בני-ישראל לא היו להוטים מעולם אחרי תאוות המלחמות וחשק הכבוש.
ואם היה מנהג העולם לתת אות כבוד לאותם העמים, אשר פחות מאחרים עשו שַמות בארצות לא-להם, כי אז היה עמנו נוטל בזה את הפרס מן המדרגה הראשונה.
אפשר, כי המדה הטובה הזו היתה גם הסבה הראשית לאסון עמנו, הנמשך והולך מדור לדור, אבל אשרי ילדותנו שלא בישה את זקנתנו, אשרינו – כי אין חלקנו בין אלה, אשר דרך גלי נהרי נחלי דם עברו אל מנוחתם.
אבל עוד יותר התרחק עמנו לגמרי ממלחמות אמונה, כלומר ממלחמה במטרה להטיל על אחרים את אמונתו.
מלחמה כזו לא תפסה מקום בכל דברי-ימי-ישראל, ואפילו מלחמת הורקנוס הראשון בהאדומים לא היתה ממין זה.
ואפילו אם תתאמת הדעה, כי האדומים אחרי מלחמת הורקנוס קבלו לא רק את ברית אברהם, כי גם את דת ישראל, גם אז היתה זאת תולדת המלחמה ההיא, ולא סבתה.
ואם בכתבי-הקדש נקראות מלחמותינו “מלחמות ה'”, אין זה שנלחמנו בעד ה‘, אלא שה’ נלחם לישראל.
ופה יפסיקני הקורא וישאל: בזמן שהיו בני-ישראל עם המוכשר למלחמות לא היה בעולם מלחמות לשם האמונה כלל?
ובכן, מה מקום לשבח זה?
על זה אשיב: אצל עמים אחרים לא היתה אז סבה למלחמות אמונה, ובדבר זה לא נמשלו ישראל אליהם.
ואותה הסבה שגרמה אחרי כן לעמים אחרים לשפוך דמים רבים לשם האמונה, היתה לה מקום אצל בני-ישראל גם בהיותם עם המוכשר למלחמה.
כבר באר סופר מפורסם שלא מבני עמנו, כי בין עובדי-האלילים אין מקום למלחמת אמונה.
בהיות אלהיהם רבים הנם מתפשרים עם כל אלהי העמים האחרים, ורק מאמיני האחדות אינם מוַתרים ואינם מתפשרים עם אמונות אחרות, כל זמן שכל מעינם אך בעסקי אמונה. ואם יביאו לי ראיה לסתור מן היונים בימי אנטיוכוס אפיפנוס, אשיב, שהיוצא מן הכלל מחזק את הכלל.
על כן בהיות בני-ישראל מאמיני האחדות מאז מעולם היתה להם סבה להלחם גם מלחמות אמונה, גם בעת שלא עלתה על דעת עמים אחרים בימי קדם לערוך קרבות כאלה.
הסבלנות הזאת לאמונות עמים אחרים, שלא נשמעה כמוה בכל הגוים מאמיני האחדות, ראויה להרשם בתור מעלה יתירה לישראל.
ראה מחוקקנו, כי אמונת האחדות בטבעה אינה יכולה להתפשר עם אמונות אחרות, ובהכרח היא מולידה גם קנאות ומלחמות – עמד והקדים תרופה למכה:
“ופן תשא עיניך השמימה וראית את השמש ואת הירח… והשתחוית להם ועבדתם – **אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים… ואתכם לקח ה'…”**
אלהי ישראל בכבודו ובעצמו חלק את יציריו, צבא השמים, לכל העמים, על כן אין לישראל להפר עצתו ולהטיל את אמונתו על אחרים.
ומזלו של העם הסבלן הזה גרם, שיצטרך אלפי שנים להלחם מלחמת האמונה, לא להטילה על אחרים, אלא כנגד אותם העמלים להטיל את אמונתם עליו.
הראשון שהכריח את ישראל למלחמה זו היה אנטיוכוס אפיפנוס. אחריו היתה הפסקה לאיזו מאות שנים.
כי יוצא מן הכלל לא יוכל להתמיד.
ומאז קבלו עמים אחרים את אמונת האחדות הננו נלחמים בעל-כרחנו מלחמת האמונה, לא מלחמת תגרה, אלא מלחמת מגן, זה כשש-עשרה מאות שנים…
וגם עתה, אחרי שמלחמת אמונה בין עמים אחרים כבר תמה מן הארץ, הננו אנחנו העם היחיד, אשר עוד לא נצלנו ממנה ועודנו נושאים את כל מגפותיה.
אבל מה רב ההבדל בין מלחמת האמונה שנלחמנו בימי אנטיוכוס ומלחמת האמונה שאנו נלחמים זה שש-עשרה מאות שנים!
בימי אנטיוכוס נלחמנו כעם ערוך למלחמה.
לקול הדברים: “זכרו את החרפה, מי לה' אלי!” יצאנו חמושים לקראת האויב.
מחנה במחנה נפגשו, החרבות צלצלו, השלטים נמלאו, הקשתות הדרכו, החצים עפו וסוף הנצחון היה לנו.
והנצחון הזה נתן לנו מנוחה ושלוה לזמן ידוע, אשר לולא בית האדומי שנספח אלינו אולי ארכו ימיהן עד עתה.
ומה היתה מלחמתנו בשש-עשרה מאות השנה האחרונות?
חרבנו – קריאת “שמע ישראל” לפני השרפה והשחיטה, שלטנו – מיתה משונה על קידוש-השם, קשתנו – מנוסה, וחצנו – דמעות, תפלות ובקשות…
די לו לעמלק להרים את ידו – והנה קרבנות עד אין שיעור, מנוסת-בגד אל מחנה האויב, גרוש וארבע מיתות בית-דין.
ונצחוננו – הִשנות המלחמה בכל עת מקרה קל, נדודים, גלות, עוני וכל מחסור.
וארבעת הפגעים האחרונים האלה לא חדלו גם בעשרות השנים האחרונות, בעת שחדלו להלחם בנו בשם האמונה בגלוי.
ואם אחרי מאות שנים, אשר הבינו העמים כי משפט האמונה לאלהים הוא וכי כל אדם זכאי להיות מאושר לעולם-הבא כפי אשר יורנו לבו, ויחדלו לגמרי מלחמות אמונה בין עם לעם, אנו עודנו מנוגעים במגפות המלחמה הזאת כמו בדורות הקודמים – אות היא לנו, כי הסדרים הטובים שנקבעו כבר להלכה פסוקה לכל עם ועם אינם נוגעים לנו…
הסדרים הטובים נקבעו בשביל העמים שיש להם ארצות, ואנו אין לנו ארץ!
ואחרי אשר עיפה נפשנו מכובד צרה ולנגדנו הופיע חלום שיבת שבותנו לקדמות נעורינו, לשוב אל מקלטנו כדי להנצל מן המלחמה הארוכה הזו שאין קץ לה – קטן רצוננו וצר כחנו להפוך את החלום הזה לפעולה מוחשית.
החלום בא ברוב ענין. בדברים חוצבים להבות אש אין מחסור, יש גם דרשות, גם אספות, גם שירים על לב רע, אבל פעולה – אין!
הנהרסות לא הוקמו, הנשמות לא נבנו, כלי-הגולה ומקל הנודדים לא סרו והעם עודנו תועה בישימון דרך.
ותחת להוכיח את העם על עמדו מנגד לישועתו, תחת לעורר אותו לפעולה לרַוחתו, באו הפטפטנים, אלה בזדונם ואלה בסכלותם, לשים את עון העם על הארץ.
ציון היא “ארץ הקברים”, “ארץ חשך וצלמות של בשי-בוזיקים, של פראים, של אכזריות, של בקשיש, של אמונות שוא, של רבנים חשכים ותורת הבל”1.
ובכן, נתנה ראש ונלכה מעבר לנהרי-כוש!
והפה המפיק מרגליות כנגד “הבטלנים השונים ובעלי-הנפשות הרפות והמוחות הקטנים”, שעודם נאמנים לארץ אבותיהם, זה האומר לאחרים, שהם באים בשם החוצפה, - "משליך את פניניו לפני החזירים ".
ופניניו – “אני קץ בכם ובהמונכם, בכל השקר והחוצפה שבכם, בכל ההבל והריקניות שבכם, הקטנות והאפסות שבכם, בכל האינטריגות הקטנות שלכם וחשבונות הפרוטה שלכם, ואני מסיר מלבי בשאט-נפש את זכרון כל אותם הדברים הרעים והמגונים אשר תעשו ואת כל דברי ההבל והשוא והשקר אשר תדברו ואני משקיע את עצמי בעולמות אחרים, אשר רגלכם לא תדלח שם את המים הטהורים והבל פיכם לא יטמא את האויר הזך וחשככם לא יעיב את השמים הטהורים…”2.
אפשר, כי אנשים כשלמה מימון, אשר בחרפות חותנתו וקללותיה מצא פואזיה נשגבה, יצטערו כשמעם מפי חתן דנן, כי הוא משקיע עצמו בעולמות אחרים, שאין שם מקום לפניני פואיזיה כאלה.
בכל אופן חושב אני, כי פנינים כאלה יש להם באמת שייכות גדולה עם הבהמה שקרא בעל-המאמר בשם.
אבל לא ידעו ולא יבינו בעלי-פנינים כאלה, כי אם “במשך עשרים שנה לא עשינו דבר בארץ-ישראל” היא מפני כי לא רק עשרים שנה, אך גם מאות שנים בלי עבודה הגונה אינן כלום.
יכולני להפוך שאלתו אל חיקו ולאמר לו: אם במשך אלף ושמונה מאות שנה לא הצליח לנו לתקוע יתד נאמן מעבר לנהרי-כוש, מה תועיל לזה עבודתנו עתה?
גם החסידים שנחבאו במערות במלחמת אנטיוכוס ונשרפו שם מפני שלא יצאו לעמוד על נפשם, לא עשו כלום.
ודברים גדולים ונשגבים עשו אלה, אשר בכחות נאחדים ובחרף-נפש יצאו לישע עמם וארצם.
כל הימים אשר העם ברוב בנינו ורוב מנינו יעמוד מרחוק לא יועילו כל אספות קטני-הכח וכל שקלי העניים ותרומותיהם הפעוטות, ושום דבר לא יהיה לא רק בארץ הקברים, כי אם גם בארץ החמדה של פטפטנינו.
כי גם לארץ החמדה ההיא דרושים מיליונים רבים ועבודה תכופה ונמרצה.
אם יבין העם את מזורו, אם יתן את המיליונים הדרושים ויעבוד את העבודה הדרושה, – אז לא נצטרך לבקש לנו ארצות חדשות.
אז גם ארץ הקברים תהפך לארץ חיים, ארץ זבת חלב ודבש, וארץ הפראים – לארץ מלאה דעת ותבונה.
ואם כל כחה של התנועה תהיה, כאשר עד עתה, רק בשירים לאומיים, באספות רפי-הכח ובשקלי עניים יחידים, - אז כל ארץ שבעולם לא תוסיף תת כחה לנו.
על שלשה דברים העולם עומד: על הרצון, על הכסף ועל העבודה.
אם הם כאן – הכל כאן.
ולא ארץ-ישראל אשמה אם עד עתה אינה לנו.
ועוד טועים בעלי-הפנינים וחבריהם, בחשבם לשנות את סדרי העולם.
להקדים את השלטון להישוב.
הם אומרים: תנו לנו מקום למשול בו ואחרי כן ליסד שם מדינה.
ודברי-הימים אומרים: בתחלה עושים ישוב ואחר-כך מסדרים את עניני השלטון.
וגם לֶקח זה אנו לומדים מפעולות המכביים.
זרובבל, ואחריו עזרא ונחמיה עלו הם וחבריהם לארץ מלאה חשך וצלמות, ארץ צָרֵי יהודה ובנימין, ארץ זדון הפחות ועבדות פרס.
מעט-מעט התרחב הישוב, התרבה העם ובמשך הימים הביאוהו המכביים אל המנוחה השלמה.
ומעשי אבות סימן לבנים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.