© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.
כשאתה תוהה על דמותו רבת-הגילויים של נחום סוקולוב המנהיג, הדיפלומט, הסופר, העיתונאי, החוקר וההיסטוריון הציוני – הנך תמה לרבגווניות זו. אתה מחפּשׂ בספרוּת אמן שיהא ראוּי למתן-דמוּת זו ובסוף… הנך מעלה שלא מדעת את שם אמן-הדיוקנאות הגדול, הפורטרטיסטן המובהק שאיננו עוד עמנו – את בעל ה“אישים”. אכן, בשלושת כרכי “האישים”, זו היצירה המושלמת ביותר של סוקולוב, יש לבקש את דמות-דיוקנו. עברו עשר שנים מאז נסתלק הנ"ס, ועד היום טרם כונסה מרבית יצירתו וטרם ניתנה לו הערכה מקיפה וממצה. אולם אם אמן-דיוקנאות גדול, בקנה מידה של קרליל, אמרסון או הארדן, איננו שוקד רק על דיוק אובייקטיבי, אלא יוצר מבפנים, צר צורות וחוצב דמויות מהרהורי לבו, מתוך מצפוּנו האמנותי – הרי באספי-דמויות אלה גנוזה בין השיטין, בקיפולי המלים והמחשבות – גם דמות-עצמו של האמן. ומבחינה זו “ספר האישים” הוא כעין אוטוביוגרפיה בלתי-כתובה של סוקולוב ומפתח-זהב לסגור-לבו ורוחו.
גם עצם בחירת הנושא “אישים” יש בו משוּם גילוי קו-אופייני באישיותו. ה“אישים” לא נכתבו בבת-אחת וברציפות, אלא העסיקו את רוחו שנים רבות. סוקולוב ההיסטוריון, שהעשיר את תולדות הציונות בשני ספרי מופת, שרחש חיבה יתרה לבעיות ההיסטוריות, ידע גם להעריך את החשיבות המכרעת של הכוחות החברתיים האובייקטיביים הנאבקים בהיסטוריה, ואף-על-פי-כן החשיב גם את היחידים, את הגיבורים השוקדים ומנצחים בצינעה או בסתר על משחק הכוחות המתנגשים והמנצלים או מביימים אותם לפי רוחם ורצונם. סוקולוב העריך מאוד את היחידים, את עדת-הגיבורים, את האריסטוקרטיה הרוחנית.
כי סוקולוב עצמו היה אריסטוקרט, לא במובן גזעי או מעמדי, אלא במובנו הרוחני. הוא היה כולו פולחן רוח, נבחרות, בוז לקטני-נפש, להדיוטות קופצים בראש. היה בו משום אדנות ורחבות-נפש. אריסטוקרטיות זו לא היתה ניגוד לעממיות. להיפך, שרשיה ינקו מלשד הרחוב היהודי, מפלוצק, מסימטאות ורשה. איש לא שר כמוהו – אף בימי אבלות וקדרות אלה – את הוד ורשה הישנה, את פאר זביטקובר וטעמערל, את זיו הגיטו היהודי. “האידיש” העסיסית של סוקולוב, ה,פשט’ל" הלמדני, החידוד השנון שלו היו ספוגים מסורת-דורות ועממיות שרשית. אולם הוא שנא את הבטלנות, את קטנות-המוחין, את ההתרברבות התפלה והקולנית.
סוקולוב התנגד בתחילה לחיבת-ציון. התנגדות זו לא נבעה ממקור רעיוני בלבד. חסיד נלהב של “השכלה” עברית, יפה-רוח מושרש בתרבות כל-אנושית, לא מצא סיפוק בלאומיות של דונם ועֵז; וכשהשמיע פינסקר את “האבטואמנסיפציה” שלו, פגשה סוקולוב בחיוך של פיקח שאינו מאמין ב“גמל מעופף”. אולם התנגדותו נבעה גם מתוך יחס ביטול לכמה מראשי התנועה – לשפ"ר, לילינבלום ואחרים, שלא משכו את לבו בהופעתם האישית. רק כשהופיע הרצל, האריסטוקרט הרוחני המורם מעם, ננהה סוקולוב אחרי הציונות המדינית.
אדנותו של סוקולוב נתבטלה גם בבדילותו, בבידוד עצמו. הוא לא נצטרף ל“פרקציה הדמוקרטית”. הוא לא הלך עם “ציוני ציון”. הוא לא נתיידד עם פרישמן ופרץ, אם כי היו קרובים לו לא בפולניותם, אלא גם ביחסם השלילי לחיבת-ציון; התנגד לאחד-העם, אם כי היה איש-התרבות השרשית. הלך בדד.
ועוד קו אופייני לאצילות-נפשו – ירושת דורות של גאונים ורבנים: אהבת השלום. הוא היה אוהב-שלום ורודף-שלום וראה בו את הכלי היחיד המביא ברכה לישראל ולציונות. הוא בעצם לא נלחם אף פעם ביריביו הפוליטיים, לא נמנה עם שום אופוזיציה מאורגנת. יוצאת מן הכלל היתה מלחמתו בוולפסון, נשיא ההסתדרות הציונית. במלחמתו זו בשיטה “המסחרית” של הנשיא, היה גם משהו מבוז אריסטוקרטי של תלמיד-חכם לנחות-דרגה רוחני.
באישיותו של סוקולוב תפס מקום בראש העתונאי. הפובליציסטן שבו. סוקולוב הוא ששם את כתר המלכות השביעית על ראש העתונות העברית, שהיתה עד בואו בשפל המדרגה. שנת תרמ“ד, בה הופיע הכרך הראשון של “האסיף”, הוא תאריך ראשיתה של תקופת “מאספים” שניה אחרי זו של חבורת-מנדלסון. “האסיף” הוא שסלל נתיב ל”כנסת ישראל" של שפ“ר, “להכרם” של אלעזר אטלס, לכרכי “אוצר הספרות” רבי-הכמות של שאלתיאל גרבר, ל”אשכול" של פוקס וגינציג. “האסיף” הוא שאסף הגורנה את תבואת טובי-סופרי-הדור, החל מראשוני המשכילים, קלמן שולמן, יעקב רייפמן ושמואל יוסף פין וגמור בדויד כהנא, דויד קויפמן ושמעון ברנפלד, החל משירת נפתלי זאב טור ואהרן אליהו פומפיאנסקי וכלה בשירי מאנה, קונסטנטין שפירא ויל"ג ובסיפוּרי פרץ ופרישמן ושלום-עליכם. “האסיף” הוא שנתן ללשון העברית – למרות דלותה המילולית וכובד המליצה שהעיק עליה – תעודת לשון תרבותית, הראויה ועשויה לספק את צרכיו האנושיים והלאומיים של העם היהודי.
ול“אסיף” היתה גם תכנית, אותה התכנית, שחוץ מכיווּנה הציוני לא נשתנתה בעצם עד יום מותו של סוקולוב. כמו פרישמן, שנכנס לביקורת הספרותית העברית בקריאת-“בראשית” שלילית “תוהו ובוהו”, כך נכנס סוקולוב לפובליציסטיקה העברית בקריאת-“בראשית” חיובית: “יהי אור!”. זה לעג, הצליף, התקיף את התוהו-ובוהו של הספרות הבטלנית, וזה – ביאר, פירש, הסביר, הפיץ אור במחשכי החיים והתרבות. דרכו היתה: “לצרף, לברר וללבן” (כותרת מאמרו בכרך ב' של “האסיף”), וביתר דיוק: “רוח אהבת התורה והמדע, רוח שאוף והלוך קדימה, מבלי נדח גרזן על אלוני-קדומים אשר בצילם אנו חוסים זה שנות אלפים, רוח ביקורת מתונה בלי פריצות וזדון ורוח שלום והתרוממות והתנשאות מעל שפלות ריבי הכיתות אל מרום נקודת הכלל. זוהי שיטתנו אשר במעוזה נחזיק. כנס על הגבעה הצגנוהו ב’האסיף' להורות נתיבו ומטרתו”.
למעלה מששים שנה התנוסס והתנופף הנס הזה על גבעות-חיינו לפי הרוּח שסוקולוב קבע את כיווּנה עוד בתרמ"ד.
סוקולוב היה עתונאי-פובליציסטן במובן הנעלה של המלה. מעולם לא התעטף בתגא של פילוסוף או איש-מדע, אם כי העשיר ספרותנו והיפרה מחשבתנו במחקרים מדעיים חשובים. סוקולוב היה ביצירתו, במחשבתו, במדיניותו איש-הסינקרטיזם המובהק. עתונאי רחב-אפקים, חובק זרועות עולם וחסר-הרגל של ריכוז וצמצום מדעי הנקנה על-ידי השכלה אקדמית, שבר כל מסגרת של שיטתיות, של משמעת-מחשבתית. מכאן – הרחבות חסרת-הגבול המגיעה אצלו בשל ליקוי החוש האדריכלי לידי הפקרות; מכאן הסטיות הספרותיות, הנטיה ל“סיפור בתוך סיפור”, הפזרנות והבזבזנות בניבים, באומונימים, ובסלסולי-לשון; מכאן גם ערבוב הסגנונות התנכ“י, התלמודי-מדרשי והמודרני, גיבוב ארכאיזמים וחידושי-לשון. הז’ורנליזם שלו היה ספוּג ביסודו רוּח-”השכלה“. כאן, ב”השכלה" הציונית המודרנית מצא שדה טבעי לגילוי תכוּנות רוחו, לאירופיות שלו, למוחו ולזכרונו האנציקלופדיים, ללמדנותו הכבירה, לפוליגלוטיות שלו, לעשירות לשונו, להומור ולחריפות שלו. עד כמה האדיר סוקולוב את העתונאוּת והעלה את ערכה תעיד העוּבדה, שממנה הוּא בא למחקר מדעי. מכתיבת מאמר בודד על שפּינוזה, הגיע על-ידי המשכים והמשכי-המשכים למחקר היסטורי (“ברוך שפינוזה וזמנו”) בן 434 עמוד. מאמר מקרי בודד בשביל “הדואר” האמריקני היה לספר “האני הקיבוצי”. הז’ורנליזם איפשר לו לשמש את התקופה, להיענות לכל תביעותיה, לצרף, לברר וללבן את בעיות האנושות והיהדוּת לשעה ולדורות.
סוקולוב היה כעין מוסד בפני עצמו, מין תזמורת רבת-כלים, שכל אחד מנגן ניגונו המיוחד וכולם מצטרפים למנגינת-תרבות אדירה. הן מלבד הספרים שנמנו לעיל ואחרים שלא נמנו (“מצוקי ארץ”, “שנאת עולם לעם עולם”, “למרנן ורבנן”, “תוכן הציונות”, “נעורי-הנשר” ועוד) שר שירים בחרוזים ובפרוזה, כתב סיפורים, רשמי-מסע, מסות ביקורתיות, כתב אלפי מאמרים שלא ייספרו מרוב, ערך עתונים וקבצים, תירגם ספרי-מדע, הרצה בכל הקונגרסים הציוניים, נאם ודרש במאות ועידות וכינוסים, חלם על אינציקלופדיה כללית עברית, על לכּסיקון גיאוגרפי ציוני וטיפל במילון עברי מחודש, שלא זכה לראותו מודפס – וכל זאת מתוך אינטנסיביות מופלאה, מתוך התמדה ומרץ שלא ייאמנו. כל זה מצטרף לחשבון של יצירה תרבותית בונה ומחנכת, יצירה הצריכה עיון ומיון.
עם עלייתו למרום המנהיגות הציונית השתיק סוקולוב בלבו את קול העתונאי והפובליציסטן. אמנם מזמן לזמן היה מתעורר, וביחוד בתורתו שבעל-פה, יצרו הז’ורנליסטי הבלום. ואולם מעמדו בהנהגת התנועה גזל ממנו את חופש הדיבור. תכונותיו האישיות הכשירו אותו ביותר לפוליטיקה הציונית החיצונית ולשרותה הדליקטי ביותר – הדיפלומטיה. סוקולוב, ברוך-זהירות ומתינות, ברק-אירופיות ותבונה, מוציא “ספר-אישים” חדש; האישים הם – בלפור, סייקס ופיקו, קלמנסו, האפיפיור בנדיקט, בוזלי, פישון, סונינו, ברטיאנו, סקרשינסקי. לא כאן המקום להעריך את ההישגים המדיניים של וייצמן וסוקולוב בתקופת מלחמת-העולם הראשונה. ודאי הכריעו כאן מסיבות הזמן הפוליטיות ואולם כבדות-ערך היו גם התכונות האישיות של ראשי-המדיניות הציונית. השגת הסכמת צרפת לשינוי גבולות-הצפון בניגוד לחוזה סייקס-פיקו, השגת יחס-רצון מהואתיקן לשאיפות הציונים ואפילו קבלת הצהרתו של סקרשינסקי – יש לזקפן על חשבון התרבות המדינית והקסם האישי של סוקולוב.
אולם בה במידה שהיה בן-בית באוירת הפוליטיקה החיצונית בתקופה ההיא, היה נטול אקטיביות יוזמת, תוססת, כובשת-דרכים ולבבות באקלימה הלוהט של הפוליטיקה הציונית הפנימית. כאן המשיך את קו-השמרנות שהיה נטוע מאז בלבו, קו המתינות והפשרנות, קו ההימנעות מסכנות ומשגיאות גם יחד. הן אפילו בתקופת אוגנדה לא היה מאומרי-ההן ולא מאומרי-הלאו. סוקולוב אף פעם לא התרגש, לא התרגז, לא התלהב. רק פעם-אחת יצא מכליו – בימי “הספר-הלבן” של פספילד. את עמדתו של סוקולוב אפשר היה תמיד לדעת מראש, כמעט ללא טעות. סגנונו המדיני היה ההיפך הגמור לסגנוננו הספרותי, גדוש-ההברקות והאימפרוביזציות המילוליות והרעיוניות.
סוקולוב סימל בעיני כל המפלגות והזרמים את הרוממות של התנועה ותפארתה. בחבר-המיניסטרים הציוני היה כעין שומר-החותם של הציונות הסינתיטית. הוא מילא תפקיד חיוני כרודף-שלום, כשומר אחדות-ההסתדרות. הוא היה היחיד, שהיה רשאי להזהיר, להוכיח, לעקוץ עקיצה היסטורית: “על דאפרקצת – יפרקצוך, וסוף מפרקציך יפרוקצון”… הוא היה היחיד שלא הושמץ, שלא נעפר בעפר, זכה ליחס-כבוד כתלמיד-חכם, כבעל-אשכולות, ככהן גדול בהיכל-תרבותנו.
תש"ו
© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.