מחשבה טובה עלתה על לב הסופר הידוע "בן-עמי “, להוציא בקובץ אחד את כל ספוריו ומאמריו (בלשון רוסית), שנדפסו בזמנים שונים, רובם במכה”ע “וואָסחאָד”. עתה יצא החלק הראשון מקובץ זה ¹, ובו שלשה ספורים: א) דרַמא קטנה. ב) בעל-תפלה. ג) ליל הושענא רבה. הראשון הוא הטוב שבשלשתם, ואולי גם הטוב שבכל ספורי המחבר.

הסופר המצוין הזה דרך אחת לו בכל ספוריו: הוא מעמיק לרדת עד תהום העניות והשפלות של בני עמו בארץ מולדתו, ושם מבקש ומוצא קוי-אור המשיבים את הנפש. הוא עצמו נולד וגדל בתוך העם הזה וכשמו הספרותי כן הוא, על כן מרגיש הוא בצערם של אחיו ומשתתף בצרתם, לא ברגשי חמלה של איש המתבונן מן החוץ על הנעשה בעולם זר לו, כי אם ברגשי אהבה של אח כואב העומד עמהם במחיצה אחת.

לפנים היה המחבר כותב לפעמים גם מאמרים, אך בעת האחרונה משך ידו מן הפובליציסטיקא לגמרי. ועל כן לא יפלא, כי בבואו עתה לכתוב הקדמה לספרו, לא יכול למשול ברוחו והשתמש במקרה הזה לשפוך לפני הקהל את הכעס העצור בלבו למראה חזיונות שונים בחיינו. וכה היתה ההקדמה למאמר קטן מלא תוכחה עזה וקשה – קשה אולי יתר על המדה הראויה, ביחוד בהקדמה לספורים; אך הדברים כשהם לעצמם כוללים הרבה אמת מרה ונאמרו בסגנון קצר וחד, חם ומחמם. והנני מרשה לעצמי לתרגם בזה מקצתם בשביל הקוראים שאינם שומעים רוסית.

המחבר מתחיל בדבר ספוריו ועובר אל החיים המתוארים בהם:

"מלאים עצב ויגון הם החיים האלה, מורכבים מצרות וסגופים. אבל המלחמה הקשה על פת לחם, ההולכת ומתגברת מיום ליום, לא המיתה את נשמת העם; זו עודנה חיה ועודנה מוכשרת להתרומם עד כל מרום ונשגב. בתחתית הנשמה הזאת עוד תיקד אש האידיאלים הלאומיים, עוד חיות התקוות הלאומיות – נחלתם הגדולה של הנביאים. וזה, רק זה בלבד, הוא קו-האור היחיד, אשר יגלה לעינינו בחיי היהדות – אור רוחני, אידיאלי. החיים האלה הם ים של צרות, ים אין-סוף ועטוף-חשכה, אשר ממעל לו, גבוהה גבוהה, יתנוצצו בתוך עב הענן, זעיר שם זעיר שם, כוכבי אור קטנים…

בעת שאנשים יחידים מן העם, או גם מפלגות שלמות, מוכנים תמיד “להסתגל” לתנאי החיים, וכדי להקל מעליהם משא חייהם מתגלגלים הם באשכנזים קיצוניים או בפולנים נלהבים וכו', הכל לפי הצורך, – הנה העם בכללו עודנו חי חיי עצמו ואינו דואג כלל למה שיאמרו הבריות ואינו מרבה חקר, אם קיומו טוב בעיני אחרים. אדרבא, הוא יודע ומבין היטב, כי קיומו אינו טוב בעיני אחרים, ודבר זה אולי עוד מוסיף אומץ לחפץ-הקיום שבו. כי האינסטינקט ההמוני נעלה הוא על כל התחכמות מכוונת למטרה ידועה, מפני שהוא, האינסטינקט, חזיון טבעי הוא, ששרשו עמוק בנפש, ולא דבר מלאכותי העשוי בכונה לצורך השעה.

הסופר העברי המקדיש כחו לעניני היהודים רגיל על הרוב לחשוב עצמו כסניגור לעמו. אחת היא, באיזה ענף מן הספרות הוא עובד – הסניגוריא היא בעיניו קודם לכל. ואפילו אם מדבר דבריו רק ליהודים בלבד, ואפילו אם כותב בלשון שאין העמים נזקקין לה כלל, למשל, בעברית, – גם אז עיני-רוחו אינן פוסקות מלהביט “אליהם”, אל שונאי ישראל הגלוים והנסתרים, וכמעט בכל שורה נראית כונה בולטת, להביא “אותם” לידי הכרה, להוכיח “להם”, להצדיק “לפניהם” לעורר “רחמיהם” וכו'.

לא אכחד, כי בלבי אני, כל אלו מיני סניגוריא, כל אלו מיני השתדלות “להוכיח” וכו' – עוררו תמיד רגש מר ומעציב מאד. אינני יודע דבר המשפיל כבודו של אדם יותר מזה, שהכל חושבים מאיזו סבה לנחוץ ללמד עליו זכות, להצדיקהו, כמעט לבקש סליחה על חפצו להתקיים…"

"יתמלאו נא היהודים עצמם אהבה אמתית לעם ישראל ולהיהדות – ובזה דיינו. לא מאת אחרים עלינו לצפות לישועה.

צפיתנו לחסדי אחרים תמיד, כריעתנו לפני שלחן זרים תמיד בעינים מיחלות לפירורים, ממיתה בנו כחותינו המוסריים, משחיתה תכונות נפשנו ונוטעת בנו הרבה מדות רעות ושפלות.

עזרתנו ותשועתנו – בנו בעצמנו. יכולים וצריכים אנו לעזור לעצמנו. ורק עזרה כזו, הבאה מבפנים, מוכשרת לחזק כחנו הרוחני והמוסרי, לרומם ערכנו בעיניו אנו ובעיני אחרים ולתת לנו “זכיות” שוות לאלו של שאר העמים.

רק אלו הזכיות הנותנות יכולת לעם לפַתח חפשי את רוחו העצמי על פי דרכו – רק הן הנה זכיות אמיתיות ורבות ערך. אבל מטבען של זכיות אלו – שאינן נתנות במתנה".

ואינן נקנות אף בשאר דרכים אלא אם כן מכיר העם את רוחו העצמי ורוצה בהתפתחותו על פי דרכו – צריך היה המחבר להוסיף…