הריטב”א עוד לא מלא חובתו, כי הרבה שם ראפאפורט ראיותיו מבלי לסמוך על ריטב"א לבדו.

הנני פוסח על דברי הגאון בגליון ל“ה, על “אין למדין הלכה מאגדה”, כי על דבריו בעצמם הנני קורא “אין למדין מאגדה!” – ועל דבריו בגליון ל”ו, שבו יכין את נפשו למלחמתו הכבדה, באמרו: “עד הנה דברי תשובתי על מה שהתוכח עמנו בעל הנוספות בענין האגדות, ומכאן אקהה את שיני המתחכם, אשר הוא אמת אינו יודע לשאול (ואישתמיטתיה לפי שעה, שהאינו יודע לשאול אינו נידון בהקהת השינים, רק הרשע, ואולי על כן עוד שיני שלמות ת"ל!) כו' באמרו, כי השו”ע לא נעשה ברוח התלמוד“. כן אפסח על דבריו בגליון ל”ט בענין טלטול ס“ת, שאין הענין בעצמו שוה להאריך בו, וכאשר כתבתי במאמר זה, ואבוא לגליון מ', שבו דבר הגאון על אדות תרנגלת שקראה גברית. אך טרם אבוא ליסוד דבריו, הנני להעתיק דברים אחדים מהם. בהגיעו אל הרמ”ך, שעליו סמך ההמון לשחוט תרנגלת קוראת גברית, לדעת הש“ך והגר”א, יאמר במוסגר “ולא כמו שהעתיק בעל התוספות “מהרמ”ק”, באשר שונא הוא לו מתמול שלשום“. צחוק עשה לי בדבריו אלה, על מה אשנא את הרמ”ך? האם עשה לי רעה? האם קרא עלי אספה להרע לי? או שפך עלי בוז וקלון, חרפות וגדופים מרבה להכיל בהקירכענצייטונג העברי “הלבנון”, בעת אשר באמת איננו שונא ואויב גם לאנשי האספה וגם להחורפים, ומדוע אשנא להרמ“ך? אך טעות הדפוס נפלה בזה, ונתחלף האות ך' באות ק', הדומים בכתב הנהוג, כאשר נדפס שם במאמרי בגליון ההוא גם “הש”ק” תמורת הש"ך.

והנה בעקר הענין כבר בררתי שאלתי (גליון 4 ש"ז), כי לא היתה על דברי הרמ“א והנוהגים כדבריו, רק על הש”ך והגר“א, אשר סמכו על נוסחת הרמ”ך, להקל כנגד נוסחת רש“י ורמב”ם באיסור דאורייתא; אך מה שכתב הגאון המשיב, כי דבר זה יוצא מתורת ספק, בהיות הלכה כבתראי, לא אבין דבריו. הן הכלל הלכה כבתראי, לא יתכן רק במקום ששיקול הדעת מכריע ועל כן נסמוך על האחרון, שראה דברי הראשון ולא ישרו בעיניו, אך לא בשנויי נוסחאות בענין שהוא למעלה משיקול הדעת, כענין דרכי האמורי שהיו בימי חז"ל, אשר אך מפי הנוסחאות נדעם, ולא תועיל בזה הכרעת השכל!

הגאון המשיב הזה, אשר שם מטרתו, לבלי השאיר לי שרש וענף (כמליצת כותב הפאסקוויל בלבנון ש"ז, 5, 4) מכל דברי, היה למליץ יושר גם למנהג התשליך, ומאשר לא אובה להשחית דיו ונייר להתוכח על דברים העומדים בתכלית השפלות – אחרת אשאל: הן כלנו מודים, כחפץ כל היראים, כי התשליך והכפרות וכאלה, מנהגים יפים ונאוים הם וגדול הוא התשליך יותר ממצות תקיעת שופר, ושקולה הבאת כפרות כנגד התענית ביום הכפורים; כלנו מודים, שיש למנהגים אלה רמזים וטעמים יקרים בנגלה ונסתר, והם חכמתנו ובינתנו, ובהם נתפאר; אך מדוע יהי' מקום למנהגים אלה בשו“ע, הכולל חובות כל איש ישראל, כדברי הגר”א המפורסמים? מדוע לא נבור כל המנהגים היפים והטובים, כתשליך וכפרות, לשים להם מקום במשנת חסידים לבד, והיו לנו כשתי זוגות תפילין לרש“י ולר”ת, אשר אין זאת חובת כל איש פרטי, רק חפץ המהדרים; ואם יאבה איש חסיד ללכת לקיים תשליך, להכות כפרות ולהכות גם את המן שלש פעמים בכל יום, מר“ה ועד יוה”כ ומיום כפורים עד ר"ה, לא ימחה איש בידו, – אך מדוע נעמיס דברים כאלה על כל העם, להיות חובת כל איש? הטרם נדע, כי בעיני ההמון יחשב לאפיקורוס האיש הממאן להתנהג בכמו אלה? הטרם נדע, כי הקדושה הנתונה למנהגי הבל כאלה גורמת מחלוקת ופירוד לבבות על בלי דבר? הטרם נדע, כי רבי הדקדוקים במנהגים טפלים ובחסידות יתירה מגבירים יותר מדאי את הדמיון, ומחלישים בזה את ההרגשה, בבוא האדם לחובות הלב?!…

בגליון מ“א יאמר הגאון המשיב: “עוד כתב: “דעת לבנון נקל עפ”ז גם על דברי אגדה שאינם נוגעים לדין כו' ועניני גלוי אליהו, אשר נאמרו מאז בתלמוד, שקר וכזב הם ואך חרשי משחית בדום בלבם, כי מאן סליק לעילא ואתא ואמר עכ”ל, אם כי לא העתקתי כל החרופים והגדופים הנאותים אליו, וכל רוחו הוציא כסיל, אבל גם מהמעט הזה תראו ותכירו את המלגלג הזה, ואולתו תקרא בקול, כי לא ידע בתלמוד אף לא כאחד מהתינוקות באמרו “שאינם נוגעים בדין”¹² וכמה הלכות למדו מאליהו, כמו בעירובין מ”ב. אלה דברי המשיב בהעתקה נאמנה אות באות. אך לא כצעקתו הבאה עלי כן היא, כי הגאון העתיק בזיוף את דברי, למען יוכל לתת שמי לשמצה, כי יאמינו אלה אשר יקראו דבריו, כי כתבתי על חכמי התלמוד שהם חרשי משחית ובדו שקר וכזב מלבם; אך לא כן כתבתי אני, וזה דברי בהערתי: “עפ”י הדברים האלה, אשר נאמרו גם על דברי אגדה שאינם נוגעים בדין, דעת לבנון נקל¹³, כי כל הסופרים אשר בשמים יסודם כו' ועניני גילוי אליהו, אשר נאמרו מאז מעולם ועד עתה – הנה הנאמרים בתלמוד מאגדות דמיונות הנה; ואשר בפי אוהבי נפלאות – שקר וכזב הם ואך חרשי משחית בדום מלבם, כי מאן סליק לעילא ואתא ואמר?" יראו נא הקוראים הישרים, איכה כתבתי אני, ואיך העתיק הג' המשיב את דברי – וישפטו; אך מה שנוגע ליסוד דבריו, באמרו “כמה הלכות למדו מאליהו, כמו בעירובין מ”ב" אגב חורפיה לא דק, כי שם בעירובין לא למדו להלכה גם דין אחד מאליהו ואך המפלפל רצה לשפוט בפלפוליו? שם שאלת השואל, אם יש תחומים למעלה מעשרה (עירובין מ"ג) אם לא, מאיזה מעשה נסים שחפץ לתלות באליהו, ולא עלתה בידו, ומה שנוגע לעיקר גילוי אליהו, הנני מודיע למהבילים שהרמב"ם באחד ממכתביו, הנדפסים בקובץ תשובותיו, כתב, שאליהו הנביא מת, והוכיח זאת מאשר נאמר: הידעת כי היום ה' לוקח את אדונך מעל ראשך (מלכים ב' ב' ושלון לקיחה באורה מיתה, כמו שנאמר: הנני לוקח ממך את מחמד עיניך במגפה (יחזקאל כ"ד).

לא אדבר על דברי שי“ר בטעות גוי, כי מלבד שאין אחריותו עלי, הנה אין בזה כל תועלת, אחרי כי גם הגאון המשיב “מגלה סוד (?) כי טעות גוי אסור בזמן הזה לכ”ע” ומי יתן והיה כן גם בהלכה למעשה… כן לא ארבה דברים על אדות שנאת הדת, שהגאון ברוב אהבתו לחז“ל, הכחיש טציאותה¹⁴ בתלמוד (כה“ל גליון מ”ג) אחרי שלדעתו (גליון מ"ד) הטעה באמת שמואל את הנכרי. האמנם נודע שהלשון היא קולמוס הלב, ובכן יוכל להעיד החזיון במס' ע”ז (ב') בדרשתם ז“ל אדות הסוכה שיעשו אוה”ע לעתיד לבוא ואחריתם בה, ודברי האומר: ולא היא אלא איכא יומא דמעלי בה שמשא כו' וסבר לא איגלי ליה (שבת קכ"ט) וכאלה – על אמתת דברי. מלבד זה, הנה דבר זה הוא בטבע האדם לשנוא את שונאיו, ועל כן לא יכלו גם חז"ל לבלי שנוא את מציקיהם ורודפיהם מבלי לתת להם מנוח; ושנאתם אל המינים, יהיו מי שיהיו, נכרת במס' שבת (קט"ו) ואיש לא יכחיש בה, ומי יאמר שהשנאה אל המינים איננה שנאת הדת? ותשובתו זאת, המלאה חרפות וגדופים עלי ועל כל זעומי נפשו אשר הוא חפץ בקלונם, וקריאותיו לי בגליון ההוא בשם “המן הצורר”, “אויב ישראל” – האם אינן כתובות בשנאת הדת (לדעתו שאני ממהרסי הדת), שהוא מכחיש מציאותה בחכמי עמנו? האיש הדובר שלום לכל עם בפיו ובלבבו, הוא איש אשר הסבלנות לו למנה, ובכן לא יצרור גם את אחיו בני עמו, אשר לבבם פונה מדעותיו; והאיש אשר יאבה כי כל בני עמו יאמינו כמוהו, ויבזה ויחרף את השונים ממנו, אין לו סבלנות ובאין סבלנות הלא יש גם שנאת הדת.

בענין דעות מתנגדות הנמצאות בתלמוד, שהשיב ע“ז הגאון (בגליון מ"ד) כבר דברתי במאמר זה. ומה ששאל הגאון, מדוע שמתי מאמר רז”ל “המינים לא מורידים ולא מעלים” לסותר לדרך ר“מ וריב”ל, אשר לא אבו גם לקלל את המינים, ולא ישרו בעיני דברי התוס' (ברבות י')¹⁵ שהבדילו בין עושה מעשה לעצמו ובין מטריח את הקב“ה כביכול? – אענהו, כי המביט על צורת הדבר ולא על חומרו לא יקבל מענה זה, ואשר התפלא על אמרי, כי נמצא בתלמוד דברים נוטים להגשמה, הלא יודע הוא מספור ר”י, שהקב“ה נענע לו בראשו (ברכות ז'), ושתי הדמעות שהקב”ה מוריד לים (שם נ"ט); תפיסת הקב“ה לירבעם בבגדו (סנהדרין), תגלחתו של סנחריב (שם), משחק הקב”ה עם לויתן (ע"ז) וכאלה, הנוטים להגשמה. גם נודע שרבני צרפת היו מגשימים גמורים, כמו שהעיד הרמב“ם ושיער הרמב”ן והביא הבדרש"י במכתביהם המפורסמים, ורבים מהם חשבו את מי שאיננו מאמין בהגשמה למין, ובלי ספק באה להם דעה כוזבת זאת מפשטי איזה אגדות בתלמוד, הנוטות להגשמה.

בגליון מ“ו הכחיש הגאון מציאות הלכות לקוחות מן החלומות בשו”ע, ולא שם לבו לשני הדינים אשר ציינתים במאמרי, והם: מקום ברכת המוציא (או“ח סי' קס”ז א') ואופן החזקת הלולב ביחוס אל האתרוג (שם סי' תרנ“א י”א), אשר בעל הב“י סמך בזה עם חלום הרקנטי, מבלי אשר למד דין זה מדברי הגמרא כהר”מ בן חביב, בספרו “כפות תמרים”. – אך רב לי לדבר בענינים כאלה, כי מלבד שלא לכבוד יחשב לכל איש אשר נפקחו עיניו מעט להוכיח שפלות החלומות וכיוצא בהם, מלבד זה, הנני דואג לבלי יהיו דברי למשא על קוראיהם, על כן לא אדבר גם על אדות הטענות אשר טען הגאון הזה (בגליון מ"ז) להציל כבוד הלחשים וההבלים, אשר זכרתי במאמרי ורק טענה אחת אציג לנס.

על לעגי להלחש “פי פי פי”, שהביא לנו המ“א להנצל ע”י ממחשבות זרות, יאמר הגאון: “והנה כאן באמת לא ידע פירוש המלות בפשט הפשוט, וכמ”ש בחקי חיים מחתן המ“א כו' שהיא ראשי תיבות פלטי יוסף, וכעת כו' ועתה מי לא יודע כי אין בזה שום לעג גם לפני המתחכמים; כי בודאי כן הוא ( sic ) שהזכירה באנשים כאלה שכבשו יצרם בתמידות ומשלו ברוחם מועיל הרבה להכניע לבבו לקחת מוסר, לקבל הטוב מאתם וכאשר להיפך הזכירה באנשים בלתי מועילים (?) גורם ( (sic ההיפך”. ומה יקרו הדברים האלה, באמת שיחת חולין כזאת צריכה לימוד.

“ובנידון המניעה ממאכלי בשר בשמונה ימים באב, שלא נזכר בתלמוד, יוסיף הגאון בגליון מ”ח, באמת אמרו מפורש כו' דמשחרב ביהמ“ק דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין כו' אלא משום דהוי גזרה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה כו' ראוי מהדין (?) לאסור בזמן מועט כזה משנכנס חדש אב, שמפורש שממעטין בשמחה מדינא דגמ' וכדאמרינן בעלמא אין שמחה אלא בבשר”. אך אין מענה כזה מסוגל לענות בו נפשותינו, אחרי אשר בפירוש התירו זאת בתלמוד!

על שאלתי מדוע לא נסמוך על חכמי הטבע במקום שאין אנו בקיאים בבדיקה, הודה הגאון, שבאמת סומכים על חכמי הטבע גם בעניני כרת ויגיד כי המורה בענינים כאלה יתאמץ למצוא אופני היתר מבלי שיתנגד למה שקבלו על עצמם להחמיר; אך לבלי לתת לי צדק יאמר, כי “מצד שאין הכל בקיאים לשער וקרוב לבוא למכשולים, על כן קבלו על עצמם חומרא, והניחו על עיקר הדין”. אך אנכי לא אדע עוד מדוע לא נסמוך על חכמי הטבע, במקום שיש בידם לברר את הנעלם מאתנו?

והנה יודע הגאון הזה, כי אחרי כל פלפוליו הנאמרים בשבעה עשר גליונות (מלבד מה שהוסיף עליהם בהלבנון ש"ז), עוד שאלותי עומדות בתקפן, עוד לא נודע מדוע לא יוכלו הרבנים להתאסף ולבטל במנין כל חומרא שלא נזכרה בש“ס המכבדת עלינו? מדוע לא יועיל מנין הרבנים לבטל איזה חומרא מחומרות חז”ל שבטל טעמו? הלא נודע לנו כי רשות נתנה לב“ד לשנות אחרי ב”ד הקודם לו בתנאים ידועים, ומדוע לא יעשו המה תקנות ושנוים בהש“ע עפ”י התנאים ההם? יודע הוא כי עוד יסוד דברי עומד בחזקתו, ולמען הסר מעליו אחריות תשובה על השאלות ההן יאמר, כי נכר לכל כי דברי אלה מלאים שגיאות (יואיל נא בטובו להראות לי, למצער, שתי שגיאות!) והנהו סומך על דברי חותנו הגאון בהערתו למכתבו (המליץ 23), שכל משענתה הוא אך בדברי התלמוד בענין דברים המותרים כו', שכבר הוכחתי במקום ההוא, שאין מדברי התלמוד האלה כל משען למחזיקי נושנות; ובכן ביסוד התקונים נשארה תשובת הגאון מעל, ועל כן אראה אולי אמצא מענה נכון על שאלותי, לסתור בו יסוד דברי בדברי הרה"ג מראַסיין.

בהלבנון שנה ששית גליון 41, בא מאמר בשם “תוכחה מגולה” להרה“ג מ' אלכסנדר משה לפידות מראסיין למענה על דברי. הרה”ג הזה, לא ברעש ידבר ולא בחרפות וגדופים ישמיע קולו; לא יתהדר בפלפולי הבל ארוכים, ולא יצוה להקורא לעיין באלפי מקומות וביחוד בספרו, רק ברוח טהור ובתם לבב ידבר דבריו זולתי אשר השתמש פעם אחת במבטא זר, לדבר עמדי כמו עם איש החפץ להיות מורד במלכות (בגליון 42), ועל כן חלילה גם לי עתה להדאיב את רוחו הטהור בדברים חדים.

בראשית דבריו יבקש הרה“ג ממני להראות גלוי איזה מנהג לא נמצא שרשו (בתורה) הלא כל מנהג שנמצא בש”ע הרי נמצא בתורה כי הש“ע הוא התורה כו' וא”כ מה המה המנהגים אשר אחפוץ בבטולם, בהשעני על דברי מס' סופרים שכל מנהג שאין לו ראיה מן התורה הרי הוא כטועה בשיקול הדעת? אך הלא התורה פרושה לפנינו, והתלמוד גם הוא נודע לנו, ויכלת בידנו להכיר כל מנהג אם כתוב הוא בתורה ושנוי בתלמוד, או נזכר רק באחד מהם, או אין לו זכר בשניהם? כמדומה לי כי כל המנהגים שזכר הרמ“א בכל ארבעת חלקי הש”ע אין להם ראיה מן התורה כי אם היה להם ראיה מן התורה לא היו נקראים בפיו בשם מנהגים, – ואין בם קדושה יתירה ממנהג הבאת המן ואיסור שתית מים אחר המנחה בשבת מפני גזל המתים (או“ח רצ”א ס"ב) וכאלה, ורובם ככלם הנם או מנהיגי תפל, או מכבידים על העם, ומדוע לא נדין אותם כטעות בשיקול הדעת, אחרי שאין להם כל יסוד בתורה ובדעת צלולה?! חלילה לנו לתת כבוד תורת קדשנו אשר כל חקיה ומשפטיה מפי ה' נאמרו – להש“ע אשר הוכן ע”י תוצאות פלפולים, אגדות, קבלה ומנהגים טפלים, ולאמר: “כל מנהג שנמצא בש”ע הרי נמצא בתורה, כי הש“ע הוא התורה” חלילה לנו לחלל כבוד התורה בדברים כאלה!

על תלונתי על הסגולות הנמצאות בהפוסקים ישיב הרה“ג, כי מפורש בתורה פעולת הברכה והקללה ונמצא בנביאים פעולת הכשוף וסגולת ירית החצים, ומלא בש”ס פעולות הלחשים, הקמיעות והסגולות. הנה מה שנוגע לתשובתו הראשונה, לא אדע איה מפורשת בתורה פעולת הברכה והקללה? אם ברכות העומדים על הר גריזים וקללות העומדים על הר עיבל תהיינה לו למופת, הלא היו בפקודת ה' על דברים שהיו בני ישראל מושבעים ועומדים מהר סיני, וכאשר לא נאמין ביכלת איש לבקע את הים בחפץ לבו, אם גם מפורש כתוב כי משה בקע ים בדבר ה‘, – כן לא נאמין בפעולת ברכות וקללות היוצאות מפי איש, מאשר מצאנו כי ה’ צוה לברך שומרי דתו ולקלל מחלליה! ואם קללות בלעם וברכותיו תהיינה לו למופת – הנה ברכותיו לישראל גם הן היו בדבר ה‘, כמפורש בתורה. וקללותיו וברכותיו אשר אמר מלבו מהבל המה יחד! ואם אמנם בלק אמר לו: “כי ידעתי את אשר תברך מברך ואשר תאר יואר” (במדבר כ"ב), הלא אך בלק אמר כן, ומה שידע בלק בברור איננו מספיק לאיש כמוני, כי אני בעניי עודני מסופק הרבה אם ידיעתו תוכל להקרא בשם “ידיעה”; ואם אמנם ה’ עצר בעד בלעם מקלל את ישראל, היה זה רק בעבור היות דור המדבר עם תועי לב אשר לא ידעו דרכיו (תהלים צ"ה) והם בסכלותם האמינו בכח בלעם וקללותיו ויפחדו ממנו, ולוא עמדו במלחמה עם בלק רפו ידיהם ממגור, על כן, כאשר הסב אותם ה' מדרך ארץ פלשתים, להצילם מפחד מלחמה (שמות י“ג י”ז) כן עצר גם בעד בלעם, לבלי ידעו ישראל מחתה; ואיה איפוא רמז בתורה לפעולת ברכות וקללות היוצאות מקרב לב אדם? ובדבר פעולת הכשפים הנמצאת בנביאים, – הנה ידענו, שכשפו אז בימי הנביאים אך לא נודע אם הועילו במעשיהם? ואם יוכיח הרה“ג ממעשה בעלת האוב שהעלתה את שמואל – הלא יודע הוא בלא ספק דברי רב שמואל בן חפני גאון (הובאו ברד“ק שמואל א' כ”ה) שבבעלת¹⁶ האוב הונתה את שאול בתרמיתה, ואיש חי העמידה לו מאחרי המסך להגיד לו עתידות בשם שמואל; ובאמת לא היה מעולם כל כח ופעולה למכשפים לעשות מאומה; וירית החצים (מלכים ב' י"ג) לא היתה רק סימן בעלמא, כדברי הרמב”ן בפירושו על התורה (פ' לך לך), ומה שמלא בש“ס פעולת הלחשים, הקמיעות והסגולות – הנה על זה אנחנו דנים, והפילוסופים המודים בתועלתם שהזכיר הרה”ג, לא נודע עוד אם פילוסופים המה או בעלי הזיות… ואשר ישאל הרב המשיב: "ומי מהמלגלגים אשר עלה שמים וירד לדעת שלשלת סתרי הטבע לסמוך עליו להכחיש מה שלא יאמין? הנה בכח שאלה זאת נוכל להטות את אמונת לבנו גם לכל מעשי בני קדר והנשים הזקנות, אך כבר נודע, כי בדברים כאלה, אין חובת המכחיש להביא ראיה שוללת, אך חובת המאמין להביא ראיה מחיבת לא מן החוש הנתעה לרוח הדמיון, כי אם מן השכל ומחקי הטבע!

על תלונתי על איסור אכילת בשר ושתית יין בשמונה ימים הראשונים בחדש אב, השיב הרה“ג, כי “כל מה שמתארך הגלות ראוי להוסיף אבל על פרצת החדשות” אך אם לגדור הפרץ הרחב אומר הרב המשיב, הלא ידע, כי גם אם יחדלו כל העם לאכול בשר בכל השנה, לא יגדרו בזה מאומה! ראשי חכמי המשנה, אשר ראו את רוח העם משתנה לפי מקומו וזמנו השכילו להטות את הדת אל רוח החיים המתהלך בעם, על כן השכילו ויצליחו בדרכם, ותהי אחרית לפעלם, ויתמכו את הדת ויועילו גם לעם עמהּ, ויביאו ברכה לנו ולדתנו; ורבנינו רואים, כי רוח החיים אשר יפרוץ בימינו עתה, למרות כל מעצור ושטן, לא יוכל להכנע תחת מנהגי תפל וחומרות מעיקות, ועם החפץ חיים לא יוכל, גם מבלי כל מינות ואפיקורסות, לחיות על פי שו”ע אשר נתנו לפנינו אלה אשר לא ידעו חיים, – ומה המה עושים? – מקללים, מחרפים, רודפים על צואר, משביעים תלאות אין מספר ומדיחים בשתי ידים… ומה אחרית כל אלה? הנה רוח החיים השליט על כל עושה פעולתו בחזקת היד, והדת המעוטפת בהבלים הולכת ומתדלדלת, אזלא ומנוולא, מתמוטטת ויורדת פלאים, ואין דורש ואין מבקש, אין רואה ואין שומע, אין משתדל להיטיב ולתקן ואין שם על לב! הבענות נפשותינו בראשית ימי החדש אב נועיל לעמנו ולדתנו? אוי לו לחולה, אשר אך אמירת תהילים נשארה לו לתרופה האחרונה, ואוי לעם ולדת, אשר במניעת אכילת בשר בימים מיוחדים תבוא להם תשועה!

בדבר שחיטת תרנגולת שקראה גברית, יאמר הרב המשיב בגליון 42, כי טובה ונכונה היא מכמה טעמים: להוציא מלב המתחכמים על סדר הבריאה, שבעיניהם נכון וישר היה שגם תרנגולת תקרא כתרנגול, – ולהראות כי טבע הבריאה נכון בעינינו מבלי יכלת לסבול שנוי ממנו למען ההמון המפחד מקריאת תרנגולת כזאת; למען לא נבוא לידי תקלה להאמין, כי תרנגולת זאת תרנגול היא, שיש בזה ג“מ לאיסור מוקצה בביצה הנמצאה בשחרית יו”ט (ע' ביצה ז') ולזמן קריאת שמע. והנה כבוד הרב הגאון המשיב היקר בעיני בעבור דברו בתום לבב ודבריו נכרים כי ממקור לבו יצאו, – כבודו זה יעצרני מהתלוצץ על הדברים האלה, שאין עליהם מענה אחר, על כן אבוא ליתר דבריו.

במאמרי “נוספות”: “מרבית בני עמנו יעמלו בכל עז ללכת בארח בני אירופא, ידמו להם בכל הליכות ביתם, בלבושיהם, במעונתם ובמוסרם; ומדוע תצררו אותנו בכנפי רוח אזיא, והיא לא תצלח, כי נוע ינוע רוח אזיא, אשר אך כצל יהלוך, מפני רוח אירופא, אשר בסופה ושערה דרכו”. ע“ז ענה הרה”ג לאמר: אבל בתוה“ק, שערש ילדותה באזיא, אין לנו לאחוז רק בדרך המקובל לנו. והלא רוצה להדמות ליושבי הארץ, ולמה יכשר בעיניו דרום (?) אירופא (מאין הוא יודע כי כשר בעיני דרום אירופא?) המתנהגת עפ”י דעת הקהל, שרבים חותרים לפרוק עול הדת ועול מלכות, מוטב לאחוז במנהגי רוסיא (מה ענין לארצנו רוסיא אצל תיקונים בדת ישראל? ועוד, האם רוסיא ארצנו איננה באירופא?) שעל ברכיה נולדנו, הנאמנים בכל לבבם לדתם ולמלכם“, ויוסיף לאמר, כי לדברי המבקש לשנות התורה לפי הזמן, מאשר אבי התורה הוא גם אבי הזמן, הלא נחוץ לשנות את התורה גם לפי התאוה, שגם היא בריאה מאת ה' (אם גם רב ההבדל בין הזמן להתאוה, כי הזמן כולל ומוכרח בטבע, והוא אך בידי שמים, אך התאוה תלויה בבחירת האדם!) וכי בתורת ה' ומעשי ידיו כל מה שמתישן מתיפה יותר, והוסיף עוד כי הזמן לא הביא לנו כי אם גלוי הנעלם, וכן הוא בתורה, כי לא היו בהפוסקים מתקנים ומשנים, רק על פי יגיעתם בתלמוד (איזה נעלם יש בתלמוד? הלא הדינים שנאמרו להלכה גלוים הם, ואם מרמזי המלות, מי לידנו יתקע, כי הצפינו דינים בסתר מלותיהם? ומדוע הצפינום ולא דברום ברור, הלא נחוץ לאיש ישראל לדעת כל דין אם אסור או מותר? הגם המסתרים האלה באו לידי גאוני דור ודור בקבלה איש מפי איש, כאשר באה הקבלה לדעת רבים, על דינים בטומאות השרץ הצפונים בוי"ו דגחון?) ויעמיק שאלה, הלא כמה נכבדים זה כמה מאות שנים שמרו תורתם ולא היה להם שום עכוב בשבילה? ואנכי לא אדע עוד מה ענה לי הרה”ג? הן מרבית בני עמנו יעמלו בכל עז ללכת בארח בני אירופא, מבלי לשאל את פי ופי הרב המשיב; רוח אירופא חי בקרבנו, וחפץ החיים ואהבת הענג יגדלו מיום ליום בין אנשי עולם המעשה, האם לאיש אירופא החפץ חיים ומדקדק בחקי היופי, יאמרו, כי יחגור מטפחתו על מתניו כאזור ביום השבת, כי לא ישתה מן החמים שהוחמו בשבת, כי ימתין שש שעות בין אכילת בשר ותבשיל של בשר לגבינה? האם לפניו ישימו כל דקדוקי העניות שבהלכות פסח? אם לו יאמרו, קול באשה ערוה? האם לאשה אירופית יאמרו, כי אסור לה לצאת בשערותיה, אם אין לה קלתה מנוולת ופאה נכרית מזוהמת עליהן? האם לה יצוו שבעה נקיים אשר לא תדע שחרם, חפיפה רבה וחציצה, ודקדוקים כאלה? הן עברו הימים שבם לא מצא איש ישראל ענג כי אם בשבתו בימי החרף אצל התנור החם בביהמ“ד לפני מסכת הדפוס פרופס בעלת גליונות גדולים, ובידו נר שעוה (שטאָציק), אשר נתנו לו נשים צדקניות ללמוד לאורו; ימים אחרים עתה לנו, לא אומר כי טובים הם, אך רב לנו בדעתנו כי אחרים הם. עתה, בהתחבר מדינות שונות ובפרוץ המסחר באו גם בלב בני עמנו רוח חיים, וחפץ החיים והענג מצא קן לו בלב אדם רב, כחוקר, כסוחר, כפועל; גם הסנדלרים והחייטים שבדור החדש לא יחפצו ללכת ביום השבת לשמוע דרשת המגיד וגזרות המורה הלומד “חיי אדם”, או לצעוק בקול כחולה “אשרי תמימי דרך”, רק ילכו לשוח. העמלים למצוא לחמם חפצים לבוא על שכר פעולתם בעוה”ז: לחיות, ולהתענג על החיים; אך החומרות היתרות וההבלים נצבים לרבים לשטן להם, ולדאבון לב כל אוהב דתו, מקור חיי עמנו וקיומו בין העמים – הנה חפצי החיים, בפרצם את החומרות היתרות, יהיו בעיניהם גם דברים העומדים ברומה של הדת כהיתר, ורבים, בשמרם את החומרות ואת הסייגים, יעברו על מצות התורה! לו תגרעו מספר הימים הנוספים למותר על ימי אשה דוה כי אז יגרע מספר הנותנים לזרות חילם; לו תמעיטו את מספר הטרפות, כי אז ימעטו אוכלי מרק פגולים! דרכי הדור החדש ופעולתו גלויה לנו למדי, ולעמתם יהיו המון העם אשר לא ידעו חיים ומטים שכמם לעול החומרות הרבות, המון העם וחובשי ביהמ“ד הרבים היום, כאין המה לעמת הדור החדש הרחוק בדעותיו, בהליכותיו ובחפץ חייו, – קצוי ארץ מהדור הישן; האם לפני הדור החי הזה תשימו את השלחן הערוך, עם כל ממתקיו ומעדניו? הלא לזרא יהיה לו ולפח ולמוקש לדתנו, לפני כל יודעי חיים ותמימי לב אשר לא ידעו להבדיל בין קדש לחול! אבותינו חולמים היו, המה לא ידעו רגש, לא ראו חיים, על כן לא הרגישו בכבד עול החומרות והסייגים, וישמרו תורת הפוסקים בכל לב; אך הדור החדש חי ברגשותיו, ער הוא לקראת חייו, – רק החומרות נצבות לשטן לו על דרכו, פה יעצרהו שבות, ופה, – טלטול מוקצה, פה ישוך הסייג דרכו, פה תענק עליו חומרא, ופה יהיה לשחוק בעד מנהג ישראל תורה – ובאין אתנו, תודות לאל, אינקוויזיטארים מחרימים ומנדים, עונשים ומכים, יעשה מה שלבו חפץ, וישליך אחרי כן גם מצות התורה אחרי גוו; על כן תפוג תורה, הלבבות נפרדים והחדשים, שהם בעצמם כרשעים בעיניהם, ירחקו מעל לגבול ישראל… ומה תהי אחרית כל אלה? עד אנה תתבצרו בהעיקר מנצחיות התורה? הן מי חפץ לעקור את התורה, או מה תכביד התורה עלינו? ומה הוא הדבר בתורה אשר נאבה לבטלהו ברוח הזמן הזה? האם את התלמוד תתנו לנו לתורה נצחית? הלא אם אלפי שנים תיגעו לריק בפלפוליכם, דרשותיכם ורמזיכם, לא יצלח חפצכם בידכם לפתות אותנו להאמין כי התלמוד כולו נתן למשה בסיני, אחרי שחכמי התלמוד בעצמם אמרו על דרשות רבות שהן אסמכתות, וחוקי הלשון וההגיון יעידו בכח על דברים רבים שחדשו יותר ממה שגלו לנו המה ז”ל, ותקנותיהם וגזרותיהם נודעים לכל, כי המה בראום, הם יצרום, ואיה איפוא נצחיות התורה, שאתם מבטלים בכחה את דברינו? מי נתן לנו את הגזרות והתקנות והסייגים לחוקת עולם? הלא הרשות נתונה לנו, ובצדק, מיד חז"ל בעצמם, להתירן ולהמירן אם בטל טעמן, או לא נגזרו במנין, וכדומה, ומדוע נלאה בהם את העם, ונביא נזק גם לתורתנו? מדוע לא תשימו אל לב, כי מלבד שנלאה העם לשאת מעמסת חומרות וסייגים כאלה על שכמו, מלבד זה גם שכר לא יהיה לו על זה מיד אל גמולות, אחרי שכל הדברים אשר בטל טעמם, או לא היה בהם טעם מעולם, אין בם כל חפץ עתה, ואין בם כל שמץ מצוה והפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט, ואיך ישלם ה' שכר טוב להדיוט העושה, את אשר לא יבקש ממנו?

לא טובתי והנאתי, כאשר יחשדני הרה“ג המשיב, מגמת פני בדברי אלה, כי לוא אובה ללכת בשרירות הלב, הלא לא ימחה איש בידי… ואם העדר הסכמת הרבנים על התקונים, שעל אדותם אדבר, יעצור בעדי לבלי אפיר חק שהוא בחזקת איסור לכל ישראל, – הלא אינני עוד הולך בשרירות הלב, רק איש מושל ברוחו שאיננו חפץ להיות בעוברי תורות; – לא למעני אדרוש, כי אם למען המון העם ההולכים בחשך, הרובצים תחת משא הבלים וסבל חומרות, ולמען אלה, אשר על כרחם של הרבנים ועל כרחי, יפירו חק מרב דינים כצנינים, ולמען הלעג אשר נשבע על מנהגים רבים! האמנם בכל דת נמצאים מנהגים שונים, כדברי הרה”ג המשיב, אך הלבעבור זאת מוכרחת גם דת קדשנו להכיל בקרבה הבלים? ומה ענין היקש דת לדת? הלא כל בן דת יאמין באמונה שלמה, כי אך דתו היא האמתית, ומה לו להביט על דת אחרת? ידענו כי דת קדשנו נעלה היא מכל לעג, והתולי רודפי קדים ופורקי עול, המלעיבים בכל דת עם ועם וקדשיהם, לא יחללו תפארתה; אך הנה בעבור זה חלילה לנו לבטל איסור שעטנז ומצות ציצית וכדומה, מפני הלעג, אך מדוע לא נבטל נענועי הלולב וחבוט ערבה, שאין זה רק מנהג נביאים, לדעת אמורא אחד, ואין בו משום לא תסור? (רש“י סוכה מ”ד). מדוע נהיה כחמור למשא חומרות וסייגים יתרים המררים חיינו? מדוע נהיה כשוטה שאיננו מרגיש בין טוב לרע, ובין נאה למגונה? נסו נא יום אחד, רבנינו! וקראו בו דרור לנפשכם ממשפטים קדומים, שהורגלתם בם מערש ילדותכם שלא בטובתכם וחפצכם, נסו נא אך פעם אחת, לפרוק מעליכם עול האמונה בבני אדם קרוצי חומר כמוכם, שלא נצטויתם עליה, והביטו במבט חפשי בעת ההיא על התלמוד, כעל מעשה אנשים רבים חכמים וישרים, ועל הפוסקים – כעל אנשים שכחי חיים ובעלי אמונת חכמים במדה נפרזה; – נסו נא זאת אך פעם אחת, אם לא תודו לכל דברי, אם לא תמצאו אתם עוד דברים רבים יתר הרבה מהדברים שזכרתי; אם לא תשאלו את נפשכם אז: מה היה לנו ומה העבודה הכבדה הזאת לעמנו?

באחרית תשובתו יאמר הרה“ג המשיב: “ואתה ה' ליליענבלום תן תודה אם בעל נפש אתה ויתקדש שם שמים על ידך להורות תשובה ליחיד ולרבים, תן כבוד לה' אשר חננך בעט סופר לפרסם תשובתך לזכר עולם לשמחת לבב עדתך, ממך ילמדו רבים להשכיל להיטיב, מה מאושר יהיה חלקך לקנות עולמך בשעה אחת כו‘, תן פאר להוריך כו’, תנה ידך לתורה ולתעודה ויהי שמך מבורך וקורא לך משובב נתיבות כו' כי אנשים אחים אנחנו בני עם אחד!” כן הוא, אישי הרב הגדול! אנשים אחים אנחנו, בני עם אחד, שומרי תורת אל אחד, ומה יקרו דבריך אלה, לאות המה על לבך הטהור. לוא רבו כמותך בישראל, כי אז מעטו בקרבנו קנאים עריצים. כי אז לא שבעתי תלאות אין קץ בעבור הציעי שאלות מבלי כל שרירות לב, כי אז לא נועצו עלי אבירי לב להצמיתני, כי אז לא נלחץ אחד עשירי העיר אשר גרתי בה, להזהירני מחסידיה החפצים לקיים בי הדין הפסוק “מורידין ולא מעלין” בסמי מרפא, כי אז לא נשבר לי מטה לחמי, ולא נלחצתי לנדוד בארץ נכריה לי… כי אז לא שפכו קנאים עריצים חמתם גם על אבי התמים, ולא עצרו בעדו מהגיד שיעורו באגדה בביהמ”ד בקיידאן – יקרו דבריך אלה, אישי הרב הגדול! אך מה אתן תודה? הן בכל דבריך לא הוכחת כי אין רשות לאספת רבנים לבטל חומרות הפוסקים, אשר אך זאת הצעתי לפני הרבנים, ואיך אתהפך כחומר חותם להגיד כי אסור לנו לעמוד במנין ולהתיר דברים שלא נגזרו במנין, או בטל טעמם, בעוד מופתי אשר שמתי לדברי אלה עומדים בתוקפם? ומה אעשה תשובה בטרם חטאתי? הן אם גם שגיתי בעיון, הלא טועה בעיון איננו נקרא כופר (כדברי בעל העקרים); עברי אנכי, את דתי אשמור, ובצרת עמי הנני מיצר, ודברי אשר דברתי ואשר אדבר ממקור לבי המה יוצאים, ועל פי שיטתי ודעתי, לא מחפצי לקנתר, להיות נרדף, נודד, ושבע רגז… מי יתן והיו דבריך אשר דברת לאמר: “אנשים אחים אנחנו בני עם אחד” כחותם על לב כל הרבנים, וחדלו מרדוף על צואר את כל השונים מדעותיהם בידיעה פנימית, והושיטו יד אהבה איש לאחיו, והיה שלום בין הרבנים והמשכילים, ושתו שניהם עצות בנפשם להיטיב מצב עמנו השפל, ולהרים קרנו וקרן דתו, למען ייטב לו ולזרעו אחריו!

על דברי בעל הפאסקוויל “תשובות באנשי און” (הלבנון 46, 45) אינני רואה שום צורך להשיב, כי חלילה לי להשיב דבר לכותבי פאסקווילים, אשר התשובה להם תחלל כבודי יתר הרבה ממה שיחשבו בעלי הפאסקווילים לחללהו, מלבד מה שאין לי הצדקה לגזול גליון ממה“ע “המליץ” וזמן – מאת הקוראים לבלות אותם בדברים הנוגעים רק בי ובכבודי. על כן לא אענה את בעל הפאסקוויל ההוא על כל חרפותיו כמו: “פליט, מכין מטבח בראש חוצות לטבוח ישרי אמונה ולשפוך דם נפשות אביונים נקיים, תאות נפשו להיות בזוללי בשר ובסובאי יין בתשעה ימים שבין ר”ח אב לתשעה באב. חפץ הוא בכל אות נפשו לנשק את אהובותיו בראש כל חוצות כמו נשק יעקב לרחל וללכת הוא ואשתו ערומים כמו הלכו אדם וחוה, איש ריק מתורה וחכמה, ממוסר ודרך ארץ, לו שיח ושיג עם הבתולות היפות ותובע עלבונן בראש כל חוצות, לא משכיל ולא בן משכיל והבור ריק מתורה ממוסר ודרך ארץ אבל יש בו ארס נחשים ועקרבים” ועוד כאלה. כן לא אענה גם על מכתב הגאון ר' גימפל יפה (הנספח לפאסקוויל זה) אשר שמח על הפאסקוויל הזה, מבלי הבט, כי מחרפי זה, האומר שהוא יודע אותי, לא יאמר רק שהוא יודע אותי לאיש שאיננו משכיל ולא בן משכיל, וכדומה, לא לאיש משחת, רע מעללים ופורק עול, וכל מה שכתב מהנוגע לתאותי, בדה מלבו מאשר שער בעצמו מדברי מאמרי, – ןמבלי הבט, כי אם גם נכונים יהיו כל הדברים האלה, כי באמת הנני קל שבקלים כו‘, אין זה כל ענין לעצם דברי. הנה אני איש נקלה בו’ כו' ופסול לשדוך הגון עם בת ת"ח, אך השלחן ערוך בכל זאת לא נעשה ברוח התלמוד, – לא אענה על כל אלה, ולהפך, הנני סולח להגאון ר' גימפל יפה על כל דבריו אשר הוסיף על הפאסקוויל ההוא, אם גם מבלי דעת אותי הוציא עלי שם רע, ויקראני “נבל”, ויתנני לאיש בעל פחיתות ופחזות וכדומה, אם גם אינני לא פורק עול ולא משחת המדות, לא עז פנים ולא הולך בשרירות הלב!

אמנם תשובות אחדות נמצאות בפאסקוויל ההוא. ולבל יהי המגיד הנירטעגאלי חכם בעיניו, הנני להגיד, כי התשובות ההן כתב או מאשר לא הבין דברי, באשר יראה כל אשר קרא דברי במקומם, ודבריו אשר כתב: “השואל שלא מדעת להתיר לו איסורים גמורים, מהא דרשב”י טהר מקום מוחזק לטומאה בטעות" וכל הקורא דברי באחרית מאמרי “ארחות התלמוד” יראה שלא הבאתי מופת ממעשה ההיתר, כי אם מחפץ ר“ש לתקן דבר מועיל ולהקל, אשר זה האות כי ר”ש אבה להקל; – או ישים עלי עלילות דברים בזדון, כמו: “שואל שלא כענין מסגולות על הלכות ברורות (שקר גמור!) ומתפלא כו' ובאמת ראוי לכל משכיל להשתומם על עזות הנבל ההוא איך שם כזב מחסהו ובשקר משגבו; שהרי לא דבר המג”א דבר זה (מה?) מעולם, יראה כל מעיין בראש סי' צ“ד אם לא כתב בהיפך שאין ראוי להפסיק תפלתו בשביל כך (בשביל הלחש “פי פי פי”) וזה דרך חדשה בבקרת לטפל על המבוקר דברים אשר לא דמה ולא עלו על לבו ולהשיב עליהם, כדי להאריך המאמר!” אשר כל הדברים והחרפות והגדופים האלה על עצמו אמרם, בהיותם ראוים לו, כי כל מעיין בדברי בסוף מאמרי “נוספות” יראה כי לא אמרתי מעולם שדעת המג"א להפסיק בתפלה בשביל הלחש ההוא.

בהתימי תשובתי על דברי הרבנים עלי, נלחץ אנכי לשנות עוד הפעם דבר אשר זכרתיו כבר ביסודו: הנני מודה שאסור לטלטל ס“ת לחבושים, הנני מודה שתרנגלת שקראה גברית חייבת מיתה ושהלחש “פי פי פי” בדוק ומנוסה לטוב ומועיל לכ תתק”ג מיני מיתות; הנני מודה שכל החרפות והגדופים שנאמרו עלי בפאסקווילים שונים, בין שזכו לראות אור הדפוס, ובין שלא זכו לצאת אור, צדקו יחדו; הנני מודה, כי אני מלשין כהמן הצורר ואויב ישראל, הנני מודה, כי חפץ אני לנשק את אהובותי בראש כל חוצות כמו נשק יעקב לרחל, וכי חפץ אני ללכת עם אשתי כפי המאדע של המגיד הנירטעגאלי, וכי אינני לא משכיל ולא בן משכיל רק בור ריק מתורה, חכמה, מוסר וד“א כו' כו'; הנני מודה כי מימי לא הגיתי בתלמוד ובשו”ע, כעדות בעל המאמר “מלחמה בשלום” (היא חוברת שלישית להמאסף היו"ל בלעמבערג שזכרתי במאמרי “קול ענות” ונדפסה חוברת זו בווילנא) צד 7, וכי יש באמת להפוך את שמי “ליליענבלום” לשם “מולין-בליעל”¹⁷) וחפצי שיהיו כל הגאונים ליליענסטען, וכי הנני סכל ורשע (אם גם כל סכל איננו רשע, כי איננו יודע לעשות רע) כמו שהוכיח על זה בעל “מלחמה בשלום” שם, בטוב טעם ודעת; – אך איפוא הוכחתם, כי כל דיני השו“ע והגזרות שבתלמוד שבטל טעמן, צריכים להיות לחקת עולם מבלי אשר יוכלו להשתנות לפי הזמן? איפה הוכחתם כי אין רשות לב”ד שבימינו לשנות אחרי דברי קודמיהם, במקום שטעו, או בטלו דבריהם בהשתנות המקום והזמן? איה המקרא בתורה או המאמר בתלמוד הגוזר, שכל דברי איזה איש (יהיה רב או גאון) אשר כתב בזוית ביתו ועל פי איזה סבה נמסרו להפועלים העוסקים בבית הדפוס, ונקבעו באותיות מרובעות או אותיות רש“י, מחויבים כל בית ישראל להאמין בהם ולשמרם? או מי הורה להם, שדברי איש אחד, או אנשים רבים, אם גם גדולי הדור המה, יש בידם הכח לאסור דבר לדורות עולם? ומי הגיד לכם, כי אין רשות לחכמי דור ודור, לבטל דעות קודמיהם, ולהתיר איסוריהם? גזרות רבות מצאנו בתלמוד, רבות מהן נגזרו במנין, ובכל זאת, אך טעמן הוא המעמיד אותן, ובטל טעם בטלה גזרה, ורק למען כבוד הגוזרים ולמען לא יתעו ההמון לאמר “הותרה הרצועה” בראותם דבר אסור הותר באפס יד, וכל איש יאמר בלבבו על כל גזרה שלא תמצא חן בעיניו, שבטל טעמה, אך ע”כ צריך מנין אחר להתירו; אך היות דברי ב“ד אחד קיימים לעולם בלי טעם המקיים אותם לדורות – לא היה גם לא יהיה! גם י”ח גזרות, שעליהן אמרו (ע“ז ל”ו) שגם ב“ד גדול מב”ש וב“ה אינו יכול לבטל, גם הן אין כחן כי אם בטעמן, ובסור הטעם יהיו גם הן לאין, וזה לכם האות, כי המון בית ישראל קורים עתה לאור הנר בשבת, אם גם איסור הקריאה הזאת הוא מי”ח גזרות! מדוע בהשיבכם על דברי חפצי בתקונים תניעו על הררי נשף בפלפולים וחרפות, שאין להם כל ענין עם הדברים אשר הושמו לפניכם, בעיקר היתר התיקונים ובצרכם? האמנם לא התירו חז“ל מאומה? האמנם אין אנחנו מוצאים דברים אשר אסרום חז”ל והאחרונים התירום? אם מעט לכם הראיות אשר זכרתי במאמרי הקודמים הנני להוסיף לכם: יתר על מאה פעמים מצאנו במשנה וברייתא: בראשונה היו אומרים כו' התקינו כו‘; ר’ אמי התיר חלוט שלהן (ע"ז ירושלמי); א“ר אבא ב”ר ממל אלו היה לי מי שימנה עמי התרתי בשר בכור להשקל בליטרין והתרתי שיהו עושין מלאכה בחוש“מ (ירושלמי מ“ק פ”ב); היכא דנראה טעם קצת יש כח לב”ד לעקור אף דבר מדאורייתא (תוס' ע“ז י”ג ד"ה אמר אביי); נמצא שדור דור פרנסיו, דור דור וחכמיו, כשהוברר להם הדבר באיסורין שאין לחוש לסבת האסור, שבעבורו אסרוהו רז“ל, מתירין אותו (כפתור ופרח פ"ה); לא עשו תקנה לתקלה, וע”כ במקום שתקלה יוצאת ממנה יש לבטלה (שם פ"י). גם בזמן הזה אם יסכימו חכמי ישראל להתיר את הפת (של עכו"ם) הרי הוא מותר (שו“ת הר”ש דוראן סימן ל“ב בשם הרמב”ן) אין השלמות נמצאת בנבראים ואפילו במובחרים שבהם עד שלא יהיו האחרונים רשאים לחלוק עמהם (המאירי בהקדמתו לאבות); הרשות נתונה לותיקים שבכל דור ודור להתיר ולהקל במה שגזרו ותקנו להם רבנן קמאי ומנהג ותיקין מבטל הלכה אפילו באסור דרבנן ואע"ג דרמיזא באורייתא (שו“ת דברי יוסף לר”י אירגס ס' כ“ז והובא בהחלוץ ח”ג צד 161); ומדוע לא תענו מאומה על טענות כוללות כאלה, טענות המוכיחות כשמש בצהרים, שגזרות התלמוד אינן רק לפי המקום והזמן וכי רשות נתונה לחכמי דור ודור לשנות ולתקן?!

האמנם אחדים מהרבנים ראו לסתום גם טענותי אלה; הגאון מ' גימפל יפה כתב, כי אם אשים דברי בחוברת מיוחדת, לא במ“ע, ודברי יהיו כתובים בנחת ושפלות רוח, אז אולי ישיב לי דבר (כבוד הלבנון 24 ש"ע); אך מה אעשה אם אין בידי כסף לפזר לריק להדפיס חוברת תלמודית כתובה ברוח רעפאָרם, אשר חוברת כזאת לא יקנו בעלי שתי הקצוות יחד?! המגיד הגיראטעגאלי חפץ גם הוא ברעפאָרמאציאן קלה, אך לא יחפוץ למלא חפצי אני, כאשר הגיד בפאסקוויל שלו “תשובות באנשי און”; הגאון רי”ז שטערין משאוועל כתב, כי לו היה לבו בטוח, כי החפצים בתקונים לא יוסיפו סרה לבקש מאת הרבנים להפיר גם מצות התורה כו', כי אז נרצה הוא ורעיו אל איזה רעפאָרם (הלבנון ש"ז נומ' 3); אך הטרם ידע כי אין כל מקום לפחדו, כי הפורקים עול התורה שבכתב אינם מאלה המיחלים למוצא פי הרבנים. אשר על כן, אם בלב תמים יאמרו רבנינו, כי נכונים הם להזדקק מעט אל התקונים, מדוע יעמדו מנגד? מדוע בעלות על לבם לאסור דבר שנהגו אבותנו בו היתר מימי דור המדבר עד זמנם ימהרו יחישו מעשיהם, ובהביא הצורך להתיר איזה איסור, שכבר עלה עליו חלודה, אין משים על לב… היש הבדל בין בל תוסיף ובין בל תגרע? האין כחא דהיתרא עדיף?

האמנם עוד משען אחד להרבנים ביום שידובר בם על אדות התקונים, והוא: דעת הרב החכם פינס בתשובתו על דברי, שאם גם לא אסר את התקונים, בכל זאת דחה אותם בשתי ידים, אך נעבור נא על דבריו ונראה עד מכה צדוקים הם ועד כמה לא קלעו אל המטרה.

ה' פינס אשר אותו בקש הגאון יפה למלא את דבריו, לא להגיד דעתו העצמית על אדות התקונים, הוא כאיש חכם יודע, כי אין כל יסוד לאסור התקונים; יודע הוא כי אם נקח לנו למוסדות אך דברי התלמוד בזה לא נבוא לעולם אל המטרה, כי החריפים, אשר לא יבצר מהם לטהר את השרץ, הנם עומדים הכן להפוך משרש כל ראיה ברורה שאיננה מסכמת לחפצם ולסכסך דעות בדעות ומאמרים ברורים בפלפולים מעקלים ובהויות של מה בכך; על כן עזב את המחקר התלמודי בזה, לדרוש מקור התקונים, מוצאם והתגלותם – ברוח עמנו וצרכיהם, אשר הדרישה הזאת, שאין להפלפול כל שליטה עליה, תהיה לנו לעינים בהתרת השאלה שאנו עוסקים בה.

אחרי אשר הודה ה' פינס על אמתת דברי הגאון יפה, באמרו כי השכיל לסתור בם יסודותי עד שכמעט לא הניח לו מקום להתגדר בו, ואחרי אשר אמר עלי, כי שאבתי דברי ממקור דברי הגאון חיות, אם גם לפני פתוחים ספרי התלמוד כמו לפני הגאון חיות, – בא אל יסוד דבריו, שהתקונים אינם רק הסכמת החכמים על ההיתר שכבש לו דרך בטרם התירהו העיון ונתפשט בין העם לפני הוראת החכמים עליו, ומעולם לא קדמו התקונים את המעשה. דעתו זאת באה לו מכח שלש שאלות: א) מדוע לא התאוננו העם בימי הבינים, בשרור רוח הגזירות בעולם, על המקילים? הלא דרך עמנו להרהר אחרי רבותיהם! ב) מדוע אלה הנחשבים למתקנים, כהרמ“א בתשובתו בענין סתם יינם, היו גם מן המחמירים פעמים רבות? ג) אחרי שאין לנו אות נאמן להבדיל על ידו בין צורך החיים האמיתי ובין צורך החיים המדומה, אם כן איך לא פחדו החכמים להתיר איסורים ולכלות קוצים מכרם ה' צבאות, בטרם גלה לנו רצונו ע”י אות בטוח, לדעת להבדיל בין קוצים ונטעי נעמנים?

להתיר שלש השאלות האלה חדש ה' פינס דבר מושכל, כי בהיות התורה והטבע שתיהן בנות החכמה העליונה, היתה הטבע אות נאמן להמתקנים על קיום איזה ממשפטי התורה ובטולם, וכל דבר אשר אבד ערכו בעיני העם בחיי המעשה, מפני צורך החיים הטבעי הנראה לעין כל, ראו כי יבש מקורו, לא חפץ בו ה'. על פי הדברים האלה, לא התירו חז"ל בעיונם הדבר שעודנו אסור בעיני העם וערכו לא אבד במעשה, ולא שאלו בתרפים של העתיד, ולא הביטו אל הנולד, ורק העבר היה להם אבן בחן, לדעת בו את התקנות והגזרות אשר עודן רעננות ורטובות, ואשר נס ליחן. חכמי הדורות האחרונים, אם גם לא כלם שמו לב ליסוד זה, בכל זאת כמכריח עליון ומבלי תת להם חשבון ברור לנפשם התנהלו גם הם לרגל היסוד הזה. מעודם לא קדמה הוראת ההיתר למעשה, אך המעשה קדם להוראתם: נמנעו העם להלוות – התקינו פרוזבול, נתפרצו בשמן כותים – התירו להם, סחרו בסתם יינם – אשרו הרבנים את מעשיהם. ובכן גם אנו אין לנו רשות לשנות גם עתה כי אם את הדבר שהחיים והצרכים הנאמנים התירוהו במעשה בטרם התירתהו ההוראה.

זו היא שיטת ה' פינס בענין התקונים בכלל. האמנם דבר מושכל דבר ה' פינס, אך שאלותיו אין להן יסוד נאמן גם בלי תשובתיו¹⁸, ושיטתו איננה מקפת, לדעתי, את שלשלת התקונים הארוכה המשתרעת מחיי העם מימות עזרא עד אחרוני הפוסקים, בהיות הרעפאָרם הארוך הזה בעל תמונות שונות ותמורותיו רבות ברוחו, לפי השגות התקופות הרבות, דעות עמנו וקשי ערפם, בשני קצות הזמן הגדול שבו נראה תנועת הרעפאָרם ברב או במעט.

נודע הוא כי בזמן חכמי המשנה והתלמוד לא היו כל הדינים ידועים וגלויים לכל המון העם, והדינים שחדשו להקל או להחמיר, לרוב מצאו להם מקור מן התורה בדרשותיהם, ועל כן לא יפלא אם לא התלוננו העם על חכמיהם המקילים. גם אחרי התלמוד, בהיות דינים רבים, או כלם, נודעים וגלוים, אין כל תמהון אם לא התלוננו העם על המקילים, כי עם כל אהבתם להרהר אחרי רבותיהם החיים, הנם נותנים כבוד אלהים לרבותיהם המתים, ובהיות רוב ספרי הפוסקים נדפסים ומתפרסמים בין העם אחרי מות מחבריהם, לא יפלא בעינינו אם לא הניאו בידי המקילים. המתקנים האחרונים בעצמם לא חדשו קולותיהם ברוח רעפאָרם, כי אם עפ“י הכרעת הפלפול, ואל הרוח אשר הוליכם הוא שמה הלכו, אם להקל או להחמיר. הלא נראה את הגאון ר”ש קלוגער, אוסר למילדת לבוא ביום השבת לצרכי פקוח נפש עם עגלון נכרי, משום יחוד, – באותה תשובה, שבה הוא מתיר להעמיד נכרית ערומה לפני איש שהעלה לבו עליה טינא (שני הפסקים האלה הובאו בהחלוץ ח“ג צד 59,11 ועל שניהם נסמן: טוב טעם, סי' קצ”ב). ע“כ לא יפלא בעינינו, אם נראם במבטנו אנחנו פוסחים על שתי הסעיפים, במקום שהם בעצמם לא הרגישו בזה. מעולם לא עקרו חז”ל לגמרי איסור מן התורה, כי בכל מקום שהתירו דבר מן התורה, מצאו למו אופנים להמלט מעקירת מצוה מה“ת, בהשאירם פרטים ותנאים לאיסור ההוא שישאר בחזקתו, וכמו שיבואר. ואם גם החליפו עונשים גופניים בעונשי ממון בדברים שבין אדם לחברו שלא ענשה התורה מיתה עליהם, הנה לא עקרו בזה האיסור, ובכן, מעולם לא עקרו חז”ל מאומה מכרם ה' צבאות, ובצדק לא פחדו פן תחת קוצים יעלו בידם נטעי נעמנים. הנה כי כן אין מקום לשאלת ה' פינס.

הרעפאָרם בעצמו אין לו רוח אחד בכל התקופות שנראהו. הרעפאָרם הוא יליד החיים ולפי השתנות חיי העם כן ישתנה הרעפאָרם גם באיכותו גם בכמותו. מימי עזרא עד זמן תלמידי שמאי והלל, בהיות העם חי ככל העמים, חי בתבל וחי במדינה, ויהיו צרכיו מורגשים בהרגשה חזקה, ואנשי העיון העומדים בראש העם בחכמתם הדתית ובדעתם צרכי החיים היו עוד מעטים, ושינויי הדעות והמחלוקת לא עשו עוד רשמים נכרים מפני מעוטם, בקל יכלו החכמים המעטים למצוא פשר לכל דבר; ובהיות התורה חתומה אז לפני המון העם, ומעינותיה לא נפוצו חוצה, – הננו רואים רעפאָרם גדול וחזק, רעפאָרם בעונשי התורה, רעפאָרם בענין הסנהדרין, תקנות טובות ומועילות לחיי העם ולתיקון העולם. אסרו כלים מפני מוקצה, – והתירו, חזרו והתירו וחזרו והתירו¹⁹, שנו דברים רבים מאשר היו בראשונה, חפשו תקונים לדברים רבים כפרוזבול, היתר נדרים, והדומה להם, באופן שדברי התורה לא נעקרו מאומה, כי אם, למשל, לא יכתוב המלוה פרוזבול הלא תשמט שביעית את המלוה; אם לא ישאל איש להתיר את נדרו הלא לא יוכל חלל את דברו. כל הדברים האלה, לא המעשה פרץ ופנה דרך להרעפאָרם לבוא אחריו להיות לו הסכמה לבד, כי אם הצורך קרא את הרעפאָרם, שהוא היה היועץ למצוא הדרך. ולא בצדק חשב ה' פינס את הפרוזבול בין מעשי הרעפאָרם, שהוא לדעתו אך הסכמת החכמים אל מעשי העם הקודמים לה, כי מה ענין הסכמת חכמים להמציא איזה שטר, למעשה מניעת ההלואה?

מזמן תלמידי שמאי והלל, בהיות רוח העם וביחוד הפרושים זרה למלכי בית הורדוס, ולא יכלו להמיש צוארם מעולם ויואשו על כן מחיי מדינה וחיי אזרחים (זולתי הקנאים בימי החורבן, שלא השלימו הפרושים להם) עד שהמה חסרים עוד חיים אלה גם עתה; ובהתגבר עליהם צרותיהם מידי הרומאים, וחפץ החיים אבד כחו מעט מעט, והצרכים לא הורגשו באותה הרגשה שהרגישום בימי שלותם, – וברפות הקשר המדיני המאחד את העם, התגבר לתכלית האחדות הזאת הקשר הדתי, וברפות חפץ החיים על הארץ, התגבר חפץ החיים בשמים, אשר שני הרפיונות האלה בצרוף שתי התגבורות שכנגדן, הסבו ברבוי הישיבות והתלמידים, ועמהם בהכרח – שינויי הדעות במדה נפרזה: קנאה ואהבת הנצוח (כמו שרמזתי ע"ז במאמרי “מדרש סופרים”), הנה נחלש בזמן ההוא הרעפארם חלישות נכרת עד זמן חתימת המשנה. דעות יחידות רבות, היו להלכות פסוקות, הלכות מדינה – להלכות למשה מסיני, והתקונים החלו להתמעט והרעפאָרם נגבל בתנאים שונים, באיכות המתקנים ובכמותם, ולא בצרכי החיים, באיכותם ובכמותם. האמנם, עם כל חולשת הרעפאָרם בתקופה ההיא, עוד נראהו חי ברוח החכמים, ומלבד דברים רבים הנזכרים בסוף סוטה, שבטלו הם לשעתם ובטלו אח“כ לדורות, – נראה תקונים רבים: ביטול תקנות קודמות כתקנות עזרא, ביטול דברי רבותיהם אם גם נתקבלו להלכה (שבת ס“ד, עירובין מ”א) וכאלה. גם הרעפאָרם של התקופה הזו לא היה דוקא הסכמה אל המעשה הקודם לה, כי אם מוביל אל המעשה הנחוץ, כי לולא זאת אין מקום לתת גדרים לו, להבדיל בין ב”ד גדול בחכמה ובמנין ובין ב“ד קטן, בין דבר שבמנין ובין דבר שלא נגזר במנין, ולהזהיר לב”ד אחד שלא יעיז להתיר שלשה דברים, אחרי שאין דבר העומד בפני המעשה וצרכי החיים שכבר פנו להם דרך ברעפאָרם מאליהם בלי שאלת חכם; ומה בצע במניעת ההיתר? הלא המעשה אשר הטבע בת אלהים ואחות התורה (כדברי ה' פינס) הולידתו, לא יוכל להכנע תחת חפץ החכמים, ובפרצו גדר הדת אות הוא כי יבש מקור האיסור, לא חפץ בו ה', וסוף סוף מה בצע במניעת ההיתר?

חתימת המשנה אשר הצמיחה חדשה לישראל: תורה חתומה כתבנית תורת משה, בשם “תושבע”פ“, רבוי הברייתות והתוספות, התגברות הפלפול בלי מצרים, התרחקות העם עוד יותר מחיי מדינה, התרחקות בזמן והתרחקות בפועל, וצרות חדשות שבאו עליו, – כל אלה הוסיפו להעתיק את המון העם מחיי ארץ אל חיי שמים, להשקיע את החכמים במצולות הפלפול, עד שנחלקו אביי ורבא כל שנות חייהם בלחי שעמד מאליו בבית בר חבו (עירובין ט"ו), כמו לא היה באפשרות לעשות לחי אחר הכשר לכל הדעות… ולהחליש את הרעפאָרם חלישות גמורה עד זמן חתימת התלמוד, שאז אבד הרעפאָרם כחו, עד שנוכל לומר כי מת אז לגמרי. במשך התקופה הזו וקודם לה באו דברים רבים מספרי דתי הפרסיים, בקרב עמנו, ומלבד דברים הנוגעים בדעות ואמונות הלב, כמו: מדת הדין ומדת הרחמים, עניני נחש הקדמוני וסבותיו, תכונת השדים המחבלים וזמני שליטתם וההתמלטות מהם בקריאת שמע, רוח רעה, עונשי גיהנם אכזרים מאד, נבואות שונות לימות המשיח, כהדבר שעתיד להיות אז, ואבוד היצה”ר לעתיד לבוא, האמונה שכל בני אמונה אחת ערבים זה לזה, ברא מזכא אבא, רוב אגדותיהם על אדם הראשון, להנות ת“ח מנכסיו, מספר ע”ב שמות לקב“ה, – מלבד זה באו לנו מיד הפרסיים גם דברים הנוגעים במעשה ונקדשים בתוכנו בקדושת הדת, כמו נענועי הלולב לבטל רוחות רעות, איסור זריקת צפרנים, איסור ההליכה בגלוי הראש, איסור הנאה בדברים שנגעו במת, שבעה נקיים לנדה, האזהרות הרבות להשיא בת שבגרה, דין מורדת, פרטים בעניני קידושין, פרטים בטומאה, דיני ביהכ”ס, ברכות שונות כברכת השחר וראית ימים, נהרות וקברות, איסור ההתעסקות בפורש מדרכי צבור שמת, – שכל הדברים האלה כתובים בפירוש בספרי הצענדאוועסטא שקדמו לחכמי המשנה והתלמוד, כמו שהעיד הרב החכם יה"ש בהחלוץ חלק ז'.

הרעפאָרם הדל והרזה שנעשה במשך התקופה ההיא לוטה בשמלת הפלפול, בחילוקי “לא שנו, חסורא מחסרא, הכא במאי עסקינן” וכאלה, ואך בראשית ימי התקופה ההיא נראה דברים מספר נעשים ברוח רעפאָרם לפי צרכי החיים בגלוי, כדברים שהתיר ר“י נשיאה (ע“ז ל”ו, גיטין ב'), לוי (שבת נ"ט) וכדומה, אם גם לעמת הרעפאָרם ההוא עקרו גם דיני המשנה שנאמרו להיתר, מבלי היות סבה לאסרם בהשנות רוח העם, אך ברבוי הדינים. למשל בימי התנאים, בהיות הלכות שחיטה מעטים מאד, אמרו: הכל שוחטין ושחיטתן כשרה חוץ מחש”ו, ואח“כ בהתרבות הלכות השחיטה בשהייה כו' ועוד כאלה, אמר שמואל (שם ט') כל טבח שאינו יודע הלכות שחיטה (אם גם איננו חש”ו אסור (גם בדיעבד) לאכול משחיטתו²⁰ ורב נחמן אמר (שם י"ב) ראה אחד ששחט אם ראהו מתחילה ועד סוף מותר לאכול משחיטתו, ואם לאו אסור לאכול משחיטתו, אם גם במשנה הראשונה במסכת זו, לא הצריך ראיה רק בחש“ו. סבת הדברים החדשים הוא, כי נתרבו הדינים ועל כן לא נסמכו עוד על איש שלא ידע ההלכות האלה. גם הרעפאָרם שבזמן הזה היה קודם למעשה ההיתר, כאשר נראה מדברי התלמוד: דרש לוי בנהרדעא כלילא שרי נפק (אחרי דרשתו) כ”ד בלילא מכולה נהרדעא; דרש רבה ב“א כלילא שרי, ונפקו (אחרי כן) י”ח כלילא מחדא מבואה (שם נ"ט) ור"ח היה נאות להתיר סנדל המסומר, ורק מפחד הבבלים חדל מעשהו, אשר בכל אלה לא קדם המעשה את ההוראה.

עם חתימת התלמוד מת הרעפאָרם, לא שחכמי הדור ההוא המיתוהו, אך מת בעצמו ברוח העם. בזמן הגאונים, שבו לא נתפשט עוד התלמוד בכל תפוצות ישראל, גם לא נתפרש עוד די צרכו במקומות התפשטותו, ויהי עמל חכמי הדור ההוא להפיצהו בישראל, לפרשהו ולעשות אותו קנין רוחני להעם, לארוג חיי העם עם התלמוד בחמרו ורוחו, ובהיות החיים בימים ההם וצרכיהם לא רחוקים מחיי העם וצרכיהם בימי תקופת התלמוד, לא נראה כי אם תקנות מספר, שאין ראוי לכנותם בשום אופן בשם רעפאָרם. חכמי צרפת, אשר חיו בימי מסע הצלב, אשר חייהם תלו להם מנגד והיו רחוקים גם מכל חכמה, היו חולמים גמורים, לא ידעו עד מה מצרכי החיים, התמכרו בכל לבם לכל דעה קדומה ואמונה הבלית, עד שחשבו (כעדות הרמב“ם באגרותיו, דברי הראב”ד בה' תשובה ודברי הרמב“ן במכתבו לחכמי צרפת על אדות הרמב”ם) את המכחיש בהגשמה למין. לא ידעו להבדיל בתלמוד בין הלכה לפלפול. לא הבינו כי לא כל דעה הנמצאת בו דעה כוללת היא, ועל כן בהתפלאם על סתירות רבות, על העדר איזה תירוצים שמצאו הם לקושית התלמוד במקום שהתלמוד נדחק להשיב באופנים אחרים, אשר אולי באמת נעלמו ההמצאות והתירוצים ההם מאיזה מקשה או תרצן, – בראו לנו פלפול חדש ושיטה חדשה, שיטה שאינה צודקת, בתלמוד. חסרון דעתם את החיים הסב להם להביט על התלמוד, כעל תורה שנתנה למשה בסיני בעל פה, לא כעל דבר יליד החיים בתולדה מכרחת, עד שלא הרשו לעצמם להטיל ספק גם באמתת איזה אגדה שהעלתה חלודה; ואם אמנם הרהיבו לאמר, כי פעמים שלא היו האמוראים בקיאים במקרא (תוס' ב“ב קט”ו) הנה אמרו זאת מבלי תת לעצמם הבנה בדבריהם, כאשר לא נתנו להם הבנה נאמנה במאמרם שדוד ויואב ידעו פסוקי ירמיה (שם כ"ג). כל המדות האלה שמניתי בחכמי צרפת, כלן נתקיימו גם בתלמידיהם אחריהם עד עתה ועוד במדות נוספות. דרך חכמי צרפת נשמרה בלב העם ורב חכמיו עד המאה הרביעית לאלף הששי. בכל הזמן הזה, בהיות כל מעיני העם אך בתלמוד (כי גם את הפילוסופיא שעבדו אל התלמוד, זולתי מתי מספר) ובהתרחק העם עוד יותר מחייו המדיניים התרחקות זמנית והתרחקות טבעית וכל חיי העם כלו היו אך בד' אמות של הלכה גברו הדינים מיום ליום. מצאו מחלוקת בין שני רבנים – ויטו להחמיר, ראו איזה מנהג של הבל, – וימהרו לעשות לו סמוכין ולהחזיק בו בשתי ידים, וידמו להעשיר את הקב"ה בהבליהם ובדקדוקי עניות שלהם; ואם גם הקילו באיזה דבר לא מפני צרך השעה עשו זאת, רק מפני כי כן הורה להם הפלפול. מזמן אמצע המאה הרביעית לאלף הששי, נשחתו חיי העם ודעותיהם עוד יותר, ר' יעקב פאלאק החשיך עיני ישראל בפלפוליו הנפתלים מעבר מזה, ור' יצחק לוריא – באוצרות החשך אשר גלה משה די-ליאון. שני הנתעים האלה השפילו את העם עד עפר, שללו ממנו את כח השופט, את רוח הבקרת, את השכל הישר וההגיון הצודק; והאחרון בדמיונותיו עשה את רוב חכמי העם למשוגעים חוזי חזיונות וחולמי חלומות בהקיץ, עד שכל החיים והעולם כאין בעיניהם כנגד שכרם של צדיקים על איזה מצוה ריקה הפורחת באויר, וחסידות שאדם דש בעקביו, וכל העונשים הנוראים והאכזרים אשר לא יכלו לעלות על רוחם החובלה, מעטים לאיש שלא כון פעם אחת בתפלה, או הביט על בתולה, ואלפי הבלים כמו אלה²¹.

ועד כה אבדו חכמי הדורות ההם, וביחוד האחרונים, את הטעם, ההגיון, והד“א, עד שמצאנו לדאבון לבב בספריהם דברים שלא יאמנו שיצאו מפי אנשים בעלי דעה ישרה. הר”ר דוראן התיר אשה שהפילה נפל שבכה – אחרי ארבעה חדשים לשוב בעלה לביתו מדרכו שעשה בה קרוב לשנה – להבעל, על פי סברא זו: ידוע שיולדת לשבעה יולדת למקוטעים, ויולדת לט' אינה יולדת למקוטעים, הרי חדש ה' לבן שבעה כחדש ז' לבן תשעה, ומכיון שאין ספק שנפל בן ח' בוכה, ויולדת לחמשה דין הנפל שלה כבן ח' ליולדת לתשעה, א“כ דכשם שבן ח' יכול לבכות, הכי נמי בן ד' חדשים ויום אחד יכול לבכות (מהר“י בן לב ח”ד סי' י"ט). מהרי”א בעל תה“ד חקר אם “אשתו של אליהו הנביא או ריב”ל, וכל מי שיזכה לעלות לשמים, מותרת להנשא” (דרכי משה אהע“ז ס' י”ז), החכם כמהר“י גזר על איש שנדר בנזירות שמשון שאין לה התרה עולמית, שלא ישמש עם אשתו – בגזרות נדוי, שאותו הלילה ישמש עמה, מטעם שאמר, דבנדרים ושבועות אמרינן האדם בשבועה שיהא ברשות עצמו, ובשעת חלות הנדר דהיינו כשישמש כו' אז לא קרי ביה האדם לשבועה, דהרי אינו ברשות עצמו דאנוס הוא מכח הנדוי א”כ הנדר אינו חל (חדושי דינים לרבני ירושלים ס' ע"ז). הגאון ר' משה סופר אסר ביצים לבני נח משום אבר מן החי, שלא הותר להם דבר זה, בשעה שהותרו ישראל באכילת ביצים (חתם סופר יו"ד), ובבוא לפניו שאלה, אם מותר להוביל שוטה אל בית אסף המשוגעים לרפאותו משטותו, אם גם יאכל שם מאכלות אסורות, הנה אחרי שהעלה להתר גמור, ביסוד קיים שאין השוטה חייב במצות, מצא מציאה גדולה, שמאכלות אסורות מטמטמין לבו של אדם, ובכן יגרמו המאכלות האסורות של השוטה להשחית דרכו אחרי הרפאותו, ועל כן יעץ עצה טובה להשואל, כי מוטב שיהיה שוטה כל ימיו, ואל יהיה רשע שעה אחת לפני המקום (חתם סופר או"ח). הגאון חיות חקר אם מי רגלים של בהמה וחיה נחשבו כאבר מן החי או כבשר מן החי (שו“ת מהר”ץ ס' ע"ד). הגאון ר“ש קלוגער שאל, למה לא נימא שהגיורת שנתגיירה (שהיא כקטינה שנולדה) בתוליה חוזרין? (מי נידה דף צ"ו) והעלה דין חדש, כי אחרי שנודע לו טעם איסור העמידה ערומה לפני מי שהעלה לבו טינא, שהוא רק משום שליחות, בכן, אם העלה לבו טינא על נכרית, שאינה בדין שליחות, שוב מותר להעמידה לפניו ערומה (טוב טעם ס' קצ"ב). חקר אם מותר לנסות עצמו להוציא זרע והודיע שבחבורו מי נידה סי' ק”צ טייל בזה ארוכות בע"ה, ובסוף העלה להיתר (שירי טהרה סי' י') והבדיל בין קטן לנכרי לאמר: שאני קטן מנכרי כו' דקטן אתי לכלל ביאה משא"כ בנכרי כו' דלא אתי כלל לכלל ביאה כו‘, דרחמנא אפקריה לזרעיה כו’ והיה כמיא בעלמא (שירי טהרה ח“ד דף קכ”ד).

אחרי בקשת הסליחה מאת הקוראים על הלאותי אותם במקרא הבלים המביאים לידי הקאה כאלה, אשוב לדברי.

בכל הזמן הארוך הזה, מראשית רבני צרפת עד עתה, אין אנו רואים כל רושם קל של רעפאָרם, אחרי שאין רעפאָרם בלי תנועה ואין תנועה בלי חיים, ועם ישראל אין לו חלק בחיים, ומה לרעפאָרם בבית הקברות? מיכולת ב“ד לא ידעו בעצמם, עד שכל תקנות רגמ”ה וגזרת הרשב"א על למודי הפילוסופיא, בחרם נעשו בשעתם ולא בכח ב"ד: וכל כך התמכרו לאמונה עורת ולההרגל עד שקבעו לאמר “משיב הרוח” בימות הגשמים גם לנו, ולא בימות החמה, בזמן שהמטר דרוש לנו לפי מקומנו²²; – ולהפך, בחשבם את למוד התורה והזהירות היתירה בדקדוקי מצות ומנהגים, לתכלית נרצה עצמית, לא כדברים אמצעים המובילים לתכלית אחרת ובהיותם רחוקים מן החיים תכלית ריחוק ונבדלים ונרדפים מכל עם, – הוסיפו חומרות עד אין קץ.

האמנם, גם העם החסר חפץ החיים מרגיש הוא ברעב, עוני ומכאוב, ובכן אם גם עמנו חסר חפץ החיים בכל זאת לא יחפוץ למות ברעב, ונחוץ לו להתעסק גם בעולם המעשה למצוא לחמו. אך עוד יתרה נראה בעמנו, הוא, (זולתי חובשי ביהמ"ד שבו היושבים כבטלנים מנעוריהם עד זקנה ושיבה) למרות חיי המות שהוא חי ולמרות חסרון חפץ החיים אשר לו חסרה לו, מזמן התמכרותו אל המסחר, מדת ההסתפקות. אין עלי אחריות החקירה מתי ובאיזה אופן, אם באשמתו ואם באשמת אחרים באה לו המדה הגרועה הזאת, – אך זאת רואים אנחנו, כי היהודי חסר חפץ החיים ומדת ההסתפקות יחד! הכסף היה להיהודי כלי חפץ ואבן חן, ממנו נתן שחד למעוללי עליו עלילות ברשע, הוא היה המטה אליו לב שרי ימי הבינים להיות משגב לו, והוא היה משען לו בנדודיו בגלותו מארץ אל ארץ. על פי הדברים האלה ועוד מסבות שונות, בא היהודי ביד המסחר, והמסחר – ביד היהודי, ויהי אך רוח המסחר חי בקרב עמנו. המסחר, או הכסף, בהיותו רב כח, פרץ גבול איסורים רבים, ובעל כרחו של העם המת והמאמין אמונה עורת בכל דברי אויטאָריטאטיו ואשר התמכר לצמיתות אל ההרגל – פרץ בו רעפאָרם במה שנוגע להשתכרות הכסף. כל התיקונים אשר נעשו במשך תקופה ארוכה כשש מאות שנה אך המסחר הולידם, מאשר צר היה לו המקום בלעדיהם. הנודעים לי ברגע זה: תקנת שו“מ בענין ירושת הבעל, לקדש אשה כשהיא קטנה (התר זה בכסף יסודו, כמבואר בתוס' קידושין מ“א ד”ה אסור), לסחור אתם בימי חגיהם, לסחור בסתר יינם (אך לא לשתות, כי מה חפץ ליהודי בזאת?), לסחור באיזה מאכלות אסורות ע”פ אופנים שונים, לקחת נשך, למכור חמץ, למכור בכור בהמה בטרם נולד, ולפדות בכור אדם במתנה ע“מ להחזיר, ובעל נוב”י התיר לישא קטלנית עשירה. כל הדברים האלה, מלבד צאת הנשים בתכשיטיהן (או“ח סי' ש”ג סעיף י"ח) וההיתר לספק ולרקד בשבת (שם של"ט סעיף ג') שהן לא הותרו, אך אין מוחין ביד הנוהגות כן, מטעם שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין, (וגם מזה תשובה לה' פינס, כי הלא בטלו האיסורים בחיים ולמה לא באה עליהם אחרי כן ההסכמה?) המסחר הולידם, ובהם צדקה דעת ה' פינס, כי הרעפאָרם בהם לא היה רק הסכמה אל המעשה שפרץ לו דרך מקודם, אם גם בעצמם לא עשו זאת ברוח רעפאָרם, ןהמתירים נשך, למשל, האמינו בלי ספק, כי גם בימי משה רבינו מותר היה לקחת נשך באופן שהתירו הם.

הארכתי בזה, להוכיח כי דעת ה' פינס צדקה רק בצד מן הצדדים, לא בכלה, – אך מאשר הענין עצמו נכבד, לברר השגות רוח בני עמנו וחכמיו בכלל בארבע תקופות ובמשך יותר משני אלפי שנה, לא מהיות הדבר נוגע ביסוד הענין שאני מדבר עליו, יסוד דברי ה' פינס, שאי אפשר לחכמים לעקור מאומה מכרם ה' צבאות, כל עוד שלא קדם המעשה לעקור אותו על פי הטבע אחות התורה, אשר זה אות נאמן, כי יבש מקור הדבר ההוא, לא חפץ בו ה‘, – איננו סותר דברי מאומה. התקונים שעל אודותם אדבר אני, אינם הרעפאָרם שנראה באשכנז ובאמעריקא, אין דברי מוסבים על רעפאָרם של מחשבה, כעקירת תקות עמנו לעתיד בביאת המשיח ושיבת ציון וכדומה, אשר מלבד שאין מופת ברור להכחיש בו אמונת העם, שעוד יהיה לעם מדיני במדינה מיוחדת בזמן מן הזמנים, מלבד זה הנה דברים כאלה, הנם אך דברים העומדים בעולם העיון והחקירה, לא בעולם המעשה, ואין רעפאָרם בעיון ובמחקר; ואין חפצי להטות דעת הרבנים להתיר ארגעל וסדרים חדשים בביהכנ"ס ועבודת התפלה ובגדי השרד כו’ כאשר עשו ועושים באשכנז, – מדעתי, כי עיקר התפלה איננו רק מדברי סופרים, ותפלה בצבור איננה חובת גברא, כי גם המתפלל יחיד תפלתו נשמעת, וכל חפץ המתאמצים בזה, איננו רק למען הדמות אל שכניהם… ואם אמנם יתנצלו, כי למען המשיך לב העם לתפלה יעשו זאת, אך מי לא יבין כי האיש אשר כבר נכבה בלבבו רגש התפלה, עד שנחוצים לו עבותות למשוך אותו לה, הוא לא יתפלל גם בבואו אל ההיכל, וכל בואו אך לשמוע זמרת המקהלה ולראות בהדרת הכבוד החופפת שם; ומדעתי שהתפלה נתקנה במקום קרבנות, והקרבנות עצמן לא מצאו חן בעיני הנביאים, שעל כל אלה רעפאָרם במנהגי בית הכנסת, התפלה וקריאת התורה איננו שוה בעיני לדבר בו… יתפלל כל איש כחפץ לבו, יתפלל תמיד בביתו, יאמר בכל יום מעמדות, קינות, סליחות לשובבים ת“ת ופיוטי המחזור למועדים, וכל נוסחות “יהי רצון” החדשים, מכמו אלה לא יגיע כל נזק להדת והיהדות ברוחן ובחמרן, ובהיות התפלה בעצמה מצוה שלא נזכרה בתורה, ואין לה מקור בשכל האדם, ואיננה מגבלת במקום מיוחד, ובשיעור מיוחד, רצוני: שגם המתפלל תפלת “הביננו” בביתו בלי צבור ובלי כונות שונות, יצא ידי חובתו לכל הדעות. ומה מקום לרעפאָרם כזה? כן אין מטרת התקונים שאני מדבר עליהם לבטל שבת, לדחותו ליום ראשון, לבטל מילה, עריות, וכאלה ממצות התורה ולהשגב במשגב של הבל ולאמר: שאחרי שמלאו ישראל את תעודתם הנשאה להפיץ אמונת האחדות כבר בטלו כל המצות השמעיות שנתנו להם לתכלית זאת, – בעוד שאנכי מסופק מאד בדבר הבדוי הזה, שחדשו איזה מחכמי אשכנז האחרונים לנקר בו עיני ההמון ולהסב לבם מן המצות השמעיות, ועוד לא נתברר לי, אם יש איזה תעודה מיוחדת לישראל לפעול בה על העמים, בעוד שעינינו רואות שהיה חפץ נותן התורה ית”ש, שיהיה ישראל עם שוכן לבדד, עם שומר ארצו ועובד אדמתו, מבלי שתהיה לו התחברות עם שכניו; – ואיך יעיז אנוש להפיר ולעקור מלבו מצות ה‘? התקונים שאני מדבר בהם, מטרתם אך לבטל גזרות קדומות שבטל טעמן, או דברים מעיקים שלא נגזרו במנין ולתקן את השגיאות ששגו הפוסקים בחסרון דעתם את רוח התלמוד ושיטתו הברורים באמונתם הנפרזה ובהתמכרם לפלפוליהם או במלים אחרות: מטרת מאמרי להביא תקון מדיני ותקון ספרותי, כמו שהשכיל ה’ פינס למצוא אותם בדברי, תקונים שאין פה המקום להביא דוגמאות להם, ואשר אולי אזכירם במ"א²³.

האמנם, צדקו דברי ה' פינס, כי מעולם לא חששו חז"ל אל העתיד ואך ההוה היה לנגד עיניהם; אך על איזו שאלה משאלותי תכון תשובה זאת? הן הדברים אשר התיקון הנחוץ להם הוא תיקון ספרותי, הלא טוב היה שלא נבראו יותר משנבראו, כי מעולם לא היה להם כל יסוד, ובטלים המה מאליהם, ובטולם אינו תלוי בזמן כי אם בשכל ישר והגיון נכון החסרים לדאבון נפשנו לרוב מורינו ומאשרינו; והדברים אשר התיקון בם הנהו בכלל תיקון מדיני, הלא העת הזאת וצרכי החיים ההוים לא העתידים, הצרכים המיוסדים על החיים והטבע, אשר אינם דמיונים, כאשר האמת הנוסדת על החוש והטבע, איננה דמיונית, – דורשים תקונם; ואם זכרתי במאמרי “נוספות” את העתיד, הנה זכרתיו להעלות זכרו המעציב על לב הרבנים, לעוררם מתרדמתם אשר נשקעו בה ולהעיד בם כי אם יוסיפו לחבק את ידיהם, מבלי עשות תקונים בדברים הנחוצים בזמן ההוה ויניחו את החיים והדת להיות נפרדים ורחוקים תכלית ריחוק ולא יתאמצו לחברם, כי אז תשאר הדת על עמדתה המתה והחיים ירחיקו לכת בתנועתם הלאה הלאה… ואם לא ישימו לב לאחד את רוח בני הנעורים עם רוח היהדות להסיר כל אבן נגף המפריד ביניהם עתה, כי אז נהיה גם אנחנו בארצנו בתקופת שנים מספר כאחינו בני ארצות אחרות אשר בשפלות ידי רבניהם, בעוד היתה היכלת למצוא עזרה למחלתם להשמיד את הפירוד בראשית הגלותו, – כשלה הדת עתה שם, לדאבון לב כל אוהב דתו ואוהב עמו באמת, ומי יודע אם תוסיף קום?!

ואם אמנם מצא ה' פינס לנכון להסכים לדברי האומרים, כי אם יעזוב איש את חומרות האחרונים ואחז רק בדיני הש“ס, לא נקרא פושע בגופו, – בכל זאת אין כל מרפא בעצה זו, כי מלבד שיש דברים רבים שאי אפשר לכל מי שלא יאבה להמנות בקהל עוזבי הדת ופורקי עולה לעשותם, כדברים רבים בעניני טרפות, שבעיני העם שוה האוכל מבהמה שאסרה המורה עפ”י חומרה מוזרה שחדש בעל פרי מגדים בחכמתו ובהיותו מיראי, הוראה – לאוכל נבלה גמורה; או דברים בהלכות פסח, תערובות, נדה, וכדומה; ומלבד שיש דברים רבים התלוים לא בדעת יחיד ובחפצו, כי אם בדעת ב“ד, בענינים נחוצים לתקן בעניני גיטין וחליצה ולהעמיד דיני מיאון הקטנה על מכונם, כמו שהם בש”ס; ומלבד שלפ"ז תתפוצץ הדת לרסיסים, ומהדרים מן המהדרים והמקילים על עצמם יביטו זה על זה במבט בוז וקלון נורא מאד; – מלבד כל אלה הנה הסכמת ה' פינס איננה מספקת עוד, כל עוד שלא הסכימו ככה כל המון העם! מה יענה המון העם בראותו אחד פורץ גדר? הלא ישנאוהו ויבוזוהו, גם ירעו לו אם יוכלו! אם יתיר לו איש אחד, למשל, לעשות מטעמים בחמאה של נכרי הלא יחדלו להשאיל לו ולשאול ממנו כלי בישול וכלי מאכל והיה בעיני ההמון כאוכל בשר השקץ והעכבר!

לא אכחד כי אי אפשר לתת ש“ע כולל לכל בני ישראל, לא לבד במדינות שונות, כי גם במדינה אחת! אך מה שנוגע למדינות שונות, אין לנו לדאוג על זה; כלנו שומרי דת קדשנו, תורת משה, התורה העצמית, אנחנו, אך הסייגים והמשמרות משתנים ומתחלפים בהכרח בכל עת וזמן לפי רוח המדינות וצרכיהן. גם בימי חכמי התלמוד היו מנהגים שונים בין בני מדינות שונות, כמבואר בפרק רביעי מפסחים. פעמים רבות מצאנו: “הא לן והא להו” וכבר אמרו (פ"ק דיבמות) שאין בשתי ערים משום “לא תתגודדו”. ומה שנוגע לשינוי הצרכים במדינה אחת, – הנה העולם נדון אחרי רובו, ומה שהוא צורך נראה לרוב העם החפץ חיים, הוא הצורך הנאמן; הלא גם הפרצות, שלדעת פינס הקדימו את הרעפאָרם, לא כל העם נתפרצו בהם, בהיות דבר זה למעלה מן האפשרות, ובכל זאת התירום חז”ל, בלכתם אחרי הרוב; ואם עוד יאבו אחדים להתיר להם בשר החזיר, או חמץ גמור בפסח ואכילה ביוה"כ וכדומה, הנה מלבד שאין לשעות אליהם ולהשגיח עליהם, – מלבד זה, מי יוכל להושיעם, ולמי היכלת להתיר להם איסורי התורה? אך האם בעבור זה לא נתיר לרבים דברים הצריכים להם, ויש היכלת להתירם??

ומה שנוגע להמנהגים הנבערים – אם גם באמת אין כדאי לעמוד עליהם ולבטלם, כדברי ה' פינס, אך למצער נחוץ גלוי דעת מאת הרבנים לבטל חשיבותם. לפנים לא חפפה על המנהגים קדושת הדת, ותכריכי המתים שהוחלפו להיות תכריכי פשתן פשטים בימי ר“ג באפס יד עמל – לעדים; לא כן עתה, מסורת בידנו מאבותינו, לדאבון נפשנו, כי מנהג ישראל תורה הוא, והקבלה, מקור כל חשך, הפיחה רוח קטב בהמנהגים, ובעלי הסוד דורשים תלי תלים דרשות של הבל על כל קוץ מכאיב בחיי האומה על פי הסוד; ולו נמצא גם עתה בקרבנו מנהגי מחולות הכרמים, היו מוצאים לו סודות נשגבים בעולמות עליונים עפ”י רזין דרזין, ולא בטלוהו בכל מאמצי כח, מבלי הבט, כי מנהג כזה מתנגד הוא לדרך החיים ההוים, מרבה בישראל ריב ומפיר שלום חיי המשפחה ומרבה נשים עגונות, שנבחרו ברגע אחד לבעליהן, בטרם ידע הבוחר תכונת בחירתו, ולהפך. כן גורמים המנהגים הזרים רעות רבות לעם: מחזיקים כח הצביעות ומחלישים כח המצות השכליות בכל פנות שהמתחסד פונה הוא זוכה לחבילות חבילות של מצות ובונה עולמות לרבבות, והוא בעיניו כקדוש אלהים, המעשיר את הקב"ה בצדקתו וחסידותו ומדמה בשגעונו שכל העולם לא נברא רק למענו, ובמה נחשב האדם בעיניו? הסייגים היתרים והמנהגים הרבים הגבירו את הדמיון וההרגשה בתגבורת נפרזה ומרוממותם אבד השכל, המתדלדל תמיד בהתגברם, ומתגבר ומתרומם בחלישותם, – את ערכו, ויהי העם לבעל דמיון לוהט, חולם בהקיץ והשכל נרדם ויעף… זה פרי רבוי הסייגים והמנהגים! אם נאבה להעיר בקרב העם את השכל הנרדם עלינו להחליש במדה ראויה את הדמיון ולהט ההרגשה, אשר לא נוכל לעשות זאת כל עוד לא יוסרו מוסיפי כחם, המנהגים, על ידי גילוי דעת הרבנים בחסרון קדושתם ובהעדר מטרתם.

בסוף דבריו יאמר ה' פינס: “אין מקום לרעפאָרם במדינתנו בעוד אשר העם נושא סבל עולו באין תלונה”. ואני לא אדע, איך יהי חסרון התלונה לעד ה' פינס על דעתו? מי יתלונן על ריבוי הסייגים והגדרים וכבד החומרות? האם חובשי ביהמ“ד, אשר כל פה בהם דובר הלכה, החריפים משתגעים בפלפוליהם ואוהבי הבל נדף שומעים ושמחים, כי עמי אהבו כן, – ואוהבי מפטיר ועלית שלישי, החסרים חפץ החיים, ונתח אחד משור הבר ומנה אחת מלויתן יקרו בעיניהם מכל חיי העולם הזה; או אלה הפורקים עול הדת מעל צוארם ברוח שארלאטאניזם והפקר, בשרירות הלב ובשאט בנפש, מבלי כל חפץ בתקונים כוללים? אינקוויזיטארים אין בנו ועד נצח לא יתלונן איש (זולת סופרים מספר) על ריבוי הגדרים, כי נמוכים הם בעיני פורקי עול ובפסיעה אחת יפסעו עליהם, וגם כרם ה' צבאות יהי מרמס להם… האמנם יאמין ה' פינס, כי בהתפתח עמנו יהי שאון בנו על אדות התקונים בכל פנות שנפנה, כמו שהיה בין הגערמאנים בימי לוטהער? חלילה! יום התלונה לא יבוא לעולם, כי איש כל הישר בעיניו יעשה, אם אך לא יהיה פחד קנאים לנגדו, כאשר אנחנו רואים בערים הגדולות שהותרה הרצועה שם לגמרי גם בין רבים מאלה המדקדקים בתרנגל לבן לכפרות… יום התלונה לא יבוא לעולם, ואין עת מוכשרת אל הרעפאָרם יותר מן העת הזאת, אחרי שתתברר השאלה די צרכה, בהיות עתה עת המעברה, והכפירה עוד לא גברה בקרבנו במדה נפרזת, והשארלאטאניזם לא התערה עוד בקרבנו כאזרח רענן. עוד דמי אבותינו נוזלים בעורקינו, עוד רוב העם אוהב דתו בכלל ושומר מצוה בחפץ לב, ובני הנעורים גם עתה לא ירחיקו עוד ללכת אם לא ידיחום אבותיהם; לא כן העת הבאה בדור הבא, אז יגדל פרוד הלבבות וכבוד הדת ידל, וכאשר לא יקובל עתה רעפאָרם תלמודי על השו”ע באשכנז ובאמעריקא, במקום שלא תשלוט שם רוח הדת, בן²⁴ לא יקובל בדור יבוא, לפי הנראה, רעפאָרם בארצנו, כי פורקי העול לא יבקשו רעפאָרם, גם לא יקבלוהו אם ינתן להם! נבונים ונכונים דברי ה' פינס, כי לא נוכל להיות פוחזים בתקנותינו, גם אנכי ידעתי זאת; ידעתי כי תקונים בארבעה חלקי ש“ע עבים והמון ספרי שו”ת מלאכה גדולה וכבדה היא, ולא בשנות מספר תכלה מלאכה רבה כזאת, שהיא גם מלאכת שמים, וע“כ קראתי לרבנינו (גליון 12 ש"ע) כי ישימו להם מ”ע אשר יהיה להם לפה, לברר דעותיהם; – אך חלילה לנו להאמין בדברי ה' פינס בהבטיחהו לנו כי מאליהם יתפתחו בני ישראל. זאת היה לא תהיה, כי אין דבר מתוקן נעשה מאליו, ודבר הנעשה מאליו איננו מתוקן… בזאת לא נוכל להאמין, כאשר לא נוכל להאמין, שקיום המנהגים זמן ארוך אצלנו יהי לעד ולמופת על כח רוחני המקיים אותם, – בעוד שיש סבות חיצוניות גם לקיום הזה, והן: חסרון ההרגשה וההגיון וקשיות הערף…

את הדברים האלה מצאתי לנכון לשים לפני הרבנים והקוראים. לוא ישכילו הרבנים, כי אז ידעו כי לא עת לחשות העת הזאת, גם לא עת כתוב פאסקווילים; הן דברי נתפרסמו ברבים, ועליהם החובה לשפוט עליהם, כי לא דבר ריק הוא, כי אם דבר דתי, דבר העומד ברומו של עולם; אך מה אנחנו רואים? אנשים נסוכי מסכה משחקים לפנינו כעל במת משחק, זה יכתוב “תולדות שקצים ורמשים” וזה יכתוב “פרקי הדעת” וזה אל זה יראה דבריו בכתובים וזה יעתיק צוף לשון אמרי נעם של זה, פראזען ריקות, להג הרבה והבל נדף, ומעירים רבים יבואו לעשות הערות, ובין כה וכה יצא לנו חאאָס מאמרים והערות שאין בהם טעם וריח, כי אם מלשינות שקר, שהנחשבים למינים מנתקים מוסרות חוקי המלוכה (“מלחמה בשלום”, במאמר “הדרת מלך”), דרשה ארוכה ושיחה שהיתה בין אורח אחד מעדת החרדים ובין החזירים, מכתב צעיר, (שם) וכדומה הבלים אשר בושה וכלמה רבה ינחילו לכל עוסק בכמו אלה, – אשר כל המשחקים ההם, התכסו בטלית של רבנים וגאונים! אך מי ישגיח על כמו אלה? ידגלו המה בשם המלשינות והלצון ואנחנו בשם העיון וחקירת האמת נדגול. את הדברים האלה שמתי לפני הרבנים; אם יביאו דברי איזה תועלת במה שנוגע לחקירת הדבר שאנחנו עוסקים בו, או אם יסבו אך בריבוי פאסקווילים עלי בהלבנון והמאסף החדש שהעתיק אהלו מלעמבערג לווילנא, מאלה אשר בשחוק קר מלבם האבן ובתנועת ראש יעברו על דברי ובשפתותיהם ישרקו: הרשע הזה חפץ לעקור מצוה פלונית ופלונית, – ימים יודיעו; ואני את חובתי מלאתי.