בבית-המשתה אשר באחת הערים הקטנות, במקצוע החדר, אצל שלחן קטן, ישב איש צעיר לימים לבדו, ומראה פניו יעיד בו, כי אינו יודע את אשר אתו. כחולם חלום ישב בעינים פקוחות, המֻעדות בכח, מבלי לנטות ימין ושמאל, אל מול פני הכוס העומדת לפניו; זרועותיו נשענות על השלחן, ועל כפיו ממעל נשען ראשו, המלא חן ויפי ומחשבות רבות, אשר כבר נדעך מקורן מבלי מצוא יד עזרה ותקוה. עתה תתגולל דמעה מעל לחיו הרזה – עתה תרד דמעה אל תוך הכוס, והוא יֵשתּ את השכר ואת הדמעה, ודמעות רבות תפרוצנה מעיניו, אחת בעקבי רעותה – הוי יוסף יוסף! מי ימנה מספר לדמעותיך אשר מהלת בשקוייך והבאת אל קרבך! מי יתן קצב לאנחותיך אשר נשבת אל תוך לחמך ותאכלם יחד זה שתי שנים!

אמנם מאֻשּׁר היית לפני שתי שנים, מאֻשּׁר בכל מעשיך ומשכיל בכל דרכיך, המאֻשר האחד בין אלפי אנשים, אשר מן הבֹּקר עד הערב יתאוננו אך על מר גורלם וקשי יומם. ועתה קומו-נא, עמדו-נא ימים עבַרתם! התעוררו בקרב האיש הזה, אולי יתעורר גם לבו למראה פניכם וימצא נחמתו בכם, אם כי כבר הלכתם, עברתם לכם! אולי תוכלו עוד לגהות מזורוֹ, אולי ימצא בכם חפץ וחיים, אולי תביאו לו אתֹּם טל של תחיה – ותחיוהו! –

– סור אלי בעל-הבית! מלא את כוסי! – יאנח עתה במרירות בהעבירו לפני עיני רוחו את אשר עבר עליו.

אמנם מאֻשּׁר היה האיש הזה אז, עת אשר ראה אותהּ בפעם הראשונה. על-יד אחד מעצי-השדה, עץ יבש נדף, אשר פקדהו גם הברק בזעם אפּוֹ, עמדה מרים נוגה מאד, ובפנים מפיקים אך פגע ותלאה שמה עיניה על עץ קטן עודנו באִבּוֹ, העומד על-יד העץ היבש, ובו לא נגע הברק לרעה.

– הוי עץ, עץ! נאנחה הנערה בדַבּרה אל לִבּהּ – בּדד הנך עומד פֹּה, נעזב מכל עץ אשר יפרֹש כנפיו עליך, למען תמצא עזרתה בו לעִתּות בסערה, ונכון הנך עתה לכל הפגעים אשר יקרוך – גם עלי עברה הכוס הזאת! כמוך כמוני נשארתי גם אני מבלי כל איש אשר ישים את עינו עלי לטובה. בודדת הנני עתה בתבל הגדולה, מעת אשר מתו עלי אבי ואמי ביום אחד בחלי-רע.

מִרים היתה בת אבות „חסידים ”, גרי העיר הקטנה, הקרובה אל השדה אשר בו מצאנוה. אבותיה מתו פתאום בחלי-רע, וגם כסף גם שם טוב לא הנחילוה במותם, אחרי כי גם בחייהם לא יָדעו מוצא לכסף, ובאשר לא יָדעו לכסף מוצא, הן דעת לנבון נקל, כי הזכירום בני-העיר לפעמים גם את מקור תולדותם, כי לא על אדני היחש הָטְבַּע. אחרי מותם לֻקחה מרים את בית דודה, אחי אביה, העשיר, עד אשר תגדל; אולם דודתה התאכזרה לה ותכעיסנה תמרורים מדי יום ביומו, עד כי קצתה נפש מרים בחייה, ובעת הזאת למדה לדעת נערה נוצרית תופרת-כתנות, גרת-העיר, והנערה ההיא פקחה את עיני מִרים על דרכיה, על הבטלה ועל לחם-החסד, ותקץ נפשהּ בַּבּטלה אשר בה בלתה כל ימיה, וגם הלחם אשר אכלה בבית דודהּ חנם היה לה למורת-רוח, ותעזוב פתאום את דודהּ ואת דודותיה וַתּהי לתופרת ולחברה את הנערה הנוצרית, לַמרות רוח דודהּ, אשר על אַפּוֹ ועל חמתוֹ נאלץ לעזבה לנפשה, ולמשוך יָדו ממנהּ. אך מה הוא גורל נערה עבריה, יתומה מאבותיה, אשר לא השאירו לה לא שֵׁם ולא עֹשר, והיא תֵשׂט מן הדרך אשר התווּ לה גואליה וקרוביה, ללכת אחרי בּת אלהי נכר, להעטות עוד הפעם כלמת עולם על משפחתה בתתה ידה ל מ ל א כ ה? כל אנשי-העיר דִבּרו בה, ויתנוה למכחשת באלהי עמה, למפירה דת ביד רמה, ותהי במחרמת מקהל עדתה, ושמה היה מנֹאץ בפי כל, ומאז והלאה קראו לה בני-העיר, איש באזני רעהו - „הנהפכת ”, לאמר: כי הפכה עֹרף לעמהּ. אך מרים התמימה לא שמה לבה לכל אלה, ותעש בחפץ כפיה כל היום, ולעת ערב הלכה לרוח היום, לשוח בשדה לבדהּ, אחרי אשר גם הנערה התופרת הנוצרית עזבה את העיר. וגם אנחנו ראינוה בשדי-יער עומדת על-יד האֵלה ומדַבּרת אל לִבּה. –

– רגעים אחדים עמדה וַתּדבר על לבּהּ דברים מעטים ורבי-הערך, מבלי אשר ידעה ומבלי אשר עלה על לבה, כי מִדבּרה זה הקטן מצא לו אֹזן שומעת, ופניה, אשר לבה התם לא ידע כי יפים הם, מצאו למו עין רואה – בצעדי און הלך עלם צעיר לימים, הלוך וקרוב אליה, ובתאות נפש מלאה אש הבחרות הביט מבלי הרף אל פני האֻמללה היפהפיה; חפץ נמרץ ותשוקה עזה מלאו נפשו מרגע לרגע, ויוסף להביט אל פניה. עוד הפעם ועוד הפעם ולבו אלצהו לשפֹּך שיחו בחיקהּ, ובכל-זאת לא הרהיב בנפשו עֹז לגשת אליה; אך פתאום כמו רוח ממרום שֻׁלח בו, נגש ויברכנה בברכת שלום, וכנציב שיש נצב הכן לפניה מבלי דַבּר דבר, כי לשונו נאלמה ומחשבותיו נבוכו ולבו הולם בקרבו.

– מדוע תחרדי מרים? – דִבּר יוסף אליה בקול עב אחרי רגעים אחדים – הן לא אוֹכל-אדם הוא „יוסף הפרא ”, כי תיראי מפניו. –

– לא אירא מפניך, אדֹני – ענתה העלמה, אם כי חרדו עצמותיה חרדה גדולה, – אך הניחה לי אדֹני ללכת הלאה לדרכי, כי נחפזה אני ללכת.

– ואיה היא דרכך?

– אל העיר כִּסלה הנני הולכת.

– אל כִּסלה? גם מקום מגורתי היא כִּסלה, הבה נלכה יחדיו! – ומבלי לחכות למענה פיה, שם את החבילה אשר בידו על שכמו וילך הלוך ודַבּר על-יד הנערה, אשר לאט-לאט סר גם רוח פחדה ממנה, ובלב נאמן שאלה וענתה על כל אשר היתה חפצה לדַבּר.

יוסף היה נער בן שבע שנים בעת אשר מתו עליו אבותיו, והוא בהיותו גלמוד בתבל לא אבה שמוע לעצת אחיו בני עמו, אשר יעצוהו ללכת אל בית הת"ת ולהיות גדול בישראל, כי ידע הנער את ערכו, ויבן כי לא להיות לַמדן נוצר, יען כי לא חֻנן מאת הטבע ברוח למודים ובחפץ דעת, ויהי בנעוריו לעובד, לעושה בחפץ כפים, ובעיר זדיאל הגדולה ורבת-המסחר, הקרובה לכִּסלה, היה לאורג במכונת המטוה למעשה אריגה, ויהי כאשר עשה חיל ולאט-לאט עלה במעלות העֹשר, המליכהו לבו לשוב לכסלה, עיר מגורת אבותיו ואבות-אבותיו, לסחֹר שמה בצמר ולהביאו כפעם בפעם לעיר זדיאל, ומסחרו זה הצליח בידונ ויהי לעשיר אחרי עבור שנים אחדות. – יוסף היה בוּר לכל פרטיו ודקדוקיו, מוחו היה קטן מאד, שכלו צר מהבין דבר לאשורו, ומחשבותיו לא גבהו, וכימי ילדותו כן היה בשנות בחרותו איש, אשר כל לבו לעבודה מבלי לקווֹת כי על-אודות הדבר הזה יכו אחיו בחרפה לחיו. מטבעו היה בעל חֵמה עזה, וכאשר התוכח את איש בדברים ואל מצא די מלים לתת לרוחו תוצאות, אז למדו מכות ידיו, אשר חלק באַפּו, לדעת את שארית מחשבותיו אשר נשארו בקרבו, ואם אך נגע בו איש לרעה, אז הוליכתהו חמת אַפּו גם שולל להכות מתנגדו אחור ולשפֹּך לארץ חייו, ובכל-זאת נתנו פניו היפים עד מאד ולבו הטהור והפשוט, אשר לא ידע מה זה „רע ”, עֹנג לכל איש המדַבּר ורואה אותו. מבלעדי התפלה על פה לא ידע קרוא ספר, ונוסף על זה, אשר היה בעל-חמה, קראו לו בני עירו בילדותו „פרא אדם ”, והשם הזה נשאר לו למורשה עד היום, אף כי כבר נתנו אנשי כסלה כבוד לשמו, יען כי נודע לעשיר הולך לרוח העת החיה, וכבר נתנו בו כל בני כסלה את עיניהם לאספו אל ביתם ולתת לו בתור מתנה על מנת שלא להחזיר את בנותיהם הבוגרות. אך יוסף לא שָׁעה אליהם ולבנותיהם הבוגרות, ולבו נהה אחרי מרים התמה, אשר שלחה עתה מבלי משים חץ-פתאום אל לבבו התם, והנערה, הנרדפת עתה מכל צד, חשה גם היא בנפשה רגש חם אליו.

שבועות אחדים חלפו עברו למו מעת אשר שבה מרים העירה בלוית יוסף, ויוסף נגש אליה ויאמר:

– מרים! לא איש-דברים אנכי, אשר יבין לדַבּר צחות ושיחות נאות, המתקבּלות על הלב, כי לא כשאר הנערים אנכי; אך זאת לך לדעת, כי הדבר אשר יָצא מפי, יָצא ממקור לבי, ובכן אשאלך ועני לי דבר אחד: האם טוב לבך ליוסף הפרא? אמרי-נא את אשר בלבך אל תכחדי. – –

מרים לא קראה מעולם בספריהם של דיוּמַא ובוֹרן, ובכן לא ידעה עוד, כי על-פי תורתם של אלה, על האוהבת לשמוע מפי אוהבהּ דברי חֹנף, ואך אז תגמל האהבה בלבבה ותציץ ציץ, ואשר על-כן עצרו דברים מעטים ופשוטים כאלה הכֹח להעיר בלבה את הרגש הטמון בחֻבּהּ מבלי כל שפת יתר, וברגע אחד הרגישה בנפשה, כי לבה נקשר אל לב העלם. היא לא ידעה, כי על האוהב לברוא לאהובתו שמים לא נהיו, להבטיח לה דברים לא שערום מלאכי-מרום, ולמלא את מוחהּ בדמיונות סבוכים ונבוכים מבלי דעת מה, ובכן הלהיבו דברי יוסף, האמורים בתם-לבב, את לבה גם היא, ובאשר לא למדה עוד לחשב דבר לאשוריו, לא הבינה, כי גם בלבו נולד הרגש הזה, אשר נעור בקרבה, ולא יכלה להאמין, כי עלם מבורך כמוהו ישים עיניו אך על עניה ועזובה.

– יוסף – ענתה מרים ותשם את מבטה העז והחודר על פני הנער – הנני אומרת לך כאשר צויתני, לא אכחד, כי כטוב בנערים ראיתיך מאז ידעתיך ועד עתה, ולא האמנתי, כי תבקש לך נערה עניה כמוני לשומה לצחוק לך.

– חי נפשי כי לא מצחק אני! – נשבע יוסף.

– זאת ידעתי – ענתה מרים – כי ידעתי את לבך הטוב, אשר לא לכמו אלה נוצר, אך לא אבין פשר דבר בואך פתאום בשאלתך אלי, ותבקש מענה כרגע, לשמוע מפי „הן ”או „לא ”. –

– שמעי מרים! – ענה יוסף ופניו לבשו כמו דאגה לדעת מוצא לדבריו. – לא כשאר הנערים אשר כגילי אנכי! כי לא אוכל להתיפּות ולדַבּר חלקות, יען כי איש לא למוד אנכי, ואדע כי גם אַתּ לא תשאי את נפשך לכמו אלה. ועתה, אחרי כי נחלה ובית מצאתי לי ביגיע כפי, הנני ואשאלך: התחפצי לחַלק אתי חלק כחלק מכל אשר לי? האנשים יאמרו לך, כי פרא אדם הנני וזעום כל אדם, אך האמיני לי, מרים, כי לא רע הדבר ככה, כי לא נשחתה נפשי משרש וכי אך מלה נעימה אשר תצא ממקור לב תעצר כֹּח לעשות אותי כילד קטן סר למשמעת כֹּל. – יד יוסף אחזה בימין מרים ומעיניו התגלגלו דמעות כפנינים.

– אך מה יאמרו אנשי-העיר? – ענתה מרים בדאגה ובתם-לב – ומה יענה הרב המורה צדק, בקחתך לך לאשה את מרים המחרמת מקהל עדת בני-ישראל? הן תעולל בעפר קרנך בתתך ידך לנערה נהפכת, נערה נדחת מבית-ישראל, אשר כמתכחשת באלהי עמה תֵּרָאה בעיני כֹל? –

– מה מני יהלֹךְ משפט הרב והאנשים? המה יתרגזו ויתקצפו, ויתקוטטו ויצעקו ויריבו וידיחו גם אותי מחברתם; אך אחרי כי יוָכחו לדעת, כי הִשׂכּיל הפרא לעשות יעשו שלום את שנינו. יד יוסף אחזה עוד בידי מרים, ובעינים מפיקות רגש הביט אל עיניה יונים לקרוא את הטמון בתוכן, ומרים לא יכלה עוד לעצור בעד המית לבבה, ותתן צדק לדבריו, ותבטיח לו להיות חברתו ואשת בריתו, וגם היא לא לקחה לה מבטאים נאוים, כפי ההשכלה החדשה, כי-אם בלב הוגה את אשר ידַבּר הפה, בלב טהור כלב יוסף, אשר גם הוא עצר כֹּח להבין כרגע את רגש לבה, ולא בלשון מדברת גדולות – אמנם מאֻשּׁר היה אז מכל שרים ורוזני ארץ. –

– עוד כוס אחת אדֹני, בעל-הבית! – מפַקד העלם.

דברי מרים באו ונהיו: אנשי העיר כִּסלה התרגזו על כי איש כיוסף, העשיר הגדול, והמיוּחש משבעים דורות, לוּ אך היוּ אבותיו ממשפחת הרב רב שפטיאל, ואשר גם למדן מופלג היה לוּ אך למד בחדר, ואשר גם רב העיר היה נכון לתת לו את בתו הבתולה שהגיעה לפרקה ושלשים פעם עברה השמש מסביב לשנות חייה, מבלי הבט כי לא גדלה דעת „הפרא ”בתורה, המה התרגזו והתקצפו, כי זה האיש יוסף דחה את כל הכבוד והגדוּלה אשר תֻּכּוּ לרגליו, ועל-כן עצֹר עצר המורה-צדק בעד הקדוּשין, באמרו כי איננו חפץ לחזק ידי עוברי עבירה בשדוך שאיננו הגון, „ולפני עוֵר לא תתן מכשול ”, כתוב בתורה, וכשמוע יוסף את דברי הרב אלה, רגז לבו בקרבו לקשיות ערפו זו, אשר לא נאוה למורה-צדק, ואך לחנם הַשׁבֵּע הִשׁבּיע את הרב, כי לא יעכיר את הרוח הטהור, אשר יאסר את לבו אל לב מרים, ולא ישפֹּך לארץ חיי שתי נפשות, כי הרב אטם אזנו משמוע. יוסף עזב את בית הרב ללכת אל מרים המחכה לבואו בחוץ, אך מה יגיד לה? אך למותר יהיו דבריו אחרי אשר חזוּת פניו סִפּרה את הכל; גם יוסף גם מרים לא חפצו לבוא בריב את הרב ואת הקהלה, ובכן נסה יוסף דבר אל הרב אוּלי יתרצה לו ברצי כסף, ובראותו כי אך לשוא דבריו, כי הרב אומר אשר בזה יקדש שם שמים, אסף אל ביתו „מנין ”– לא ממבחרי הקהל – וכדת משה וישראל לקח לו את מרים לאשה. בלב נאמן אהב את מרים, גם מרים אהבתהו בכל לבה, ומה מהם יהלוך אם ידברו בם אנשי-העיר, מה מהם יהלוך אם גם הוא גם היא מָחרמים מקהל עדת העיר, יען כי הרב לא סדר את הקדושין. אך הם לא ראו את העננים העולים על פני שמשם, הם ראוּ אך פני שמים טהורים, חיים של אהבה טהורה, ובלבם רחף אך רגש אחד טהור הדובר אך אהבה טהורה ונחלתם שפרה עלימו. –

– מלא את כוסי, אדוני בעל-הבית! – הוסיף יוסף לצווֹת.

אך אֹשר מאד נעלה הוא האֹשר העומד נכון לאשה אשר בלב מלא רגשות קֹדש ותקווֹת נעימות תבוא עד מסבת חיי-המשפחה, ובפעם הראשונה יחוש לבה בקרבה, כי חייה נקשרו גם אל חיי אחר – אז, עת אשר בפעם הראשונה תפתח את פיה, ובפעם הראשונה תשים את פיה זה על שפתי ילד רך וענֹג – ונשיקה רכה, נשיקה אלֹהית תִּבָּרֵא… מה מאֻשׁרת היא האשה!

גם מרים חשה בנפשה את רגש האֹשר הזה – אך גם רגש מכאיב נולד בקרב לבה עת אשר חבקה בתוך זרועותיה את בנה הנולד לה, מכאוב חודר כליות ולב, אשר המר לה מאד. אבל המכאוב הזה חיש חלף עבר, אם אך הביטה רגע בפני יוסף הצוהלים משמן, בראותה את עיניו המפיקות אך שמחה, ומה מֶנה יהלך משפט האנשים ודברי הרב?… היא שמחה בחלקה ומאֻשׁרת אֹשר נעים.

ברצות המקרה דרכי איש, יבוא אֹשר אחרי עמל, למען השביע את הנפש המעֻנה, טוב אחרי יָדעה רע, אבל אוי לו לאדם אשר אחרי עמל מצא אֹשר ופתאום לפתע יתאכזר המקרה לו, ויורידהו ממרום אשרו אל באר צרה, כי אז שבעתים יגדל הרע בעיניו, מבלתי יכֹלת למצוא עוד תקוה לימים הבאים! מאֻשּׁרים היו יוסף ומרים אחרי אשר השׂביעום הרב ואנשי-העיר צרה וחרפה לא מעט, ולא ידעו ולא ראו כי לפתח אשרם עמל רובץ; הם לא ידעו את דרכי המקרה ותחבֻּלותיו, ולא עלה על לבם, כי תרע עינו בם, והיה אם ישלח חצי קנאתו אל לבם לא יוכלו למצוא להם מעמד.

מאֻשּׁר היה יוסף באשתו ובבנו ומאֻשׁרת היתה מרים בבעלה ובבנה, ורגש לא ידעה מה הוא מִלא את כל לבהּ, אבל הדת החזקה מאד, מבלי דעת רגש נעלה כזה, תאמר עם הספר, כי בן הנולד יבוא בברית קֹדש – ועתה אך עתה עלה על לב יוסף, כי בלתי הרב אין מוֹהל בעיר, ומי יודע את אשר יעשה לו הרב עתה? ויגמֹר בלבו להעלות את אשתו ואת בנו אל בית הרב, והיה אם יראה כי לב הרב עוד רע עליו, מבלי להתרצות לו, אז יבוא את ביתו לעיר הקרובה ויביא שם את בנו בברית קֹדש. אך האם גם המקרה גזר אֹמר לעשות כן? –

בלב מלא רגשות מרים מדאיבי-רוח, העלה יוסף את אשתו ואת בנו, ילד בן שמונת ימים, אל בית הרב ובפה מתנהל בכבדות בקש אותו, כי יביא את בנו בבריתו של אברהם אבינו. בבוא האורחים האלה ישב הרב אל שלחן גדול ועיניו כוננו אל פני ספר אחד מספרי השאלות ותשובות, אשר היה פתוח לפניו, ומבלי להשיב את ברכת שלום הבאים, תקן את משקפיו, ויפן אחרי-כן כה וכה, ויבט בעינים חודרות על יוסף ועל מרים, וכאומר: סוף-סוף נאלצתָּ לבוא אלי – שחוק של גאון עבר על שפתיו, ויגמר בלבו למלא את בקשת הבאים, אך בראשונה עליו להציקם בדברים בוטים, – מצוה אשר לא כתובה בתורה.

– האתה זה יוסף? – קרא הרב בקול נוטה לרֹגז.

– הנני בא בשאלתי, רבי ומורי – התחנן יוסף, – כי תביא את בננו בבריתו של אברהם אבינו.

– את בן מרים? בן החטאה?

– את בני! – ענה יוסף בקול חרד, ומרים הורידה לארץ מבטי-עיניה ותכסן במטפחת, להסתיר את דמעותיה הקרובות להגלות.

– בנכם? בן אשר בעון חולל! בן החרפה והכלימה לכל העדה! – קרא הרב, ויוסף עמד דֹם מבלי דַבּר דבר, אך עיניו הבריקו מאד, וכל הקצף אשר קנן בו מאת הטבע, הקצף אשר על ידו עצר כֹח לשפך דם, הקצף הזה החל להתלקח בקרבו מעט-מעט, אחרי אשר נעצר בקרבו שנים רבות, אבל בכל כחו בקש יוסף למשול ברוחו ולשכך את קצפו זה, ובקול נחבא כמעט תחת לשונו אמר:

– אדוני מורי! זה יותר משנה בקשתי את כבודך להביא אותנו בברית יחד כדרך כל הארץ, ומורי לא אבה למַלא בקשתי.

– יען כי הנערה היתה בת בלי אמון, נהפכת מדרכי ישראל.

– האלהים אשר נתן בלבי את האהבה העזה למרים – מהר יוסף לענות, ופני הרב רעמו לדבריו האחרונים, – האלהים הוא היודע כי לא חטאתי אם לא מצאתי לי דרך אחרת להציב לי מעמד בחיים, ולא רצון אלהים הוא כי האדם יוָלד לעמל, ואני אך עמל ואון שבעתי בימי חיי, אם לא מצאתי לי את מרים, ואך רבי ומורי גרשני מעל פניו!

– אני הנני המורה צדק, מרא דאַתרא, ואני יודע את אשר לי לעשות למען עדתי, לחסדה ולטובתה – ענה הרב בגאון.

– וגם כי הסתָ את כל האנשים פה נגדנו, וגם כי החרמתנו מבין כל אחינו פה, וגם כי המרת את חיינו בעמל על בלי פשע בידנו, והגם כל המעשים האלה אך הוראת צדק הם? – קרא יוסף בחרון אפוֹ הגדול – ועלמה טובה וישרה, אשה טובה כמרים שתתה מידך את קֻבּעת התַּרעלה! –

– אשה טובה וישרה? – קרא הרב בשחוק אדיר – ומעשיה את התופרת?

– דבר-נא את כל אשר תחפוץ עלי – קרא יוסף וחמתו התלקחה בקרבו לשלהבת-יה – אך אל נא יערב לבבך להוציא מפיך דבר רע עליה, מורי ורבי, כי אשתי היא, בשם ד'! –

הרב התקומם ויעמוד על רגליו ויקרא: – אשתך מרים ה „נהפכת ”היא! – אך הרב לא יכול לשים קץ למאמרו זה, כי יוסף בחרון אפוֹ הגדול שכח את אשר אתו, ולא זכר כי „הרב ”הוא מתנגדו עתה, ויפול עליו פתאום, ולא נתנהו להוציא הגה מפיו. הרב החל לצעוק מרה, גם מרים נתנה קול גדול ולא יספה, כי ברגע הזה התפרצה אשת הרב אל החדר ותזעק: אל אלהי אבי! יוסף הפרא קם על הרב להכותו נפש! – ותרץ החוצה לקרא לעזרה.

בבוא השכנים אל החדר, מצאו עוד את יוסף ואת הרב דבוקים בזרועותיהם ואך בעמל רב הצליחו להסיר את יד יוסף מהרב, כי הקצף הנורא אשר בו נודע יוסף ואשר נעצר בקרבו זה שנים רבות, פרץ לו עתה דרך בפעם אחת. מרים אשר חבקה את הילד אל לבה בכח רב כמו יראה לנפשה פן יגזלוהו ממנה, התעלפה ותפול לארץ, והשכנות אשר רחמו עליה נשאוה אל מעונה, עוד טרם הובא יוסף אל המאסר.

ויוסף יצא מאת פני השופטים אחרי דרישה וחקירה רבה – למאסר ששה חדשים…

מלא כוסי אדֹני בעל הבית – הוסיף יוסף לצוות באנחה.

ששה חדשים ישב יוסף במאסר בעיר הפלך צל-שטן, ובצאתו לחפשי שב אל כִּסלה, ופניו לא היו לו עוד, כל אנשי העיר מנעו רגלם מנתיבתו, אף כי עין בוחנת הכירה, כי רוח נקמתם קמה לדממה. אך מה ליוסף ולאנשים? לדבר אחד נשא את נפשו, לדבר אחד השתוקקה רוחו, לאשתו ולבנו.

בבית עץ קטן-קומה, העומד בקצה העיר, עזב יוסף את אשתו, עת אשר נפרד ממנה ללכת על חשבון אחרים, וכמעט אֹרו פניו החשכים עת אשר דרכה רגלו הלוך וקרוב אל הבית, ובהגיעו אליו וימצא את הדלת סגורה על מסגר, כמעט נקרע לבו בקרבו בנגעו את כף המנעול, ולא עצר כח לפתוח, הוא התאמץ להקשיב דבר מן הבית, אך אין קול ואין קשב, ויוסף להביט בעד החלון אולי יראה את מחמדי נפשו, אך עיניו חשכו בראותו כי בבית אך צלמות ולא סדרים, החדר ריק, כלי הבית אינם עוד, ואך תבן וקש נפוצים מעט-מעט על הארץ, וישאל את פי השכנים ולא מצא מענה, אך באחרונה נגש אליו אחד מהם וישמיעהו בשפה רפה – כי זה ארבעה-עשר יום, ומרים חלתה במחלת קדחת העצבים, ואת בנה נתנה עדת כּסלה, אחיו הרחמנים בני הרחמנים, על יד מינקת להחיותו.

שני ימים עברו מעת אשר יצא יוסף ממאסרו, ואנחנו רואים אותו כיום בבית המשתה.

– מלא כוסי – הוסיף עוד לצווֹת.

– ומה אחפוץ עתה בחיים? – יאמר אל לבו, – את כל הפושעים הנדחים מקרב בית-ישראל הנני נמנה, ומה לי לעשות? עוד הפעם אלך על קברהּ… שם מחוץ לגדר הקברים אחונן את תל עפרה… ואחרי-כן גם את סם המות אשיג במחיר… ואחרי-כן –

– אדוני בעל הבית! פה הכסף מחיר מִשְׁתִּי. –

השמש החלה לרדת עם אשר יצא יוסף מבית היין, וישם את פניו אל בית-המרקחת, ומשם נראהו הולך ובא אל „בית-החיים ”להתנפל על קבר מרים הנקברה מחוץ לגדר הקברים, ובערב ישב יוסף בחדר קטן ששם שכר לו למשכב, ראשו נשען בכֹח על שתי כפות ידיו, כמו לא עצר עוד כֹּח להיות זקוף, גם פניו חורו כסיד, גם עיניו חשכו בארֻבּותיהן, וכֻלו אומר כי עוד מעט ואיננו עוד פה בארץ החיים.

למחרת הבקר התאספו אנשי חבורת הקדישא, אל החדר הקטן אשר שכר לו יוסף, לעשות את החסד האחרון עם המת, אחרי אשר הגדילו חסדיהם עמו בחיים, כי עם ישראל רחמנים בני רחמנים, המקַימים כל מצווֹת שבתורה, גם „ואהבת לרעך ”, „לא תִקֹם ולא תִטֹּר ”, והרב דרש ברבים כי אחרי אשר זה האיש יוסף אִבּד עצמו לדעת, על-כן גם הוּא לא יקָבר בין כל קברי ישראל, כי-אם מחוץ לגדר אצל קבר מרים אהובתו. –

עוד היום יראה העובר דרך כִּסלה שני קברים כשני גלי עפר אחורי קברות העיר, ואם ישאל: מי ומי המה הנקברים פה? ישמע מענה: יוסף ומרים הנאהבים בחייהם ובמותם לא נפרדו.