מאמר ראשון
„בוילנה, עיר מולדת י"ל קנטור – כן כותב אלי אחד מחברי הטובים – יחוגו ביום 17 מאַי הבא את חג היובל הספרותי של הסופר המצוין הזה. שלשים וחמש שנה תמלאנה ביום ההוא למאז כתב את מאמרו הראשון. עליך, אשר ימים ושנים עבדת עמו במחיצה אחת ואשר קרוב היית לו תמיד כל-כך, מוטלת החובה, להציב לו יד ביום-שמחתו זה לעיני כל הקהל, ובפרט לעיני הקוראים הצעירים מבני הדור החדש, אשר כמעט לא ידעו אותו ואשר בכלל אינם יודעים מיד מי להם כל החיל הזה, אשר בו הם מתגדרים עתה כל-כך ”…
חובה – אמת הדבר. ואולם למה אכחד? הרבה הייתי נותן, לוּ יכולתי לגול מעלי את החובה הזאת ולהיות בן-חורין ממנה. יש לי אותה הרגשה, כאילו הייתי מוכרח פתאום לדַבּר בי בעצמי ולהוציא לרשות הרבים לעיני הקהל הגדול את הטמון בי במקום צנוע בסתר לבי. קרוב לי קנטור יותר מדי.
וגם זאת: הבאמת הזקין האיש הזה כל-כך גם הוא, עד שכבר הגיעה שעתו, שיחוגו לו חגי-יובלות? חגי-יובלות היו לי מין דבר, אשר הייתי מוכרח להפנות תמיד את עיני מהם ולהביט לארץ. לא עמד בי רוחי להביט אל פני החוגג בשעת „קלקלתו ”. חג-יובל לאדם הוא מין שערה לבנה ראשונה בראש אשה יפה ואהובה. כשחוגגים לסופר את חג-יובלו, הרי זה כאילו באים ואומרים לו: „קח את שלך ולך! עדים אתם כלכם פה, כי אנחנו כבר עשינו את שלנו וכבר סלקנו את המגיע ממנו וכבר קבלנו גם את כתב-הקבלה, שאין אנחנו חייבים עוד דבר – ושוב אין לנו עסק עוד עם האיש הזה; את האיש הזה כבר עשינו למהולל – ועתה כבר אנחנו יכולים בלב שוקט ל…שכוח אותו ”. הגידו מה שתגידו: חגי-היובלות הביאו אותי תמיד לידי עצבות והרהורים קשים. ואולם תמונתו של יהודה-ליב קנטור הלא עוד נצבת לפני בעצם ימי עלומיה: אותם הפנים המאירים, אותו המצח היפה והמקומר, אותן השערות השחורות והיפות, אותו הפה המפיק בכל רגע מרגליות ממש של רוח-יתֵרה, ואותו החדוד, אותו החדוד השנון והמזהיר, שאינוֹ פוסק לעולם…
במכתבו האחרון כותב אלי קנטור: „בחודש אייר מלאו לי ששים שנה ”. האם משַׁטה הוא בי? הוא – וששים שנה! הלא זה רק תמול היה, רק שלשום, רק ימים או עשור אשר ראיתיו ככה ככל אשר אמרתי פה. הוי אל אלהי השנים ההולכות: הוי אל אלהי הרוחות והבשר!
ואף אמנם רק כתמול שלשום יהיו בעיני כל הדברים. – אני עדיִן נער צעיר בלי חתימת זקן. קורא אני ובולע את כל הבא בידי. קורא אני על הסדר את שנות „השחר ”הקודמות שנים הרבה אחרי זמן צאתן. מוצא אני שם מאמר אשר חתום תחתיו „נחום בן עוזר הציוסקי ”. איזו רוח חדשה נושבת מתוך המאמר הזה. שונה הוא כל-כך מן האחרים אשר היו בימים ההם. רבונו של עולם, מי הוא זה נחום בן עוזר הציוסקי? רק לאחר ימים נודע לי, כי זהו פסידונים של סופר אחד ששמו יהודה-ליב קנטור; אחרי-כן קראתי שירים מאת האיש הזה, ואחרי-כן שיר גדול בשם „מעשים בכל יום ”. המתחיל: „מה עשיתי לך, אבי, כי כה עכרתני ”. השירים, אמת היא, הם רק פרוזה מוחרזת – ואולם כך לא כתבו עוד עד כה. אחרי-כן קראתי מאמרים מאת האיש הזה בשנות „המליץ ”הקודמות, שמצאתי לי במקרה. אחרי-כן שמעתי, כי האיש הזה למד ושנה הרבה וכי הוא תלמיד מובהק של הֶלְמְהוֹלץ ושל די בּוּאַ רֵימוֹן וכי הוא דוקטור לחכמת הרפואה. לבסוף שמעתי וראיתי, כי הוא הרידקטור של העתון הרוסי-העברי „רוּסקִי יֶבְרֵיי ”, היוצא בפטרבורג. לא מעט היתה יראת-הכבוד שהיתה לי מפני האיש הזה!
אודה-נא על האמת. איש רע ורשע הייתי מעודי: את ספרותנו ואת סופרינו לא יכולתי כלכל. הספרות היתה בעיני קן של בטלנות והסופרים – חובשי בית-המדרש כלם. שני גדולים היו לנו בימים ההם: פרץ סמולנסקין ויהודה-ליב גורדון, ואולם את הראשון לא כבדתי, משום שמצאתי אצלו תמיד להג הרבה בלי מדה ובלי מטרה, אם כי היה בעל כשרון מצוין, וגם ידיעותיו היו חשודות בעיני תמיד ולא האמנתי לו מעולם כי קרא את הספר שהוא מציֵן וכי הוא מציֵן אותו לא רק בכדי להתהלל בזה, והשני היה נחשב בעיני באותם הימים לכשרון היותר גדול, שהרי כתב את הבַּלַּדות שלו אשר איש לא כתב עוד כמוהן לפניו, ורק שלפעמים היה נשקף מבין השיטין שלו הבחור של בית-המדרש הישן, שהיה לי תמיד לזועה. מכיון שהגעתי ליהודה-ליב קנטור נתקררה דעתי, האיש הזה, אמת היא, לא היה נחשב בעיני ל „כשרון ”, שהרי לא היה יוצר מעודו, ואולם הסגנון, אותו הסגנון המסוים והמדוּיק והמצומצם, אותה הבהירות בלי שום פסוקים ושיָרי-פסוקים וּבלי שוּם חכמות של מליצות ובלי שום פטפוטים של מלים, אותו „הן ”המפורש בשעה שהוא אומר דבר בחיוב ואותו „לא ”המוגבל בשעה שהוא אומר לא – אם לא ממנו תפתח התקופה החדשה לספרותנו, שאליה יחלתי כל-כך, אז לעולם לא תפתח עוד. סוף-סוף נתגלה בספרותנו האדם מן הישוב הראשון המדַבּר בלשון בני-אדם, ולא רק שהוא מדַבּר, אלא גם, וזהו לא דבר קטן כלל, שהוא, אם אין לו מה להגיד, מחריש לגמרי ואינו מדַבּר כלל, המצאה נפלאה זו, שלא לדַבּר כלל בשעה שאין מה להגיד, לא היתה ידועה עוד לסופרינו אז. בימינו אלה נשתנו קצת החזיונות האלה, ואולם: „הקוראים הצעירים מבני הדור החדש… אינם יודעים מיד מי להם כל החיל הזה, אשר בו הם מתגדרים עתה כל-כך ”.
והשנים עפות, עפות. הנער הצעיר בלי חתימת זקן נעשה נער עם חתימה של זקן וגם הזקן בעצמו בא בא. ובין כך ואני בעצמי נעשיתי קצת לסופר. מין „ירוק ”הייתי עדיִן באמריקה זו של הספרות, מין „פּדלר ”המחזיר בסחורותיו על העתונים השונים שהיו לנו בימים ההם. מדור מיוחד לא היה לי. ופתאום, בבקר לא-עבות אחד, והנה מכתב מאותו יהודה-ליב קנטור: מתעתד הוא להוציא בפטרבורג מכתב-עתי עברי יום-יום, ואותי הוא קורא לבוא אליו להיות לו לעוזר.
עתון יומי עברי? – הקורא בזמננו לא יוכל לצַיר לו אף במשהו ממשהו, מה פירושו של דבר זה לפני עשרים ושׁלשׁ שנים. כל המחנה נזדעזע. כל הספרות קבלה בתנועת-יד אחת צורה אחרת. ואיזה כח חנוכי, ואיזה ערך קולטורי היה לחדוש זה כמעט שאין לתארו. אלמלא הייתי מתירא, שילעגו לי קצת, הייתי אומר: היה זה מעין המצאה של מסלת הברזל. מסלת-ברזל התחילה לעבור סוף-סוף גם בשדה הספרות העברית. לא כחו של הקיטור הוא העיקר בהמצאה זו, לא האפשריות שאדם עובר ממקום למקום במהירות יותר מרובה, אלא אותן התוצאות הנפלאות הכרוכות אחרי חִדוש זה, שאין להן שעור כלל. מה-פלא, כי ההמון ועמי-הארצות עמדו משתאים ומשתוממים ופיהם פעור למראה הניצוצות העולים וייראו לגשת ולנסוע.
ואני זוכר את כל הרעש אשר היה אז במחנה. המנוח י"ל גורדון בא ב „המליץ ”שלו ושפך קיתון של אירוניה על ראש האיש אשר ערב את לבו לחַדש דבר כזה. במה ימלא זה את גליונותיו? איך יכוֹל איש במעט לשון-הקֹדש שלו לנצח על כל החולין שמביאים עמהם צרכי יום-יום? ובכלל למה כל זה לאדם עברי? ולמה זה בכלל יקח איש את הקֹדש הקדוש לנו ויעשה אותו קרדום לחפור בו את החול, והוא מזיק לתכונה הישראלית? – וגם סאָקאָלאָוו (בימים הטובים ההם היה עוד שמו סאָקאָלאָוו ולא סוקולוב) ב „הצפירה ”השבועית שלו לא טמן ידו בצלחת ויצא לערער כנגד החִדוש. בראיות רבות ובמופתים חותכים הראה בעליל, כי חדוש כזה אין לו שום אחיזה בחייו של היהודי וכי סוף-סוף לא יהיה לו קיום.
והחִדוש הזה – דבר זה ברור בעיני – הוא סוף-סוף זה, אשר לו עלינו להודות על כל אשר יש לנו בספרותנו כיום הזה. אם יש לנו סוף-סוף איזה דבר, הדומה מעט או הרבה למין זה שנקרא ספרות, הלא הדַטּוּם שלו מתחיל עם הגליון הראשון שׁל אותוֹ העתוֹן היומי הראשון „היוֹם ”. קץ הושם לאוֹתה הבטלנות ואהבת הפסוקים וּפטפוטי מלים רק לשם מלים, שנשתרשו כל-כך בספרות הקודמת. אדם כותב בשביל עתון יומי ויש לו עסק עם חיי-השעה ועם חיי-הרגע ועם החיים בכלל, שוב אין לו אפשרות לכתוב מליצות ולחיות באויר ולחלום פסוקים, אלא עומד הוא על-גבי הקרקע וחי ממש וכותב ממש. צעירינו עתה אולי לא יבינו עוד את כל הדבר הזה; להם נעשה הכל כבר טבעי. ואולם אַל-נא ישכחו, כי המה באו כבר אל המוכן וכי מוכרח היה איש שיכין את כל זה – והאיש המכין את כל זה הוא אותו יהודה-ליב קנטור. סוקולוב בעצמו הלא ישחק עתה אם אזכיר לו את הדבר הזה; ואולם הלא מעשה הוא שהיה: כשחפץ להודיע לקוראיו, כי פרצה שרפה באיזו עיר, כתב: „מכל האסונות הנוגעות בכף ירך יעקב יסע ראשונה דגל מחנה השרפות ”, וכשחפץ להודיע כי לקוי-חמה יהיה, הדפיס: „מחר לעת בקר והנה בלהה, תזרח השמש ואחר תאסף נגהה, תאיר לארץ ולדרים עליה ואחר תחשך בעריפיה ”; וי"ל גורדון, כשחפץ להודיע לקוראיו, כי אלכסנדר בַּטֶּנברג התפטר מכסא בולגריה, כתב: „אל חכך שופר, הבת בוּלגריה, קראי בגרון ואל תחשׂכי, כשופר הרימי קולך וכו' וכו.' אלא גוּפא דעוּבדא הכי הוה: אם נקיש ביאה ליציאה וכו' וכו'. ”הלא זה רק עשרים ושלש שנים! וכשהביא אותו „היום ”ידיעה טלגרפית, כי במרוץ הסוסים זכה הסוס פין-מוש לפרס, התנפלו עליו גם „המליץ ”וגם „הצפירה ”והרעישו עליו שמים וארץ על כי הוא מחטיא את קוראי ישראל ומעסיק את מוחותיהם בדברים בטלים. הלא זה רק עשרים ושלש שנים! – ולכן: אם ישׁ לנו עתה איזו התחלה, ואם יש לנו גם יותר מהתחלה ונראים גם הפֵּרות הרכים הראשונים, אז בואו ונחזיק טובה לאותו יהודה-ליב קנטור. התקופה החדשה מתחלת עם החדוש שלו ועם עבודתו.
ובעבודתו זאת ראיתיו יום-יום. בימים ההם היה הוא „הצעיר ”, הרועש והמרעיש, כשם שׁאתם הנכם „הצעירים ”בזמננו, הרועשׁים והמרעישים עתה. הוא היה הז’ורנַליסט הראשון, שהיה לנו, ז’וּרנַליסט אמתי. יום-יום כתב. אין לך דבר ואין לך חזיון, שלא היה נוגע אליו ושלא היה לו להגיד לנו עליו דבר-מה. אם שכתב „מכתבים מערי התחום ”ואם שכתב על הספרות ואם שכתב על חזיונות היום ואם על כל שאלה שהיתה אז „הבוערת ”, – תמיד היה מעסיק את לב הקורא. ובאיזו קלות כתב ובאיזה חן! הוא היה אחד הפּובליציסטים היותר טובים, שידעתי בקרבנו.
קנטור לא חבר ספרים ועוד גם זאת כי כבר חדל לכתוב זה כמה, ולכן לא יפָּלא, כי הדור החדש יודע אותו רק מעט או איננו יודע אותו כלל. הוא היה ז’ורנַליסט – וגורל הז’ורנַליסט כגורל המשחק על הבמה. כעבור לילו של זה ואתה לא ראית אותו, לא תוסיף לראותו עוד, וכעבור יומו של זה ואתה לא קראת אותו, לא תוסיף לקראו עוד. דבר טוב היה עושה המו“ל, טוב עם הספרות וטוב עם בעל-היובל, לוּ קם וקבץ בספר לכל-הפחות את רֹב מאמריו של י”ל קנטור ונתן אותם מתנה לקהל הקוראים.
תרפ"ט
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.