אין מנוס ואין מפלט בגלות – מפני הגלות.
הן שחוק יעשו להם המוֹנים אותנו ואומרים: “אתם, הציונים, שוללים את הגלות, לבכם נתון אל אשר מעבר להוה ואת ההוה עצמו אתם מבטלים”.
פְרַזָה ריקה. וכי בן-חורים הוא האדם “לבטל” את ההוה? וכי אפשר לו לאדם, הנתון בצרה ובשביה, “לבטל” את הצרה והשביה? וכי אפשר לעם גולה “לבטל” את גלותו? להגאל מן הגלות – אולי אפשר. לבטל את הגלות אי-אפשר.
“אתם, הציונים, מבטלים את הגלות”. מה צורך יש להם, ל“מחבבי”-הגלות, במשחק-מלים זה, בפראזה ריקה זו? – ההבדל הגדול שבינינו ובינם הוא, שהם השלימו עם הגלות, שהם מרמים את עצמם, – אחת היא אם בכונה או מחוסר-בינה, – ונדמה להם, שיש בידם לפנות לנו בתוך הגלות עצמה פינה, שתהא כלה שלנו, שבה יהיה היהודי שלם ומהותו שלמה. ואנו אין אנו רוצים, אין אנו יכולים לרמות את עצמנו, אין אנו רוצים ואין אנו יכולים להשלים עם הגלות. כי על-כן אנו יודעים, שבגלות אי-אפשר לפנות לנו פינה כזו, שבגלות אי-אפשר שתפסק השניות, הקורעת את נפשנו קרעים-קרעים, כי על-כן אנו יודעים שבגלות אין מנוס ואין מפלט – מפני הגלות.
הרי דוגמא בהירה.
הפרופ' זליגמן, אחד מחשובי היהדות האמריקנית, הביע זה עתה את דעתו על חומרי הכניסה בדברים האלה: “כל ארץ וארץ צריכה לפתור שאלת-הכניסה לפי הבנתה. ארצות-הברית אינן מוכנות עדיין לסגור לגמרי את שעריהן בפני הנודדים. עדיין אנו צריכים לפועלים בנפות-המערב. כל-זמן שיש לנו צורך באנשים אין לנו להטיל חומרות על הנודדים. אי-אפשר לדון את שאלת-הכניסה על-פי הוראותיה של תורת-האדם בלבד. כל-זמן שהיתה לנו אדמה שוממה במדה מרובה היתה נדיבות-הלב מותרת לנו ואפשר היה לנו להכניס נודדים המונים-המונים. עכשו מתחילות הפרובלימות גם בארצנו ושוב אין נדיבות-הלב מותרת לנו. אי-אפשר לה לאמריקה שתֵעָשה מקלט לכל הפסולת, שאירופה מקיאה מתוכה. ברבות-הימים נהיה מוכרחים לסגור את שערינו בפני הנודדים לגמרי. כשתגיע השעה לכך, לא עלינו תהיה החובה לדאג לגורלם של הנודדים”…
בשעה שה' נאַגל, מיניסטר המסחר באמריקה, שלרשותו מסורים גם עניני האימיגרציה, אומר, שכל-זמן שטֶקסַס תהיה צריכה לעובדים ולפועלים לא תתן הממשלה מכשולים לפני הנודדים, העולים לשם, ומכיון שישתנה שם המצב ישתנה גם יחס הממשלה לנודדים, – בשעה שהוא אומר כך אנו מרגישים, כי דבריו נאמרו במנוחה שלמה, בלב שלם, כי אין בו שום הרהורים גנוזים, שהוא מבקש אמתלא להם להשתיקם מעליו. לא כן הפרופ' זליגמן, “העומד מצד אמריקה”. הוא מוכרח להוסיף לדבריו גם הוספה זו: “יציאת היהודים מרוסיה אינה מועילה כלל. מביאה היא טובה לעניים האביונים, הבאים לכאן, אבל אין היא מביאה תועלת ליהודים, הנשארים שם. ואם ליהודי-רוסיה לא נתנה היציאה כלום, הרי העליה לאמריקה הולידה כאן שאלת-היהודים. אני רואה מראש, שבדור הבא עתידה שאלת-היהודים שתפרוץ כאן בכל תוקף. כניסת היהודים בהמון סופה שהיא מולידה שנאה ליהודים”.
אמנם יש אשר נראה גם “שלמות גלותית”, מנוחת-לב גמורה. שמואל גומפרס, נשיא ברית האגודות של הפועלים האמריקנים פרסם לפני ימים מעטים מאמר, שבו הוא חוזר על הצורך לעצור בעד הכניסה ולדקדק בכל החומרות, כפי מה שהחליטה ועידת הפועלים בנובמבר 1910, והוא אומר: “הגיעה השעה, כי נפקח את עינינו. טוב הדבר, כי הקיצה דעת הקהל ונתעוררה שאלת-הכניסה. עכשו אנו חיבים לעשות את התלוי בנו. נדאג לכך, שהמלחמה תהיה קצרה ומכרעת. כל אחור מצד מחוקקינו יוסיף כח לשונא”… אבל מי יודע, כמה לילות-נדודים מנה לו גם גומפרס, שיהודי הוא, בסתר חדר-עבודתו קודם שכתב ולאחר שכתב מה שכתב? מי יודע, כמה אמתלאות המציא גם הוא להשתיק מעליו את ההרהורים הגנוזים, הטורדים?
הן אם נבדוק בכל הזליגמאנים והגומפרסים, האמריקנים “הגמורים”, ובני-טפוסם, הפולנים, הגרמנים, הצרפתים “הגמורים” וכו', נמצא שגם הם מ“מחייבי-הגלות” הם, אלא שאיש איש מהם מחייב לא את הגלות סתם, כי-אם זו שבארצו “שלו”. ואולם השניות הארורה, הכוססת את הלב שלא מדעת בעליה, יש שהיא זונקת פתאם ממחבואה שלא מרצון בעליה. כשנתאספו לפני זמן מועט כל ה“גמורים” הללו בניו-יורק ודנו בשאלת-הכניסה נזרקו מפיהם פתאם דברים על עניו ויסוריו של העם העברי, המאחה גם את “הרוסים” וגם את “האמריקנים” ואותה שעה נשכחו להם עניניהם של אמריקה והעם האמריקני. ויש מוסיפים, של“גמוּר” אחד אירעה באותו מעמד גם תקלה: לא יכול להתאפק ובפני כל עם ועדה נתן בבכי קולו…
זוהי השניות שבגלות וממנה אין מנוס.
העולם 1911
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.