© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.
הכרזת “שנת השולחן-ערוך” במלאת ארבע מאות שנה להדפסת המהדורה הראשונה של ספר זה בוונציה, היא דבר בעיתו.
ה“שולחן ערוך” נדפס ארבע מאות שנה בערך לאחר הופעתו של “משנה תורה”, או “היד החזקה” להרמב"ם, שאף הוא ביקש בשעתו ליתן בידי האומה ספר-מכלול של ההלכה הפסוקה מן המשנה ועד ימיו. וכך כתב בהקדמתו: "לפיכך קראתי שם חיבור זה “משנה תורה” – לפי שאדם קורא בתורה-שבכתב תחילה ואחר כך קורא בזה ויודע ממנו תורה שבעל-פה כולה, ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם ".
לעיני ר' יוסף קארו היה מפעלו של הרמב“ם, שהצריך” לדעתו, חידוש ושינוי בטעם דורו. הלא כך אמר בהקדמתו לפירושו “כסף משנה” על “היד החזקה” לרמב“ם: “מי כמוהו מורה בלשון קצר וצח כלשון המשנה, והדורות הבאים קצרה ידם להבין דבריו ומלירד לעומק אמרותיו”. על כן חיבר את ה”שולחן ערוך“. ובעוד ש”משנה תורה" הוא ספר, המיועד לתלמידי חכמים, לפוסקים ולמורי-הוראה, מיועד השולחן-ערוך ל“תלמידים קטנים” להמוני העם, שאינם לנים באהלה של הלכה, למען ידעו כיצד להתנהג בכל עת ובכל שעה ולקיים את המצוות הקלות והחמורות בלא טעות וסלף.
שני הספרים עוררו מחלוקת גדולה בישראל, וביותר הבעיר ספרו של הרמב“ם תבערה גדולה, הן לפי הסמל, שכן גדלה מאד אש-המריבה, והן לפי הפשט, שכן ספריו הועלו על המוקד ממש. אף השולחן-ערוך לא נתקבל בתפוצות לאלתר. אולם אם ה”השגות" של הראב“ד למשנת הרמב”ם נכתבו בעט-ברזל, כביכול, והושמעו בקול נוזף ומקנטר ופוגע ולא הרבו שלום בישראל, הרי הערותיו של ר' משה איסרליש (הרמ"א) וערעוריו, שנאמרו בלשון רכה ובענווה וכונו בניחותא בשם “הגהות”, הוסיפו נופך למשקלו של ה“שולחן ערוך”. שינויי-הגירסא שלו ביחס לכמה וכמה מנהגים והלכות שובצו באותיות רש“י זעירות ובחן רב בתוך הפנים של ר' יוסף קארו. היתה זאת מעין “אופוזיציה של הוד מלכותו”, שלא גרעה מסמכותו של השולחן-ערוך ומחברו, אלא חיזקה אותה. ה”הגהות“, המכילות גם השגות וערעורים יסודיים, נעשו חלק מגופו של הספר, ואולי דוקא משום כך הוא נתפשט כמעט בכל התפוצות ונעשה ספר-עם במלוא מובן המלה. ובמידה שהיתה מחלוקת-הפוסקים, היא נתיישבה כך: הספרדים הכריעו לצד יוסף קארו והאשכנזים לצד הרמ”א, ואף רמז מצאו לכך: הספרדים אמרו על יוסף קארו את הכתוב על יוסף הצדיק: “וכל אשר הוא עושה ה' מצליח בידו”, ואילו האשכנזים הסתמכו על פסוק אחר: “ובני ישראל יוצאים ביד רמה” (רמ"א)…
הדוּר נאה ספר זה. מחברו היה אדריכל גדול. מבחינת תפארת בנינו איננו נופל מהמשנה ומן “היד החזקה”. ר' יוסף קארו צבר את כל המנהגים, המידות, ההלכות והפסיקות, שהיו רווחים בכל הדורות עד סוף ימיו, ויצק לתוכם מין חיוניות, שנשתמרה בהם עד ימינו. עונג הוא לקרוא בספר זה, כשלשונו חיה, מדוייקת, בלי חסר ויתיר, מתוך הרגשת אחריות לכל מלה. ניתנה הרשות לומר, שהשולחן-ערוך חיזק את האמונה באפשרותה של תחית הלשון, שכן הוא טיפל בגדולות ובזוטות של חיי יום יום וקרא שמות עבריים לתשמישי קדושה ולעצמים של חול, לעניני שמים ולעסקי מטבח. זה היה ספר, שהורה לכל אדם בישראל כיצד לנהוג מהשכמת הבוקר ועד שכבו לישון, ואף בשעת שנתו וחלומו. לית רגע דפנוי מניה. לידה וקבורה, חגים וחול, שמחה ואבילות, משא ומתן ותלמוד תורה, רשות היחיד ורשות הרבים, עבירות ותשובה, חרטה וכפרה וכיוצא בהם – כולם מפורטים ומנויים בכובד-ראש תוך אמונה תמה ונלהבת, שזה כל האדם ואשרי מי שמקיים את אלה.
אם יש משמעות למושג “תודעה יהודית”, הרי היא מקופלת בשולחן-ערוך זה. מתוכו נשקפים פניה המאירות של האומה, של שכינתא בגלותא, של קומתה המוסרית וחרדתה לקיום הלאומי ולאחדות העם. וכורח הוא, שדורנו ידע אוצר מנהגים זה של עמנו, דפוסי חייו ומטבעות מחשבתו, מקור כוחו וחיוניותו.
ברם, כל מי שמעלה על דעתו, ששנת השולחן-ערוך ניתנה, כדי להנהיג את כל הכתוב בחיינו ולהשליטו ביד חזקה כחוקים בחברתנו ובמדינתנו, לא זו בלבד שהוא טועה, אלא הוא אף ישיג את ההיפך מן המכוון ומן הנשאף. מפני שנשתנו התנאים והמושגים וארחות החיים עכשיו, פקע עלינו עולו של ה“שולחן-ערוך”. ואין לראות בהבלטת פקיעה זו אפיקורסות לתיאבון או להכעיס. זוהי תולדה מחוייבת המציאות, ששום שופרות לא ישנוה. השופרות רק מבלבלים את התוקעים עצמם.
השולחן-ערוך הוא אחד הנכסים הנכבדים במורשת האומה, בו נשתקף ההווי הדתי והחברתי שלה. אצורים בו פניני מחשבה ומוסר, כללי חיים ושאיפות נעלות. הללו היו פרי הדורות ההם, שהלמו את זמנם. עכשיו רוקמת לה האומה טלית חדשה ומסכת-חיים אחרת במדינתה המחודשת. במסכת זו צריכים להיכלל כל הטוב והחיוני שבערכי העבר, העולים בקנה אחד עם הרגשתם המוסרית, החברתית והאסתטית של בני דורנו. שכן התפקידים השונים של העם מחייבים גם היתרים ואיסורים אחרים, מצוות-עשה ומצוות-לא-תעשה אחרות. אין בכך, חלילה כל זלזול בהיסטוריה ולא פגיעה בהוד העבר. אדרבה, דוקא שירת קרנה של האומה וחרדה לאחדותה העתידה, מחייבות מזיגת תוכן חדש לתוך חיי היהדות ותרגום קניני העבר לשפת הדור.
יש להפיץ בקרב העם את ידיעת “השולחן ערוך” וספרים כיוצא בו בחינת תלמוד תורה לשמו. מי שירצה לקיים את הכתוב בו יקיים, והשאר יעיינו בו, כדי לשאוב מתוכו דעת העם, חיבת עברו וכיבוד ערכיו, וכדי להיות חוליה חדשה של בנים ונכדים בשלשלת האבות.
© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.
-
נדפס ב“הפועל הצעיר”, גליון 34, ב' באייר תשכ"ה, 4 במאי 1965. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות