© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

(מתוך “דבר” – 3 ביוני 1955)

אין הבעיה על עתידה של התפוצה היהודית, ייעוּדה ודרכה, יורדת מעל סדר יומה של העיתונות היהודית בעולם. הסכנות האורבות לישראל, שאינן סכנות ארעי, אך מחריפות אותה.

ב“טאָג-מאָרגנז’ורנאַל” קובל אחד הסופרים על מאמריו של העורך ד"ר ש. מרגושס (בעל טהור בלשון האנגלית):

“בשורה שלמה של מאמרים מבקש הוא – ואחרים ללמד זכות על ה”ציונות-של-שב-במקום“. אף חברי הוועד-הפועל הציוני, הטסים לקונגרסים ולישיבות בירושלים, פתחו במסע הטפה מחוּדש, כי אין לקוות – ואין צורך לקוות – שיהודי ארצות הברית יעלו לישראל”.

ומה טוען המנהיג הציוני, הסופר העורך מרגושס. כי “יהדות ארה”ב מקבלת ברצון את העול והמעמסה של שתי תרבויות, ואין כל סימנים לכך, כי אכן בדעתה להחליפם בחרות של מדינת ישראל".

שתי תרבויות? – שואל הכותב בתמיהה. הן אם המדובר בתרבות היהודית בשתי לשונותיה, הרי מעמדה בקיבוץ היהודי המונה כששה מיליון נפשות רופף ביותר. בדוחק מקיימים עצמם שני כתבי עת (“הדואר” ו“בִצָרון”), הוצאות הספרים והעיתונות ביידיש, ותרבותו היהודית של היהודי הממוצע בארצות הברית מתבטאת ב“יאָרצייט”, יזכור, קדיש, חגיגת בר-מצווה וכיו"ב. “האפשר לומר שירה, כאשר יהדות ארצות-הברית טובעת בים של עַם-הארצוּת?”

אולם גם הללו הטוענים, שאין ארצות-הברית גולה (כי אם תפוּצה) אינם תמימים כלל ועיקר. יודעים הם על הארגון היהודי “אנטי דיפאמיישן ליג”, המוציא מליונים להגן על יהודים מפני האנטישמיות ואפלייה לרעה – ארגון שאינו מצוי אצל אף מיעוט לאומי אחר באמריקה. הם לא שכחו את לינדברג וסנטור גיי, או את הכרזותיו המחוצפות של הופקינס, ראש “ידידי המזרח” המאַיים באנטישמיות, את ההתפרעויות מן הימים של ערב המלחמה האחרונה; ויודעים הם, כי במקרה של משבר צפויות סכנות שונות לישוב היהודי.

הכותב מוחה גם על השימוש הנפרץ בהגדרתה של מדינת ישראל כ“מקלט ליהודים נרדפים ומרכזה הרוחני של היהדות”. חסידי תפיסת התפוצות החלו בפתע לדגול בתורת אחד-העם… וכל זה כדי ללמד זכות על גִרסתם הציונית שפשטה את הרגל של מרגושס, קפלן, סמואל, רבידוביץ' וחבריהם, "אולם הציוני הנאמן יודע ומרגיש שבלי עלייה הוא לא מילא חובתו ותקוותו, שיום יבוא ויגבור את האינרציה; אבל אין הוא מחפש הצדקות ואינו נאחז באשליות ".

בטורו ב“טאָג” משבח ד"ר מרגושס את המחקר שפִרסם זה עתה סופר יהודי-אמריקאי אָטווּד, על עתיד יהדות ארצות הברית. מסקנותיו של המחקר אופטימיות לחלוטין על עתיד מעמדם של יהודי ארצות הברית מזה ועל עתיד יהדותם מזה. “הדת – מסכם הוא – וכן התרבות והחוש ההיסטורי – הם הם אשר יקיימו את יהודי אמריקה”.

אין להימנע מן ההרגשה, כי כל התיאוריות האופטימיות הללו אחת מטרתן – ללמד זכות על המשך הישיבה בגולה… גם של טובי הציונים.

טמיעה ביולוגית – בקו העליה

הקונגרס היהודי הקנדי פירסם זה עתה מספרים מאלפים על שיעור נשואי התערובת בקנדה: 1935–1926 – 5%; 1945–1936 – 8.1%; 1950–1946 – 9.1%; 1951 – 9.6%; 1952 – 11.1%; 1953- 12.1%.

העובדה הבולטת – קו הגידול העולה בהתמדה של נשואי-התערובת, אף שבעשור הראשון (1936–1929) היה הגידול סוער יותר. אולם ניתוח מעמיק יותר מגלה, כי בעשר השנים האחרונות מאז מלחמת העולם השנייה, נקלטו בקנדה למעלה מארבעים אלף מהגרים יהודים, רובם יוצאי מזרח-אירופה שומרי-דת (הקיבוץ היהודי בקנדה מניינו 225 אלף נפש, בקירוב). אין להניח, כי המהגרים החדשים הם הם שנתפסו לנשואי-תערובת. מכאן שאחוז נשואי-התערובת בקרב יהודי קנדה הותיקים גבוה יותר. ובעיקר בישובים הקטנים ולא בעיר הראשה – מונטריאול.

ביטאונו של הקונגרס היהודי סבור, כי המספרים דלעיל זורעים אור גם על המתרחש בישובי-יהודים אחרים, וביחוד במרכזים הנידחים. הוא מצטט מתוך “קהילה און פאָלק”- עלון איגוד הקהילות בארגנטינה, את הדוגמאות הבאות: “בראֶזיסטאֶנציאַ” ( Resistencia ), קהילה צעירה המונה 300 משפחות – נמנו 90 נשואי-תערובת. בויללה מריה ( Villa Maria ) – מגיע האחוז ל-40 מכלל התושבים היהודים".

בסמוי מן העין אך בהתמדה, מוסיפה תולעת הטמיעה הביולוגית לכרסם בגופנו הלאומי בירכתי התפוצות.

העיתונות הכּוּשית ולִקחה ליהודים

“יכול אדם להוציא שנותיו בניו-יורק, בה נימצא ריכוז הכושים הגדול בעולם, ולא לדעת על קיומה של עיתונות כושית. אפשר אף להקשות, מה צורך בעיתונות זו, מאחר שכל הכושים שומעים אנגלית?” – כך פותח מאמר ב“פאָרווערסט” על עיתונות הכושים בארה"ב.

דומה המצב – ממשיך העיתון – לזה הקיים בקרב האיטלקים, או היהודים. גם ביניהם רבים קוראיה של עיתונות אנגלית-כללית, אולם רבים מהם נזקקים גם לעיתון בלשון הלאומית שבה מייחדים מקום בעיקר לאינפורמציה ולבירור בעיות מיוחדות למיעוט הלאומי. קיים גם עיתון יומי כוּשי, אולם הטיפוסי והחשוב בכתבי העת שלהם הוא השבועון “אֶבּוני” ( Ebony - עץ-הַהוֹבנָה השחור) והוא כינוּיָם-לגנאי של הכוּשים בימי סחר-העבדים (מגמתו מעלה בזיכרון את היכרותם של יהודים בגרמניה ובפולין בשנות האימה: “נישא בגאון הטלאי הצהוב”). שבועון קל ומבדר הוא, אולם לידו יוצא לאור שנתון רב-משקל-וערך ותפוצתו אינה מבוטלת – מחצית המיליון טפסים (כ-12 מליון כושים באמריקה).

עם זאת – מציין "לראש הדף – פוקד את העיתונות הכושית הענפה תהליך-של-ירידה.

“רוצה הכושי להיות שווה לשאר האזרחים. לפני שלושים שנה היו עיתוניו גאים על כך, שכושי נתמנה מנהל-דואר, או שוטר בעיירה, או שנערה כושית זכתה בסטיפנדיה להשתלמות במוסיקה. אולם עתה, בעיות הציבור הכושי מורכבות יותר, מקיפות ומעמיקות יותר. עתה יש צורך בהתמודדות עם בעיות הזמן, דבר המחייב רמה גבוהה יותר ועורכים משכילים ובקיאים במצב. והוא הדין גם ביחס לעיתונות של שאר המיעוטים”.

הסופר מוסר, כי השבועון הנודע “אֶבּוֹנִי” קיפח לפני שנה כמאה אלף טפסים מתפוצתו במכירה בודדת. כה עשה העורך? קיצץ בסיפורי-סנסציה ובתמונות-עירום, התרכז בנושאים חיוניים המעסיקים את המוני הכושים – וכבש קוראים חדשים רבים.

אפשר וכאן טמון לקח לעיתונות היהודית בארצות הברית, הנלבטת בקשיי קיומה, ומבקשת לקיים את מעמדה בדרך ההסתגלות. שכן כושר-התחרותהּ בעיתונות הכללית מוגבל מראש, וידיעות כלליות ואף דברי-סנסציה מזומנים לקורא היהודי יותר באכסניות לא-יהודיות. ו“פאָרווערסט” מסכם: “לא עברה שעתה של העיתונות הכושית ולא בטל הצורך החיוני בה”.

ספרים עבריים בשפע – ואין דורש

כותב מורה וסופר ותיק (“עֶבד לעברית”) כדניאל פרסקי ב“הדואר”, כי אף הדגולים שבחניכי מוסדות-ההוראָה היהודיים באמריקה כמעט ואינם נזקקים לספר עברי. “צער בעלי-חיים של הספריות הענקיות המלאות כל טוב שבבתי-המדרש למורים והאחרות, שכמעט אין איש נהנה מהן”. ומה ערך למאמצים להקנות את הלשון, אם אין נזקקים לספר?

“קראתי באוזני המשובחים שבתלמידים מאמרים ראשיים וחדשות בעיתונים עבריים יומיים ממדינת ישראל (“אומר”, “דבר”, “הארץ”, “הבוקר” ועוד). התלמידים התרשמו גם רשמו את כל המלים והביטויים הנדירים והחדשים וכתבו עליהם משפטים מוצלחים. – וזכרו את אלה בשיעור הבא, אף ענו כהלכה בשעת הבחינות. אבל תוּ לא. אחר-כך נמוגו כל המלים והביטויים האלה כהימוג עשן. עד כמה שאנו מפטמים אותם בחומר לשוני חדש – לרוב, יישכח כעבור זמן-מה מאין שימוש וחזרה בקריאָה מתמידה וקבועה”.

ודאי, ההסבר כנתון על היד והוא נעוץ בתנאי המציאות: בית-הספר האנגלי, הכללי, חשוב יותר – זו שאלת העתיד והחיים של התלמידים – “ממש כמו בית-הספר העברי במדינת ישראל”, מעיר פרסקי; ואילו בית-הספר העברי – אלה הם “מותרות”, כדי להניח דעת ההורים הדואגים ליהדותם של בניהם.

עם זאת סביר הוא, כי יש לעשות כל האפשר, כדי ליצור הרגלי-קריאה “לפחות בקרב חניכינוּ יחידי-הסגולה, המוּעטים והנבחרים”. אין גם לזלזל במעט הניתן לתלמידים בבתי-הספר היהודיים, וביחוד בשדה הלשון “שהשפעתה לא תימחה לנצח מנִשׁמתו של הדור הבא אחרינו”.

גנזי שואה

ב“ידיעות פון ייוו”א" – ביטאון של המכון המדעי היהודי בניו-יורק, מסופר, בין היתר, על המשך פעולתו של המוסד בכינוס התעודות ההיסטוריות לתקופת השואה.

לחומר הרב ורב-הערך שכבר נאגד (חלקו פורסם, חלקו שימש לעבודות מחקר), נוספו זה מקרוב: יומניו של האנס פראנק, מושלה הנאצי של פולין בשנות 1945–1939; תעודות צבאיות של גנרל יודל, ראש המטה של הצבא הנאצי, ובו פרקים שלמים הנוגעים ליהודים; תעודות רבות מגנזיו של הימלר.

הוכן ספר-עזר ביבליאוגרפי ובו 50 אלף ערכים. כן ריכז ייוו“א חומר רב על הקהילות המושמדות שיועמד לרשות החוקרים. מסתיים מיונם של הארכיון והספרייה של ייוו”א וילנה, ששוכנו בניו-יורק.

ייוו"א מכין עתה מחקר מקיף וממצה על תולדות תנועת הפועלים היהודית בארצות-הברית.

לשובו של שליח

בתום שנתיים לשרותו בשגרירות ישראל בבואנוס-איירס חוזר בימים אלה לישראל ד"ר בנימין אליאב.

בעיתונות היהודית בארגנטינה לגווניה פורסמו דברי הערכה על פעולתו, על סגולותיו, על יחס הכבוד שקנה לעצמו בציבור. תחילת פעולתו כממונה על ענייני העיתונות וההסברה ולימים - מזכיר ראשון וקונסול של ישראל. אולם זולת פעולתו הדיפלומטית הישירה בקיום יחסים עם שלטונות ארגנטינה ובטיפוחם, השכיל בהידוק הקשרים עם היישוב היהודי. בהופעותיו בעל-פה באספות ובכינוסים וכן בכתב הרים את כבוד ישראל. חולית-קשר נאמנה היה בין ישראל המדינה לבין ישראל התפוצה, ותמצית שליחותו ראה בחיזוק הגשר בין העם למולדתו, לתרבוּתו, למערכות עתידו.

בעיר הבירה הארגנטינית ובערי השדה ובארצות הסמוכות, נשא את דְברה של ישראל, ונטע אהבה ונאמנות אליה וחרדה לגורלה – בה צפון גורל האומה. ואכן ברוב ידידות והערכה זכה, הן בנציגות ישראל עצמה והן באוכלוסיה היהודית בארצות דרום אמריקה.

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.