דברים בויכוח באסיפה העשירית של הועד הזמני, ד‘-ו’ באדר תר"פ

אני רק אורח פה, ואין לי רשות להביע את דעתי. בכל זאת חושב אני, שכל הנמצאים באיזור הצרפתי צריכים לשוב לארץ ישראל. אסביר לכם את טעמי. לרמות את עצמי אין אני רוצה, כמו שזה עושים פה אנשים אחרים. פה אמרו: נלך לעבוד שמה – ורק לשם עבודה ולא לשם הגנה. טבנקין הרס את התיאוריה הזאת. אני רוצה להרוס את האילוּזיה השניה: שאפשר רק לעבוד, ולא להלחם. החבר ֹשֶר נהרג בזמן העבודה. כשאני כתבתי את מאמרי על-דבר הגליל העליון, שמעתי שמספר המגינים צריך להיות כ-200 איש. אני אמרתי אז ואומר גם עכשיו, שבמאתים איש לא נוכל לעמוד על אדמתנו. יש סכנה שלא יהרגו, כי אם יפשיטו אותם, לא ישאירו עליהם כלום, וישלחו אותם בחזרה; וזה יהיה מגוחך. עכשיו מדברים על מספר של 500. אבל לערבים יש הרבה מאד נשק, וב-500 איש לא נוכל לעמוד נגדם. אפילו בצבא מאורגן כ-40 אחוזים מהאנשים עסוקים בהובלה, ואנו בשביל ההובלה נצטרך לתת הרבה יותר אנשים.

אני עשיתי פה חשבון קטן בכמה צריכה לעלות לנוההגנה, כי אנשים בלי נשק אי-אפשר להחזיק, ולקנות נשק זה יעלה בהרבה מאד כסף ובקשיש. ומאין תקחו את כל הכסף הדרוש? נניח שנשלח טלגרמות לאמריקה, ובכל זאת אין אני רואה את היכולת להשיג את הסכומים הענקיים הדרושים.

ועכשיו הצד הפוליטי של הענין הזה. אנחנו כל הזמן דורשים, כי ממשלת בריטניה תהיה על כל ארץ ישראל, ואם אנחנו בעצמנו נרצה לעמוד ולהגן על המקומות האלה, לא יצא מזה כלום.

אסור לבקש שום עזרה מהצרפתים. אפילו עזרה להעביר מכולת, יען כי הם יעשו מזה עסק בשבילם.

אין אנו מאורגנים, אין לנו הסתדרות מסודרת. אף שיש לנו ועד צירים, אבל גם הוא בלי שום פרוֹגראַמה. מי יעזור לכל הענין החשוב הזה?

אני מבקש אתכם, כחברכם לדעה, להגיד לצעירים-המגינים את האמת המרה. ואולי נציל בזה את המצב.

מה לעשות? אני אגיד: יש אצלנו מוסד אחד מדיני, וזהו הגדוד! הוא בטל, אבל צריך לבנות גדוד שני, שלישי, וכו'. דרך אחרת אינה!

אתם צריכים לאמור לחברים: שובו בחזרה משם ובנו פה את הקיים!