בבוקר, בין סוף לילה ותחילת יום, בשעה שהעבים השחורים המכבידים על המזרח שקועים בעצבות מתוך געגועים על הלילה ומשחירים עוד יותר, וקו עקום וצהוב יוצא בחצי עיגול וקוצץ את ציציו העבים מסביב – קפץ התרנגול על הגג של בית-האלמנה הנוצרית יבדוטיה וקרא: קו-קו-רי-קו-ו-ו-ו.
דומה הוא, כאילו ניסר במשור את האוויר לשני חלקים. “מה שהיה עד עכשיו עבר ובטל,” כך פירושה של קריאה זו, “ומעכשיו חשבון חדש לגמרי.”
ניכר היה בתכלתה הרכה של כיפת הרקיע, שהוא מחכה לשמש חדשה, שמש אביב. איזו תנועה מתחוללת באוויר. מורגשת לכול ואינה נראה לעין.
קפץ התרנגול מעל הגג והתחיל סח בשפתו. נעשה החדש יותר מורגש בחצרה של יבדוטיה.
קוד-קודק, התלקטו התרנגולות מסביב לתרנגול והתחילו מריקות תשעה קבין שיחה מתוך קלות-דעת.
כלב כחוש התנשא מעל קופה של תבן רקוב והצליף מבט על הפטפטניות, כפילוסוף זקן. “על מה אתן שמחות כך, קולניות,” נהם ברוגז, ואף-על-פי-כן התחיל הוא גופו מכשכש בזנבו לכאן ולכאן. הרגיש גם הוא באותו “החדש.”
הפרה מתאמצת לקום, אלא שתשש כוחה מתוך תענית בחורף הארוך והארור, ואינה יכולה לקום. נושאה היא את ראשה מתוך שכיבה ומגלה שיניה כלפי הרקיע.
צמד שוורים מורידים ריר ממחלת הרעב. אף-על-פי-כן הם מוציאים געייה של נחת.
חמישה כבשים כחושים מתנועעים על רגלים דקות. יראים הם לשכב, שמא לא יוכלו לקום, ומריחים באוויר.
“קררר-קר-קר-קר,” בקע בחללו של האוויר קול החסיד, שבא עכשיו מדרך רחוקה לבדוק את קנו העזוב על הגג.
יבדוטיה שמעה קול האורח מתוך שינת הבוקר, התעוררה מתוך נחת-רוח, קמה ויצאה אל האכסדרה של החטה (*בקתת אכרים אוקראינית) שלה בקצה העיר, שחציה בתבנית בית כפרי וחציה בתבנית בית עירוני. קידמה את פניה ברכת צפרא-טבא של סושה האלמנה, שדרה אצלה באגף ביתה זה כמה שנים.
שתיהן השכימו היום שלא כהרגלן.
יבדוטיה יצאה לחוץ ושאפה מלוא ריאתה אוויר רכיך וחדש. יצא מתוך לבה נהם של שמחה וחיוך קל שכן על פניה, כחולה שהבריא. היא התחילה חושבת על עבודותיה הנחוצות. קודם לכול צריכה היא לתקן מדגרות לתרנגולות. כדאי לדעת, מה נעשה בשלוש הכוורות שבמרתף, אם הספיק להם הדבש לחורף כולו.
סקרה בעין אחת את הכבשות, ולבה מפרפר בה משמחה. אחת מהן כבר נושעה; המליטה שתי שיות שחורות נוצצות כפחם ומקווצות יפה.
אך כואב עליה לבה, כשהיא סוקרת את הנשארות. כמה מקשות הן מרעב, מכחש. אין כוח. הריון קשה. חורף עז ואכזרי.
ומה שנחוץ יותר מכול, צריך לתקן את המחרשה ולצאת לשדה.
וסושה רחשה “מודה אני” ויצאה גם היא כנגד שמשו של הקב"ה. היא נזכרה, שהפסח עומד אחרי הכותל.
מונה היא על פי אצבעותיה את צרכיה: בולבוסים, מצות, ביצים, תרנגולת אחת לפחות.
ראשה מתחיל סובב מרוב מחשבות ודאגות. אם לא יגיע לה קצת כסף מבתה שבאמריקה, אינה יודעת, מהיכן יוזמנו לה צרכיה.
צריכה היא להכשיר את הבית, זה לא יעשה איש אחר במקומה. וגמרה בדעתה להתחיל תיכף בדבר. קימעא היום, קימעא מחר. אין בכוחה לעשות הכול בבת-אחת.
לוקחת סושה סכין לגרד את הכתלים, ויבדוטיה מוציאה פטיש להסיר את החלודה מעל המחרשה.
ושוב היא מצליפה עין על הכבשים, על התרנגולות, על הגן, המחרשה וחלקת השדה, הנשקפה מעל ההר, שחורה ורכיכה כאילו מצפה לעיבוד.
הפטיש נופל מתוך ידיה, הן מצטלבות על חזה, והיא נושאת עיניה כלפי רקיע. “כיצד, כיצד אוכל לעשות הכל לבדי?” כך פירוש של מבט זה.
וסושה סוקרת את הכתלים מבית ומחוץ, את הקרקע, הסיפון, העליה. אין מוחה יכול להשיג את הדבר, כיצד, כיצד תעשה לבדה את הכול? כיצד ירדו הקדרות של פסח מעל העליה למטה? כיצד תכניס אלמנה עניה וחולנית כמותה את הפסח?
לשעבר לא ידעו שתי האלמנות דאגות יתירות.
לפני שתי שנים היתה יבדוטיה “פריצה” למחצה. סירגי בנה בכורה ופבלושה משנהו היו לה יד ימין ויד שמאל. היא היתה הלב, הראש שבבית. עצות טובות ופקודות היתה נותנת: מה, מתי, למי למכור, אצל מי ללוות. היהודים לא היו עדיין קמצנים כל-כך. אפשר היה להשיג אצלם הלוואה בכל עת.
גם סושה, האלמנה העניה, עשירה היתה באותה שעה, כשהיתה פייגלה בתה בביתה. פייגלה היתה תופרת לבנים, והיא, האם, היתה עקרת-הבית.
שני עמודים של ברזל היו סירגי ופבלושה. יכולה היתה יבדוטיה להישען עליהם.
משען הגון היתה גם פייגלה. יכולה היתה סושה להיתמך בה.
יפה, מלומדת, חכמנית. במעלות אלו אין לאם חלק גדול, אלה הן יותר בשביל העולם. אדרבה, יותר שהיתה פייגלה יפה, יותר משכה עליה עיני הצעירים ויותר הכירה סושה שיבוא יום ואיזה יהיר בעל-שפם יתחיל מסובב את פייגלה ויפטמה בתשעה קבין של חנופה, עד שיחבקנה וינשקה לעיני אמא, ילך עמה אל תחת החופה, וסוף לכול.
יופי וחכמה, אלה הן בשביל אחרים, אבל בחריצות וטוב-לב יש, לפי שעה, תועלת, גם לאמא.
אצבעות של זהב לפייגלה, גם לב זהב היה לה. את שכרה היתה נותנת כולו לאמא. בעבודת הבית היתה עוזרת לה. שומרת היתה על אמא החולנית, “כאילו אלהים יודע איזה אוצר מונח בחרס נשבר כמותי.”
סושה מקללת את היום של חול-המועד פסח שהרשתה לפייגלה לנסוע נסיעת-טיולים לקרוביה שבקישינוב. “לואי שהיתה לשוני מתייבשת לשעה זו.”
וגם יבדוטיה מקללת אותו היום. לואי שהיה סירגי שלה נופל למשכב. ביום שלפני פסח השכים ונסע לקישינוב.
שניהם נסעו ביום אחד, וחזרו – לא כמו שיצאו…
פייגלה שבה בבזיון.
ואת סרגי לקחו מעל עבודות-האביב והושיבוהו במשמר.
פייגלה נסעה לאמריקה.
וסרגי יושב תפוס עד היום.
כשראתה יבדוטיה את פייגלה נוסעת לאמריקה, פקע בה לבה מחמלה. היא ידעה מה שקרה לה. אלא שלא הבינה, מה עניין זה לאמריקה? בכלל, יש שאומה זו חידה בעיניה. לפי דעתה הרי פייגלה מאושרת. שלא נהרגה. צריכה סושה לרקוד משמחה, והיא מיללת. ואלא מאי חשבה? שפייגלה תשאר בתולה עולמית?
לבה פקע בה מחמלה על האלמנה. רוצה היתה להיכנס ולמנוע את פייגלה מנסיעה זו, שלפי שהרגישה בעצמה, כאילו יש לה חלק באותו אסון. חוששת היתה, שמא נתקלקלה האהבה בינה ובין סושה.
ותיכף השיגו אותה צרותיה של עצמה. הגיע עת הניכוש, עת הקציר. חסרונו של סירגי מורגש, הרבה תבואה נשארה שאיחרו בקצירה. כיתומים עומדות היו השיבלים, כאילו לא בשביל בני-אדם גדלו. החציר לא נאסף. ובקושי, בנס הוציאה את החורף בנוגע לסיפוקה של בהמתה.
מקווה היתה, שבשנה זו, לא יגבו ממנה מס. מהיכן תשלם מס, אם סירגי איננו?
אבל, לא! יותר מזו עשו לה, לקחו גם את פבלושה למלחמה, ואת מעט החציר שהיה לה שמו ומכרו בשביל מס.
הרבה קושיות לה על כל הענין. למה נסע סירגי? ואם נסע מפני מה מחזיקים אותו שם? ועוד כמה וכמה קושיות חמורות אלא שאין לה את מי לשאול. רוצה היא לשאול את סושה, אלא שחוששת היא לעורר את פצעיה של זו.
ושתי האלמנות עוסקות בעבודתן. זו סוקרת את זו מתוך חמלה. חפצות היו לעזור זו לזו, אלא שסושה אינה יודעת, כיצד עורכים מחרשה, ויבדוטיה אינה יודעת כיצד מכשירים בית לפסח.
כבר גמרה יבדוטיה בדעתה, שלא לקחת ממנה שכר-דירה בשביל הקיץ, וגם סושה החליטה בדעתה: הדוקטור כבר ציווה עליה, שתשתה חלב. כשיגיע לה כסף מאמריקה, לא תקנה אלא אצל יבדוטיה, אפילו אם יתנו לה במקום אחר בזול יותר.
נזכרה יבדוטיה, שאחיה של סושה נלקח גם הוא בחיל-המלואים למזרח הרחוק. הרגישה את עצמה יותר קרובה, יותר מפוייסת, לשכנתה ומצאה לה פתחון-פה להיכנס עמה בדברים.
“וכי מתקבלים מכתבים מאחיך, סושה?” שואלת היא מתוך טיפולה במחרשה.
“מאיזה?” גורדת סושה את הכותל ושואלת.
“מזה שבשדה-המלחמה.”
“לא, יבדוטיה. אח, מכיוון שנשא אשה, הרי הוא כקצוץ ונגזר מאחותו. כותב הוא לאשתו. אחותו הרי היא כמי שאינה. יודע הוא עד כמה אני דואגת לו. בנים זהו ענין אחר. ואת, יבדוטיה, מה כותב לך פבלושה?”
"כלום, סושה, אינו כותב כלום.”
“בוודאי אין לו פנאי לכתוב, יהי רצון שישוב לביתך בשלום.”
“אמן, סושה. כדאי היה שישוב, שישובו כולם, גם אחיך, אף-על-פי שאינו כותב לך.”
ומתחילות האלמנות משיחות בשל מלחמה, בשביל מה ולמה היא באה? ובשל הבנים, ובשל האביב היפה, ושוב בשל מלחמות ובשל בנים.
ופתאום מפסיקות הן באמצע העניין.
ניכר שאיזו שאלה נסחבת על לשונה של כל אחת.
חפצה סושה לשאול, מה נשמע בסרגי, ויבדוטיה רוצה לדעת מה כותבת פייגלה.
ושוב יש לה קושיות. מפני מה נסע סירגי בפעם הראשונה? מפני מה אסרוהו, מדוע לא מחלו לה את המס בשנה זו? ועוד, ועוד… הלא סושה היא יהודיה, והיהודים עם חכם. יודעים הם את הכול…
אלא ששתיהן יראות לנגוע בענין זה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.