ל“אחיאסף”, וורשא.

אודיסא, 2 ינואר 99.

כבר הודעתיכם ביום ו', שהנני שולח לל.¹ את הדרוש בו ביום. ואחרי כן קבלתי מכתבכם וגם ה“אנווייזונג” בשבילו.

בקשתכם החדשה אמנם קשתה עלי מאד². ולא רק מפני שאיני אוהב לבקש, כי אם מפני שאיני אוהב להרָאות בעיני אחרים כרמאי, המשתדל להשיג מבוקשו בתחבולות מרמה: מתחיל בבקשה קטנה והולך ומוסיף לאט לאט… אבל מה אעשה ו“אחיאסף” כבר העבירני על דעותי ומדותי לא אחת ולא שתים, ואם יכלתי לעצור ברוחי ולבלתי פרסם מחאה גלויה בכה“ע נגד המודעה המפורסמת, איני מאמין עוד בעצמי שיש לי יסודות קבועים אשר לא אעזבם אף בעניני “אחיאסף”. – ובכ”ז הנני כותב היום לל. ולפי שידעתי מראש, כי בתור “חסד של אמת” לא יעשה זאת, מצאתי יותר נכון להציע לפניו תיכף את המאה הנוספת, כדי לגרות בו יצה“ר. ואם הייתי מבקש תחלה חסד, והוא היה מסרב, לא היה יכל עוד לשנות טעמו אח”כ גם בשביל ההוספה, כמובן.

ואולם כל זאת עשיתי, כדי שלא תאמרו, כי אני מונע את הטוב מ“אחיאסף” בהיות לאל ידי. אבל בעיקר הדבר אין דעתי כדעתכם. לא שמתם לבכם, כנראה, כי בשנוי הזה נשתנה גם עיקר תכונת העתון, ומירחון נהפך ל“גַזֵיטה”. ובגזיטה צריך שתבאנה חדשות בעתן ושום ידיעה לא תאחר לבוא בה. ואיך תציירו לכם עתון כזה, שהוא נערך כאן ויוצא באספמיא? עתון כזה לא יצויר לפי עניות דעתי אלא אם כן העריכה וההוצאה מחוברות יחד במקום אחד, באופן שיוכל העורך לשנות, לגרוע ולהוסיף עד רגע צאתו מבית הדפוס.

רצונכם לדעת מה יחשבו הבריות ע"ד מודעתכם?³ הנה לפניכם דברי אחד "מטובי חברי אחיאסף " במכתבו אלי:

“יודע אני מראש, כי אתה לא סמכת את ידך על המודעה הזאת… אבל מצטער אני, שאחינו בוורשא מצאו לנכון לחקות את בעל ה”תושיה" בכל פרטיו. הם מצטערים על הדרך שבחר לו בן-אביגדור, ובעצמם באים הם להוסיף… אצלי נכון הדבר, כי המודעה הזאת תביא נזק מוסרי ל“אחיאסף”, ובהתועלת החמרית אינני מאמין. על ידי המודעה הזאת חולל כבוד “אחיאסף, וכבודו הוא עיקרו והוא יקר בעיני מכל שכר. עסקי פרנסה שירדו יכולים גם לעלות, אבל כבוד שחולל – קשה להתחדש”.

נוח היה לי אלף פעמים שיכָחד “אחיאסף” מן העולם משיכתבו על אדותיו דברים כאלה.

הרבה דברים יש לי עוד לכתוב לכם ולשאול מכם. אבל רואה אני, שבעת האחרונה הייתי לכם רק מעין “כלי תשמיש”, ואינכם כותבים לי אלא על מה שיש צורך לכם, בעוד שתחשבו למותר להודיעני דברים נכבדים שנתחדשו אצלכם, ואף על שאלותי אינכם משיבים…. שומע אני, כי החלטתם לגשת להוצאת האוצר של לוי⁴ – ואנכי מה, כי תשאלו מה בעצתי! איזו מחברת קטנה, “שיחות ושמועות”, וכדומה – באלה תזַכו אותי גם בקריאת הכ"י, ומלתא זוטרתא כהוצאת לוי אתם מחליטים בלעדי…

למר י.ח. רבניצקי, וורשא.

אודיסא, 2 ינואר 99.

מכתבך, אשר צפיתי לבואו בכליון עינים, הגיעני היום, ולא אכחד ממך, כי לא השקיט אף חצי תאותי לדעת את כל הנעשה אצלכם. אבל תודתי לך גם על “המועט” שהסתפקת בו (כדבריך), אחר כי בלעדך לא הייתי זוכה גם לזה.

בנוגע להשנוי שנעשה בהוצאת העתון⁵, הנני כותב ל“אחיאסף”. בודאי יראוך מכתבי. ולך עלי לאמור גם כן, כי צריך אתה להתבונן היטב בדבר קודם למעשה. אם יש לך יכולת לערוך עתון היוצא אחת לשני שבועות בשבתך הרחק ממקום ההוצאה. או אולי החלטת לצאת בשביל זה לחו"ל?

תודה לך על המודעה החדשה שבאה ב“הצפירה”, אשר לדברי חברינו במכתבם, אתה תקנת אותה. לא תוכל לשער, כמה גדול צערי על אותה המודעה. כמעט נתבזה “אחיאסף” בעיני בגללה, ולא אוכל עד היום לזכור המאורע הזה בלי כאב עמוק. גם מכתבים כבר הגיעו אלי על אודותיה, וכמובן, לא יוסיפו לי נחת רוח.

אחר כי “אחיאסף” אינו משיב על כל שאלותי, הנני מבקשך, ידידי, שתרשני לפנות אליך, כל ימי שבתך בוורשא, בשאלות משאלות שונות, ואתה בטובך תואיל נא לברר את ספקותי ולמלאות משאלותי לטובה. והפעם אסתפק גם אני במועט:

א) קבלתי היום מכתב משפ“ר ע”ד הכרוניקא (הלא ידעת מה זאת). המכתב כתוב אַ לאַ – שפ"ר. כמעט מתחרט אני על שפניתי אליו (כמובן, הנני מגיד לך זאת בחשאי ). אבל מכיון שכבר עשיתי מעשה, יהי נא מטובך לדבר עמו ולבאר לו, מה אני דורש מעמו, וכי קודם כל צריך שיהיה דייקן בדבר זה, לשלוח למועד הנכון וגם לכתוב בסגנון יותר ברור ובלי מליצות יתרות.

ב) ועם זה תאיץ בקפלַן, שיתן לו לשפ"ר את העתונים הדרושים לו, כאשר הגיד לו לקפלַן מראש…

אצלנו אין כל חדש. בליל שבת שעבר ירד גשם, ולכן מעטו הבאים. ובכל זאת עלה זכרונך לפנינו ונתת חומר לליצנים שבנו לבדח מעט את דעת קהלנו הקטן, כנהוג. הן לא תקצוף על זה?

ואני וביתי דורשים לשלומך באהבה. כולנו כמו שהיינו בשבוע שעבר. הקטן לומד עם מורו החדש כשני “רעים”, וכנראה, שניהם דעתם נוחה זה מזה.

וטרדותי רבו בשבוע הזה כפלים, מסבות שונות, והגדולה שבהן היא מחלת אבי, שנתגברה בימים האחרונים. ובדעתך מעט מצב ענינינו הפרטיים, תוכל לצייר לך מצב נפשי כעת.

אך למה זה אעציבך ללא תועלת?….

למר מ. אוסישקין, יקטרינוסלב.

אודיסא, 3 ינואר 99.

ברכתי “שהחיינו” על שורותיך שהוספת למכתבו של ל. כי כמדומה לי, זה כשנה או יותר לא ראיתי כתב-ידך.

בדבר המודעה של “אחיאסף”, אם היטב חרה לכם, מה אומַר אני, שבמדה ידועה אחריותה עלי? בקבלי את “הצפירה” וקראתי את המודעה, היתה מחשבתי הראשונה לשלח תיכף “מכתב אל המו”ל“, להביע את צערי ברבים על המעשה הזה. אך איזו מחברינו פה לא הניחוני לעשות זאת, כי ראו בזה סכנה ל”אחיאסף". ובכן הוצרכתי להסתפק רק בטלגרמה למנהיגי “אחיאסף” עצמם, שבה גזרתי עליהם שלא יוסיפו עוד להדפיס מודעה זו. וכבר ראית בודאי, כי מחאתי עשתה פרי, והמודעה נדפסה שנית בנוסח אחר לגמרי.

תודה לך על דרשך לשלומי ועניני הפרטיים. אם ייטיב ה' לי, אודיעך, אך לע"ע אין כל טוב להודיע, ואת הרע אין צורך להודיע.

את המחברת ששלחתם לי קבלתי, תודה לכם.

מאמרו של נורדו ב“השלח” שטחי הוא מאד. הוא לא ירד לסוף דעת לובֶצקי ומשיב שלא כהלכה. – החוברת תשולח בשבוע זה.

למר א. דרויאנוב, דרויא.

אודיסא, 3 ינואר 99.

קבלתי ציורך, אבל לדאבון לבי לא יכשר לי. אם לא אשגה, אינו אלא ציור פוטוגרַפי ממעשה שהיה, ועי“ז יצאו ה”פרצופים" כהים ביותר, ואין אנו רואים אלא שברי פרצופים, אֶפיזודות בודדות שלא נקשרו בחוט פסיכולוגי לציור שלם. ובהיות גם הנושא עצמו ישן נושן, אינני מוצא לאפשר לתת לו מקום.

מדוע לא תכתוב לפעמים איזה מאמר, בפובליציסטיקא או בקורת? במלאכה זו הלא כבר נסית כחך, והיית יכול להוציא מתחת ידך דבר יותר מתוקן ומתקבל מאשר בבלטריסטיקא.

אם אין בידך העתק מציורך, הודיעני, ואשיב לך כתב-ידך.

למר א. בַרסוצקי, אורהיוב⁶

אודיסא, 3 ינואר 99.

מכתבך ע"י הועד קבלתי, ושמחתי לראות, כי נמצאו עוד זעיר שם זעיר שם אנשים שענינים כאלו נוגעים עד לבם.

צר לי כי טרדותי הרבות לא נתנוני להאריך ולבאר לך מצב הדברים בפרטות. רק בכלל אומר לך, כי ועדנו שם לבו עתה למצב בתי הספר, וכל מה שאפשר יהיה לעשות – יעָשה. אבל, כמובן, צריך קודם כל לברר הכל, עד כמה צדקו בעלות המאמר בתלונותיהן. בבירור זה עסוקה כעת קומיסיא מיוחדת, אך לא ביום אחד תגיע הקומיסיא לזה. ריחוק המקום ועוד סבות אחרות הם למכשול על דרכה.

ב“השלח” חוב' ינואר תבוא תשובה על המאמר ההוא מאת מרת יפה, מנהלת ביה"ס לבנות⁷.

לד"ר י. נַכט, יאססי.

אודיסא, 3 ינואר 99.

ספרך “מקור חיים” קראתי בזמנו, וגם בא זכרו בין “ספרים חדשים שבאו לבית המערכת” (חוב' ספטמבר), כמו שאני נוהג בכל הספרים הנשלחים אלי. לדבר עליו ביחוד בילקוטי לא אוכל להבטיחך, כי בקורת ספרים אינה מאמנותי, ואיני מדבר על ספר חדש, אפילו אם טוב ויפה הוא, אלא אם כן מוצא אני איזה רעיון מיוחד לקשור בו או להוציא מתוכו.

לדאבון לבי, לא אוכל למלאות גם בקשתך בדבר קובצי “על פרשת דרכים”, כי לא אני הוצאתיו, כי אם י.ח. רבניצקי⁸, והאֶכסמפלרים שנתן לי – זה כבר חלקתים בין מכירי.

למר ה. צייטלין, הומיל.

אודיסא, 3 ינואר 99.

יודע אתה בצערם של סופרים, אבל אינך יודע, כנראה, בצערו ועבודתו של עורך. לולא כן לא היית מטרידני בשאלות ותנאים שונים, אשר לא אוכל לשים להם לב. אלו הייתי בא במו“מ פרטי כזה עם כל סופר על כל מאמר, לא היו מספיקות לי כ”ד שעות שבמעל"ע.

מאמרך השני קבלתי, אבל לא קראתיו עוד ולא אקראהו עד שאקבל לפחות עוד אחד: אז אקרא שלשתם יחד ואתקן את הראשון לדפוס. כי למה אקרא מגלות מגלות – ועוד לא אדע אם אוכל לתת למאמרך מקום? כי כאשר כבר כתבתי לך, לא אתחיל בהדפסתם עד שאדע, שגם הפרקים הבאים יכשרו לי. ולזה צריך שיהיו בידי לפחות שלשה פרקים.

בנוגע לתנאיך, לא אוכל לקבל עלי שום תנאי מפורט, בנוגע למקום זה או זה, כי אם בכלל אוכל להבטיחך, שאיני נוהג קלות ראש בעבודת אחרים ואיני משמיט דבר בלי סבה מספקת ולא מכניס דעותי בדברי אחרים.

למר א.ק., ביאלוסטוק.

אודיסא, 3 ינואר 99.

בזמנו קבלתי מכתבך, ומפני פרזא אחת שבו, אשר עוררה בי רגש שאיני רוצה לכנותו בשמו הראוי לו, החלטתי לבלתי ענותך דבר. אבל בשביל הכרטיס שהנחת במכתבך והוצאת עליו שלש קופיקות, היה מונח מכתבך עד היום בין אלו המוכנים לתשובה, וסוף סוף החלטתי שלא להוציאהו חלק.

ובכן, דע לך, אדוני, כי מכתבי הראשון לא הובן לך כראוי. מפני הכבוד, לא אמרתי מפורש מה שבלבי, כי אם רמזתי על זה וסמכתי עליך, שתדע לקרוא בין השורות. אבל, כנראה, לא שמת לבך לזה. והנני מוכרח לפרש לך, כי בקורת ספרי חנוך מקבל אני רק מסופר הידוע לי לא לבד כפדגוג מומחה, כי אם גם כאיש שאין לפניו משא פנים. מפני שבזמננו נוהגים המו“לים, ביחוד בנוגע לספרי חנוך, לבקש להם “מבקרים”, אשר יפרסמו טיבם בעולם. וידוע לי שיש מן הסופרים הנענים להם ומקבלים עליהם את הטורח לעשות חסד עם המו”ל. ובהיות דבר כזה בספרי חנוך מזיק ביותר ונותן מכשול לפני המורים והתלמידים, לכן הנני זהיר בזה ביותר.

למר א. רוזנבליט, לודז.

אודיסא, 3 ינואר 99.

על מכתבך מן 12 נובמבר לא עניתיך, כי לא חפצתי להדאיב לבך, אחר שידעתי, כי כונתך בודאי לטובה. ואולם, בדרשך באגרתך שנית לענותך, הנני לעשות בקשתך.

דע לך, אדוני, כי גם אחר שנשתנה מצבי החמרי לרעה, – אני לא שניתי, וגם אחר שהייתי לסופר שמלאכתו בכך, לא קניתי לי מדת “השנוררות”, שרוב הסופרים העברים מצוינים בה, לחרפת ספרותנו. ועל כן תסלח לי אם אומר לך גלוי, כי דבריך במכתבך האחרון עשו עלי רושם רע מאד. ה' ה–ן הוא בודאי איש נכבד ומשכיל, כמותו ירבו בישראל. אבל אם עושה או חושב לעשות טובה ל“השלח”, – לשם הספרות הוא עושה, ולא לשמי – אני לא בקשתי ולא מבקש משום אדם לעשות לי טובות – ומה חפץ לו איפוא במכתב תודה מאתי? האם לא תהיה תודה כזו על מעשה שעדיין לא נעשה כעין חנופה, בשביל לעוררו ולחזק רצונו להוציא מחשבתו לפעולה? וכן, או עוד יותר, ריח “שנוררות” ספרותית נודף מהצעתך השניה, שאשלח לו את ספרי. כל הרוצה בספרי יוכל לקנותו מהמו“ל או מבית המסחר של “אחיאסף”, ואני איני שולח ספרי ל”נדיבים", כנהוג בישראל.

בכלל, כבר כתבתי לך, כי “אחיאסף” הוא מו"ל “השלח”, וכל עניני הכספים נחתכים על ידו…

ובנוגע לעתידות “השלח”, אוכל להודיעך, כי “אחיאסף” החליט להוציאהו גם לשנה הבאה והתחייב להמציא לי את הכסף הדרוש…

ועוד הפעם אבקשך סליחתך, אדוני, על שהוצרכתי לצערך בדברים כאלו, בעוד שבאמת ראוי אתה לתודה ותהלה על השתדלותך לטובת ספרותנו העלובה, אבל מה יכלתי לעשות, והמנהגים הארורים השולטים בספרותנו גורמים, שכל מי שמשתתף בדאגותיה אינו יכול להמלט מהם. ואני, בשעה שהחלטתי להקדיש כחי לעבודה ספרותית, החלטתי יחד עם זה, שאעבוד עבודתי רק כל זמן שאוכל לעשות זאת באופן נאה, בלי כל צל של “שנוררות”. ובזה אחזיק גם עתה.

לד"ר שמריה לֶווין, יקטרינוסלַב.

אודיסא, 3 ינואר 99.

הרשני נא קודם כל לברכך במז"ט לשנוי המקום. הברכה מאוחרת אמנם מעט, אבל – אין מוקדם ומאוחר בברכה. הנני מקוה, שתתרגל בתנאי החיים במקומך החדש, וסוף סוף תמצא קורת רוח בעבודתך שם, מפני אותו הטעם עצמו שעתה אינך מוצא קורת רוח, כלומר, מפני שאין המקום “מקום תלמידי חכמים”. במקום שאין אנשים, מי שרוצה לעבוד מרגיש יותר בתועלת מעשיו.

איני צריך לאמור לך, כי מסכים אני בכל לבי לדבריך על אדות המודעה המפורסמת. בו ביום שקבלתי את “הצפירה” שלחתי טלגרמא לאחינו בוורשא, להביע מחאתי על המעשה המגונה הזה, וגזרתי עליהם, שאם כבר נשלחה המודעה גם ל“המליץ”, ישיבוה ע“י טלגרמא. בודאי ראית כבר את המודעה הזאת בנוסח החדש, שבאה ב”הצפירה" שבוע זה. אבל עודני מלא כעס ומכאובים על אדות הראשונה. אתה והדומים לך תדעו אמנם, כי “אני לא סמכתי את ידי עליה” (כדבריך), אבל העומדים מרחוק יטילו את האחריות עלי ויחשבו, כי בידיעתי נדפסו דברים כאלה.

בכלל, היחס שביני ובין “אחיאסף” הוא בלתי טבעי ומתנגד לכל תכונות נפשי. הנני יושב כאן ונושא עלי אחריות בעד מעשיהם של אחרים היושבים במקום אחר! כמה פעמים בקשתי את אחינו בוורשא, שישחררוני מן העול הזה, המעיק עלי מאד, אבל הם אומרים, כי לא יתכן הדבר מטעמים שונים, ולא יתנו לי חופשה. ויחד עם זה הם נוהגים עמי כאלו לא הייתי אלא חבר פשוט ואין מודיעים לי את כל אשר אומרים לעשות. הנה, למשל, שומע אני מפיך, שהחליטו להוציא את “האוצר”⁹ – ואנכי לא ידעתי.

מפני טרדותי, הרבות עתה מאד, לא אוכל להאריך. והנני מברכך בשלום והצלחה, להנאתך והנאת צבורך, וחותם באהבה וכבוד: אחיך העמוס בעבודה (כמו שחותמים “הגאונים” בשו"ת).

לראשי חברת "אהבת ציון", טַרנוב.

אודיסא, כ"ג טבת תרנ"ט.

יקרתכם מיום ט“ו לח”ז הגיעתני. והנני מתכבד להודיעכם, אדוני הנכבדים, כי לפי חוקי חברתנו, אשר נִתנו לה מאת ממשלת ארצנו – ואתם הלא ידעתם, כמה על חברתנו להזהר בחוקי הממשלה, אם חפצה חיים היא – אין לנו רשות לתת תמיכה לשום חברה, כי אם רק לאכרים העובדים כבר את האדמה בארץ-ישראל. ובכן יפנו נא אכרי “מחנים” הנמצאים כבר בא"י לועד הפועל, אשר לחברתנו ביפו, בבקשה שתתמוך חברתנו בידם לבנין הבתים, ואם הועד הפועל יגלה דעתו, שראויה בקשתם להעשות, אז רק אז תוכל הבקשה לבוא לפני ועדנו פה, וכמדומה לי, כי לא תשוב ריקם, אף כי, כמובן, לא אוכל להיות ערב בדבר, אחרי כי כל השאלות נחתכות ברוב דעות, ואי אפשר לדעת מראש, לאן תטה דעת הרוב. ואולם גם על זאת אעירכם מראש, כי לפי מצב קופת חברתנו, מסופק אני אם תוכל לתת כל הסכום אשר תדרשו.

למר מ.ז. פייערברג, נובוגרד-וולינסק.

אודיסא, 5 ינואר 99. (כ"ג טבת תרנ"ט)

אתמול קראתי ספורך “לאן?” והרושם שעשה עלי הוא זה: מחשבה טובה היתה בלבך, אבל לא היתה בך סבלנות לפתחה כראוי עד סופה. בתחלה עבדת בה בשקידה ואינרגיא והרחבת הדברים לפעמים גם יתר על המדה הדרושה. ולבסוף, כשבאת לעיקרו של דבר (מיום חתונת הגבור ואילך), כבר עיף היית והשתדלת לקצר ככל האפשר. על ידי זה יצא הסוף כאֵפיזודא חטופה, שאין הקשר בינה ובין מה שלפניה בולט היטב, וההתפתחות הטבעית של “הגבור” עושה קפיצות פתאומיות, מבלי שנראה השתלשלות מחשבותיו זו מזו. ביחוד שיחתו עם האפיקורס, ועוד יותר – דרשתו האחרונה, באות לפתע פתאום, מבלי שירגיש הקורא בנחיצותן, כלומר ביציאתן ההכרחית ממה שקדם להן. גם מיתתו על ידי הצטננות היא מקרית ביותר ונראית כאלו באה רק כדי לסיים את הספור, מפני שלא ידע המחבר, מה לעשות עוד בגבורו.

צר לי, כי אין שעתי פנויה להאריך בזה יותר.

ובכל זאת הנני מסכים להדפיס ספורך ב“השלח”. ומוצא אני יותר טוב לפניך להדפיסו ב“השלח”, אעפ“י שהשכר היה עולה אולי מעט יותר, אלו נדפס על ידי “אחיאסף” במחברת מיוחדת. טעמי בזה הוא, כי אם אשלחהו ל”אחיאסף“, עוד הדבר מוטל בספק, אם יסכימו מנהיגי “אחיאסף” בוורשא להדפיסו, ואף אם יסכימו, יעברו עוד ימים רבים עד שיראה אור, וגם אחרי כן אפשר שלא ימשוך אליו עיני הקוראים; בעוד אשר ב”השלח" אוכל להתחיל בהדפסתו תיכף (כלומר בחוב' פברואר), ובכל אופן יקראוהו אלפי קוראים משכילים.

הנה הגדתי לך דעתי כמו שבקשתני, אבל, כמובן, הדבר תלוי בך. וע“כ אבקשך שתודיעני תיכף החלטתך, כי הנני עוסק כבר בסדור חוברת פברואר. אם תחפוץ יותר לשלחו ל”אחיאסף", אל נא תחשוב, כי אתרעם על זה. “אחיאסף” גם הוא יקר בעיני, וחלילה לי “להתחרות” בו. אני הגדתי לך רק דעתי, בלי כל נטיה לאיזה צד, מפני שכך בקשתני.

ואולם אם תחפוץ שאדפיס ב“השלח”, הייתי מיעצך, שתשוב ותתקן את החלק האחרון, להסיר ממנו את המגרעות שרמזתי לך עליהן. גם אם אתחיל בהדפסתו בפברואר, עוד יעברו שנים שלשה חדשים עד שאגיע לאותו החלק, ויש לך איפוא פנאי לעבוד בו ולתקנו. אם תסכים לזה, הודיעני תיכף, ואשיב לך הסוף למטרה זו.

למר ש.א. הורודצקי, ברדיטשוב.

אודיסא, 9 ינואר 99 (כ"ז טבת תרנ"ט)

קבלתי מכתבך, מאמרך וספרך. על האחרון הנני נותן לך תודתי בזה. אך לחוות דעתי, כבקשתך, לא אוכל לע"ע, כי מפני רבוי העבודה אשר עלי, אין שעתי פנויה לקריאה מרובה, והמון ספרים מונחים לפני ומחכים לבוא עתם להקרא.

את מאמרך לא אוכל, לדאבון לבי, להדפיס. כי איני מוצא בו הסברת ענין המנהג ונשמתו ההיסטורית, ובלעדי זה הרי אין החומר שאספת אלא עצמות יבשות. השתדלת להראות על הפכים במעשי הגאונים, שהיו, מצד אחד, אמיצי לב, ואיזו מהם גם אוהבי השכלה, ומצד אחר – הקפידו על מנהגים. אבל באמת אין כאן סתירה ופלא. כי המנהג שרשו יותר עמוק מאשר תחשוב. אך אין לי פנאי עתה להרבות דברים בזה. – המאמר מושב לך בזה, כחפצך.

לד"ר ש. ברנפלד, ברלין

אודיסא, 10 ינואר 99.

קבלתי אתמול מכתבך עם המאמר, ותודתי לך על זה….

נהניתי בקראי תוכחתך לר' דוד קויפמן על סגנונו המשונה. בלחישה אגלה לך, כי על דא גבה טורא בינינו. בודאי תזכור, שבחוברות האחרונות מכרך ב' של “השלח” בא מאמר מאתו על הגניזה שבמצרים (“אור הגנוז”). הוא הודיעני מראש, כי ישלח לי מאמר, וכמובן, הודיתי לו על זה. והנה בא המאמר, ובראותי את סגנונו ומליצותיו המבהילות, חשכו עיני. ומה היה לי לעשות? להשיבו - אי אפשר, להדפיסו כמו שהוא - אי אפשר, ולכתוב להפרופיסור הדוקטור וכו' וכו' - שהורגל כל ימיו לשמוע (ביחוד מן העורכים העברים שזכה אותם באיזו ממאמריו) רק דברי תהלה וחנופה – כי מאמרו צריך תקון, הלא ידעתי מראש, כי לא יחפוץ לתקן ולא יסלח לעוני לעולם. לכן שנסתי את מתני והעברתי תער על המאמר והסירותי ממנו את סרח העודף. אם קראת את המאמר, הלא תזכור, כי גם עתה עודנו מלא להג הרבה, שלא היה המאמר חסר כלום אלו נשמט, ומזה תוכל לשפוט, איזה טעם היה בדברים שמחקתי. אבל הפרופיסור, כנראה, לא כן יחשוב. ומני אז חדל מכתוב אלי ולשלוח לי דבר, וגם אני לא אבקש ממנו דבר, כי יראת מליצתו על פני…..

עתה הנני בא לפניך בהצעה. מאמרך זה העלה על לבי את הרעיון, כי טוב היה לו הואלת לתת מזמן לזמן השקפות כאלה על הספרים החדשים היוצאים בארצות המערב בעניני היהדות, בין בעברית ובין בשאר לשונות. בהיותך יושב בברלין, הלא בנקל תדע וגם תקרא בודאי הרבה ספרים כאלה, וגם אני הייתי יכול לשלוח לך מזמן לזמן ספרים הנשלחים לפעמים אלי לבקורת. אם תסכים להצעתי זאת, נעשה את מאמריך אלה למחלקה קבועה, שתבוא בכל חודש, או אחת לשני חדשים, ונקרא לה איזה שם כללי, ועל המאמר הראשון נציב: “א”. אבקשך להשיבני על זה תיכף, כדי שאדע איך להתנהג במאמרך זה בטרם אשלחהו לבית הדפוס, אם לעשותו מאמר בפני עצמו או פרק מ“סריא” שלמה¹⁰.

למאמרך המדעי אחכה, ובודאי תשלחהו למועד אשר קבעת.

אם יש לך איזה נושא נאות, היה מן הראוי, שתכתוב פרק חדש ל“קהלות יעקב”, אשר נפקד מקומו זה איזו חדשים.

למר א. לובֶצקי, ווינא.

אודיסא, 10 ינואר 99.

אתמול קבלתי מכתבך בצרוף הפוליטון, והנני מצטער מאד על שלא אוכל לתת לו מקום. לא פוליטון הוא, כי אם וכוח פובליציסטי בצורה אליגורית. ובהיות עם זה המשל מצד עצמו גס ביותר, והנמשל – בולט ביותר, ועם זה גם הנושא חשוב ביותר בעיני ובעיני כל הקהל, באופן שהתלבשותו בצורה זרה כזו תעשה רושם רע מאד, – הלא תבין, כי לא יתכן ל’השלח" להדפיס דבריך אלה.

בקשתך ע"ד דמי קדימה אמלא, כאשר תשלח לי דבר שאוכל לקבל. חוק הוא לנו לשלם לסופרים רק לאחר שיודפסו דבריהם, אך במקרים יוצאים מן הכלל הנני משלם גם קודם ההדפסה, כשהמאמר כבר נמצא באמתחתי והחלטתי לתת לו מקום. אבל ליתן דמי קדימה על סמך העתיד לבוא לידי, אין לי רשות, כי כמו שידעת, אך עורך “השלח” הנני, ובעליו הם אחרים.

צר לי כי החלטת לעשות הספרות העברית אומנותך ולעבוד בה “עבודה אולי גסה, אבל רבה”. בעלי כשרון מעטים מאד בין סופרינו, ואם אלה המעטים יעשו את הספרות רק קרדום לחפור בו ויעבדוה “עבודה גסה”, – מה יש לנו לקוות עוד? אם אך יש לך איזו אפשרות לשנות החלטתך זאת, הייתי אומר לך: פשוט נבלתא בשוקא, ואל תהיה לסופר עובד עבודה גסה.

את תשובתך לנורדו שלח, ואם אך תהיה כתובה כהוגן, אתן לה מקום… פליאתך, שנתתי לו לגלות פנים בדבריך שלא כהלכה, אינה פליאה. לא מחובת העורך הוא לפרש דברי הסופרים ולהשגיח עליהם, שיבינו היטב איש דברי רעהו. ואולם בלחישה אגלה לך, כי עשיתי בזה לפנים משורת הדין וכתבתי לו “פירוש”, וגם אמנם הועלתי בזה במקצת. פרטי הדבר לא אוכל לכתוב לך כי אין מגלים סודות הרדקציא¹¹.

בהרקלמה לשנה החדשה של “המגיד” ראיתי, כי שלחת לו את המאמר “האמנות העברית” שהחזרתי לך. מזה נראה, כי אין חפצך לטפל בדבר ולעשותו כלי הגון, כמו שהצעתי לפניך. צר לי על זה, כי הנושא היה ראוי שיעבדו בו לא רק “עבודה גסה”.

למר א. שולמַן, קיוב.

אודיסא, 12 ינואר 99.

יקרתו מן 24 קבלתי בזמנה, ומפני טרדותי שרבו בצאת השנה (כידוע לידידי, הנני לא רק עורך “השלח”, כי אם גם הקורספונדנט והמנהל פנקסי הרדקציא) נתאחרה תשובתי מעט, וגם עתה לא אוכל להאריך, ואתו הסליחה.

למאמריו אחכה. גם המאמר ע"ד אבות הכנסיה, אם אך לא תפסלהו הצנזורא, אקבל בחפץ לב.

השמועה אשר שמע ידידי ע“ד מכה”ע הז’רגוני שאומר “אחיאסף” להוציא – אמת היא. ואולם לחנם יחשוב, כי “אחיאסף” מתנהל “כלאחר יד” רק עמו, מאיזו סבה מיוחדת. הנה אני נחשב לא רק לחבר ל“אחיאסף”, כי אם לאחד ה“מנהיגים”, ובכל זאת יקרה לעתים קרובות, שהחדשות הנעשות ב“אחיאסף” “יוָדעו לי ממקור צדדי”. וכל זה רק מפני שאין אדון ל“אחיאסף”, כי אם – אדונים, וקדרה דבי שותפי וכו'. העבודה שם מרובה, והפועלים מעטים, וגם אין עומד על גביהם להשגיח על מעשיהם כראוי, ועל כן יֵצאו מעשיהם מבולבלים – ואין נחת.

תודתי לו מקרב לבי על דבריו הטובים בנוגע לאבי, ה' ירחם עליו, כי לע"ע מצבו רע מאד.

לד"ר י. טשלינוב, מוסקווא.

אודיסא, 12 ינואר 99.

מכתבך מן 23 קבלתי. – הפרוטוקול של הקונגרס עוד לא הגיע לידי, ואיני יודע על איזו “הערה” שלך ו“הבטחה” של הרצל אתה מדבר.

הנני חושב, כי מחויב אתה לילך לווינא, בשביל להשתתף באספה של חברי הועד. לא הודעתני אמנם, מה הוא האסון אשר קרך. אבל מי שמקבל עליו טורח עסקי הכלל צריך לדעת מראש, כי לפעמים עליו יהיה לשכוח את כל עניניו הפרטיים ולהחזיק בכלל הידוע: “דער שטאאט האט קיינע טאכטער”. וכמדומה לי, כי האספה הזאת היא אחד מן הדברים האלה, שאין אדם בן-חורין להוציא עצמו מן הכלל בגלל סבות פרטיות… אם יש לנו אנשים, נוכל לקוות, כי הפעם יצליחו לברר הכל ולהאיר את האפלה שפרשה עלינו הדיפלומטיא. ואם לא עכשיו, אחר הראיון הירושלמי ופתיחת הבנק – אימתי?

את רשימותיך ע"ד הקונגרס שלח נא ואקראן בעונג. אבל אבקשך, שתתנן תחלה למעתיק להעתיקן בכתב נקי וברור, כי עבודתי מרובה, ושעות הפנאי מעטות.

דבריך, כי תשמח מאד על שעלה בידך לעזור מצדך לקיום “השלח” לעתיד - הפליאוני מאד. עד כה אמנם לא שאלתי את חברינו בוורשא, על מה סמכו בהחליטם להוציא “השלח” לעתיד, כי די לי במה שהתחייבו הם מצדם לשלוח לי בכל חדש את הסכום הדרוש. אבל לפני איזה זמן הגיעני מכתב מה' וו., ובו יודיעני (אע"פ שלא שאלתיו כלל), כי לעתיד אין חפצו להשתתף עוד בהוצאת “השלח”. כמובן, עניתי לו, שדברים כאלה צריך להודיע להמו“ל, והעורך אין לו עסק עם שאלת הכספים. אבל מדבריך רואה אני כי ממוסקווא בא ל”אחיאסף" איזה עזר בענין זה. ואם לא וו. – מי איפוא?

למר א. גוטמן, ניקולאיוב.

אודיסא, 12 ינואר 99.

…. נהניתי מאד מדבריך על אדות השנוים שעשיתי בספורך. לא בכל יום מתרחש “נס” כזה, שיודה לי סופר על דברים כאלה… כתב-ידך בודאי כבר נתבער ואיננו בבית הדפוס. אך גם אלו היה עוד בעולם, לא אכחד ממך, כי לא היתה דעתי נוחה ממסירתו לך: לא נעים לאדם שישגיחו עליו אחרים בשעת עבודתו ויראו, איך הוא מתנהג בחדרי חדרים.

רוב שנותי גדלתי בין הסוחרים ולא אוכל עד היום להשתחרר מן ה“פדנטיסמוס” בעניני כספים, שסגלתי לי בחברתם. ועל כן קשה היה עלי בעת הראשונה מנהגם של הסופרים, שאינם חושבים לנחוץ להודיעני כי קבלו את הכסף ששלחתי להם. עתה אמנם כבר הורגלתי בזה ואיני מקפיד על הדבר, ובכל זאת לא אוכל להתאפק מלהעירך, כי אחר שכתבת מכתב ארוך על ענינים שונים, לא היה הטורח מרובה, אלו הוספת בסופו הודעה קצרה, כי קבלת את הכסף ששלחתי לך מחיר ספורך עוד בנובמבר על שם ה' פולאק.

למר א. דרויאנוב, דרויא.

אודיסא, 12 ינואר 99.

אגרתך קבלתי, והנני משיב לך בזה ציורך, כבקשתך.

למאמרך ע"ד “הסוחר מוויניציאה” אחכה. – הספרות השקספירית רחבה וגדולה מאד בזמננו. באנגליה יש חברה מיוחדת העוסקת בזה. אבל, כמובן, אי אפשר לדרוש מסופר עברי הדר בעיר קטנה, שידע כל מה שנכתב בענין זה. ואולם עוד ספר אחד נראה לי שמחויב אתה לקרא, בטרם תוציא מאמרך מתחת ידך, והוא ספרו של גיאורג ברַנדס על שקספיר, שיש בו פרק מיוחד על “הסוחר מוויניציאה”. הספר אינו עתה בידי ואיני זוכר מה מחירו, גם לא אדע אם ישנו בתרגום רוסי. אבל אם תבקשנו, בודאי תמצאנו, באשכנזית או – אם ישנו – ברוסית.

לד"ר ה. יפה, יפו.

(תרגום מרוסית).

אודיסא, 12 ינואר 99.

את מכתבי האחרון ודאי כבר קבלת. ועתה אענך על הסדר על שאלותיך במכתבך מן 22 דצמבר:

א) חברי ועד בתי הספר הם: חברי ועד הבקורת עם שני המזכירים, בן-עמי ואנכי.

ב) “במה הוא עוסק?” – קשה להגיד. הוא חושב לעסוק בכל מה שיש לו יחס לענין בתי הספר. לעת עתה הוא עובד בחבור רשימה של שאלות, אשר בקרוב ישלח להרבה בתי ספר בא"י, וקודם כל, כמובן, לבית הספר ביפו.

ג) בנוגע אל התשובות על המאמר של מלכינזון ובידרמן, כבר כתבתי לך במכתב הקודם.

ד) להוסיף על סכום התמיכה הועד ודאי לא יסכים עד שועד בה"ס יחוה דעתו על זה. וזה האחרון לא יוכל לחוות דעתו עד שיתברר לו תחלה מצב בית הספר.

ה) על דבר הבנין חושב הועד, שזה היה טוב מאד, אלו כבר היה בידו הסכום הדרוש לכך ואפשר היה לגשת לפעולה בבטחון. אבל לפי מצב הדברים עתה, אין מן הראוי, לפי דעת הועד, להוציא הוצאות על “התחלה” שאין לה ערך….

אם רוצה אתה, שימהר הועד לקבל החלטה בנוגע להאמצעים הדרושים לבית הספר, טוב ומועיל יהיה שתשלחו בהקדם את החשבון המפורט של ביה"ס, כן מן הצד הכספי וכן מן הצד החנוכי. בודאי תאמר, כמו שאומרת אחותך הנכבדה במאמרה, שחשבונות כאלו ישנם זה כבר בבית הועד. אבל אני יכול להבטיחך, שהפעולה הראשונה של ועד בתי הספר היתה זו, לאסוף את החומר הנמצא פה, ואחר שהקדשנו לזה ישיבות אחדות, באנו לידי הכרה, שיש לנו רק ידיעות מקוטעות ומפוזרות שעל הרוב כבר נתישנו ואינן מספיקות כלל וכלל למטרתנו. וזה הוא אמנם מה שעוררנו לחבר רשימת השאלות הנזכרת למעלה.

למר י. גרזובסקי, יפו.

אודיסא, 13 ינואר 99

קבלתי אגרתך מן י"ב טבת, ובינתים קבלת כבר בודאי את מכתבי האחרון וידעת כבר, כי “השלח” יצא גם לעתיד, ותוכל לקבל חותמים.

“ראשית למודי שפת עבר” שלחתי ל“תושיה”, כבקשתך. עיינתי בו זעיר שם זעיר שם וכמדומה לי, שבכללו טוב הוא, אלא שמספר המלים שבראש כל פרק נראה לי רב ביותר ומעמיס על כח זכרונו של הילד משא לעיפה. גם אתפלא, כי השיחות רובן מוסבות על עניני האכרות בא“י, בעוד שלפי דבריך בהקדמתך, חפצך שישתמשו בו גם בגולה, במקום שהילד אינו יודע לא שדות ולא כרמים וכל המתיחס לזה. – ואולם כבר כתבתי לך במכתב הקודם, שאיני חושב עצמי ל”ידען" בענין זה.

אמנם בחר בי ועדנו לשלחני לא"י בשביל לבקר מעשי הועד הפועל ומצב הקולוניות, וגם אני חפצתי ללכת. אבל אחד מעשרת הדברות עומד לשטן לי: אבי חולה זה איזו חדשים ואינו נותן לי רשות לצאת בדרך רחוקה כל זמן שלא נתרפא. ובהיותי בן יחיד לו, הדין עמו.

למר ח.נ. ביאליק, סוסנוביצי.

אודיסא, 15 ינואר 99.

קבלתי ציורך ומכתביך. לא הספיקה לי השעה עדיין לקרוא את הציור שנית על הסדר, אבל שמתי עין כה וכה על השנוים, וכמדומה לי, שעתה יעלה יפה. ואולם בינתים הגיעו לידי ספורים אחרים, וכבר קנו להם מקום בחוברות הקרובות, ולא אוכל על כן לשים ציורך בחוברת שאני עוסק בה עתה (פברואר) אבל אחשוב, כי אוכל לתתו בחוברת מרץ או אפריל.

נוח היה לי ולציורך, אלו קראת עליו שמך מפורש, ולא אדע, מה יביאך להסתירו, אבל אם בשום אופן לא תחפוץ בקריאת שמך המפורש, בחר נא לך איזה “פסבדונים” יותר נאותי, כי אות אחת גורמת לפעמים קושי הבנה, וגם אין המנהג כך בספורים. אולי תסכים לחתום ב–ק?

צר לי, כי “המוזא” שלך מקשה לילד בעת האחרונה, ואנחנו קוינו לך, כי כל מה שתזקין יוסיף כשרונך להתפתח ותאסוף חרפת השירה בספרותנו.

על ידי סבה מקרית נתעכבה הדפסת הגליון שבו בא שירך, ומהרתי להודיע להמדפיס, שישנה את שמו, ואחשוב, כי יבוא מכתבי בעוד מועד. אגב אודיעך, כי בחרוז האחרון שניתי: לתקון חצות, במקום “לתַקֵן חצות”. כי, כידוע, פירוש המבטא “תקון חצות” הוא כמו “תקון ליל הושענא רבה”, לא שחצות הוא נשוא התקון, וע"כ אי אפשר לאמר: לתַקֵן חצות¹².

למר י.ח. רבניצקי, וורשא.

אודיסא, 16 ינואר 99.

מכתביך, הגלוי והחתום, קבלתי אתמול בערב. תודה לך על “ספרים חדשים” ששלחת, אף כי בעל “מקורי העושר” בודאי לא ישבע נחת מריצנזיא קצרה ויבשה כזו.

אבקשך, ידידי, שלעתיד לא תעשה לך מושגים ע“ד עניני “השלח” ע”פ הידיעות שיבואו לך ממקורות זולתי. הנה אתה כותב, כי עזבת את המחשבה לכתוב ע“ד “כל אגדות ישראל”, מפני שאמרו לך ב”אחיאסף“, כי כבר נשלחה לי בקורת מבש”ן. ואתה לא ידעת כבר ממכתבי הקודם, כי לבקורת מבש"ן לא אתן מקום…. וכן הנך חושב, כי יש לי “ספרים חדשים” די והותר, מפני ששמעת מקפלן, כי גם ברנפלד שלח לי בקורת. אבל מאמרו של ברנפלד הוא ממין אחר, ואין לו ענין למחלקה זו.

על “תולדות שי”ר" תוכל לכתוב, אם תחפוץ. אגב, הנני רואה מדבריך, כי הספר כבר נמצא בוורשא – ואנכי לא ידעתי! בכלל נוהגים עמי חברַי “המנהיגים” בעת האחרונה באופן שסבלנותי קרובה להתפקע מכובד המשא… הגע בעצמך, ד“ר לֶווין כתב לי, שקבל מהם מכתב, כי החליטו להוציא את האוצר של לוי וכי עומד הוא במו”מ עמהם על פרטי הענין הזה, – והם לא הודיעו לי מזה מאומה! ולא עוד אלא שגם כששאלתי אותם על זה לפני כשבועים, לא כבדוני בתשובה. אחכה עוד מעט, ואם יוסיפו להתנהג עמי ככה, אדרוש מהם בדרך אופיציאלית, שיתנו לי חופשה ממשמרת ההנהגה – ויהי מה!

אתפלא, כי לא תבין טעמו של ל.¹³ בכתבו “זורנאל” תחת “צייטשריפט”. הלא הוא הדבר אשר הגדתי לך, כי מכ“ע היוצא פעמַים בחודש קרוב יותר ל”גזיטא" מאשר “לזורנאל”, ולכן, כדי להשמר מן החשד, שהתיר “גזיטא” ז’רגונית, הוא רוצה שיהיה “זורנאל” חקוק על מצחו….

המועד הנכון לשלח יתר הכסף לל. (על ידִי) הוא, לדעתי, אחר שתעבור החוברת הראשונה בשלום, ואפשר יהיה להכריז על החתימה. כי עד אז לא עברה עוד “ההתחלה”, שבעדה כבר קבל. כן עשיתי גם בראשית צאת “השלח”….

חומר חדש אמנם בא אלי, אבל – “מן המובחר”? בכלל כל מה שאני מזקין בעבודת העריכה, היא מרגיזה את רוחי יותר ויותר. ואיך תחפוץ שאתפאר עוד במה שאני מקבל?….

מצב אבי הולך ורע, ומצב נפשי – ה' ישמרך! לכן אל תתפלא על היות דברי מקוטעים ומבולעים.

לד"ר ל. קַנטור, ליבוי.

אודיסא, 24 ינואר 99.

מאז התראינו בוורשא אפפוני צרות חדשות, ולרגלן – גם טרדות רבות ובלבול הדעת. ועל כן לא כתבתי לך עד כה, אעפ"י שאמרתי לך אז, כי אכתוב לך אחר החגים.

לא אכחד ממך, אמנם, ידידי, כי כבר נואשתי מעבודתך עמי, בראותי, כי עבר זמן רב כל כך, ואתה לא עמדת בדבורך. בודאי גם טרדותיך רבו, ואין לך פנאי לכתוב. אבל הפעם הנני מבקש ממך דבר קטן, אשר אקוה, כי לא תמנענו ממני, אם יש לאל ידך לעשותו. הנה ר' קלמן שולמן מת, וראוי להציב לו מצבת זכרון ב“השלח”. אך להספד באיזו פרזות כלליות ובתהלות ותשבחות – איני רוצה. ולכן פונה אני אליך, אשר, כיליד ווילנא, בודאי ידעת את האיש, ואם יש לך מה להגיד על אדותיו יותר מפרזות מצויות, – עשה נא את החסד הזה עם המת ועם “השלח” וכתוב לזכרו איזו עמודים.

הנני מקוה, כי בכל אופן לא תמנע מלהשיבני תיכף.

למר א. שולמַן, קיוב.

אודיסא, 29 ינואר 99.

יקרתו מן 10 ח"ז קבלתי לפני ימים אחדים….

תודה לידידי על הערתו בדבר “השלח”, וכמובן, אינני מסופק, כי אך טובתו ידרוש. אבל בעצם הענין הנני מתפלא על הד“ר מנדלשטם, כי גם בהערה פשוטה כזו מצא דברים להכעיס את הציונים. באמת לא נתכונתי להכעיס שום אדם, ורק מה שנראה לי נחוץ להגיד, בנוגע להענין הזה, – אותו הגדתי. והאמנם אין העורך רשאי לחוות דעתו, כשדעתו אינה מתאימה בכל לדעת מנדלשטם ואחרים? בכלל נחוץ להודות בדאבון לב, כי הציוניות, אם תביא גאולה לעולם או לא – יַראה העתיד; אבל בהוה הביאה לנו לע”ע מדה רעה מאד: אי-סבלנות, שאין דוגמתה כמעט בין כל שאר הכתות שקמו בישראל.

בנוגע למכה“ע הז’רגוני, אוכל להודיע לידידי רק זאת, כי בשעה שנולד הרעיון הזה, ומנהיגי “אחיאסף” בקשו הסכמתי על זה, אמרתי להם, כי אוכל להסכים רק בתנאי, שיהיה העורך איש ידוע לי כישר לב ובעל טעם, אשר לא ישפיל עצמו להעשות כלי תשמיש למי שיהיה. ואיש כזה הוא לדעתי רבניצקי. ובכן, אין ספק, שיהיה מכ”ע זה “ציוני”, אבל לא עבד “הציונים”, באופן שיהיה בתכונתו דומה כמעט ל“השלח”….

למר ה.ד. הורוויץ, שרלוטנברג.

אודיסא, 29 ינואר 99.

קבלתי מכתבך, וצר לי כי אין שעתי פנויה לפלפל עמך בדבר ההשמטות שעשיתי בספורך.

בדבר “ויבך” איני יכול להסכים לדעתך. אדרבא, עתה לבי מהסס, אם טוב לי לתת לו מקום, אף אם לבסוף יתרצה בעל “המליץ” להשיב לך הכת"י. כי, כנראה מדבריך, לא לרצון לו הדבר, ובודאי יחשדני, כי אני הייתי הסבה לזה, ועל פי בקשתי עשית זאת. ואני מתרחק מן האנשים האלה בכל יכלתי, ואיני רוצה לתת להם מקום שיחשדוני, כי "מתחרה " אני עמהם….

למר ש.פ. רבינוביטש (שפ"ר), וורשא.

אודיסא, 29 ינואר 99.

אתמול, ביום השבת, קבלתי מכתבך עם המאמר. הנני מתפלא מאד עליך, היודע מה הוא מכ“ע, כי לא השתדלת בכל כחך להיות דיקן בנוגע ליום המוגבל, ולא עוד אלא שלא חשבת לנחוץ גם להודיעני לפחות ליום המוגבל, כי תשלח את המאמר אחר שנים שלשת ימים. ואני, כמובן, לא יכלתי לישב ולצפות עד שיעלה לרצון לפניך לשלוח את המאמר, וגמרתי את החוברת במועדה, אף כי גרמת לי עי”ז טרחה יתרה ומבוכה לא מעטה. כי בראותי ביום 25, שהמאמר איננו, גמרתי שאר המאמרים והנחתי לך מספר העמודים הנחוץ. אבל בבוא גם יום המחרת ומחרתו, והמאסר איננו, הוכרחתי להכין בחפזה איזה מאמר אחר במקומו ולשנות גם את הסדר. ומדעתך תבין, כי זעף לבי עליך מאד בעד כל אלה. מי שמקבל עליו עבודה תמידית במכ"ע צריך קודם כל לשמור את מועדו. בלי תנאי זה, כמו שכתבתי לך מפורש פעמים אחדות, אי אפשר לי בשום אופן לבוא בברית עמך. והנני מבקשך איפוא עוד הפעם, כי לעתיד לא תעשה לי כן. ואם באיזה חודש לא תוכל לשלוח ההשקפה, או תהיה מוכרח לאחרה יום אחד (לא יותר!), תודיעני כן מקודם, באופן שאדע ביום 25, מה עלי לעשות.

והנה עתה הנני שולח את מאמרך לבית הדפוס וכותב אני להמדפיס, שישתדל להכניסו בחוברת ולהוציא מפניו מאמר אחר. הנני מקוה, שעוד אפשר יהיה לו לעשות זאת, אבל בבירור לא אדע.

ובנוגע לגוף המאמר, בודאי תדע גם בלעדי, כי כתבת אותו בחפזון ובהרבה מקומות לא דקדקת בסגנונך ולא בקשר ההגיוני בין חלקיו, ואף לא קראת אותו אחר שנגמר. הראיה על זה, כי באחד המקומות הדבקת פסת נייר על הכתוב, ולא ראית, שבשגגה עברת את הגבול והכנסת תחת הדבק שורה יתרה, באופן שנשאר מה שאחר זה בלי קשר, והוכרחתי בשביל זה למחוק עוד שורה אחת. ולכן, עד שאתה מזהיר אותי להשגיח על כל זה בתקונַי, יותר טוב היה אלמלי השגחת בעצמך. אני מצדי עשיתי כמו שאני עושה תמיד, כלומר השתדלתי לתקן הכל כפי יכלתי. אבל עליך לדעת, כי יכולת העורך בזה מוגבלת היא. כי לפעמים אי אפשר להביא את הדברים בקשר נכון ע"י שנוי קטן, ולשוב ולכתוב עמוד שלם בסגנון אחר – אין לעורך רשות וגם אין זה מחובתו. ובמקרים כאלה לא נשאר לי אלא למחוק דברים המפריעים את הקשר, אף אם מצד עצמם טובים הם, אלא שבאו שלא במקומם.

ועוד אודיעך, כי השארתי את השם “השקפה כללית”, לפי שהשם הזה הוא שם מחלקה תמידית של “השלח”, ואינו צריך להשתנות מפני שנוי המחבר. ומפני זה מחקתי גם את השורות הראשונות שנתת בתור “הקדמה”. כי אין הקורא צריך לחשוב את ההשקפה בשנה זו כדבר חדש, כי אם רק, כאמור, כמחלקה תמידית שעברה עתה לסופר אחר. מלבד זאת, אין גם צורך בהקדמה זו, אחר כי הכלל שהנחת בה הוא חלק מן הפרוגרמא של “השלח”, כמו שקבעתיה בראשית צאתו במאמר “תעודת השלח”, והקוראים יודעים, איפוא, זאת מכבר.

גם את הפסיבדונים שלך הוכרחתי לשנות. כי בכרך ב' מ“השלח” בסופו בא מאמר קטן ועל החתום: “בן-שם”. ומלבד שאין לי רשות ליתן לשני סופרים להשתמש בפסיבדונים אחד, הרי גם לך לא ינעם הדבר, שייחסו לך דבר אחר. לע"ע נתתי תחתיו “עברי”, אבל, כמובן, רשות בידך להחליפו באחר. ואולם לזה צריך שתודיעני תיכף את השם שתחפוץ בו, כדי שאוכל לשנותו כן בשעת ההגהה, אשר תבוא בודאי בראשית השבוע הבא.

למר י.ח. רבניצקי, וורשא.

אודיסא, 29 ינואר 99.

קבלתי מכתבך אתמול בערב, ותודתי לך על כל מה שהודעתני….

אל דבר יחס “היהודי”¹⁴ אל הציוניות קבלתי גם אני “שאלת חכם” (כלומר, השואל הוא חכם), ועדיין לא עניתי. לחנם תחשוב, כי טעו בך מנהיגינו. הם ידעו היטב מראש, כי רק בעבור זה התניתי קודם למעשה, שתהיה אתה העורך, מפני שבטוח אני בך, שלא תעשה “סחורה” בדעותיך, ולכן אין לך להתביש מפניהם, – ו“היהודי” לא יבוש בך.

אתה מודיעני כי כרך ג' מ“השלח” אפס כלו. אם כן הוא, צריך הייתי להודיע על מעטפת “השלח”, שכרך זה אינו נמצא למכירה. אבל המו"ל, שדברים כאלה לו הם, לא הודיעני מזה מאומה, ואיני חפץ להכנס לתוך רשותו. לכן אבקשך, שתשאל מהם, אם מסכימים הם להודעה זו….

כמדומה לי, שראית אצלי את מכה“ע האמריקני של האוניברסיטא שבשיקַגו על דבר לשונות בני-שם. מכ”ע זה נשלח לי בחלופין מעת צאת “השלח”. והנה לפני איזו שבועות קבלתי מכתב מהם, שבשנה זו לא קבלו אלא חוברת אחת או שתים, לא יותר. חקרנו ודרשנו והנה נודע הדבר, כי “האדם העליון”¹⁵, בהיותו מנהל עניני “אחיאסף” בברלין, בלבל את האדריסות והניח לנחלה לד“ר מַלטר אדריסא משובשת מאד, אשר על כן לא הגיעו החוברות לידם. ממילא מובן, כי עלינו להשיב להם אבידתם. אבל בכתבי למַלטר, שישלח להם, ענני, כי כבר השיב לוורשא כל החוברות משנה שעברה שנשארו בידו, כי כן דרשו ממנו, וכי על כן כתב לוורשא, שישלחו משם. ואתה בחכמתך בודאי כבר תבין מדעתך את השאר: כי בדעתי, איך נוהגים בק”ק וורשא, מסופק אני מאד, אם עשו כאשר כתב להם. ומפני שלא אחפוץ, כי יקל כבודנו “לעיני הגויים”, הנני מבקשך שתעוררם על זה ותשגיח, שישלחו כל החוברות, כפי מכתבו של מַלטר.

על תרעומות בדבר שנוי שמו של עתונך בלי שאלת פי – לא עניתני מאומה, והנני חושב שתיקתך כהודאה, ומודה ועוזב ירוחם.

אבל זה רק בנוגע לך, כי להמנהיגים לא אוכל לחשוב “שתיקה כהודאה”, אחר כי שתיקתם, כנראה, יש לה סבה אחרת. בדיעבד אשמח על שנפסקה הקוריספונדנציא ביני וביניהם. כידוע לך, לא היתה מביאה לי הקוריספונדנציא הזאת עונג ונחת.

ושפ“ר הוא – שפ”ר. אחר כל האזהרות שהזהרתיו בנוגע לזמן המוגבל, וגם הגדתי לו מראש, שאם יאחר מאמרו לבוא, לא אחכה לו, – אחר כל אלה עבר יום, יומַים, שלשת ימים, ואין קול ואין קשב. רק אחר שגמרתי החוברת בלעדו ושלחתי הכל לביהד“פ, בא המאמר אתמול. מדעתך תבין, כי הביאני במבוכה, ובשלחי היום מאמרו לביהד”פ, לא אדע בבירור, אם יכול עוד המדפיס לתתו. ובנוגע לגוף המאמר, עמלתי בו יותר משעמלתי בהשקפותיו של עהרנפרייז במשך כל השנה, – כולי האי ועדיין אינו מן העידית. נחמתי כי שמעתי לקול קפלַן בזה.

למר ה. צייטלין, הומיל.

אודיסא, 31 ינואר 99.

מאמריך קראתי ואתן להם מקום בשנוים והשמטות. מתי – לא אוכל לדעת, כי לא בבקשה תליא מלתא, כי אם בצרכי הסדור ובחובותי לכל הסופרים בלי משא פנים. אבל כמדומה לי, שאתחיל בהדפסת מאמריך בחוברת אפריל. בהקדמותיך איני מוצא חפץ. הן עושות רושם (וכן בטוים שונים בגוף המאמרים) “כבן-כפר שרואה את המלך”, ודבר זה הן לא ירָצה לא לי ולא לך.

הרבה חומר אספת, אדוני, וגם הרבה רעיונות יפים יש במאמריך. אבל חבל, שאין סדר למשנתך.

את המאמרים הבאים אבקשך שתכתוב בכתב יותר נקי וגם תניח גליונות רחבים מצדי העמודים, והעמודים יהיו כתובים רק מצד אחד, כלומר כל דף יכלול עמוד אחד כתוב, והשני חלק. ואם תחפוץ לקמץ בפורטו, תוכל לשלוח ב“בנדירול” באחריות, ויעלה לך בזול.

למר ש.א. הורודֶצקי, ברדיטשוב.

אודיסא, 31 ינואר 99.

צר לי מאד, כי גם הפעם לא אוכל לתת מקום לדבריך. מן החומר שאספת על אדות מהר"מ שיף אפשר היה אמנם לעשות מאמר נאה, אבל לא עלתה בידך לעַבד את החומר כראוי, ובמקום שהיה לך להביא אחדות בכל הענין ולפחת בו רוח חיים, – נתת המון ציטטות בלי קשר נכון והוספת רק הקדמות כלליות, הכוללות דברים ידועים, שאין צורך בהם כלל לגוף הענין.

אם תחפוץ לדעת, איך צריך לכתוב, לפי דעתי, מאמרים ממין זה, שימצאו חפץ בהם קוראים משכילים, – קרא נא את המאמרים “לתולדות השלחן ערוך”, הנדפסים ב“השלח”, וביחוד המאמר השביעי (ע“ד מהרש”ל), שיודפס בחוברת פברואר, אשר בעוד חודש ימים תבוא לידי הקוראים.

לד"ר י. טשלינוב, מוסקווא.

אודיסא, 31 ינואר 99.

מכתבך מן 22 קבלתי ושמחתי, כי שמעת לעצתי והלכת לווינא¹⁶. בשכר זה אקוה, שתודיעני בקרוב מצב הענינים כמו שהוא. והנני חושב, כי אין לי צורך להוסיף, שאם יש דברים הצריכים “העלם”, אין לך לירא, שמא אפרסמם, אע"פ שהנני בעונותי “עורך” בישראל.

מסגנון מכתבך נראה, כי כבר שלחת אלי את מאמרך, ואתפלא, כי עד היום לא קבלתיו.

למר מ. קליינמַן, ברדיטשוב.

אודיסא, 1 פברואר 99.

מאמרך קבלתי. ואע"פ שהפלוסופיא שבו “צולעת” מעט, וסגנונו “צעקני” מעט, הנה להראשונה יש תקנה, והאחרון – הלא הוא אחת “הסגולות העצמיות” של כל סופרי “הציוניות המדינית”, לכן לא אפקוד עליך עון כולם, ואתן מקום למאמרך באחת החוברות הקרובות…

למר י.ח. רבניצקי, וורשא.

אודיסא, 7 פברואר 99.

מכתבך מן 2 קבלתי לפני יומַים…

כדי שתדע, איזה ערך יש לתרעומותיו של קפלַן עלי, הנני להודיעך פרטי הדבר. אמנם קבלתי מאתו מכתב מן 1 ינואר, שהיה באמת מלא דברים המסוגלים להכעיס גם ענותן כהלל (למשל, הוא משיבני ע"ד המודעה המפורסמת, כי גם אם הייתי בשעת מעשה בוורשא, לא הייתי מועיל כלום, לפי שהם ברוב דעות היו מחליטים להדפיסה, למרות התנגדותי). אבל לא מפני זה לא עניתי עליו, כי אם מפני שעוד קודם לקבלתו כתבתי להם מכתב ארוך וחכיתי לתשובה על מכתב זה, אבל לא קבלתי מהם שום תשובה. אח"כ כתבתי להם שנית, וגם על מכתב לא קבלתי תשובה. – ואולם מדברים שונים ששמעתי מפי נ. נוכחתי לדעת, כי עשה לו קפלן את תרעומותיו עלי לשיטה קבועה, לתלות בי כל עונות “אחיאסף”…. ורואה אני, שאין לי שום דרך אחרת, זולתי לבקש מאת האספה הכללית, שתהיה בקיץ הזה, לפטרני מענשו של “אחיאסף”….

אצלנו אין כל חדש…. שבוע זה – שבוע של ט. הוא. כי בא הלום ביום א' על דרכו מווינא (בודאי ידעת דבר האספה שהיתה שם). ביום א' נאספו כל ראשי האגודות הציוניות פה, המון גדול מאד, והוא ספר להם, כי קרובה ישועתנו לבוא, אלא שאין לו רשות לגלות את הפרטים, ועליהם להאמין לו על דברתו. בערב היתה אספה של “הגבירים” בבית ברב“ש, וגם לפניהם היה צריך לשאת מדברותיו, אך עוד לא שמעתי פרטי האספה, כי כותב אני בבוקר. אני לא השתתפתי לא באספה הראשונה ולא בשניה, כי הן ידעתי מראש את כל ה”אֶלימנטים" וה“זרמים” וכו'¹⁷ שעתיד אני לשמוע שם….

אבי במצב רע מאד, ואם לא אשגה, רק לה' לבדו הישועה. ומכיון שהגעתי לפרק זה, לא אוכל עוד לדבר על שאר הענינים, כי לבי מלא יגון.

….נתתי בחוברת האחרונה “ילקוט קטן” ע“ד ה”פרלמנטריסמוס" (כמדומה לי שידעת, מה חפצתי להגיד על נושא זה). והנני מכין לי כלי גולה, כי בודאי ישלחוני הציונים אל “ארץ גזרה”.

לד"ר ל. קַנטור, ליבוי.

אודיסא, 7 פברואר 99

….בדבר הרבנות בעירנו לא אדע גם אני להשיא לך עצה הוגנת. מצב הדבר כך הוא: לע“ע עוד מטפלת ה”אופראווא" ברשימות הבוחרים ששולחים לה בתי הכנסיות, וכפי הנשמע עוד זמן רב יעבור עד שתשלם מלאכה זו, ורק אז יקָבע יום הבחירה. אבל אחדים ממפלגת האינטליגנציא מתעתדים ליום ההוא לערוך מחאה נגד עצם השיטה שקבע שר העיר לבחירת הרב. לפי דעתם, צריכים הבוחרים להיות באי כחם של המעמדים השונים (סוחרים, עירונים ואמנים) ולא של בתי הכנסיות. וטעמם ונמוקם עמם: כי אם יהיו הבוחרים שלוחי בתי הכנסיות, תהיה יד ההמון על העליונה, בהיות רוב בתי הכנסיות בפַרברי העיר, ששם יד דיינים ודרשנים שונים תקיפה, והם יפעלו על ההמון לבחור ברב שלא תהיה העטרה הולמתו, כדי שיהיו הם תקיפים בעדתם, כאשר עד כה. –

לפי זה יש רגלים לדבר, שעוד עדן ועדנים יעברו עד שיגיע יום הבחירה. ואז – לא אדע ג“כ להגיד לך מראש, אם ראוי לך לעמוד על הבחירה. בזה, כמדומה לי, אין ספק, שאם יחפוץ מזא”ה להבחר, אי אפשר לאחר להתחרות עמו, כי מפורסם הוא בעירנו בין כל המפלגות כדרשן אמן, ודרשה יפה חביבה מאד על כל בני עירנו. אך כפי שאמר לי, בפגשי בו לפני איזו ירחים בקיוב, לא יוכל לעזוב את מוסקווא, אלא אם כן יסכימו לזה ראשי עדתו. כי ירא הוא, פן לא יתנו לאחר לרשת את כסאו, והעדה תשאר בלא רב, ועליו תהיה קללתה. – ואם באמת כן יעשה, קשה מאד להאמין, שיפנו ראשי עירנו לראשי עדת מוסקווא לבקש הסכמתם לזה, ומזא“ה לא יבא איפוא במספר הקנדידטים. אז קרוב ביני, שטובי בני העדה באמת ימצאו, כי “אין רב זולתך לאודיסא”. זה לא כבר נזדמן לי לדבר על אדותיך במסבה של אנשים משכילים מחובבי ציון וראיתי, שגם הם עתידים לענות “אמן” על בחירתך, אע”פ שאינם חושבים אותך לאחד מבני “החבורה”, אבל רואים הם, שזולתך אין איש שיהיה ראוי לאצטלא זו מצד ידיעותיו הכלליות והיהודיות. דבר זה שקול בעיניהם כנגד כל השאר. לעומת זה, יפה ראית, שהציונים החדשים ישתדלו בכל עוז להעמיד רב משלהם. כנראה כבר נתנו עיניהם באחד מ“רבניהם”, איש שלא ידע גם לקרוא עברית אפילו עם נקודות. אך האנשים האלה אומרים, כי הציוניות היא כל התורה כולה, והשאר – לאו דוקא. ולפי שבין הציונים פה ישנם אגיטַטורים שקשה לעמוד בפניהם, כי עושים הם מעשיהם באינֶרגיא יתרה וגם אינם מקפידים על טהרת האמצעים, – לכן רבת ערך היא המפלגה הזאת בענין זה, אע"פ שמספר חבריה אינו רב ביותר.

הנה זהו מצב הדבר לע"ע, ועל פיו תוכל לשפוט מה עליך לעשות.

למר א. לובֶצקי, ווינא.

אודיסא, 7 פברואר 99.

תשובתך לנורדו שלחת לי בצורה בלתי נאותה לדפוס, כן מצד חצוניותה וכן מצד פנימיותה. אלו שלחת לי איזה מאמר אחר בצורה כזו, הייתי משיבו לך מיד. אבל הפעם לא חפצתי שתאמר, כי משא פנים יש בדבר, וע“כ לא נמנעתי מלתקן את המאמר כפי יכלתי, אע”פ שעלה לי הדבר ביגיעת בשר ורוח ובאבוד זמן הרבה יותר מכפי ערכו של המאמר. והנה עתה, אחר שכבר נסדר המאמר בדפוס (לחוברת פברואר), אתה מודיעני בפשיטות, כאלו כך הוא מנהגו של עולם, כי “לא עברת עוד הפעם על המאמר” ולא תקנת בו מה שצריך תקון, וכי על כן הואלת בטובך לתת לי “אינסטרוקציות”: ש“אראה” להכניס בו רעיון זה וזה, לקצר כאן ולהאריך שם, – כאלו לא נבראתי אלא לשמשך ולחבר בשבילך את מאמריך! יושב אתה בעיר מלאה כתבי-עת וסופרים, צא ושאל ויאמרו לך, כי הסופר הרוצה שיהיה נאמר במאמרו כך וכך, הוא עצמו כותב מה שרוצה בצורה נאותה, ואם יאמר לנהוג כמנהגך עמי, יהיה לצחוק.

ולא די לך בזה, והנה אתה מודיעני כלאחר יד, ששלחת את התשובה גם למכ“ע “דיא וועלט”, וכי “מקוה” אתה, שדבר זה לא ימנעני מלהדפיסה גם ב”השלח“. ואמנם תקותך תבוא, כי, כאמור, כבר נסדר המאמר בדפוס ותפס מקום בחוב' פברואר, ולא אוכל עוד להסירו מתוכה. אבל אם תחפוץ, אדוני, לדעת, איך נוהגים בדברים כאלו אנשים מן הישוב, אספר לך, כי נורדו, בשלחו את מאמרו, חשב לו לחובה להודיעני מראש, כי רוצה הוא להדפיסו גם ב”וועלט“, ואני עניתי על זה, כי לא יתכן שיודפס המאמר שם, עד שיתפרסם תחלה ב”השלח“. והלא ראית, כי כן עשה באמת ולא שלח מאמרו ל”וועלט" עד שיצאה חוברת “השלח” שבה נדפס.

יודע אתה, אדוני, על פי מנהגי עמך עד כה, כי מדת הסבלנות לא תחסר לי, ולא נקל לאדם להביאני לידי קפידה, – אבל לכל יש גבול!

בנוגע לשאלתך ע"ד החוברת האשכנזית, ממילא מובן, שאני מוצא יותר טעם במאמרך באותה הצורה שנתתי לו אני, ואלמלא כן, הן לא הייתי עמל לשנותו. אבל אתה תוכל לעשות כטוב בעיניך….

למר י.ח. רבניצקי, וורשא.

אודיסא, 12 פברואר 99.

שבוע שעבר כתבתי לך פעמים, ואחכה לתשובתך. עתה הנה באתי לבקש ממך בקשה גדולה, שאין לה ענין לא ל“אחיאסף” ולא ל“השלח” וליתר הנושאים הרגילים של מכתבינו. וזה הדבר:

אתמול באו אלי שנים מאחינו פה “במלאכות סגל חבורה” והודיעוני, שנגזרה עלי גזרה לעשות “יום טוב” בסוף השבוע הזה לזכר מלאת עשר שנים לעבודתי הספרותית. מתחלה היה הדבר לשחוק בעיני ואמרתי להם, שאני מצדי איני קובע לי חגים ומועדים, אבל אם רוצה היא “החברה” לאכול ולשתות ולשמוח הפעם “על חשבוני”, כמו שעושה היא גם בלעדי לעתים קרובות, לא אסרב לה, והריני מוכן ומזומן לאכול ולשתות עמה. ואולם מתוך שיחתי עמהם הבנתי (דברים ברורים לא יכלתי להציל מפיהם), שיש בזה הרבה יותר ממה שחשבתי. כנראה מרמיזותיהם, כבר נודע דבר “היובל” הזה גם בערים אחרות, וה' יודע מה עשו לי חברַי, ואנכי לא ידעתי! ולפי שחושב אני, כי אם באמת כבר יצא הדבר מארבע אמותינו פה ונודע בערים אחרות, וורשא לוקחת חלק בראש, לכן באתי אליך ונפשי בבקשתי: נא, רחמו נא עלי ואל תעשוני “עבודה זרה” בדור הזה, ש“יצרא דעבודה זרה” חזר וניעור בתוך עמנו… כמובן, איני יכול לגזור עליכם, שלא תאכלו בשר ולא תשתו יין בכל זמן שתרצו. אבל הנני מתחנן לפניכם בפשוט ידים ורגלים, שלא תעשו לי כמו שרגילים לעשות בזמננו במקרים כאלה: להרבות שאון משום “פרסומא מלתא”. ביחוד הנני גוזר עליכם בכל מיני גזרות ומשביעכם בשבועות, שלא יתפרסם הדבר בכתבי העת אפילו ברמז קל. פה הבטיחוני חברינו לעשות בקשתי זאת, אבל מכיון שיצא הדבר לרשות הרבים, דואג אני, שמא ימצא איזה טפש בין סופרי וורשא או עיר אחרת, שיחפוץ לעשות לי נחת רוח. ב“המליץ” הנני בטוח אמנם, שלא ידפיסו דברים כאלו, אבל ב“הצפירה”? לכן אבקשכם, שמלבד הגזרה שתגזרו על כל הסופרים אשר ידעתם, כי נודע להם הדבר, שישימו מחסום לפיהם, – תבקשו גם בבית מערכת “הצפירה” בשמי, שלא יתנו מקום לכל הנוגע לזה ולא יפרסמו לא דבר ולא חצי דבר על אדות “החג” הזה אשר בדיתם מלבכם.

יודע אני כי במקרים כאלה נוהגים לחשוב את ה“סרוב” של “בעל היובל” לדבר הנעשה רק מפני הנימוס, ואין משגיחים בו. אבל מובטחני בכם שתאמינו לי, כי בעומקא דלבא הנני מתנגד לכל זה, ואני מצדי לא אסכים בשום אופן לחוג את החג הזה בדרך הרגילה. פה כבר הגדתי לחברינו, שביום הנועד, אם יעלה על לב מי שיהיה לבוא אלי בברכת החג, לא ימצאני בביתי, וגם אם יברכוני רחוקים במכתב, לא אענה.

עשה נא, יקירי, עמדי חסד והודיעני תיכף, כי בקשתי תעָשה, למען הרגיעני. יודע אתה, כי רבו דאגותי עתה וצרות רבות אפפוני; אל נא תוסיפו להכאיב לבי גם מצדכם בדבר הזה.

למר א. רייזין, סינסינטי.

אודיסא, 12 פברואר 99.

בכל לב אודך על שעשית את בקשתי ופרסמת במכה"ע…. את הדברים שהודעתיך על אדות “השלח”.

ובנוגע להערתך ה“מסחרית”, אוכל להודיעך, אם לא ידעת, כי אני הייתי סוחר רוב שנותי, ורק לפני ארבע שנים עזבתי עולם המסחר. ובכן יודע אני, כי מצד זה הצדק אתך. אבל יש דברים שהצדק המוסרי שבהם מכריע את הכף, ואי אפשר לשים לב בהם לצדדים אחרים….

בדבר הצעתך לשלוח את “השלח” להאנשים אשר נקבת בשמותם, אודיעך, כי בשנה הראשונה לצאת “השלח” פנה אלי בהצעה כזו סוכננו בפילאדלפיא, וגם הוא, כרשום בזכרוני, הזכיר ביחוד את ה' ז.. אני ישבתי עוד בברלין, והאכספדיציה (מלבד ברוסיא) נעשתה על ידי; ואני לא יכלתי להסכים לדבר כזה, אשר נחשב בעיני לחלול כבוד ספרותנו העלובה. לכן עניתי אז לסוכננו, כי אינני שולח את “השלח” ללא דרשוהו, יהיו מי שיהיו. ואלם עתה אין לי רשות להתערב בענינים האלה, הנחתכים ע“י “אחיאסף”. ואם תחפוץ, תוכל להציע זאת לפניהם, אע”פ שאני לעצמי אין דעתי נוחה מזה.

צר לי, כי לא אוכל לתת מקום לשירו של אחיך אשר שלחת. “צר לי”, לא מפני הכבוד, כי אם מפני שבאמת הייתי שמח, אלו יכלתי להדפיס שירים ממשורר אמריקני, והיה זה לאות לקוראינו בארצנו, כי עוד לא מתה העברית כלה גם באמריקא. אם תתבונן בתכונת השירים שנדפסו עד כה ב“השלח” ותצרף לזה מה שאמרתי ע"ד השירים בפרוגרמא של “השלח” ("תעודת “השלח”, בראש כרך א'), תבין מדעתך, כי שיר כזה לא יכשר לו….

לד"ר מ. ברדיטשבסקי, שרלוטנבורג.

אודיסא, 12 פברואר 99.

קבלתי אגרתך. אם תשלח לי מאמרך נגדי, תוכל להיות בטוח, כי אשפוט עליו כעל כל שאר המאמרים, בלי משא פנים לעצמי.

אם ידעת, הודיעני נא, מה סופה של “תחיה”. זה כבר הודיעו, כי נגשים לפעולה, ועדיין אין קול ואין קשב. מסבות שונות לא אחפוץ לשאול את עהרנפרייז על זה.

למר מ. אוסישקין, יקטרינוסלב.

אודיסא, 12 פברואר 99.

תודתי לך על “ההשקפה” ששלחת לי. כבר לפני זה קראתיה בשים לב, כי לקחתיה מבית הועד. אם היו כל חבריך, ה“גוברנַטורים” הציוניים, מפרסמים השקפות כאלה, היו מביאים לנו תועלת יותר ממה שמביאים בנסיעותיהם ודרשותיהם ומכתביהם המלאים “דברים רמים”.

השמת לבך אל ה“מַניפֶסט” של “הועד הפועל הגדול” שנדפס במכ"ע “וועלט” גליון 6? עתה אין לכם פתחון פה עוד לאמור (כמנהגכם עד כה), שאך בעלילה באים עליכם, כי מַטעים אתם את העם בהבטחות שוא. הן פה, במניפסט אופיציאלי, אתם אומרים מפורש, כי אפשר להושיב בארץ ישראל (זאָפאָרט) מאות אלפי נודדים!

לד"ר ש. ברנפלד, ברלין

אודיסא, 13 פברואר 99.

מכתבך בצירוף “מן המערב”, ב' – קבלתי, ותודה לך. לא אדע עוד בבירור, אם אוכל לתתו בחוב' מרץ, אבל בכל אופן תוכל לנוח מעבודה זו חודש אחד, כי אם אתנהו במרץ, אצטרך לפסוח על המאמרים האלה באפריל, ואין אם כן נ"מ בדבר.

ובנוגע לגוף המאמר, אעירך, כי ההקדמה הגדולה שהקדמת לו על דבר ה“נמצא” וה“התהוות” בהיסטוריא – אין דעתי נוחה הימנה משני טעמים: ראשונה, מפני שאין קשר נאות בינה ובין מה שאחריה, והיא עושָה רושם על הקורא כאלו עִלה מצא המחבר להוציא רוחו בענין זה שלא במקומו. ושנית, וזהו העיקר, כי כל עצם הרעיון, שאתה מציעו כדעתך הפרטית. הרי הוא באמת אחד היסודות של שיטת בעלי ההתפתחות בהיסטוריא, וכבר נודע לפני עשרות שנים ההבדל הזה שבין ההשקפה הסטַטית וההשקפה הדינַמית בהיסטוריא (כמו שקרא להן ספֶנסר), ולמה נהיה איפוא שנינו בעיני הקוראים המשכילים “כבני כפר שראו את המלך”? – מפני הטעמים האלה הנני חושב להשמיט את ההקדמה הזאת. והנני מקוה, כי כשתתבונן בדבר, תמצא גם אתה, שהצדק אתי, כדרכך הטוב להודות על האמת.

את מאמרך במכ“ע “וועלט” קראתי. בדעתך את השקפותי על הציוניות המערבית, אינני צריך לאמור לך, כי דבריך שמחוני מאד, ביחוד בבואם במכה”ע הזה. באמת נס גדול נעשה לך שהדפיסו מאמרך במכה“ע הציוני, אשר לא אדע דוגמתו באי-סבלנות וצרות-עין לכל מה שאינו לפי רוח ה”משיחים" אפילו במשהו.

הנני תאב לדעת אותם “הענינים” שחפצת, כדבריך, “להשיחם לפני”. בודאי תמצא בקרוב שעה פנויה להציעם….

דבריך על ספרו של שירֶר כמו מלבי הוצאת. בעת שעברתי עליו בסקירה כללית, עלו גם על לבי רעיונות מעציבים כאלה, בנוגע להבדל שבין חכמי ישראל וחכמי אוה"ע בחקירתם בחכמת ישראל, אשר אמנם כבר הגדתי דוגמתם בהקדמתי לקובצי “על פרשת דרכים”. - אגב אומר לך, כי צר לי שקצרת כל כך במאמרך, בנוגע לשירֶר. כנראה, לא חפצת להוציא את החומר היקר הזה קימעא קימעא והנחת כולו לעשות ממנו מאמר שלם. בכל זאת, אפשר היה, כמדומה לי, לתת גם פה מושג יותר מוגבל מתכונת הספר.

למר מ.ז. פייערברג, נובוגרד-וואלינסק.

אודיסא, 14 פברואר 99.

קבלתי סוף ספורך. עתה טוב הוא אמנם משהיה, אך עדיין אין דעתי נוחה הימנו בשלימות¹⁸. אולי אעשה עוד איזו שנוים גם מצדי.

הנני שולח לך בזה…. רו"כ בעד פברואר¹⁹. אבקשך להודיעני, איך תחפוץ לקבל שכרך בעד ספורך: אם בכל חודש בעד הנדפס, או אולי תמצא יותר טוב לפניך לקבל הכל בבת אחת לאחר שיודפס כולו. לי אחת היא, וכאשר תאמר כן אעשה. את “השלח” צויתי לשלח לך.

למר א. קפלַן, וורשא.

אודיסא, 16 פברואר 99.

קבלתי מכתבך ושמחתי עליו מאד. בודאי תשאל: “לשמחה מה זו עושה?” – אבל, הכרת המחלה היא הצעד הראשון לרפואה. מניח אני את ה“תרעומות”, שבאמת כבר יצאו מאפי, ולא אדבר גם על הרמזים הבלתי מובנים לי היטב, בנוגע ליחוסכם בינכם לבין עצמכם: – העיקר בעיני הוא זה, שגם אתם באתם סוף סוף לידי הכרה, כי דרך ההנהגה של “אחיאסף” עתה היא “בלתי טבעית”. וכאן הוא מקור הכל: מקור כל השגיאות, וכל הבלבול והמבוכה, כל ההתרשלות וכל התרעומות. לפי דעתי, אי אפשר בשום אופן להסתפק באנחה בלבד ולהניח את הדבר כמו שהוא, ותמה אני, אם יש רשות ל“אחיאסף” לקבל חברים חדשים (כמו שהוא עושה עתה), כל זמן שהוא נמצא במצב בלתי טבעי כזה. הנני מציע לפניכם, שבאספה הכללית, העתידה להיות בקיץ הזה, ישתדלו לתקן המעוות ולשנות את ההנהגה באופן שתהיה יותר “טבעית”. על הפרטים לא אדבר עתה. לעת האספה אשתדל, אם אוכל, לבוא לוורשא ולהציע שם את השנוים הנחוצים לדעתי, ואם לא אוכל לבוא, אעשה כן בכתב. אך גם עליך, היודע נגעי “אחיאסף” עוד יותר ממני, החובה להתבונן בדבר ולהכין גם מצדך “השקפה” אמתית בשבילנו בעצמנו²⁰ והצעה איך לתקן הדבר….

למר י.ח. רבניצקי, וורשא.

אודיסא, 16 פברואר 99.

מזל טוב לך! קבלתי את “היהודי” וגם כבר קראתיו. ומה אומר לך? כנראה, אין לי חיך לטעום את היופי הז’רגוני. כל הדברים שאני קורא בו, אפילו דברי “רבי מנדלי”, נראים לי כמלאכותיים, כמליצות שאינן נובעות מן הלב, אלא עומדות וקוראות: הביטו בנו, כמה מסולסלות ומצוחצחות אנחנו! – אך נניח את “היופי” ונדבר על התוכן. באמת אומר לך, כי תמה אני מאד, אם העם יקרא בחשק את הדברים שאתה נותן ב“היהודי”. רבי מנדלי ובן-עמי כותבים בשביל “מפונקי ההשכלה”, גם פֶרץ ברמזיו מובן רק לנו, ושלום-עליכם אמנם מדבר אל העם כלשונו וכטעמו, אבל לע“ע אין עוד בדבריו שום רעיון, זולתי בדחנות נאה. אולי עוד יבוא הרעיון בה”המשך“, ובכלל אפשר שההמשכים ישנו את דעתי. אבל לע”ע – הנך רואה, ידידי, שאיני מעלים ממך מה שבלבי – חרד אני מאד על גורל “היהודי”.

על הפובליציסטיקא לא דברתי, מפני שכמעט אין בגליון הראשון שום מאמר הראוי לשם זה, זולתי מאמרך הראשי, אשר כבר הגדתי לך דעתי עליו עוד בטרם נדפס. צריך הייתי אמנם להעירך על שנתת בגליון הראשון רק שני מאמרים פובליציסטיים, ובשניהם אין כמעט דבר שלא הגדת כבר בעצמך במאמרך הראשי, אבל אחשוב, כי לא “מרוע לב” עשית כן, כי אם מפני שלא היו בידך מאמרים טובים מאלה.

אך עוד נשיח בזה ארוכות וקצרות בשובך הלום במהרה בקרוב.

בנוגע ל“אחיאסף”, לא אדע מה לשאול ומה לברר, אחר כי כולו אינו אלא “שאלה” אחת גדולה הצריכה בירור. אבל היש יכולת לבררה? אחשוב, כי בשובך, ואשמע מפיך כל פרטי המצב, יקל לי יותר למצוא דרך, איך להסיר המכשולים…

לד"ר ה. מַלטר, ברלין.

אודיסא, 19 פברואר 99.

אינני צריך להגיד לך, מה יקרו לי דבריך במכתבך האחרון. ואף כי כל “החג” הזה, שבדו חברי מלבם שלא בידיעתי, לא לרצון הוא לי, ואלו ידעתי מזה בעת שהתחילו להתעסק בדבר (הם הודיעוני רק לפני שבוע), הייתי מונעם בכל כחי ממעשה כזה²¹, – בכל זאת לא אתעטף בטלית של ענוה יתרה ולא אכחד ממך, כי מכתבים כאלה מאנשים שכמותך, אשר ידעתי כי פיהם ולבם שוים, יקרו לי מאד ומחזקים ידי לבלתי הניח את מקומי, למרות כל המכשולים.

ועתה נשוב לסדר היום.

אודך בכל לבי על התקון שעשית בשם ההעתקה האשכנזית של מאמרי²². מוורשא הודיעו לי זה לא כבר, כי רוצה המעתיק לקרוא את המחברת בשם “ציוניסמוס אונד עמאמציפאציאָן”, בשביל לתפוס את הקוראים בלבם, ומהרתי לכתוב להם, שאיני מסכים לזה בשום אופן. אבל בדעתי את “זריזותם”, מסופק אני מאד, אם היתה מחאתי מועלת, אלו לא תקנת זאת מדעתך….

בדבר ההעתקה הרוסית של “עבדות בתוך חירות”, שלא שלחוה לך עד כה, הסבה היא, לפי דעתי, זו: המחברת נמכרה כולה בשני שבועות, ולא נשאר ממנה בידי “אחיאסף” מאומה. עתה היא יוצאת בהוצאה שניה מתוקנת ובאלו הימים תתקבל בוורשא. לכן אחשוב, שאם תשוב להזכירם עתה, ישלחוה.

לר“מ שטיינשניידר ירא אני לפנות, כי כבר נכויתי בגחלתו של אחד מחכמי ישראל, הוא ד”ר קויפמן. אולי תזכור, כי בסוף השנה הראשונה נדפס ממנו ב“השלח” מאמר בשם “אור הגנוז”. ואם קראת אותו, הלא תדע, כי נכתב באריכות יתרה, אשר תקוץ בה נפש הקורא המשכיל. אך זאת לא תדע, כי היה ארוך עוד הרבה יותר ומלא מליצות מבהילות חסרות-טעם, שבשום אופן לא יכלתי להניחן, אף לא מפני כבוד המחבר. ובכן לא היתה לי כל דרך אחרת זולתי לקצר ולהשמיט לפחות את הדברים היותר זרים. אבל המחבר, אשר, כנראה, לא הורגל בזה, חשב לי את המעשה הזה לחטאה ולא יוסיף עוד מני אז לבוא בדברים עמי²³. מפני זה החלטתי, לבלי פנות עוד לשום חכם מחכמי ישראל החוקרים קדמוניות, מיראה פן ישלח מאמר שלא אוכל להדפיס או שאצטרך לשנות בו, והבאתי עלי קללה. אחד הוא מן הזקנים רבי מאיר איש-שלום מווינא שאינו מקפיד על זה ונותן לי לשנות דבריו כפי ראות עיני….

לד"ר ש. ברנפלד, ברלין.

אודיסא, 19 בפברואר 99.

הנני חושב, כי אכַוֵן לדעתך ורצונך, אם לא ארבה בדברי תודה ובפרַזות הרגילות של “ענותנות”, בתור תשובה על מכתבך, היקר לי מאד. כאשר באו אלי לפני שבוע שנים מחברַי פה והודיעוני את “גזר דיני”, כי החליטו אוהבי לעשות “יום טוב” לזכר מלאת עשר שנים לעבודתי הספרותית, היה הדבר רע בעיני מאד. כי כמוך כמוני שונא אני את החגים ממין הזה, שהיו לאמצעי של ריקלַמא. וככל אשר היה בכחי השתדלתי להקטין את החג הזה ולבלתי תת לו לצאת מארבע אמותינו לרשות הרבים. עתה אומַר לך בפה מלא, כי מכתבך, ועוד איזו מכתבים מידידים קרובים, אשר ידעתי, כי לא נכתבו לשם “נימוס” בלבד, – המתיקו לי את ה“מרור” שבכל הענין הזה והיו לי לשכר מספיק בעד הרגש הבלתי נעים שעורר בלבי הרעיון, כי בקהל אלפי “בעלי יובל”, הנוצצים כעצי השדה בכל שנה, יחד גם כבודי… ביחוד יקרו לי דבריך, כי תולה אתה בי את דבר שובך לספרותנו העלובה. והלא ידענו גם שנינו, ויודע כל הקהל, כי בין הספרים הראוים לשימת לב, שיצאו בשנים האחרונות, חלקך מרובה משל כל חבריך, ואם נצייר לנו רגע אחד ספרות השנים האלה בלעדיך, תבוא מארה באוצרה במדה גדולה וניכרת לעין. מעתה, אם יבוא אדם ויטען עלי (כמו שקרני פעמים רבות), כי איני מרבה לכתוב, ולא אתן לספרותנו מפרי עטי זולתי קימעא קימעא בהפסקות בינתים, – יהיה לי פתחון פה להשיב ולאמור: אנא עבידנא לספרותנו שלא תשתכח מברנפלד, והוא לבדו נתן לה יותר ממה שיש רשות לדרוש מעשרה סופרים.

היום קבלתי את מכתבך השני מן 16. ויותר ממה שנפלאת אתה עלי נפלאתי אני עליך, כי יכלת להעלות על דעתך, שהנני חושדך כאלו חפצת להתהדר בטלית של אחרים ולהתראות כממציא את ההבדל שבין ה“נמצא” וה“התהוות”²⁴. ואיך יכלתי לחשוב עליך כזאת, בעת שבעצם המאמר הנדון אתה מביא את הֶגֶל ומיחס לו את ההבדל הזה? אבל היתה כונתי להעירך, כי השקפת ההתפתחות ההיסטורית כבר נתקבלה בין טובי החוקרים מימי ספֶנסר ואילך, וגם נתפרסמה כבר בין כל קהל המשכילים, באופן שאין צורך עתה להרבות דברים בביאורה, ולא יתכן לאמור עליה: “לפי השקפתי אני”, “כך היא השקפתי”, אחר כי ההשקפה הזאת נחשבת לרוב הקוראים המשכילים כהלכה פסוקה מכבר. אפשר אמנם להעיר את הקוראים על החזיון הזר הזה, שההיסטוריים שלנו עודם מחזיקים “בתומתם” ולא ישימו לב כלל להיסודות החדשים השולטים בחוקי ההיסטוריא הכללית בזמננו. אבל הערה כזאת היתה צריכה, לפי דעתי, להכתב בסגנון אחר.

כל זאת כתבתי רק בשביל להוציא מלבך את הפירוש הזר שנתת לדברַי, אבל בעצם הענין אין נ"מ, אחר כי אינך מקפיד על השמטת הדברים….

לד"ר ד. ניימרק, רקוניטץ.

אודיסא, 23 פברואר 99.

…על ברכתך ליום ה“חג” שבדו חברַי מלבם - אודך מקרב לבי. זה הוא אחד מן הדברים שבלבלו את עבודתי והרסו את הסדרים הקבועים לי. כי מטעמים שונים ידועים להם, מצאו חברַי פה לנחוץ לדחות גמר ה“חג” למוצאי שבת הבאה, ובינתים הנני נחשב בעיניהם כ“קנין של צבור”, ולא יתנוני לעבוד בהתמדה, כדרכי.

ה' לוברסקי מסר לי בשמך (את מכתבך אליו מסרתי לו), כי חפץ היית להקדיש לשמי, לזכר ה“חג”, את מאמרך על “תורת המוסר של היהדות”. כמובן, חפצך זה יקר לי מאד, ומודה אני לך בכל לב. אבל צר לי מאד, כי לא אוכל להסכים לזה. עליך לדעת, כי כל ענין החג הזה לא לרצון הוא לי, ואלו נודע לי הדבר בזמנו, לא הייתי נותן הסכמתי בשום אופן. אבל חברי העלימו ממני הכל עד לפני עשרה ימים, ולא יכלתי עוד להפריעם מזה, אחר כל ההכנות שעשו קודם לזה. ואולם תנאי התניתי עמהם, שלא יתפרסם הדבר בכה“ע אפילו ברמז קל. גם אני מצדי כתבתי למיודעי בוורשא, שיבקשו בשמי במערכת “הצפירה” לבלי תת מקום לשום דבר המזכיר את הענין הזה. ובכן הלא תבין, כי מה שלא אחפוץ שיעשו לי כתבי-עת אחרים, לא אוכל לעשות גם בעצמי במכ”ע הנערך על ידי……

כנראה מדבריך, יודע אתה פרשת דבר ה“וואהלרעפאָרם” שהחליטו בווינא. ואני בקשתי את הדבר בה“וועלט” וגם חקרתי ודרשתי איזו מחברי הועד הרוסים שהיו באותו מעמד, ולא יכלתי עד כה להציל דבר אמת על אדות הענין הזה….

למר א. שולמַן, קיוב.

אודיסא, 1 מרץ 99.

בסבת “החג” אשר בדו להם חברַי פה ואת פי לא שאלו, הייתי בשני שבועות האחרונים, כבא במצור. כי חברי אלה, אשר ראו, כי אין דעתי נוחה מכל זה, יראו פן אעלים מהם איזה מכתב או שאר דברים הנוגעים לזה, ועל כן הפקידו עלי שומרים ולקחו להם כל מה שבא על שמי בנוגע לזה, כדי שלא אראהו עד “ליל החג”. ואחר ש“הלילה” ההוא נדחה עד מוצ"ש שעברה, לכן היה גם מכתב ידידי ותשורתו בידיהם עד לפני שלשת ימים. וזו היא הסבה שאחרה תשובתי עד כה, כי בשלשת הימים האחרונים עיפה נפשי מאד ולא יכלתי לעבוד.

עתה באתי בזה להביע לו את תודתי מקרב לבי על רגשות החבה שהראה לי. ואינני יודע להראות לו אות יותר נאמן על רחשי לבי מזה, שהנני מקבל מידו את תשורתו היקרה לי. וזאת הפעם הראשונה בימי חיי שהנני מקבל מתנה, כי חפץ חיים אני, וע"כ הייתי מעודי “שונא מתנות”.

נקוה נא גם שנינו, כי יבוא יום וספרותנו תתפוש בחיי עמנו את המקום הראוי לה ותתרומם משפל מצבה. ואז לא יהיה עוד “עט כסף” בידי סופר או עורך עברי חזון יקר המעורר תמהון… אך עד אז, בכל פעם אשר אביט אל “קסת הסופר” ששלח לי ידידי, בעל כרחי יעלה על זכרוני מצב ספרותנו, ועט הכסף אשר בידי נראה לי כאלו הוא “לועג לרש”. האין זאת, ידיד נכבד!?

אתפלא, כי לא הזכיר במכתבו דבר קבלת מכתבי ששלחתי לו ביום 17 ינואר. האמנם לא הגיע לידו? – ובהזכירי את המכתב ההוא, שבו כתבתי לו ע“ד תרעומות הציונים עלי, אעירהו בדרך אגב על “קול הקורא” שהוציא “הועד הפועל הגדול” ושנדפס במכ”ע “וועלט” גליון 6. שם הם אומרים מפורש, כי לא מן הנמנעות הוא, שכל אלה מאות אלפי הנודדים, המבקשים להם מפלט ואינם יכולים להמתין, ימצאו להם מנוחה ונחלה בארץ ישראל תיכף ומיד. הדברים האלה נאמרו בשביל לעורר את ההמון לחתום על האקציות של הבַנק. אבל לפי עניות דעתי, עון גדול הוא לעורר תקוות כאלה, שאין סופן להתקיים, וחרפה היא לאידיאל לאומי גדול להשתמש למטרתו בשקר גלוי כזה. ואנשים המרשים לעצמם דברים כאלו – ימָלאו חֵמה על כל מי שבא לחוות דעתו באמת ואמונה כאשר עם לבבו!

למר מ. אוסישקין, יקטרינוסלב.

אודיסא, 1 מרץ 99.

תודתי לך מקרב לבי על ברכתך הכפולה, ואבקשך שתואיל בטובך למסור תודתי גם לחברינו היקרים אשר אתך על ברכתם ועל נדבתם לבית הספר על שמי. בודאי אין לי צורך לבקשכם, שלא תפרסמו נדבה זו ב“המליץ”. כי רק על תנאי זה הסכמתי לרצון חברַי פה, לעשות “יום טוב” ביום שבדו מלבם, אם יבטיחוני, שלא יתפרסם הדבר בכתבי העת.

על דבר ה“מַניפסט”²⁵ אמנם כדבריך כן הוא: כי כאשר יוסד הבנק, “אז תלך האֶמיגרציה הלוך וגדול לעשרות אלפים”. והיא היא הסכנה הגדולה, כי בעוד שהאֶמיגרציה תלך הלוך וגדול, לא תוכל א"י לכלכל את האימיגרציה הגדולה, בהיות הארץ עוד בלתי מוכשרת לפרנס המון אימיגרנטים חדשים. לכן צריכים היו הדואגים באמת לשלום העם והארץ להשתדל בכל כחם, שלא תתעורר אֶמיגרציה גדולה בפעם אחת. והנה אתם עושים ההפך ומבטיחים מנוחה ונחלה תיכף למאות אלפים, הכל בשביל להרבות חותמים על האקציות. תמה אני אם אמצעים כאלה כשרים וישרים לפרופגנדא…. פה תתנהג החתימה על האקציות בעצלתים, וכל עמל הציונים לא יועיל להם לקנות לב העשירים לדבר זה.

ל"אחיאסף", וורשא.

אודיסא, 1 מרץ 99.

….בושתי ונכלמתי, כי עד היום לא נשלח החשבון בעד השנה שעברה לאלה שהשתתפו בהוצאה. רבניצקי אומר, כי הכל מוכן ואין הדבר חסר, אלא שאחד מן המנהיגים יעבור על החשבון ויאשרהו. ודבר כזה, הדורש עבודה של איזו שעות, אין אחד מכם יכול לעשותו? אם על כבודכם אינכם חסים, חוסו על כבוד “אחיאסף”….

קבלו נא, אחים יקרים, תודתי מקרב לבי, על ברכתכם בלי אומר ודברים. הלואי שהיו עושים כן כל אנשי שלומנו, ולא היו מכסיפים פני במוצ"ש שעברה בהפלגותיהם “המזרחיות”. ואמרו נא תודה בשמי גם לשאר חברינו היקרים שחתמו אתכם על הטלגרמא.

למר ג. באדֶר, לֶמברג.

אודיסא, 1 מרץ 99.

….הרשו נא להודות לך ולחברינו בני “ציון” אשר אתך על ברכתכם, היקרה לי כפלים, בהיות המברכים, כנראה ממכתבך, מתנגדים לדעותי. אל הדבר הזה אני מתפלל תמיד: שיתן ה' בלב כל בני ציון היקרים סבלנות ואהבה לדברים הנאמרים באמת ויסיר מתוכנו רוח הקנָאות וצרות-העין, אשר בעוה"ר הרבה מן הציונים החדשים מצוינים בהן.

למר ש.פ. רבינוביטש (שפ"ר), וורשא.

אודיסא, 2 מרץ 99.

צר לי מאד, כי בכל חדש עלי ללהזכירך את תנאינו בדבר זמן המשלוח, ולא עוד אלא שמחודש לחודש הדבר הולך ורע…. עתה הנני מודיעך בפעם האחרונה, כי לעתיד, אם לא תשלח המאמר…. באופן שיגיע לידי לא יאוחר מיום 25 או 26 – לא יבוא עוד בחוברת. כי לא אוכל לבלבל את הסדרים בכל חודש בשביל מאמר אחד.

ובמה שנוגע לגוף המאמר, צר לי כי נמשכת גם אתה ראשך ורובך לעולם הציוניות, כאלו אין לנו בעולם היהדות עוד שום דבר זולתי השאלה הזאת. כן עשה גם עהרנפרייז בחדשיו האחרונים, וכמו שתזכור בודאי, העירותיך על זה במכתבי הראשון ע"ד ההשקפה. אבל עליך יש להתפלא עוד יותר: הלא “השלח” נועד בעיקרו ליהודי ארצנו, ואתה בתוך עמך הנך יושב, והאמנם לא מצאת בשני החדשים שום דבר בחיינו פה בארץ שיהיה ראוי לדבר עליו דברים אחדים?

גם על זאת עלי להעירך, כי ראוי היה שתדקדק יותר בדבריך, ביחוד במה שאתה מביא בשם אחרים. הנה כתבת בהשקפתך במאמר מוסגר, כי דברי הועד הפועל על אדות מאה אלפי הנודדים שיוכלו להתישב בא“י – נשנו עוד הפעם במאמר ע”ד הבנק שנדפס ב“וועלט” באותו הגליון, בעוד שבאמת אין במאמר ההוא אף רמז לזה. ומה היה אלו לא בדקתי אחריך (כי היה הדבר תמוה בעיני, שאני לא ראיתי זאת במאמר הנזכר בעת שקראתיו), והציונים היו מוצאים זאת? - כמובן, השמטתי זאת, ועוד הרבה דברים זולתי זה הוכרחתי להשמיט,–“דברים” במובן של “וואָרטע”, ולא “זאכען”. כי הארכת פעמים הרבה שלא לצורך וכפלת דבר אחד במקומות שונים. אבל לפעמים הוכרחתי להשמיט גם איזה רעיון, רק מפני שבא שלא במקומו ומפריע את הסדר הנכון.

בכלל, כמדומה לי, שלחנם אתה מביט על מלאכתך זאת כעל “דברים של מה בכך” (כמו שאמרת באחד ממכתביך הקודמים), אשר על כן בודאי אינך מקפיד להכניס בה באמת דברים כאלה. הרשני נא, לאיש פשוט כמוני, לאמור לך, כי לפי דעתי ולפי דעת רבים (ובהם גם חכמים גדולים מאוה"ע), השקפה אמתית על חזיונות החיים בהוה, סבותיהם ותולדותיהם, ראויה הרבה יותר לשם “מדע” מדקדוקי הבל בתולדות הרב רבי פלוני….

הנני משיב לך בזה את ההוספה לההשקפה שקבלתי היום. לא מפני שאין הדבר חשוב בעיני לפרסמו בקהל; אדרבא, הנני מצטער שלא אוכל לעשות כן, אלא מפני ששכחת להוסיף דבר קטן: מאין לקחת את הדברים שהעתקת? והרי לך גם בזה אילוסטרַציא, איך אתה מתיחס לעבודתך זאת. וכי אפשר להדפיס דברים נכבדים כאלה מבלי להגיד תחלה, היכן נאמרו? מסוף דבריך נראה אמנם, כי לקחת הדברים מתוך ה“פרוספקט” של הבנק. אבל נפלא בעיני, שאיש מאתנו פה לא שמע עוד, כי יצא הפרוספקט ואיפה יצא, ובודאי גם במקומות אחרים לא נודע עוד, ועליך היה להזכיר מפורש, מאיזה מקור שאבת הדברים….

לד"ר מ. עהרנפרייז, דיאקובר.

אודיסא, 3 מרץ 99.

במכתבך האחרון (מן 16 ינואר) אמרת, שתשלח הפרקים הראשונים ממאמרך בראשית פברואר. עתה הנה הגענו כבר לראשית מרץ, ועדיין לא קבלתי ממך מאומה. יודע אתה, שאין מנהגי להרבות בבקשות אל הסופרים, לפי שהנני חושב, כי מי שרוצה לעבוד עמי יתעורר לזה מעצמו. ובעת הזאת יש באמתחתי חומר מספיק לאיזו חוברות, ולא אדע מחסור. אבל כבר כתבתי לך, כי חפץ הייתי להדפיס ממך איזה דבר, כדי שלא ליתן פתחון פה להבטלנים שבקהל סופרינו וקוראינו לחשוב, כי מאיזו סבה “גבה טורא” בינינו. הנני מבקשך איפוא למהר במשלוח המאמר, או, אם עוד לא השלמת אותו, לשלוח איזה מאמר אחר, מדעי או פובליציסטי.

לד"ר מ.י. ברדיטשבסקי, ברלין.

אודיסא, 3 מרץ 99.

אגרותיך האחרונות קבלתי ולא מהרתי להשיבך, מפני שין בהן דבר הדורש תשובה….

קבל נא תודתי על ברכתך היפה – תודה על הדרישה ותודה עוד יותר גדולה על הפרישה; כלומר, על שלא הרבית בדברי “שבח ותהלה”. לו ראית אותי בעת שישבתי כ“חתן” בתוך ה“חבורה” והוצרכתי לשמוע כל אותן ההפרזות וההפלגות, שחשבו להם מכבדי לחובה לשמחני בהן,– היית מבין, כי תודתי זאת האחרונה אינה מן השפה ולחוץ.

להרב ר' יעקב מזא"ה, מוסקווא.

אודיסא, 5 מרץ 99.

לא עליך מצבי עתה, בהיות עלי להשיב תודה על כל ה“תשבחות” אשר כולנו יודעים, כמה מן “השיר” יש בהן, ואשר עדיין יאדימו פני, בזכרי אותו הלילה שכל אלה נקראו בפָנַי. כי על כן הרשני נא, ידיד נכבד, להסתפק בתודה קצרה מקרב לב, לך ולכל חברינו הנכבדים החתומים אתך על הברכה. הלואי שאהיה ראוי למקצת שבחים אלו לאחר “יובל” אמתי.

ואתה, רבי, ברכני נא, שלא תזוח דעתי עלי מכל זה, וזקנתי לא תבייש את ילדותי²⁶.

לד"ר י. ברנשטֵין-כהן, קישינוב

(תרגום מרוסית).

אודיסא, 6 מרץ 99.

…. ביום ו' שעבר קבלתי את “הצפירה” גליון 40 וקראתי שם נוסח ההצעה של תקנות הבנק. ומה השתוממתי על השנוי החדש, המתנגד לא רק לדעת הקהל, כי אם גם להחלטת הקונגרס. כמובן, הנני מדבר על הרחבת עבודת הקולוניזציא של הבנק “בכל חלקי התבל “. בנוסח שהוצע לפני הקונגרס היה כתוב: “אים אָריענט”, ולמרות הביאורים של הרצל ואחרים, שהכונה בזה למקומות הקרובים ביותר לארץ-ישראל, למשל, אי קפריסין, – הצירים בכל זאת לא נחה דעתם ודרשו מבטא יותר ברור בנוגע אל המקום. והנה פתאום מרשים לעצמם שנוי יסודי כזה, שיש בו בטול גמור של זכיות הקונגרס, שיש בו לעג מאין כמהו לקונגרס – זה המוסד הנחשב ל”אריאופג” העליון! ודבר זה אשרתם אתם בישיבת הקונפירנציא! מי נתן לכם הזכות לכך? מי נתן לכם יפוי-כח לבטל החלטת הקונגרס ולהפוך את הבנק הציוני למוסד מעין “יק”א"? לא, חביבי הדקטור! דבר זה לא יעבור בלי מלחמה. אנחנו נעורר את כל ישראל להתקומם נגדכם ולא נתן להתנהג באופן גס כזה ביחס להאידיאל הלאומי ולהקַפיטל הלאומי. הדבר נראה כל כך זר ומשונה, עד שקשה להאמין באמתותו, ורוצה אני לחשוב, שיש כאן איזו טעות. מי יתן והיה!

לד"ר ש. ברנפלד, ברלין.

אודיסא, 8 מרץ 99.

…. את מטרלינק ידעתי וגם קראתי לפני איזו שנים אחת הדרַמות שלו. באמת אגיד לך, שאני אין לי חך לטעום סודות ואליגוריות, ועד היום לא אוכל לסבול, כשהסופרים משתדלים לכסות בענן על רעיון פשוט, שאפשר לבארו בדברים ברורים, והנני בזה תמים דעים עם ר' אביעד שר-שלום, בעל “אמונת חכמים”, במשפטו על סודות הראב“ע (בודאי ידועים לך הדברים). גם מטרלינק, כפי הרשום בזכרוני, לא לקח את לבבי ונראה לי כאלו משתדל לחקות את שקספיר, אך בלי הצלחה. ואולם, כמובן, איני עושה את טעמי חובה על כל סופרי “השלח”. עיקר השאלה היא, אם לא יהיה מאמר כזה זמורת זר ב”השלח“. והנה אתה ידעת לא פחות ממני צורת “השלח” והפרוגרמא שלו, ועם זה ידעת יותר ממני צורת המאמר שאתה אומר לכתוב, וע”כ תוכל לשפוט בעצמך, אם יתאים לתכונת “השלח”.

מתוך דבריך על אדות “הציוניות” ניכר, שאינך בקי במצב הענין בארצנו. לו ידעת, עד כמה נתפשטה הציוניות בכל מפלגות עמנו פה ועד כמה “קנאים פוגעים” בכל הנוגע ב“קדושתם” של המנהיגים, – לא היית מתפלא על שהשאלה הזאת ממלאה עמודים רבים ב“השלח”, ולא היית חושב, שאפשר לנו לבטלם ע“י איזה מכ”ע בלשון אשכנז. לפי מצב הדברים עתה, הכל תלוי במעשיהם שהם עתידים לעשות בזמן הקרוב. בודאי תדע, שהבנק עומד להוסד בקרוב. אבל גם במעשה זה, שחו“צ ברוסיא מקוים ממנו גדולות, הכניסו את רוחם וקבעו בו הלכות שאין אנו יכולים לקבלן. ומתוצאות הדבר הזה תלוי גורל התנועה בארצנו. בגרמניא יכול להיות, שמכ”ע כזה שאמרת היה מביא תועלת, אבל בארצנו כבר נוכחתי, שבדברים לא נשיג כמעט מאומה (לחנם תחשוב, כי לא ישימו לב לדברי; אדרבא, ידעתי בבירור, שכל מה שכתבתי בענין זה נקרא ונשנה במחנה הציונים בעיון גדול, אלא שסבות שונות גורמות, שרוב הציונים עוצמים עיניהם מראות נכוחה ורוצים להאמין בישועה קרובה), ורק המעשים עצמם יכריעו את הכף לצד זה או זה.

קראתי את מחברתך “חשבונה של ספרותנו”. ואמנם איני מסכים לדעתך, שקדושת הדת היא ששמרה עד כה על קיום שפתנו, וכי בתקופת הלאומיות אין לה תקוה אלא מספרות פיטנית שתמשוך את הלב. לפי דעתי, אהבת התורה היא היסוד לקיום שפתנו. האהבה הזאת יצאה לפנים ממקור האמונה, ועתה, – ממקור הלאומיות. ולכן, תחת ספרי אמונה, צריכים אנו עתה לספרי חכמה ודעת בעניני היהדות, באופן שתהיה שפתנו אוצרת כל הידיעות הנוגעות אל היהדות, וכל הצמא לידיעות אלו ימצאן בה במדה מספקת. זה היה הרעיון שהביאני אל ההצעה, הידועה לך בודאי, על דבר “אוצר היהדות”, ואותו השתדלתי לעשות יסוד גם לחברת “אחיאסף”. הרבה יש לי להגיד בזה, אבל שעתי לא פנויה, ומוכרח אני לקצר.

למר ש.פ רבינוביטש (שפ"ר), וורשא²⁷

אודיסא, 9 מרץ 99.

היום קבלתי מכתבך, ובקראי אותו לא יכלתי להתאפק משחוק ואמרתי בלבי: אם כך אתה קורא את המקורות ההיסטוריים, שאתה משתמש בהם לספרך, כמו שאתה קורא כתבי עת ומכתבים, כל ספרך צריך בדיקה.

הנה טרחת להעתיק לי מתוך ה“קול-קורא” (“אויפרוף”) את הדברים בלשונם, ואח“כ הוספת עוד גם את העתקתם בעברית, הכל כדי להראותני, עד כמה לא צדקתי באמרי במכתבי, כי לא מצאתי רמז לזה, ובשביל שלא עינתי יפה – אתה מתאונן – השמטתי את העיקר היותר נכבד, ולא נתקררה דעתך עד שהחלטת, כי גם אני ירא אני לדבר אמת אל הציונים (כל השומע יצחק לך!). התבשר נא איפוא, כי כל עמלך זה היה ללא צורך. עוד קודם שקבלתי את השקפתך, שמתי לב אל הדברים האלה שב”אויפרוף“, ומרוב כעסי על זה לא יכלתי להתאפק וכתבתי דברי תוכחה לאחדים מראשי הציונים על שהם מרשים לעצמם להוליך את העם שולל בתקוות מבהילות כאלה. ובכל מובן מאליו, כי שמחתי בראותי, כי שמת גם אתה לב לזה בהשקפתך, ומובן מאליו, שלא השמטתי את דבריך על זה; אדרבא, השתדלתי ליפותם ולתת להם ברק, שיכנסו ללב ההמון. ומה איפוא השמטתי? קרא נא מכתבי שנית ותתביש בעצמך. הלא כה היו דברי: “כתבת בהשקפתך במאמר מוסגר, כי דברי הועד הפועל על אדות מאות אלפי הנודדים שיוכלו להתישב בא”י – נשנו עוד הפעם במאמר ע"ד הבנק שנדפס ב"וועלט" באותו הגליון, בעוד שבאמת אין במאמר ההוא אף רמז לזה”. הנך רואה איפוא, כי לא על ה“אויפרוף” אנו דנים, – הן לדברים שב“אויפרוף” הקדשת עמודים שלמים, ולא “מאמר מוסגר”, – כי אם על מה שאמרת ב ”מאמר מוסגר“, שהדברים האלה עצמם אשר ב”אויפרוף" נשנו ונאמרו שנית במאמר על דבר הבנק, שנדפס באותו הגליון תיכף אחר ה“אויפרוף”, ובאמת “במאמר ההוא אין שום רמז לזה”. ולכן השמטתי אותו “המאמר המוסגר”. – הדברים במכתבי כל כך ברורים, עד שמשתומם אני, כי יכלת לטעות בהם.

בנוגע להאספה, הנני חושב, כי גם אתה בעצמך יודע, שתשובתך היא במחילת כבודך תשובה של מה בכך: “מה בכך אם שכחתי להוסיף, כי בא לידי הפרוספקט בהיקטוגרף?” – עוד הפעם אשאלך: האם גם בספריך ההיסטוריים אתה נוהג להסתפק ב“סימני העתק”, מבלי להגיד מאין לקחת הדברים? –

אך נניח זה. הענין מצד עצמו חשוב ביותר. והנני להודיעך, כי כבר ראיתי גוף הפרוספקט של ספר התקנות בלשון אנגלית. ואין מלים בלשוני להביע את כעסי על הדבר הזה, אשר כמהו לא נשמע²⁸…. כבר עשיתי בזה איזו צעדים, ובכלל עלינו לעשות כל מה שבכחנו ולא נשקוט עד שיתוקן הדבר. אם רוצה אתה לשלוח הערתך אל “המליץ”,– שלח, ואשמח אם יתנו לה מקום. גם ב“השקפה” לאפריל תדבר על זה, ואולי אדבר גם אני. ואם תוכל, הייתי מבקשך, שהחלק מן ה“השקפה” אשר ידבר על הענין הזה תשלח לי בהקדם, כדי שאראה מה אמרת, ואם אדבר על זה גם אני, לא נתנבא בסגנון אחד.

למר נ.ב., ביאלוסטוק.

אודיסא, 12 מרץ 99.

מאמרך כבר נדפס בחוברת מרץ. – אגב אשתמש במקרה הזה להודות לך על ברכתך היפה, שברכתני ליום ז' אדר, אע“פ שלא נמלטה מן ההפלגה ה”מזרחית", שאינה לפי רוחי.

איני זוכר אם הודעתיך, כי לא חשבתי לאפשר, להשאיר בראש מאמרך את ה“הקדשה” לשם העלמה (שכחתי שמה). בכלל אין דעתי נוחה מהקדשת מאמרים לשמו של איש פרטי. אבל יש מקרים יוצאים מן הכלל, שהנני מוצא את עצמי מחויב לעשות רצון הסופר בזה. למשל, לשם חכם מפורסם או לשם כבוד הורים ומורים וכו'.

למר מ. אוסישקין, יקטרינוסלב.

אודיסא, 18 מרץ 99.

בלכתך מאתי ביום צאתך מפה, אחזני כאב ראש והפילני למשכב ולא יכלתי לבוא לראותך בבית-המסלה. צר לי על זה מאד, לא רק מפני שחפצתי לברכך בשלום, כי אם גם מפני חפצי לדבר אתך עוד הפעם ע“ד הענין אשר העסיקני בימים האחרונים. הרבה חשבתי ע”ד “ספר התקנות” ובאתי לידי מסקנא, שהסעיף אשר גלינו בשעת קריאתנו: ע“ד ה”מתנות" ושאר הדברים שיש רשות להבנק לעשותם בכל מקום לתועלת בני ישראל באיזו ארץ שתהיה, – שהסעיף הזה גרוע הוא הרבה מן הראשון שבו נתחבטנו כל אלו הימים. הסעיף הזה מעמיד בסכנה את כל עניני עמנו בכל הארצות וגם את הבנק עצמו. כי מצד אחד הוא נותן פתחון פה לשונאי ישראל לראות בכל המוסד הזה תכלית נסתרה: – “להכניע את כל העולם”, כמו שכבר רצו להעליל על חכי“ח, אלא שלא יכלו למצוא בתקנותיה דבר המעיד על זה. ומצד אחר, אפשר באמת שימָצאו מושלים או שרים באיזו ארץ אשר יבקשו להוציא תועלת לעצמם מסעיף זה ויכריחו את הבנק, ע”י גזרות שונות על היהודים שבארצם, “להביא תועלת” לבני ישראל על פי דרך זו… וגם זאת ירא אנכי, כי בהתפרסם ספר התקנות, וכה"ע האנטיסימיטים יפרשוהו על פי דרכם, תשנה גם ממשלתנו את השקפתה על הציוניות ולא תתן לה חירות כאשר עד כה. ומפני כל זה הנני שואל לעצמי: מי נתן רשות לאיזו יחידים, יהיו מי שיהיו, לנעג קלות ראש כזו בדבר הנוגע לכל העם כולו? אם עד כה פחדו יהודי המערב, בן תגרום להם הציוניות נזק, באמור אליהם שונאיהם, שאינם פטריוטים כדבעי, היינו יכולים להשיב להם, כי באמת אין הציוניות מטילה חשד על הפטריוטיסמוס, וכי אף אם יהיה הדבר כן, מחויבים היו להביא קרבן בשביל רוב העם הנתון בצרה (כמו שאמר נורדו בדרשתו). אבל עתה מה נשיב אם ישאלונו: איך נטלתם רשות לעצמכם להביא נזק לכל העם, וגם להציוניות עצמה, ואת פי העם, ואף את פי הקונגרס הציוני, לא שאלתם?

מאז קראתי את הסעיף ההוא לא אוכל להסיר מלבי את דאגתי זאת. לע"ע לא החלטתי עוד מה לעשות: אם להרצות הדבר כמו שהוא לפני הקהל, או לחכות עוד עד שיתבררו הדברים יותר. חפץ הייתי לדעת, מה דעתך על כל הענין הזה. הלא גם עליך יהיה חלק מן האחריות הגדולה הזאת!

אם אולי יש לך איזו ידיעות נוספות, אבקשך להודיעני, למען אדע איך להתנהג….

לד"ר מ. שטיין, יפו.

אודיסא, 16 מרץ 99.

בתתי לך תודתי מקרב לבי על ברכתך אשר ברכתני ליום ז' אדר, אע"פ שאיני כדאי, – לא אוכל עם זה להתאפק מלהביע לך את עצבי וצערי על הרוח הרעה השולטת במחנה אחינו בציון ומסכסכת איש באחיו. כבר לפני זה הגיעו לאזני שמועות מקוטעות על אדות הדבר הזה, ועתה רואה אני מתוך מכתבך, עד היכן הדברים מגיעים!

לדאבון לבי רחוק אני מכם, ואין לי רשות להכריע ע"פ השמועה. אבל יש לי תקוה לראות עוד הפעם את ארצנו הקדושה בעוד איזו ירחים. ואם תקותי זאת תבוא, ואם תשיג ידי לעזור מצדי מעט או הרבה להעביר את הרוח הרעה הזאת ולטהר את האויר, – אהיה מאושר מאד….

למר ד. ילין, ירושלים.

אודיסא, 16 מרץ 99.

….קבלתי מכתבך האחרון עם המאמר הקטן על דבר האל“ף. בנוגע לתכנו אמנם יש בו, כמדומה לי, דברים שאין ה”פוניטיקא" מסכימה להם. למשל, מה שאתה מהלל הלשונות השמיות על היותן בלתי מפרידות את הנקודות מן האותיות המבוטאות עמהן בהברה אחת, בעוד שבאמת דרך התפתחות הלשונות היא מסינתיסיס לאנליסיס, והאלפא-ביתא השמי הוא המדרגה התיכונית בין ההירוגליפין ובין הא"ב האירופי. אך, כמובן, איני גוזר עליך שתקבל דעתי, ומאמרך יודפס באחת החוברות…. ואולם צריך יהיה לקצרו מעט, כי יש בו אריכות יתרה ללא צורך….

חקירות ארץ ישראל לא אוכל לתת “בכל חודש או שנים”, כהצעתך, אבל אם תחפוץ, תוכל לתת השקפה קצרה על החדשות של חצי השנה בחוברת האחרונה לחצי השנה, כלומר בחודש יוני….

למר א. לווין-עפשטין, רחובות.

אודיסא, 16 מרץ 99.

מכתבך קבלתי, וקודם כל אשיב לך תודה מקרב לב על הברכה אשר ברכתני ליום ז' אדר. והנני חוזר ומברך גם אותך ושאר אחינו הראשונים אשר באה"ק. מי יתן ונזכה לראות את הזרע אשר זרענו בלבות בני עמנו מביא פרי תבואה כאשר קוינו.

ועתה ע"ד בית-הספר.

להוי ידוע לכם, כי המכשלה הזאת היא עתה תחת ידכם. הועד שלנו נוטה עתה לשים לב ביחוד לעניני בית-הספר, וגם, כידוע לך, מנה ועד מיוחד לעיין בדברים אלו. אבל הועד המיוחד הזה (שגם אני אחד מחבריו) אינו מוצא לאפשר להציע לפני הועד איזו הצעות חיוביות כל זמן שאינו יודע בעצמו מצב ביה“ס היטב וכל זמן שאינו בטוח, כי ישנו בא”י אורגן הגון המשתדל באמת להוציא לפעולה את כל המחשבות הטובות ומשגיח היטב על כל מהלך הענין. בלי שני התנאים האלה אין אנו יכולים ליטול רשות לעצמנו לאמור לועדנו: כך וכך צריך לעשות, אחר שאין בלבנו אנו אמונה מוחלטת בתועלת ההצעות.

והנה בנוגע להתנאי הראשון, כבר שלחנו לוח השאלות לועד בית-הספר והננו מחכים לתשובתו. בלוח הזה השתדלנו שיהיו כלולים כל הדברים הנחוצים לנו לדעת, בשביל להכיר מצב ביה"ס במדה שאפשר…. ואם אתם תתרשלו בדבר – לא בנו האשם.

ובנוגע להתנאי השני, הנה הצעתך למסור ביה“ס להנהגת הועד הפועל אינה יכולה לצאת לפעולה עתה, כשמצד אחד הועה”פ נאחז בסבך מריבות וסכסוכים פרטיים שאין ראוי להכניסם לעניני ביה“ס, וכשמצד השני גם היחס שבין הועה”פ ובין ועדנו פה אינו על צד היותר טוב. ואם על הנהגת עניני הישוב ע“י הועה”פ אנו מצטערים, מפני שלפי דעתנו אינה עולה יפה, איך נבוא עוד להוסיף לו גם הנהגת ביה"ס?

ובכן, אם באמת חפצים אתם בהצלחת ביה“ס, התאוששו והתגברו על כל ריבותיכם הפרטיות והשתדלו להרים מעלת ועד ביה”ס כראוי לו ולעוררו לתחיה ולפעולה. באופן אחר יֵהָרס כל הבנין, ואנחנו לא נוכל לעשות מאומה. גם אנחנו יש לנו “לכל אחד די עבודה בהענין המיוחד לו”, והאמינה לי, כי קרבן גדול הוא מצדי (וכן גם מצד שאר חברינו פה), כשאני מבטל עבודתי התמידית ומבלה שעות שלמות בענינים האלה. אבל אנו מרגישים, שחובתנו היא, והננו משתדלים למלאותה. ואולם אם נראה סוף סוף, שאין לנו על מי להשען בארץ ישראל, נתפטר כולנו ממשרתנו, הקומיסיא תתפרד, ועניני ביה"ס יתנהגו כאשר עד כה או ירדו עוד מטה מטה.

הנה הגדתי לך מחשבותי ע"ד הענין הזה, ועתה עשו כטוב בעיניכם.

למר י. גרַזובסקי, יפו.

אודיסא, 16 מרץ 99.

מכתבך מן ט"ו אדר קבלתי. כמו שתבין מדעתך, לא שמחני הרבה. עד מתי יהיה השטן הזה לנו למוקש? והאמנם אין כל עצה וכל תחבולה להסירו מקרבכם ולהביא שלום במחנכם הקטן?

הנני משתוקק מאד ללכת לארץ ישראל עתה, לראות עוד הפעם בעיני את כל הנעשה. וכידוע לך, גם ועדנו רוצה מאד לשלחני בתור מבקר מעשי הישוב ופעולות הועה"פ, אבל חובותי לאבי החולה – ומחלתו אנושה – לא ירשוני עתה למוש ממקומי…

לד"ר ז. מיכלסון, יֶבפטוריא.

(תרגום מרוסית)

אודיסא, 17 מרץ 99.

…. צדקת מאד באמרך, שההשתתפות בפועל בעניני הציוניות תוכל להביא, אף מתוך השקפותינו אנו, תועלת הרבה יותר מאי-רצון פַסיבי ביחס אל המהלך החדש השולט עכשו. גם פה הרבה מן “הישנים” נעשו חברים, ולפעמים גם מנהיגים, של אגודות ציוניות שונות. אני בעצמי הייתי גם כן עושה כך, לולא הייתי עומד בראש עתון, – דבר המחייב אותי, לפי דעתי, שלא להכנע לשום פקודות “מגבוה”, וזאת אומרת, – שלא להכנס לתוך האורגניזציא הכללית, כדי שאהיה חפשי לדבר תמיד על פי הכרתי הפנימית, מבלי היות מוגבל על ידי חקי הדיסציפלינא.

בימים האחרונים מרבים שיחה אצלנו על אדות ספר התקנות של הבנק העומד להוסד. אם קראת את מאמרי על דבר הקונגרס השני, הלא תזכור בודאי, כי הבעתי שם את דאגתי, בנוגע לספר תקנות זה שאת חבורו ואשורו מסר הקונגרס לקומיסיא של הבנק ביחד עם הועד הפועל. לצערי הגדול, דאגתי לא היתה דאגת חנם. ספר התקנות הזה עוד לא נתפרסם עד עתה, אבל במקרה עלתה בידי לעבור עליו בסקירה שטחית. הוא נשלח אל המורשים, שיחתמו עליו וישיבוהו מיד, באופן שהיה בידי רק כשעה אחת. ומה מצאתי בו? עשו מה שלבם חפץ באופן נורא ולא שמו לב כלל לההחלטה של הקונגרס. הבנק, בהסכם לספר התקנות, רשאי ליסד מושבותבכל חלקי התבל; יש לו רשות כמו כן ליסד כל מיני מוסדות דתיים, חנוכיים ומוסדות של צדקה – בכל חלקי התבל; ליתן מתנות ליחידים ולמוסדות, גם כן בכל חלקי התבל, אם אך “הועד המשגיח” של הבנק (שרוב חבריו הם יהודים מערביים) ימצאו שיש בזה תועלת לעם ישראל באיזו מדינה שתהיה. בקצרה, אין זה כלל בנק ציוני, אלא (לפי המבטא המוצלח של אחד מידידנו) “קהל” הנוסד באופן חוקי. צייר נא לך, כמה תגדל הצעקה במחנה אויבינו, כשיתפרסם ספר התקנות הזה, שאי אפשר להשלים עמו. נסינו להשפיע על המנהיגים על ידי איזו מן המורשים הרוסים, אבל זה כמעט לא הביא שום תועלת. עוד לא החלטתי דבר בנוגע למה שעלי לעשות עתה, אבל אחשוב, כי מוכרח אהיה שוב לצאת למלחמה.

ידידינו פה כולם בריאים ושלמים. “דער יוד” של רבניצקי יש לו תקוה להצלחה מרובה. החתימה לא רעה, – מה שאי אפשר לאמור בנוגע ל“השלח”.

לד"ר ש. ברנפלד, ברלין.

אודיסא, 19 מרץ 99.

…. את מאמרך קראתי ²⁹, ומוצא אני לאפשר לתת לו מקום, אחר כי נוגע הוא בענין אנושי כללי, שגם לנו חלק בו, כלכל בני אדם. ואולם אבקשך, שתרשני לשנות את שמו, כדי שיהיה השם מורה על הענין הכללי שבו ולא יהיה למכשול להרבה מן הקוראים, אשר לא יבינו מה ענין השם הזר הזה ל“השלח”. נקראהו, למשל, “הנסתרות והנגלות”, או שם אחר דומה לזה, אם תמצא.

מאמר על הפלוסופיא של שטיינטֵל אקבל בחפץ לב. אבל איני יודע, איך אתה מצייר לך הדבר. אם תאמר לדבר על כל חלקי הפלוסופיא שלו, הלא צריך תהיה לכתוב מחברת שלמה בעלת פרקים שונים: ע"ד שיטתו בפסיכולוגיא, באֶתיקא, בחכמת הלשון, בחקרי רוח העמים, בחקרי הדתות בכלל והיהדות בפרט…

למאמרך ע"ד שטיינטל הייתי מבקשך, שתקדים הקדמה ביאוגרפית קטנה, שאוכל לצאת בה ידי חובת “נֶקרולוג” ולא אצטרך ליחד לזה מקום בפני עצמו.

למר ש.פ.רבינוביטש (שפ"ר), וורשא.

אודיסא, 19 מרץ 99.

מכתבך קבלתי. – “הנני נוהג לדבר בך” כמו שאני נוהג לדבר עם כל אדם, בלי גאוה יתרה ובלי ענוה יתרה, רק דברים כהויתם ובהסכם לדרכי הנימוס המקובל. למשל, אני לא אומַר לא לך ולא לאחר: “העוית הישרה”. ואם הייתי נכשל במבטא כזה ואחרי כן היה מתברר, כי לא אותו האחר, כי אם אני העויתי הישרה, הייתי חושב לי לחובה לבקש ממנו מחילה אלף פעמים ולא הייתי בא עליו פתאום בטענה, שהוא העליבני. – אך נניח זה. באמת אין הדבר שוה בנזק העת.

בדבר ספר התקנות של הבנק אודיעך, כי היה לנגד עיני בשבוע שעבר כשעה חדא (כי נשלח האוריגינל האנגלי לאיזו מן הנחשבים למיסדים", שיחתמו עליו ויקיימו חתימתם אצל הקונסול האנגלי, ותיכף יחזירוהו ללונדון, ובין כך זכיתי לשים עיני בו). ומה אומַר לך? אין מלים בפי להביע את כעסי ואת תמהוני על האנשים האלה, שלקחו להם רשות לעשות בציון וישראל כטוב בעיניהם, כאלו היה כל העם וכל קדשיו קנינם הפרטי. ע“פ ספר התקנות יש רשות להבנק לעשות כל דבר שועד המשגיח ימצא בו תועלת לגזע היהודים (יודישע ראסע) באיזו ארץ שתהיה. למשל, יש לו רשות לכונן מוסדות של צדקה, של אמונה ושל חנוך בכל הארצות; יש לו רשות גם לתת מתנות לאנשים פרטיים או למוסדות שונים בכל הארצות, הכל רק ע”פ דעת אותו הועד (שרוב חבריו הם מיהודי המערב): לכשימצא הוא שהדבר יביא תועלת לגזע היהודים באיזו ארץ. או באיזה מקום. והנה אינני צריך לאמור לך, עד כמה מסוכן דבר זה מכל הצדדים, וביחוד מצד שהוא נותן חרב בידי שונאינו. מה שרצו אלה למצוא בספר התקנות של חכי"ח ולא מצאו – ימצאו עתה בספר התקנות של הבנק הציוני ברור ומפורש: כי הבנק הזה הוא מעין “מרכז הקהל”, לשפוך ממשלה על כל העולם.

בודאי ובודאי צריך יהיה להלחם בהם ולעורר דעת הקהל על כל זה. ואולם טוב יותר לבלתי נהיה מהירים. נמתין עד שיהיה ספר התקנות נגד עינינו, ונוכל להביא הדברים ככתבם בדיוק. סוף סוף, הרי אנו מדברים (כמו שהעירות בצדק) בשביל הקונגרס הבא…

למר ח.נ. ביאליק, סוסנוביצי.

אודיסא, 20 מרץ 99.

צר לי מאד, כי השיר אשר שלחת, אחר הפסקה ארוכה, לא יכשר לי, כי איני מוצא בו מה שהורגלתי לבקש בשיריך: רעיון מקורי ופואיסיא אמתית. והנני משיבהו לך בזה, כבקשתך. אקוה, כי קיימת דברך ושלחת לי כבר עוד איזו שירים, ואקוה כמו כן, כי אלה יכשרו יותר לבוא ב“השלח”.

בנוגע לחתימתך, כמובן, רשות בידך לעשות כטוב בעיניך. אבל לא אכחד ממך, כי בעינַי זר הדבר מאד. בנוהג שבעולם, משורר או סופר שאינו מאמין עוד בכחו – מתחיל עבודתו בעילום שמו, ואח"כ, בראותו, כי רצה הקהל את פעלו, יש שיעזוב את השם הבדוי ויחתום שמו מפורש. אבל מעולם לא שמעתי, שיעשה מי ההפך מזה: להעלים שמו לאחר שכבר יצא טבעו בעולם.

לד"ר ד. ניימרק, רקוניטץ.

אודיסא, 22 מרץ 99.

… בנוגע לביאורך ע"ד תורת המוסר, כמדומה לי, שלא שמת את לבך, כי גם האמונה עצמה בצווי מוחלט היא "פַקט" מוסרי הצריך ביאור בתור פרי ההתפתחות ההיסטורית, אחת היא אם נאמין בו או לא. וכי על כן, גם אם “נצייר לנו, שלפי הכרתנו אנו היום אין אנחנו מוצאים מעשים מוסריים במציאות”, – גם אז היה מקום רחב ידים להחקירה ההיסטורית, איך באו בני אדם להאמין במציאות הצווי המוסרי.

בנוגע לערך ספרו של לַצַרוס³⁰ אמנם כמעט צדקת: הסניגוריא היא באמת עיקר מטרתו. אבל כשאני לעצמי, רואה אני בזה חזיון פסיכולוגי חשוב מאד. כי מאמין אני להמחבר, אשר נשבע בהקדמתו, כי לא רצה כלל בספרו ללמד סניגוריא על ישראל, ורק את האמת הוא מבקש. ובכל זאת הרי אנו רואים, שהסניגוריא העבירתהו שלא מדעתו על חפצו הטוב. האין בזה אות נאמן על העבדות הפנימית המלפפת את בני דור ההתבוללות, עד שלא יוכלו בשום אופן לעשות אף צעד אחד מבלי לשוות לנגדם את “אחיהם” האזרחים ולהשתדל למצוא חן בעיניהם?…

למר י. הורוויץ, זכרון-יעקב.

אודיסא, 22 מרץ 99.

אוכל לתת מקום מזמן לזמן להצעת מלים ישנות, וביחוד מבטאים ישנים, שנמצאו בספרותנו העתיקה, ולא השתמשו בהם עד כה. אבל רק בתנאי, שתהיה הוראתם בספרותנו העתיקה ברורה למדי ולא תשאיר מקום לספקות ופלפולים, ושיהיה השמוש בהם נחוץ ומועיל באמת לספרותנו החדשה.

המאמרים הקטנים ששלחת לא אוכל להדפיס. כי, כנראה, אינך בקי היטב בענינים האלה, ומה שנראה לך חדש – כבר נודע לפניך, או שאין לו ערך היסטורי.

למר ש. מייזלס, פרימיסל.

אודיסא, 23 מרץ 99.

מרוב עבודה לא הספיקה לי השעה עד היום לקרוא את מאמרך “חירות הדעת”. עתה קראתיו, ולדאבון לבי עלי להודיעך, כי לא אוכל לתת לו מקום. בודאי ידעת גם אתה בעצמך, כי כל אלה הראיות שהבאת על “חרות הדעת” בישראל אינן מכריעות ואין בהן אלא “אפולוגיא” בלבד. הדעה הזאת עצמה, כי היהדות אינה מצוַה להאמין, כבר דשו בה רבים מימי מנדלסון ואילך, וכבר הורגלו המבינים להביט עליה כעל דבר שנאמר רק לשם טנדנציא ידועה ולא יותר. וב“השלח” אנו מדברים בינינו לבין עצמנו, ואין לנו כל צורך לעקם את הכתובים בשביל למצוא חן בעיני מי שיהיה…

למר מ. אוסישקין, יקטרינוסלב.

אודיסא, 22 מרץ 99.

תודתי לך על מכתבך אשר קבלתי לפני איזו ימים, ומפני החג לא יכלתי לענותך עד כה.

השבועה אשר השבעתני, “לבל אכתוב על אדות הבנק מטוב ועד רע עד האספה הכללית”, – שבועת שוא היא. בתור עומד בראש מכ“ע, חובתי היא להגיד לקהל את אשר אחשוב ע”ד החזיונות היותר נכבדים בחיינו, ואת חובתי זאת אמלא גם הפעם, מבלי שים לב כלל למה “שיתרגזו עלי רבים מאחינו”. כבר הורגלתי לכל מיני התרגזות, ואינן עושות עלי שום רושם; ומה גם כי כבר מתרגזים עלי בטרם אכתוב: קבלתי מכתב מקיוב, ובו מודיעני איש נאמן, כי מנדלשטם מתרגז עלי מאד, מפני שברור בעיניו, כי אני אשם בדבר הרעש על אדות הסעיף הידוע. ואולם, כדי שלא להביא נזק להחתימה, לא אפרסם דברי על הענין הזה עד מאי, וגמר החתימה הלא יהיה בתחלת אפריל.

אם בעיניך ברור הדבר, כי בהאספה הכללית יהיה כחנו גדול למדי לשנות כל הצריך שנוי, – הנני מקנא בך על רוח האופטימיסמוס השורר בלבך. אבל אני איני חושב כן. אדרבא, בעינַי ברור הדבר, כי רוב הנאספים יתרגזו על כל “עזי פנים” המפריעים מנוחתו של ה“משיח” על ידי שאלותיהם ודרישותיהם היתרות, ויביעו לו את “אמונתם” במחיאת כפים ותרועת “הידד” – ותו לא מידי. האמנם לא תראה, כי כל הקהל הקדוש הזה – הדיליגטים, המורשים, המשגיחים וכו' – הנם (מלבד מתי מספר) עדר תמים שאין בו כל ניצוץ של הכרה עצמית ודעה צלולה? אין לנו על מי להשען. ואם לא נפקח עיני כל העם בעוד מועד, נצא גם מן האספה הכללית וידינו על ראשנו. הנסיון הורני גם בשנה שעברה, כי אע“פ שהתרגזו והתקצפו עלי כל השנה, לא נמנעו בכל זאת מלשים לב לדברַי. והנני חושב, כי הרבה הועילו דברַי להטות את הלבבות לאותן ההחלטות שנתקבלו בוורשא ואח”כ בבזיליא. וכן איפוא צריך לעשות גם עתה. צריך לפעול על דעת הקהל עוד קודם האספה. ואז יש תקוה, כי המנהיגים, כן אצלנו וכן בחו"ל, יהיו מוכרחים להכנע. ואם יתקצפו ויתרגזו, – אין בכך כלום.

הנני משיב לך בזה מכתבו של ד“ר כהן. “תירוצו” על אדות הסעיף הידוע מעיד עליו, כי למד בילדותו באיזו ישיבה והורגל לתרץ קושיות ואבעיות בפלפול של הבל. הגע בעצמך, בשביל איזה מקרה שאפשרותו רחוקה מעמידים בסכנה כל המטרה העיקרית ונותנים לכל הענין צורה משונה. הלא השכל הישר יאמר לכל, כי הסעיף היסודי צריך להגביל קודם כל בדיוק האפשרי את המטרה האמתית של כל המוסד, ואם אולי יקרה לפעמים בשביל זה איזה מכשול במקרה בודד, כחלוף קרקעות של ערביאים בא”י בקרקעות בארץ אחרת, אפשר יהיה אז למצוא דרך, איך לצאת מן המבוכה. הלא יודעים אנו, כי במקרים בודדים אפשר תמיד ללכת סחור סחור, מבלי לעבור על החוק ומבלי לקימו….

לד"ר טשלינוב, מוסקווא.

אודיסא, 28 מרץ 99.

מפני החג הוצרכתי לעבוד בשקידה יתרה בימים שלפניו, ולכן לא יכלתי לענותך עד כה על מכתבך מן 3, ואתך הסליחה.

בדבר השמות אמנם יש לפקפק. אם איזה קורספונדנט הרשה לו לקרוא בשם איזו מן החברים, לא שמו לב לזה. אבל אם אתה תעשה זאת, ולא במכ"ע, שאינו אלא בן יומו, כי אם במחברת מיוחדת הקימת לדורות, – אפשר באמת שיתרעמו עליך, אף כי רובם בודאי ישמחו בלבם על שנעשו “מפורסמים” בעולם. כמדומה לי, שהדרך היותר טובה היא להסתפק בראשי-תיבות.

הצנזורא היותר קלה ונוחה בלשון רוסית היא בפטרבורג. גם מפה שולחים הסופרים לפטרבורג כל ספר או מאמר שיש בו איזה חשש. לפי החוק, תוכל הצנזורא לעכב בידה כל כתב יד עד שלשה חדשים, לא יותר. אך בודאי יש לך מכירים בפטרבורג, ואם יבקשו במקום הדרוש, ימהרו להשיבו.

בדבר “הקולטורא”, צר לי כי לא אוכל להושיעך. בכל ימי האספה בוורשא הייתי רק שומע ומתבונן, כדי לעשות לי מושג כללי ממצב הענינים וביחוד ממצב הרוחות. ולכן לא חשבתי לנחוץ לרשום בספר כל הפרטים, באופן שאין בידי עתה שום רשימות מן הימים ההם, ולהשען על זכרוני בלבד – לא אוכל. אבל כמדומה לי, שאז היו שני המזכירים (ש. רוזנפלד ונ. סלושטש) כותבים הכל בפרטות בפרוטוקול. ועל כן תוכל לפנות לרוזנפלד, והוא ישלח לך העתק מן הפרוטוקול וגם יוכל למלאות את החסר שם ע"פ רשימותיו שרשם בודאי לעצמו, כדרך קורספונדנט.

קראתי את מכתבך לשיינקין (אשר בקשת ממנו להראותו לי), ולדאבון לבי, לא נחה דעתי בתשובתך. לא אוכל להסכים, כי “הועד המשגיח” הוא ערובה נאמנה, שהכל יעָשה כהוגן. אנשים הולכים ובאים, וספר התקנות לעולם עומד. אם גם היה הועד הזה עתה באמת ערובה נאמנה, לא נוכל לדעת, מי ומי יהיו חבריו לאחר זמן. וכל שכן שגם עתה אינני רואה בו חברים שאפשר לסמוך עליהם, זולתי שלשה או ארבעה. צא ובדוק בשמות כל החברים ותמצא שכן הוא. מלבד זאת לא אוכל להבין, איך נטלה הקונפירנציא רשות לעצמה לעבור על החלטת הקונגרס. כמדומה לי, שלדבר כזה לא נבחרו המורשים כלל, ואף אם היו הם חושבים, כי השנוי הזה הוא דבר שבלעדו אי אפשר, היו צריכים לדחות יסוד הבנק עד שיתאסף הקונגרס השלישי ולהציע לפניו את דעתם בטעמיה, כדי שיסכים הקונגרס עצמו לשנות החלטתו. אבל מדעת עצמם לא היתה להם כל רשות לזה, אם באמת יחשבו הציונים את הקונגרס כאריאופַג לאומי שאין למעלה הימנו.

למר ש.פ. רבינוביטש (שפ"ר), וורשא.

אודיסא, 31 מרץ 99 (ד' דחוהמ"פ).

מפני החג נתאחרה תשובתי מעט, ואתה תסלח.

תודה לך על ששלחת את ההשקפה בזמנה. גם הפעם נכשלת בשגיאה. הקונגרס קבל את הנוסח שהציעה לפניו הקונפרנציא של הבנק: “בארץ המזרח”, והוסיף מדיליה את המלות: ביחוד בארץ ישראל וסוריא“; לא כמו שאתה אומר: “בארץ תוגרמא, ביחוד בא”י וסוריא” (ראה הפרוטוקול הסטינוגרפי). וממילא נפל גם “הטעם הנימוסי” שחפצת להצדיק בו את השנוי שעשו בנוגע אל מקום הקולוניזציא (שאי אפשר היה להזכיר “תוגרמא”, מפני האיסור הקיים לעת עתה), והוצרכתי למחקו (כן הוצרכתי למחוק עוד איזו דברים שכבר אמרת אותם כמעט מלה במלה בהשקפה הקודמת). ואולם בטעם השני, ה“דיפלומטי”, קלעת אל השערה, ובמכתב המורשים, ששלח הרצל ע"ד המקרה עם אוסישקין, הוא עצמו מטעים את הדבר בטעם זה.

לחנם אתה מאשימני, שאני “שולח” אחרים אל המלחמה, ואני עומד מרחוק. גם את אחרים איני שולח, כי כמו שכתבתי לך במכתב הקודם, היתה דעתי נוטה להמתין עד שיהיו לעינינו התקנות, ונוכל להעתיק משם את הדברים הדרושים ככתבם בדיוק. עתה אמנם, כאשר בודאי ידעת כבר, נתפרסמו התקנות העיקריות על העמוד האחרון מן הפרוספקט (שנשלח לכל הערים וגם נדפס בתור הוספה ל“וועלט” גליון 12). והנה נגשתי באמת לכתוב פרק לילקוטי ע"ד הענין הזה, ואתנה בחוברת מאי. ומפני זה הנני מבקשך אחת משתים: או שלא תדבר מצדך בהשקפה הבאה על הענין הזה, או שתשלח לי דבריך הנוגעים לענין זה בשבוע הבא. כי, כמו שתבין מדעתך, לא יתכן לתת בחוברת אחת שני מאמרים ששניהם מדברים על ענין אחד דברים דומים, בלי כל חדוש. ואם יהיו דבריך לפנַי בעת כתיבתי, אדע לפחות, מה אמרת אתה, ואשתדל רק להוסיף מצדי מה שלא אמרת אתה…..

למר י.ל. גולדברג, ווילנא.

אודיסא, 3 אפריל 99.

קבלתי מכתבך, והנני מתפלא מאד על בקשתך. וכי יש מקום ל“בקשות” בדברים כאלה, התלוים בהשקפת כל אדם על צרכי הכלל ועל חובתו המוסרית לעמו? לפי השקפתי אני, חובתי היא לעורר לב הקהל על המעל הנורא הזה אשר מעלו המנהיגים הציוניים בדבר הקדוש שנמסר לידם. ואף אם יקַימו את הבטחתם ויתקנו הדבר באספה הכללית הראשונה, מיראתם את דעת הקהל, – גם אז טוב שידעו הכל את המעשה הזה, המראה לנו, איך מביטים האנשים האלה על כל הענין ועד כמה הם מקילים ראשם ביסוד היסודות, למען נדע להזהר לעתיד ולא נמסור להם עוד לעשות בעבודתנו כטוב בעיניהם, כמו שעשו צירי הקונגרס השני. אך גם בעיקר הדבר מסופק אני מאד, אם יקַימו באמת מה שהם מבטיחים כעת. יעברו נא ימי החתימה ³¹, ולא יהיו עוד תלוים הרבה בדעת הקהל, – אז ימצאו איזו אמתלא דיפלומטית לבטל את הבטחתם, והכל ישאר כמקודם. לכן, לדעתי, נחוץ לפקוח עיני העם ולהכין דעת הקהל למלחמה, שלא יתנו להם בשום אופן להונות אותנו גם לעתיד. אך מאחר שחוברת אפריל כבר נגמרה בסדורה, ממילא יבואו דברַי על הענין הזה רק בחוברת מאי, כלומר אחר ימי החתימה.

למר י. קלוזנר, ג’יניבה.

אודיסא, 3 אפריל 99.

…. שמעתי זה כבר, כי שוקד הנך על למודיך במדה יתרה, עד שנתרופפה בריאותך. ועל זה צר לי מאד: לַכֹל זמן והכל טוב רק במדה נכונה. אך אקוה, כי לעתיד תדע להזהר.

ע“ד פייערברג יבוא בחוברת אפריל נֶקרולוג קצר מאת שנים מחבריו בני עירו. אך הוא נוגע רק בתולדותיו, ולא בתכונת ספוריו. לכן אוכל לקבל “מאמר לא גדול” ע”ד ספוריו. אבל יותר טוב שתחכה בזה עד שיגָמר בדפוס ספורו “לאן?” בחודש מאי. כן יעצתי גם לסופר אחר, האומר לכתוב מאמר ע"ד המסַפרים החדשים בכלל וביניהם גם פייערברג.

מאמרך “חנוך האומה” קראתי, ואבקשך לשחרר אותי מחוות דעתי עליו. כי, כידוע לך, קשה עלי מאד לדבר על מאמרים כאלה, המדברים בי במדה כזו ובסגנון כזה….

למר א. קַפלַן, וורשא.

אודיסא, 4 אפריל 99

שבוע שעבר כתבתי מאמר לחוברת מאי (ע"ד הבנק הציוני) וע"כ לא עניתיך על מכתבך הארוך, ואתמול קבלתי גם את הגלוי.

ע"ד “שאלת רבניצקי” אמנם אין לך עוד צורך בדברַי, כי הוא הגיד לי אתמול, שכבר ענה לך והודיעך את החלטתו. ובכל זאת אחשוב לנכון להודיעך, כי הוא התישב בדבר גם עמי, ואני לא מצאתי עוז ויושר בלבבי לעשות כמו שבקשתני: לדבר על לבו שיצֵא לוורשא, בדעתי היטב את כמות העבודה המוטלת עליו גם בלא זה בעריכת “היהודי” ³². ואם יקבל על עצמו גם ההנהגה הספרותית של “אחיאסף”, ירבץ תחת משאו. כי בריאותו היא – כבריאות סופר עברי. אתה, במחילה מכבודך, אין לך, כנראה, מושג נכון, מה היא עבודה ספרותית, כשהיא נעשית בכובד ראש ובשימת לב לכל הפרטים כראוי. שעה אחת של עבודה כזו אוכלת לשדו של אדם יותר מחמש שעות של עבודת-מסחר וכדומה.

ואולם בגופו של דבר אינני מבין, מה כל החרדה הזאת: מפני מה היה רבניצקי פתאום לעמוד התוך שכל כבוד “אחיאסף” נשען עליו, ואם לא יצא הוא לוורשא, ילך הכל לאבדון? הפכתי הרבה בשאלה זו ולא מצאתי לה אלא פתרון אחד. ואתה תסלח לי, אם אגיד לך בדברים מפורשים מה שבלבי, כאשר אהבתי. אתה, ידידי,אינך מאלה האנשים הנשארים כל ימיהם נאמנים ל“האהבה הראשונה”. הנך צריך מעת לעת לאיזו “אהבה חדשה” שתמשוך את לבך. וכאשר תמָצא לך, תתמכר לה בכל נפשך ומאדך ותשכח כל השאר. והנה עתה האהבה החדשה שלך הוא “היהודי”. “היהודי” הוא “אחיאסף”, הוא הספרות, הוא הכל, וחוץ ממנו – הבל הבלים! כל שאר עניני “אחיאסף” אינם שוים עתה בעיניך אפילו כקליפת השום לעומת “היהודי”. כמובן, אין זה אלא לזמן, ובעוד איזו חדשים, או בעוד שנה, תתקרר גם אהבתך זאת ותבקש לך אחרת תחתיה. אבל לע“ע התקופה היא – תקופת “היהודי”…. וזו היא הסבה מפני מה אי אפשר ל”אחיאסף" להתקים מעתה, אם לא יבוא רבניצקי לוורשא: אינך יכול בשום אופן להשלים עם מצב כזה, שעורך “היהודי” אינו נמצא במחיצתך, ולא תוכל לדעת בכל רגע מכל אשר אתו. וכל כך גדול הצורך הזה עד שלא נמנעת גם מלאיים עלי, שאם לא יעָשה חפצך זה, “הנך מושך את ידך לגמרי מאחיאסף”. האיום הזה מראה לי באופן שאין למעלה הימנו, כמה מלאכותי הוא מצבו של “אחיאסף”: זה כשנה ויותר כתבתי לכם, שאיני יכול לקרוא “מצב טבעי” לזה, שכל הענין תלוי ברצונו הטוב של איש אחד, ושאלתיכם אז: מה יהיה גורל “אחיאסף”, אם אתה לא תוכל או לא תחפוץ עוד לטפל בו? עתה הנה באה העת הזאת. ידעתי אמנם, שמדבָרים למעשה עוד הדרך רחוקה. אבל דבר זה עצמו, שהוצאת מפיך איום כזה, די הוא להראותני מצב הדברים כמו שהוא…

אבל – לאט, יקירי! לא כך נוהגים אנשים מהוגנים בדברים של צבור. אתה יודע היטב, כי חבריך בוורשא אינם ממלאים חובתם, ואני יושב הרחק ממקום הפעולה ואיני יכול להשגיח על “אחיאסף”; אתה יודע איפוא, כי “אחיאסף” מתקיים רק בזכותך, ורק על דעת כן, שאתה משגיח עליו, מחזיקים בידו כל אוהביו. ואם רוצה אתה לעזבו, עליך תחלה לאסוף אספה כללית ולהציע הדבר לפני החברים, ואז תתפטר כל ההנהגה ממשמרתה, והענין ימָסר לאנשים אחרים, שימלאו חובתם כראוי, או, אם לא ימָצאו כאלה, תחליט האספה לבטל את החברה ולשים קץ ל“אחיאסף”. אבל לא יתָכן לקרוא פתאום: אם ממלאים אתם את חפצי, מוטב, ואם לאו, הריני עוזב הכל והולך לי מיד!…..

אם יֵשב ב"אחיאסף” “מנהיג חמרי” הגון, אינני רואה כל צורך במנהיג ספרותי מיוחד, ואם אתם רואים צורך בזה, אז צריך שיהיה המנהיג הזה רק "מנהיג ספרותי כללי ", ואי אפשר להטיל הדבר על עורך “היהודי” שינהיג את “אחיאסף” בשעה שהוא חפשי מעבודתו. ההנהגה הספרותית הכללית אמנם אינה דורשת אלא איזו שעות ביום, אבל גם איזו שעות ביום דבר קשה הוא מאד למי שמקדיש גם שאר שעותיו לעבודת הספרות….

למר ש.פ. רבינוביטש (שפ"ר), וורשא.

אודיסא, 9 אפריל 99.

קבלתי מכתבך ממוצאי יו“ט, והנני להודיעך בזה, כי כבר השלמתי את מאמרי ע”ד הבנק וגם שלחתיו כבר לביהד”פ בתור מאמר ראשי לחוב' מאי. כי יצאו הדברים ארוכים יותר מכפי הנאות ל“ילקוט”, וגם לא יכלתי לכתוב על הענין הזה, הנוגע עד לבי, באותו הסגנון הקר של שיחות ה“ילקוט”. במאמרי העירותי עוד על דברים שונים שלא כתבתי לך ושנתעוררתי עליהם רק מדי עסקי בכתיבת המאמר. גם ד“ר ניימרק שלח לי מאמר לחוברת מאי ע”ד הענין הזה ושאר עניני הציוניות העומדים על הפרק. ובכן לא אדע, אם תוכל אתה בהשקפתך להוסיף עוד איזה חדוש….

על דבר האספות בפַריז ידעתי רק מה שבא בכה“ע. ניימרק במאמרו מביא כדבר ברור, שיק”א החליטה לעשות מעתה את ארץ ישראל למרכז פעולותיה. ואני איני רואה ממה שקראתי על זה עד כה, שיהיה הדבר באמת כן. אולי ידעת אתה איזו דברים ברורים, הואילה נא להודיעני, כי צריך אני לדעת זאת בטרם אשלח מאמרו של ניימרק לדפוס, – אולי נחוץ יהיה לשנות בו דבר. ניימרק מזכיר ג“כ מאמרו של הרצל ע”ד יק“א, שנדפס ב”וועלט" גליון 13. לדאבון לבי לא נתקבל הגליון הזה בעירנו עד היום, ואיני יודע הסבה. אולי נתקבל אצלכם, הואילה נא להודיעני תמצית המאמר, כי, כנראה מדברי ניימרק, נכבד הוא לבירור הענין.

גם ע“ד הסבה, שבשבילה יצא ברנַר לַזַר מן הועד הציוני, ידעתי רק מה שבא בכה”ע: כי לא נחה דעתו מהנהגתם של הראשים, שאינה דימוקרטית. האמנם זה הוא הכל?

למר א. שולמַן, קיוב.

אודיסא, 12 אפריל 99.

…. על תלונותיו של הד“ר מנדלשטַם לא אתלונן. כי אמנם אני הנני באמת אחד מאלה (אך לא היחיד), שהתקנות של הבַנק נראו להם כמעל נורא אשר מעלו ראשי הציונים בענין שנמסר לידם. אך מה שהוא חושב, כי על פי היתה שומה לעורר את הרעש ולהביא את המנהיגים בווינא לידי הבטחה, שישַנו הכל כחפצנו, – בזה לא צדק. הרעש התעורר על ידי אחר (ה' אוסישקין מיקַטרינוסלַב), ורק אחר ששלח מחאתו על זה לווינא, בא לכאן והתיעץ עמי על הדבר. כמובן, נתתי צדק לפעלו, אך כשאני לעצמי, איני מאמין בתועלת המו”מ הפרטי הזה בחשאי. כי למרות ההבטחה שהבטיחו המנהיגים בשעת דחקם, כשהם יראים מפני החתימה, – אינני בטוח כלל, שיקיימו אותה, כשתכלה החתימה, והבנק לא יהיה תלוי עוד בדעת הקהל. לכן החלטתי להכין את הקהל, שידע מצב הדברים לאמתו, ואולי יעלה בידנו על ידי זה, שהקונגרס השלישי יכריח את המנהיגים לשנות את התקנות באופן הדרוש. למטרה זו כתבתי מאמר ע"ד הבנק ושלחתיו לדפוס לחוברת מאי. ומאחר שהחתימה תשלם באפריל, הן לא אביא בזה שום רעה למהלך החתימה, וכל כונתי בזה היא רק, כאמור, בשביל להכין דעת הקהל לקונגרס השלישי….

למר מ.ק., ב.

אודיסא, 12 אפריל 99.

…. שאלה גדולה שאלת והיטבת לראות, כי שאלות ממין הזה מעסיקות את לבי בעת האחרונה. אבל פה אגע רק בקצהָ: בנוגע לך לבדך. כפי שאוכל לשפוט מדבריך, הנך בעל דת אמתי, אם כי לא בעל אמונה, כלומר בעל רגש דתי, בלי אמונה דתית. אנשים כאלה רבים היום בכל העמים, ועליהם הדת עומדת. כי סוף סוף הדת היא תולדות הרגש, ולא תולדות הדעות. הדעות יכולות להשתנות מן הקצה אל הקצה, והרגש ישאר. ולפי זה אינני רואה שום “צביעות” במה שהנך שומר כל חקי הדת כיהודי כשר; אדרבא, מעין צביעות יש בזה, שאתה מתיר לך לפעמים לעבור על חקי הדת, בשביל שלא לבייש את חבריך, אף כי מרגיש אתה אז “לחיצה רבה בלבבך”. איש אחד יש לנו פה בין חברינו (סופר בעל שם טוב), והוא אינו עובר לעולם על מצוות הדת אף בפני חבריו העושים כן. לפי שיודע הוא, כי חבריו כולם מבינים לרוחו ואינם מוצאים במנהגו אף כתם כל שהוא או פגיעה בכבודם, כמו שגם הוא אינו מוצא זאת במעשיהם הם.

צר לי, כי לא אוכל להאריך בזה יותר. יש בדעתי לכתוב מאמר מיוחד על הענין הזה, אף כי ידעתי מראש, שאעיר עלי חמת מפלגות שונות. כבר הייתי עסוק במחשבות על המאמר הזה, והנה בא הבַנק הציוני, ומשכני לצד אחר. כי חשבתי לי לחובה לחוות דעת על תקנות הבנק שנתפרסמו בעת האחרונה וכתבתי בימים האחרונים מאמר על זה לחוברת מאי. אבל אקוה, שאשוב בקרוב לאותם הענינים, הקרובים יותר ללבי. אם אכתוב את המאמר, אפשר שאמצא לנכון להביא איזו דברים ממכתבך (כמובן, בלי הזכרת שם הכותב). ואבקשך איפוא להודיעני, אם נותן אתה הרשות לעשות זאת, אף כי לא אדע אם אבוא לידי כך….

לד"ר מ.י. ברדיטשבסקי, ברלין.

אודיסא, 12 אפריל 99.

הנני שמח על הודעתך, כי סוף סוף זכית שיבואו מאמריך בקובץ אחד. אבל אעירך – ובודאי לא תתרעם עלי בשביל זה – שנחוץ מאד למסור כתביך תחלה (אף אלה שכבר נדפסו בכה"ע היומיים והשבועיים) לאיש היודע דקדוק השפה, שיתקן את השגיאות הרבות המשחיתות צורתם. אולי יעשה זאת בשבילך ידידנו מַלטר?

אף על זאת אעירך, כי, כנראה, חושב אתה, כי “על אם הדרך” פירושו: “הדרך הנכונה”. אבל טעות היא. “אם הדרך” היא “שיידעוועג” בלעז….

למר מ. עהרליך, לובלין.

אודיסא, 13 אפריל 99.

…. תודתי נתונה לך מקרב לבי על דבריך הטובים ועל ברכתך. אמנם צדקת, כי עוד רב הדרך לפנינו עד שנוכל באמת להתפאר, כי חדרו דעותינו אל לב העם. לע"ע הננו מתי מספר, וגם אלה פזורים בדעותיהם ורגשותיהם…. עד כדי לעורר יאוש בלב כל רואה נכוחה.

ובכל זאת על משמרתי אעמוד כל עוד יש כח בי לעמוד. אבל מרגיש אני יותר ויותר, כי כחי הולך ורפה מרוב צער, גשמי ורוחני כאחד.

על דבר “המוסר הלאומי”, אקוה לכתוב בקרוב עוד מאמר או מאמרים, כי ידעתי שעוד לא יצאתי ידי חובתי לענין זה. אבל לדאבון לבי, עבודת ה“עריכה” וכל שאר הדברים התלויים בה, ביחד עם עניני הכלל המעשיים שהנני משתתף בהם, – אוכלים כמעט את כל עתותי ואינם מניחים לי שעה פנויה להגות ולכתוב.

לד"ר ד. ניימרק, רַקוניץ.

אודיסא, 13 אפריל 99.

בודאי קבלת את מכתבי הגלוי. הנני מחכה בסדור החוברת עד יום א' הבא. ואם לא אקבל ממך עד אז טלגרמא, אדע כי הסכמת לחפצי ואתן מקום למאמרך “אהבת ציון” בחו' מאי, ואת הבקורת אניח לחוברת יולי.

ב“אהבת ציון” יש דברים קשים יותר מדי, שצריך יהיה ל“רככם” מעט. גם גוף הדבר, שיק“א החליטה לעשות א”י למרכז פעולתה, – עדיין לא נתברר כל צרכו. כנראה, אין זה לע“ע אלא השערה קרובה, אבל החלטה אופיציאלית אין כאן, ולכן צריכים דבריך תקון גם מצד זה. ואולם היטבת לדבר, וחפץ הייתי מאד, שתסכים לדחות הבקורת, כדי שאוכל לתת מאמרך בהקדם. השעה צריכה לכך, לעורר דעת הקהל על מצב הדברים. גם אני נתתי בחוב' מאי מאמר ע”ד התקנות של הבנק.

במאמרך על לַצַרוס יש דברים שונים שאינם נאותים לרוב הקוראים…. אבל בפרטות לא אוכל עוד להודיעך דעתי עד שאקראהו שנית כולו לשם “עריכה”, כשיגיע זמנו לראות אור…..

לד"ר א. קמינקא, עססיג.

אודיסא, 13 אפריל 99.

…. את מאמרי קראת, כנראה, בהעברה בעלמא. לא על המוסר האנושי הכללי דברתי כי אם על המוסר הלאומי העברי, ואת “התנועה המוסרית” לא הצעתי למופת לאמור, שגם אנו צריכים לתנועה כזאת, כי אם הזכרתי הדבר רק דרך אגב, בשביל להראות (כמו שאמרתי מפורש), שיש גם אנשים משכילים, שאינם בושים להקהיל קהלות והתחבר לאגודות בשביל מטרות מוסריות, יהיו איזו שיהיו.

על דבר הבנק, עמדתי גם אני על כל אלה, וגם שלחתי כבר לבית הדפוס מאמר על הענין הזה, ויבוא בחוברת מאי….

למר ש.פ. רבינוביטש (שפ"ר), וורשא.

אודיסא, 17 אפריל 99.

…. כנראה, הנך קורא גם את השקפתך ב“השלח” כמו שהנך קורא שאר כה“ע, כלומר “כד ניים ושכיב”. לולא כן, לא היית מתאונן ואומר, ש”השמטתי" דבר שבאמת ממלא כמעט שני עמודים בדפוס….

דבריך במכתבך הגלוי, כי נתפשטה השמועה בעירך, שהנני שולח “צירקולַרים” לערים שונות נגד הבנק – הביאוני ליתן ב“תשובת הרידקציא” חוברת אפריל תשובה קצרה על זה. כמובן, לא קראתי בשמך מפורש, כי אם רשמתי בסופי תיבות: ל—ס—ץ. אקוה, כי לא תמצא סבה להתרעם על זה. חשבתי זאת לדבר נחוץ, מכמה טעמים.

לד"ר ד. ניימרק, רַקוניץ.

אודיסא, 22 אפריל.

שבוע שעבר קרני אסון-משפחה גדול מאד, כי מת עלי אבי, אשר אהבתיו מאד, והניח לי עסקי משפחה סבוכים ורעים. מסבה זו לא עניתיך עד כה על אגרתך האחרונה.

בחוב' יוני אין מקום עוד למאמר חדש, והלואי שיספיק לי המקום לדברים הנחוצים ביותר ושכבר הבטחתי ליתן אותם בכרך הזה. אגב אעירך, כי בדבר “אברהם כהן”, שאתה אומר לכתוב עליו, יש גם מחברת עברית. לא אזכור עוד את שמה ושם מחברה, אבל זכורני שקראתיה זה שנים רבות.

בנוגע להסך…. צר לי מאד, כי בסבת האסון אשר קרני, נשתנה הרבה מצב הענינים, ואין ביכלתי לשלוח לך עתה. אבל אבטיחך, כי אשתדל למלאות בקשתך, מיד כשתהא היכולת בידי.

למר א. קַפלַן, וורשא.

אודיסא, 7 מאי 99.

….. קודם כל הנני נותן לך תודתי ממעמקי לבי על השתתפך בצערי הגדול. גם האסון מצד עצמו גדול הוא לי מאד, ועוד נוספו עליו תולדותיו, אשר לע"ע לא אדע עוד גם אני, עד היכן יגיעו. הנני עתה אב לשני בתים, ומי יודע אם חובותי אלה לא יוציאוני מעולם הספרות לעולם אחר לגמרי.

על עניני “אחיאסף” לא אדבר עתה. כי את מחשבותי בכלל הלא ידעתם על ידי ד. ור., ועתה הנני מחכה לשיבתם ואשמע מה החלטתם. בודאי אדע מפיהם את כל הפרטים וגם את “ההצעה החדשה” אשר לכם בדבר “השלח”, ואז אודיעכם גם את דעתי.

הנני משיב לך בזה שירי ד. “בית המדרש” הייתי יכול לקבל, אבל צריך לעשות בו איזו שנויים…. ולפי שידעתי, כי המחבר הוא מן הקפדנים, שכל מלה היוצאת מעטו נראית לו כמרגלית, לכן לא אחפוץ להתגרות ברעה….

למר י.ש., זלוטשוב

אודיסא, 9 מאי 99.

צר לי, כי טרדותי הרבות לא יתנוני להשיב על מכתבך בארוכה. ואולם בכלל אומר לך, כי אין אני חופש כליות ולב ואיני שואל שום סופר, מה הביאהו לדבר דבריו, אם אהבת האמת לשמה או איזו פניה עצמית. הנסתרות לה' אלהינו, ואם באנו לחשוד בכמו אלה את כל מי שאין דעתו כדעתנו (כמו שנוהג באמת, לדאבון לב כל ציוני אמתי, מכה’ע הציוני “וועלט”), לא שבקת חיים לכל בריה. מי שמדבר דברים של טעם – פותחים לו. ואם הדברים הם דברי בקורת על מעשי המנהיגים, אין בכך כלום: בלי בקורת לא תִכון שום מפלגה. ומתפלא אני מאד על כי צרה עינו של ד"ר הרצל במבקריו. וכי סבור הוא, שמעיקרי הציוניות הוא להאמין, שאין המנהיגים עלולים לשגיאה? –

ספר התקנות של הבנק באמת מעורר הרבה הרהורים רעים, ועל הרבה מסעיפיו יש לשאול שאלות קשות, שאין עליהן תשובה מספקת. אבל, כדי שלא להזיק למהלך החתימה, דחיתי בקורת התקנות עד אחר גמר החתימה, כלומר עד חדש מאי.

לד"ר ש. ברנפלד, ברלין

אודיסא, 9 מאי 99.

…. סלח נא, לא אוכל לכתוב יותר. מות אבי הביא שנוי עצום בחיי. כי הייתי אב לשני בתים, ועלי לחלק זמני בין הספרות ובין עניני מסחר סבוכים ורעים, ולא אדע עוד אחרית דבר: אפשר שיסחבוני החיים סחוב והשלך אל הים הגדול, ונבלעתי בתוכו כולי. לע"ע הנני נבוך ומבולבל, וראשי עלי כגלגל. לא עליך מצב כזה.

למר מרדכי בן הלל הכהן, הומיל.

אודיסא, 10 מאי 99.

סלח נא כי לא מהרתי לענותך על מכתבך היקר, וכי גם עתה יהיו דברַי מעטים, מפני רוב הטרדות ובלבול הדעת שבאו לי, לרגלי האסון אשר קרני.

דבריך על אדות “הזקנים” שלנו צדקו מאד, וכמעט בכל יום הנני בא עתה לידי הרהורים כאלה, בבקרי את בית הכנסת (בשביל ה“קדיש”), אחרי הפסק של הרבה הרבה שנים. ואולם נחמתי היא, כי מצבנו עתה אינו אלא מעבר לאיזה מצב אחר, אשר אמנם לא נוכל עוד עתה לסמנהו היטב, אבל מובטחני ברוח החיים שבעמנו, כי יגיע לידי מצב איתן באיזו צורה חדשה….

מאמרך קבלתי ותודה לך. עוד לא הספיקה לי השעה לעבור עליו בעיון, אבל בסקירה כללית ראיתי, שלא תהיה לי בו “עבודה” מרובה….

למר מ. קליינמַן, ברדיטשוב.

אודיסא, 10 מאי 99.

אגרתך קבלתי. כנראה, אינך יודע, כי ממנהגי כל הרדקציות הוא, שבבוא לידן איזה מאמר הנוגע לאחד מסופריהן התמידיים, שולחות הן את המאמר בכת“י לאותו הסופר, כדי שיוכל להשיב על הדברים באותה החוברת עצמה שבה יבוא המאמר. ולא יהיה איפוא העורך אלא כאחד הסופרים התמידיים. ואולם בנידון דידן אין צורך להראות על המנהג הזה. אתה מודה, שרשות להרידקציא להעיר, שאין הדברים הנאמרים על דעת “השלח”. אבל מה תעשה הרידקציא, אם הדברים הנאמרים הם לא רק על דעת “השלח”, כי אם הם הם הדברים ש”השלח" נלחם בעדם זה כמה, והסופר בכל זאת עושה עצמו כאלו בדבריו אלה בא לחלוק על דעת “השלח”? האמנם במקרים כאלה אין רשות להעורך להעיר על “הטקטיקא” הזאת? – ובחשאי אגלה לך, כי היתה לי מלחמה עם יצרי, שהשיאני לכתוב את ההערה בסגנון קשה הרבה יותר, מפני שרעה עלי מאד טקטיקא כזאת ³³

למר מ. אוסישקין, יקַטרינוסלב.

אודיסא, 10 מאי 99.

תודתי לך מקרב לבי על השתתפותך בצערי. ומפני בלבול דעתי ורוב טרדותי השונות, לא הספקתי לענותך עד כה, ואתה תסלח.

שמעתי, כי כבר נפתח הבַנק. האמנם הדבר? מאמרי על ספר התקנות כבר נדפס בחוברת מאי.

האספה הכללית אצלנו ³⁴ היה, כנראה, בסוף יוני. בודאי תבוא.—השמעת כבר את החדשות שנהיו אצלנו? מרגלית התפטר ויצא מתוך הועד לחלוטין מפני חליו (באמת חולה הוא בעת האחרונה), וגם ד"ר יפה ³⁵ דרש בחזקה שיפטרוהו תיכף – ופטרנוהו. מזה תראה, כי האספה תהיה רבת ערך.

למר ש. בובֶר, למברג

אודיסא, 11 מאי 99.

את אגרתו ואת מנחתו היקרה קבלתי באלו הימים ואביע לו בזה את תודתי מקרב לבי. בסבת אסון-משפחה גדול אשר קרני לפני שבועַים נטרדתי מעבודתי הספרותית ונתבלבלו הסדרים הקבועים לי, ועל כן לא הספקתי עד עתה לשים עין בספרו החדש, אבל מובטחני בכבוד חכמתו, שהוציא גם הפעם מתחת ידו דבר מתוקן כהלכה, כי כבר איתמחי גברא.

למר ש. פייערברג, נובוגרד-וולינסק³⁶

אודיסא, 18 מאי 99

מכתבו קבלתי בעתו. ובזה הנני להודיעהו, כי צעירים אחדים מבני עירו, שהיו חבריו ותלמידיו של בנו המנוח ז“ל, פנו אלי גם הם במכתב והעידו, כי בפניהם צוה המנוח לפני מותו, שבכסף שאני עתיד לשלם לו בעד ספורו “לאן?” ישתמשו להוצאת ספוריו ומאמריו בכרך אחד. ולפי זה אתפלא על כ‘, כי יחפוץ לקחת את הכסף לעצמו תיכף ולא ישגיח בצואת בנו, היקר לו לפי דבריו. איך שיהיה, אני איני יכול לשלם לא לכ’ ולא לצד השני עד שתבררו את הדבר ביניכם ותבואו לידי איזו הסכמה. כי אין לי רשות למסור את הכסף למי שיהיה, בטרם אדע למי הזכות לקבלו. ואולם, אם ישמע כ' לעצתי, הייתי מיעצו שישתוה עם הצעירים ההם ע”פ הפשרה הזאת: הכסף ינתן לע“ע לצרכי הדפסת הספר של בנו ז”ל, והריוח שיהיה ממכירת הספר (כלומר, מה שישאר אחר שיקבל המדפיס המגיע לו) יושב לכ‘. לפי זה יקבל כ’ את הכסף, כמה שיהיה אז, רק באיחור זמן מעט. אם יסכים כ' לזה, יודיעני, ואשתדל לבוא בדברים עם איזה מו“ל, שיקבל עליו העבודה הזאת ויבוא בברית עם כ' על זה. כי כבוד בנו ז”ל יקר בעיני מאד ואחפוץ להשאיר לו שם וזכר בישראל.

למר מ. אוסישקין, יקַטרינוסלב.

אודיסא, 19 מאי 99.

“חטאי” הגדול ל“הכלל” כבר נעשה, ואין להשיב. אבל זאת נחמתי בעיניי, שאתם, קברניט הדור, חטאכם גדול הרבה יותר, בקחתכם על עצמכם את האחריות הנוראה, לפתוח את הבַנק על יסודות כאלה. מבין אני אמנם, כי הבקורת אינה נעימה לכם, אבל מה לעשות?…. לשלוח לך את המאמר במכתב – איני יכול ואיני רוצה: איני יכול – מפני שאינו בידי עתה, ואיני רוצה – מפני שמי שאומר “לכתוב תשובה” בטרם ידע עוד, מה הם הדברים שהוא בא להשיב עליהם ואם תהיה לו תשובה עליהם, אות היא, כי לא לכבוד האמת הוא בא לדרוש, כי אם למטרה אחרת, מעשית, ו“השלח” אינו כלי מבטא להדיפלומטיא.

שאלת ועד הפועל ביפו תפָתר רק אחר האספה הכללית, ולעת עתה אייזנשטַדט לבדו נשאר, ולפי מעוט העבודה בירחי הקיץ אפשר להסתפק בזה. קנדידַטים הגונים לע"ע אָין.

למר מ. אוסישקין, יקַטרינוסלַב.

אודיסא, 26 מאי 99.

בשובי עתה מדרכי מצאתי פה אגרתך…. הואילה נא, אח יקר, לקבל בזה את ברכתי מרחוק: זה הקטן יגדל והיה לאיש באנשים ובן לעם קשה־עורף כאביו, אך לא קשה־עורף כאביו….

בקיוב ראיתי את מנדלשטם ואמרתי לו, כי הדפסתי בחוברת מאי מאמר נגד תקנות הבנק, ולא מצא בזה כל רע! הנך איפוא “פַפיסט יותר מן הפַפא”.

לד"ר ה. מַלטר, ברלין.

אודיסא, 5 יוני 99.

מכתבך עם המאמר קבלתי בזמנו… היום קראתי את מאמרך ³⁷. בכלל טוב ויפה הוא בעיני, ואין ספק, שרוב הקוראים המשכילים ימצאו בו חפץ. אבל על איזו פרטים מוכרח אני להעירך בזה: א) הקדמתך מיותרת היא לגמרי, ולפי דעתי, תעשה רושם לא טוב. ענין כזה אינו צריך לשום התנצלות, בהיות תועלתו גלויה לכל בקי בספרותנו. ועד מתי נהיה משונים מכל אומה ולשון בדברים כאלה? – אבל, מפני שבקשתני במכתבך לבלתי השמיטה, אין לי רשות להשמיטה בלי רשותך, וע“כ הנני מבקש ממך הרשות לזה, ואקוה כי תתן לי ותאמין בי, שיודע אני טעמם של רוב קוראים משכילים. – ב) הכללים לקריאת המלות הערביות אין מקומם בסוף המאמר, ואחשוב לחלקם להערות נפרדות ולתת כל אחת במקום שנמצאה ראשונה מלה ערבית הצריכה לזה. – ג) בסוף הערתך ע”ד מספר השכלים הנך אומר: “הפילוסופים הערבים והעברים הודו בעצמם, שאי אפשר לדעת את מספר השכלים בדיוק. והדבר נקל להבין, כי אחרי שלפי ידיעתנו היום, אין כאן לא שכלים ולא גלגלים וכו', הנה לא נוכל לדעת גם את מספרם”. ולא ירדתי בזה לסוף דעתך: מה ענין ידיעתנו היום להפלוסופים הערביים, ומדוע “נקל להבין” מה שהם הודו, שאי אפשר לדעת מספר השכלים בזה שאנו היום יודעים אנו, שאין שכלים וגלגלים במציאות? – ד) חלוקת המאמר לשני חלקים, וכל חלק–לפרקים, וציון המספר הכפול: הרומי –על החלק, והעברי– על הפרק, – כל זה “מלומד” הוא ביותר ומטיל אימה על הקורא. הרשני נא איפוא להסתפק בחלוקה לפרקים בלבד, ואיני רואה שום בלבול במה שעד פרק שביעי או שמיני תעסוק בפלוסופיא הערבית, ואחרי כן יבואו איזו פרקים המוקדשים לפלוסופיא העברית. כבר באו לידי מקרים כאלה, ועשיתי כן תמיד, וכדומה לי, שלא הרעותי בזה לא להמחבר ולא להקוראים. – ה) ההערה הארוכה ע“ד “אפשרות הדבקות” אולי יותר טוב להכניסה לגוף המאמר. אך לא החלטתי עוד בזה דבר, עד שאקרא את המאמר שנית לשם “עריכה” קודם שאשלחהו לביהד”פ….

לד"ר חוצנר הואילה נא להשיב, כי מכתבים סתם, שכל כבודם הוא שם כותבם, – לא אדפיס, וכן לא אדפיס מכתבים שאין בהם אלא הערות ודקדוקים שונים בחקרי הלשון, ביאור המקרא ושירי קדמונים וכו', כמנהגם של החכמים ההם. אבל אדפיס ברצון מכתבים שיש להם ערך היסטורי להבנת התקופה ההיא ונושאיה. ובעד מכתבים כאלה אשלם לו גם “שכר טרחתו”, כבקשתו.

למר א. קַפלן, וורשא.

אודיסא, 14 יוני 99.

…. לא כתבתי לך עד כה, מפני שבעת האחרונה התמוטטה בריאותי מעט ועצבַי רופפו מ“רוב טובה”, ויצוו עלי הרופאים לשבות מכל מלאכה. לעת עתה אמנם לא אוכל לשמוע בקולם, אך מה שיכלתי הנני עושה וצמצמתי את עבודתי במדה היותר אפשרית. ולפי שעבודת הרידקציא אי אפשר לדחות, תסבול על ידי זה הקורספונדנציא הרבה.

בדבר תרגום לַצַרוס איני יכול לחוות דעתי. לפי השקפתי, צריך המתרגם ספר כזה להיות גם “פלוסוף”, ואם לא, יעשה את מלאכתו רמיה. ועל כן קרוב בעיני, שתרגומו של ה' ב. לא יניח דעת המבינים. ובכל זאת, יודע אני מראש, כמה ידאב לבכם, אם יפול בן-אביגדור על המציאה, ועל כן איני רוצה לעמוד לשטן לכם. עשו איפוא כחפצכם.

את “היוחסין” אפשר לחזור ולהדפיס בלי כל שנוי, וממילא גם בלי “עורך”. אך אם תחפצו דוקא “לחדש”, תוכלו למסור לשפ"ר, שיעבור עליו ויוסיף איזו הערות, ואז תוכלו לאמור, כי ההוצאה הזאת עולה על זו שלפניה (של פיליפובסקי).

בדבר הביבליותיקא של ה“כרוניקות”, לא אוכל לשלוח לכם רשימה מכל הראוי להתקבל בה, כי גם דבר זה בלבד, חבור הרשימה, צריך עיון וחקירה מיוחדת, וזו אחת מעבודות העורך. כי מלבד הכרוניקות הידועות (יוחסין, קורא הדורות, צמח דוד, שלשלת הקבלה, עמק הבכא, שבט יהודה וכו'), יש עוד הרבה שנתגלו בעת האחרונה ויצאו בחו“ל, ויש גם שלא יצאו עדיין. וכל זה צריך עיון וחפוש בספרים. – מעבודת העורך יהיה ג”כ לכתוב מבוא והערות לכל ספר, וגם להשתדל שיצאו הספרים מוגהים ומדויקים היטב, ועוד כאלה. מכל האנשים אשר קראת בשם אינני רואה אף אחד שיהיה ראוי לזה. שפ“ר אמנם מוכשר לעבודה זו מצד ידיעותיו, אבל חסרה לו הדיקנות הדרושה ואהבת הסדרים. אם תחפצו, תוכלו לפנות לברנפלד, ואם לא הוא, סוף סוף אין איש זולתי שפ”ר……

ראיתי מודעה ב“הצפירה”, כי יצא כבר החלק האחרון מ“דעת אלהים”, – ואתפלא כי לא קבלתיו. – קבלתי מאת ד“ר טשלינוב את מחברתו הרוסית וראיתי, כי יצאה ע”י “אחיאסף” – ואנכי לא ידעתי! – כן שמעתי במקרה, כי “אחיאסף” מוציא עתה “ד”ר כהן" של נורדו בתרגום רוסי, – ואנכי לא ידעתי! אם תתבונן בדבר, תבין גם אתה, כמה מן הזרות יש במצב כזה, שאני הנושא אחריות מעשיכם הספרותיים לפחות כמוכם, שומע אני “שמועות” כאלה מפי אנשים זרים, המביטים עלי בתמהון, בשמעם כי חדשות הם מגידים לי….

לד"ר ה. מַלטר, שרלוטנבורג ³⁸

אודיסא. 15 יוני 99.

קבלתי מכתבך מן 9 וכבר שלחתי מאמרך לביה“ד. את ההקדמה וגם כללי הקריאה השמטתי, ובהערה ע”ד מספר השכלים עשיתי שנוי קטן ליתר ביאור, ואת ההערה הארוכה ע“ד “אפשרות הדבקות” הנחתי לע”ע כמו שהיא…. יותר לא עשיתי במאמרך שום שנויים. אך משום “דובר אמת בלבבו” עלי להוסיף, כי אולי הייתי עושה, אם הייתי קוראו שנית, אלא שמצב בריאותי הרופף בעת האחרונה, גורם לי למעט בעבודה ככל האפשר, כמצות הרופאים החזקה עלי, ועל כן הנני עושה בימים האלה את מלאכתי רמיה מעט, וכל מאמר, אשר בכללו טוב הוא בעיני, איני קוראהו שנית לשם פרטיו, כמו שהיה מנהגי עד כה.

המאמר יבוא כלו בחוברת יולי, כחפצך, ואבקשך לשלוח בהקדם את הפרק השני. כי, מפני הטעם האמור למעלה, הנני מחזר עתה ככל האפשר על מאמרים שאינם דורשים עבודה מרובה מצדי….

לד"ר ש. ברנפלד, ברלין.

אודיסא, 15 יוני 99.

…. הצעה חדשה לי להציע לפניך. משיצא ספרו של שירֶר חשבתי מחשבות, איך להכניס רובי מחשבותיו לספרותנו. ואחר התבוננות, באתי לידי מסקנא, כי לתרגמו כמו שהוא אי אפשר, מטעמים המובנים לך גם בלעדי, אבל אפשר ואפשר לכתוב קומפילַציא טובה בעקבותיו. והנה הצעתי הענין לפני “אחיאסף”, והם מסכימים לזה. אבל – מי יהיה המחבר? חזרנו וחזרנו על כל השמות, וסוף סוף החלטנו, כי רק אתה האיש. הן אמנם הבטחתני זה כבר לכתוב איזו מאמרים על פי שירר בשביל “השלח”, אבל אם תאמר לקבל עליך כתיבת הספר, אוַתר על המאמרים. השיבני נא מה דעתך על זה….

למר ה. צייטלין, הומיל.

אודיסא, 15 יוני 99.

…. על דבר ה“הקדשה”, הנה מאמר במכ“ע אינו ספר בפני עצמו, שהמחבר נוהג בו כחפצו. וע”כ אני נותן להקדיש מאמר הבא ב“השלח” רק לשם איזה איש מפורסם בישראל או לשם אדם קרוב להסופר, כהורים או מורים, או – במקרים יוצאים מן הכלל – לשם איש הידוע לי, שלפחות מכיר אני בטיבו….

בנוגע להספר שבדעתך לכתוב, איני יודע מה אומַר לך. הנושא הוא גדול ועמוק, ואם מרגיש אתה בעצמך, שיש לך הידיעות והכשרונות הדרושים לזה, עשה והצלח. רק על אחת אעירך: על פי סימנים שונים במאמרך “הטוב והרע” נראה לי, שאינך יודע לשונות המערב, וכל ידיעותיך אתה שואב מתרגומים רוסים. ואם כך הדבר באמת, לא הייתי מיעצך לגשת אל העבודה. כי במקצוע זה לשון אשכנזית היא העיקר, ואיני יכול לצייר לי, איך אפשר לכתוב על האֶתיקא היהודית בלי ידיעת לשון אשכנז, שבה נכתבו הרבה ספרים ומאמרים הנוגעים לזה…..

לד"ר י. טהוֹן, קרקא.

אודיסא, 16 יוני 99.

מכתבך מן 1 ח"ז קבלתי, ותודתי לך מקרב לבי על כל דבריך הטובים.

אם אולי תוכל לשלוח לי איזה מאמר הגון, היית מכַוין את השעה עתה. כי מרוב עבודה ודאגות שונות, נתרופפה בריאותי בעת האחרונה, והרופאים מצוים עלי לשבות מכל מלאכה ולנוח מנוחה שלמה איזה זמן. ממילא מובן, שאין ביכלתי לשמוע בקולם, אבל הנני משתדל לפחות להמעיט עבודתי ככל האפשר, וע"כ יקר בעיני עתה כל מאמר שיצא מידי איש הגון ורגיל ואינו דורש עבודה מרובה מצדי.

למר ש. ל. גורדון, יפו.

אודיסא, 16 יוני 99.

מכתביך מן ג' אייר וכ"ד סיון קבלתי במועדם, ואם אחרתי בתשובתי עד כה, לא היתה זאת בסבת התרשלות פשוטה, כי אם מפני מקרים רעים בחיי הפרטיים, אשר הסבו את לבי בעת האחרונה מעניני הצבור.

עתה אודיעך, אדוני, כי בנוגע לבית הספר, אין לאל ידנו לעשות עתה מאומה עד האספה הכללית של חברינו, שתהיה ביום 20 יולי. ההכנות לאספה הזאת, חבור החשבון הכללי, וכל הפרטים התלוים בזה, ממלאים עתה כל שעות ישיבות הועד, וגם ידי הפקידים מלאות עבודה עד אפס מקום עוד לענינים אחרים; באופן שהקומיסיא, שנתיסדה לעניני בה“ס לפני איזו ירחים, לא תוכל למלאות תפקידה, עד שיעבור הרעש של האספה. ומצד אחר, הנה ידוע לך, כי גם בא”י ענינינו מסוכסכים עתה מאד. ד“ר יפה התפטר ממשמרתו, ובאלו הימים נתקבל פה מכתב פרטי מאת ד”ר שטיין, המודיע, כי ועד בה“ס נתבטל לגמרי. ובכן, גם אלו היינו אנחנו פנויים לעסוק בענין זה, – אל מי נפנה ומי יהיה עושה דברנו בא”י?

עליך איפוא, אדוני, להזדיין בסבלנות ולחכות עוד שנים שלשה חדשים. אחר האספה בודאי ישתדל הועד שלנו שיבָחר על ידי האספה להביא סדרים בכל הענינים, וגם בתי הספר בכלל.

תרעומותיך על מה שנשלחו ה“שאלות” אל ראש ועד ביה“ס, ולא אליך, – אין להן יסוד. מנהגו של עולם הוא, שבכל דבר הנוגע לאיזה מוסד, פונים אל העומד בראשו, ואם היינו עושים באופן אחר, היינו עוברים על הנימוס וחוקי-הכבוד המקובלים בין בני-תרבות. ואם ראש ביה”ס אינו ראוי לאיצטלא זו, צריך להסירו ממשמרתו ולתתה לטוב ממנו. אבל כל זמן שהוא עומד בראש, אין לנו רשות לחלל כבודו בשביל שמועות שהגיעו אלינו מרחוק….

למר א. ספיר, יפו.

אודיסא, 16 יוני 99.

מאמרך “השנאה לישראל” וכו' יבוא, אך לא אוכל להגיד לך מראש באיזו חוברת, כי החומר רב, וגם שאר הסופרים יש להם רשות לבקש שיודפסו דבריהם בהקדם, ואין לו לעורך אלא לעשות כראות עיניו, לפי צרכי העריכה, מבלי לשאת פנים לזה או לזה.

לדאבון לבי, לא אוכל לע"ע להוסיף מאמרים בענין “המוסר הלאומי”. כי שמעתתא כזו בעי צלותא, ואני בעת האחרונה עמוס בדאגות וטרדות, וגם בריאותי רופפת, והרופאים מצוים עלי לחדול מכל עבודה, או לפחות למעט בעבודה ככל האפשר….

לד"ר ד. ניימרק, רַקוניץ.

אודיסא, 20 יוני 99.

מאמריך הקטנים וגם הכ“י של “תורת המוסר” קבלתי למחרת שלחי לך מכתבי האחרון. המאמרים כבר נשלחו לביהד”פ, אבל לע“ע לא אוכל לדעת אם יכנסו גם שניהם לחוברת זו. כי “ספרים חדשים” ו”ענינים שונים", בהיותם כוללים ענינים קטנים נפרדים, נתונים הם בידי המדפיס לתת מהם כפי מדת המקום הנשאר פנוי אחר סדור שאר המאמרים. ורק בעזרת האמצעי הזה לבדו יכולים אנו לכוין מדת החוברות, שתהיה 6 גליונות בדיוק. ואולם אכתוב להמדפיס, שישתדל לתתם בחוברת זו, כאשר הבטחתיך.

“מחלתי” היא מחלת נשים ותלמידי חכמים: חולשת העצבים. בכמותה אינה גדולה, אבל דא עקא, שלרפואתה צריך אני לדבר שאין ביכלתי להשיגו: למנוחה שלמה.

למר א. קפלַן, וורשא.

אודיסא, 23 יוני 99.

…. תודה לך על דבריך והצעתך, בנוגע למצב בריאותי. אבל הלא ידעת, כי מצבי החמרי לא ירשני להוציא הוצאה יתרה כזו. ואם אפשר עוד להסכים, שנסיעתי לבזיליא נחוצה בשביל “השלח” ושעל כן עליו לשאת את ההוצאה הזאת, – הנה לא הגענו עוד לע“ע למדרגה כזו, שמכ”ע עברי כ“השלח” יתן יכולת לעורכו לעזוב את עבודתו ולשבת בחו“ל שני חדשים לשֵם מנוחה סתם. לע”ע לא אחליט דבר עד האספה הכללית של חברתנו פה, שתהיה ביום 20 יולי הבא. כי לפי מצב הדברים עתה, תהיה האספה הזאת, כנראה, רבת שאון, ואני חושב, כי אין לי רשות לצאת מפה בעת כזאת. ואחר האספה נראה: אולי אלך לבזיליא….

למר ש.פ. רבינוביטש (שפ"ר), וורשא.

אודיסא, 22 יוני 99.

היום קבלתי מכתבך מן י“א תמוז, והנני ממהר להודיעך, כי נכון אני לחכות הפעם ל”השקפתך" עד יום ה' 29 חודש זה…. יותר לא אוכל לחכות, ואבקשך מאד, שתעמוד בדבורך בדיוק, כי אם אצטרך ביום האחרון לשלוח מאמר אחר תחת ה“השקפה”, תצא החוברת בצורה מקולקלת מעט, לפי שהנני מסדר עתה את עניניה באופן שיהיה מקום פנוי לה“השקפה”.

לא דרשתי ממך, שתעלים עין לגמרי מן הציוניות, כי אם רק שלא תחטט עוד בדבורים קלים של הרצל וחבריו. כי חיטוט כזה כשהוא נעשה בתמידות, חודש אחר חודש, עושה רושם על הקוראים כאלו אתה מחפש עלילות ותשמח בהמצאן.

בחיי הפרטיים עוד כל הדברים יגעים, ולא אדע עוד, מאין תבוא ישועתי. ומפני ש“אין צרה באה לבדה”, התמוטטה גם בריאותי מעט, והרופאים דורשים, שאשבות זמן מה מכל מלאכה – דבר שאין ביכלתי לעשותו עתה.

לד"ר ש. ברנפלד, ברלין.

אודיסא, 25 יוני 99 (שבעה עשר בתמוז).

אגרתך מן 19 קבלתי, ואיני צריך לאמור לך, שמשתתף אני בצערך על מות אביך ז"ל. עוד הפצע בלבי אני רחוק מהתרפאות, ומבין אני גם מה בלב אחרים במקרים כאלו. המקום ינחם אותך….

המחברת הראשונה מ“תולדות הריפורמציון” אמנם נשלחה לי, אבל מפני מצב בריאותי, שאינו מרשה לי לעבוד הרבה, לא היה ביכלתי לקראה בשים לב ועברתי עליה רק בסקירה כוללת ושטחית. לכן קשה עלי לחוות לך דעתי עליה. ומה גם שהמחברת הזאת הרי אינה אלא כפתיחה, והעיקר שבענין הזה (ימי גייגר, הולדהיים וכו') עוד לא בא בה. – בדבר שֵם הספר אמנם גם אני נתקשיתי, וכמדומה לי, שטוב תעשה, אם תתן לו שֵם יותר כללי ואח“כ תוסיף בתור “סובטיטל”: תולדות הריפורמציון בישראל, כמו שעשית בספרך “דעת אלהים”. אולי תקרא לו: “בונים ומחריבים”, או כדומה לזה? בכל אופן, כמדומה לי, שהמלה “ריפורמציון” אינה ראויה לבוא בשם הספר. ואם תרצה דוקא לעשות כמתוקנים שבאוה”ע, שיהיה שם הספר ברור ומפורש, בלי מליצות, תוכל לקראו: תולדות התנועה הדתית בישראל במאה האחרונה.

להרב ל. ב., ש.

אודיסא, 25 יוני 99.

צר לי כי גם הפעם לא אוכל לתת מקום לדבריך. אם קורא אתה את “השלח”, הלא ראית, כי אין בו מקום לחירופים וגידופים ביחס לאנשים פרטיים. מלחמה לו בדעות ובמעשים שאינם טובים לפניו, אך לא באנשים. ובכל אופן לא יתכן להדפיס דברים הנוגעים לעדות שלמות בלי חתימת שם המחבר, כי באופן הזה הרידקציא היא האחראית בעד הדברים.

לד"ר ש. ברנפלד, ברלין.

אודיסא, 14 יולי 99.

שני מכתביך (מן 26 יוני ומן 6 יולי) קבלתי בזמנם, ומפני מצב בריאותי הרע, לא יכלתי לענותך עד כה. כי הרופאים צוו עלי לשבות מכל מלאכה ולחיות במנוחה מוחלטת, לפחות חודש ימים. אך לדאבון לבי אין ביכלתי לקיים המצוה בכל דקדוקיה, והנני מוכרח לעבוד פחות או יותר בכל יום. אבל העבודה המעטה אינה מספקת לעשות כל דבר בזמנו, כאשר הסכנתי. סדור חוברת אוגוסט הוכרחתי לדחות לחודש או יותר, באופן שאתחיל בזה לא קודם 27 יולי ואולי עוד באיחור יותר.

בדבר ספרו של שירֶר הלא מראש כתבתי לך, כי הצעתי היא לכתוב על פיו ספר עברי, ולא לתרגמו כמו שהוא. וכן כתבתי אז גם ל“אחיאסף”. קַפלַן הוא עתה בחו"ל ובעוד שנים שלשה שבועות ישוב לוורשא. אם תחפוץ לגמור הדבר בהקדם, הואילה נא לכתוב להם, ואקוה כי תבואו לידי גמר בנקל. אני לא אוכל לבוא בדברים עמהם על זה, מפני טעמים שונים, והעיקרי הוא, כי קשה עלי עתה הכתיבה מאד, והנני ממעט בה ככל האפשר.

עתה אודיעך, כי בשבוע הבא תהיה אצלנו האספה הכללית של חברת ישוב א“י שבפה (אספה כזאת היא אחת לשלש שנים). והנני חושב כמעט לודאי, כי אחר האספה תתחדש ההצעה ע”ד נסיעתי לארץ ישראל, והפעם קרוב בעיני שאקבל עלי המלאכות הזאת. אם כה יהיה, אסע קודם לזה לבזיליא לימי הקונגרס, ואח“כ אשוב לביתי ואכין עצמי לדרכי הרחוקה. לפי זה נתראה בקרוב (כי אעשה דרכי דרך ברלין) ונדבר פא”פ על הפרטים. אך בכלל חפץ הייתי לדעת מראש, אם נכון אתה לקבל עליך עריכת “השלח” לאיזו חדשים, כאשר הבטחתני בשנה שעברה….

לבני ציון, דווינסק.

אודיסא, 14 יולי 99 (ז' אב תרנ"ט)

בתתי לכם בזה את תודתי מקרב לבי על הכבוד אשר חלקתם לי בהצעתכם ועל האמונה שהאמנתם בי לשלחני לדבר בשמכם באספת הציונים בבזיליא הקרובה לבוא, – הנני מוכרח בכל זאת להודיעכם, כי לפי מצב הדברים עתה, אינני חושב לאפשר להשתתף באספה הזאת בתור אחד הצירים. לדאבון לבנו עוד לא הגיעה השעה המקווה, שראשי הציונים שבמערב ישַנו דרכם לפי חפצנו וישימו לב לדברינו באמת ובתמים, ולבי אומר לי, כי גם הקונגרס השלישי לא יביא עוד את האחדות האמתית. כי על כן לא אוכל לאסור ידַי מראש, בקבלי עלי את עול האורגניזציא הכללית, המחיבת את כל המתחבר אליה להכנע לפני העומדים בראש ולבלתי צאת במחאות נגד חפץ הרוב, מעמדי בתור עורך מכ"ע מחיבני קודם כל לעמוד על המשמר ולהגיד לכל הקהל את אשר אראה ואת אשר אחשוב לאמת, בלי משא פנים ובלא לב ולב.

ואולם קרוב הדבר, כי אלך לבזיליא, לא כאחד הצירים, כי אם כעומד בראש מכ"ע, למען אראה בעיני את אשר יעָשה שם.

למר א. קפלַן, וורשא.

אודיסא, 17 יולי 99.

ימים רעים היו לי השבועות האחרונים. חולשת עצבַי הגיעה למדרגה כזו, שלא היה ביכלתי אף לכתוב מכתב פשוט, וזה כשלשה שבועות שהפסקתי עבודתי לגמרי ואיני עושה כלום. זו היא הסבה שלא עניתיך עד כה על מכתביך האחרונים מקרַקא ומריינֶרץ. אך היום הונח לי מעט, והנני ממהר לענותך בקצרה….

מכתבך ע"ד מאמרו של ספיקטור הראיתי לרבניצקי. יותר לא יכלתי לעשות בזה מאומה. כי אחר אשר, כפי ששמעתי, יודע אתה, מי הוא בעל המאמר ששֵם “אדם” חתום עליו, הלא תבין מדעתך, שלא יכלתי להתערב בדבר ולחוות דעתי על מאמרו של המשיב³⁹

ע"ד מסעי לבזיליא עוד לא החלטתי. בשבוע הבא אבוא לידי החלטה בזה….

לד"ר מ. מַנדלשטַם, קיוב.

(תרגום מרוסית).

אודיסא, 27 יולי 99.

בסבת חולשתי וגם מפני האספות הסואנות שהיו פה בעת האחרונה, לא יכלתי לענות בזמנו על מכתבך הנכבד, והנני מבקש סליחתך על זה.

קבל נא תודתי על מאמרך. לדאבון לבי, לא מצאתי עוד מתרגם הגון, ועל כן לא אוכל עוד להגביל זמן הדפסתו.

מאותה הסבה עצמה לא אוכל לשלוח לך תרגום אשכנזי ממאמרי ע“ד הבנק, ותחת זה אני שולח לך היום תרגום רוסי, שנעשה ע”י אחד מצעירי הציונים פה למטרה אחרת, והנני נותן לך רשות להשתמש בו לפי ראות עיניך.

למר א. קַפלַן, וורשא.

אודיסא, 1 אוגוסט 99.

מכתביך האחרונים מריינֶרץ קבלתי. ומפני שבאו בעת האספה פה (אשר פעלה על בריאותי פעולה רעה מאד), לא יכלתי לענותך עד כה.

עתה אודיעך, כי חזרתי ממחשבתי ללכת לחו“ל. וזה מפני שבראותי הרושם שעשתה עלי האספה פה, הנני דן מזה, מה תהיה פעולת בזיליא על בריאותי, וללכת לחו”ל ולבלתי סור לבזיליא – אי אפשר.

דבריך על אדות הסכסוכים בינך ובין חברינו העכירו את רוחי מאד. אבל מה אוכל לעשות, ביחוד במצבי עתה? – לא אכחד ממך, כי בעמקי לבי הנני מרגיש מעין חפץ, שאם נגזרה גזרה על “אחיאסף” לנפול, – יפול במהרה בקרוב, ולא אהיה עוד אני וחיי ביתי תלוים במשענת קנה רצוץ זה. ובכן, עשה כטוב בעיניך.

הנני משיב לך מכתבו של ברנפלד ששלחת לי. רעיונו בכלל טוב הוא. אבל מה נדבר עתה על ענינים כאלה, בעת שכל עיקרו של “אחיאסף” תלוי באויר?

לד"ר ש. ברנפלד, ברלין.

אודיסא, 1 אוגוסט 99.

האספה שהיתה פה, בצירוף הישיבות השונות שהיו לפניה ולאחריה, פעלו על בריאותי פעולה רעה מאד. ומפני זה לא יניחוני בני ביתי לצאת לחו“ל. בטענם בצדק, שאם האספה הזאת כך פעלה, האספה הגדולה בבזיליא על אחת כמה וכמה. ובכן אבדה לעת עתה תקותי להיות בקרוב בברלין ולדבר עמך פא”פ. חבל!

ובנוגע לנסיעתי לארץ ישראל, יתברר הדבר בספטמבר. כי תיכף אחר האספה יצא ראש חברתנו ועד אחדים מחברי הועד לחו"ל להנפש, וכמעט אין ועדנו עושה ומחליט עתה מאומה עד שישובו החברים לפה.

מאמרך “תורת חיים, א'” קבלתי, ותודה לך. לא קראתיו עוד, כי מפני שעלי למעט בעבודה ככל האפשר, שניתי הפעם ממנהגי לקרוא כל מאמר בעת קבלתו, והנני מסתפק רק בקריאה אחת לפני שלחי אותו לדפוס. מאמרך זה יבוא בראש חוב' אוגוסט (אשר בעוד יום או יומים אגש לסדורה), כי הנני מעמיד אותך על חזקתך, שבודאי הוצאת מתחת ידך דבר מתוקן. והנני מחכה לשאר הפרקים וכן לגמר המאמר “מן המערב”.

למר ש. פֶבזנר, הומיל.

אודיסא, 9 אוגוסט 99.

מאמרך קבלתי ותודה לך. בכללו באמת עלה יפה, ומשפטך צודק. בלחישה אגלה לך, כי היה הספור הזה באמתחתי עוד לפני שנה ויותר, ובדרשי מאת המחבר, שיעשה בו שנוים עיקריים ויתקן מגרעותיו, לא הסכים לזה, והחזרתיו לו. – מתי יודפס המאמר, לא אוכל עוד לדעת בבירור.

אם גיסך הכהן עתה במחיצתך, הואילה נא לדרוש לשלומו בשמי ולהזכירהו שיקיים הבטחתו וישלים את מאמרו בקרוב. כי ההמשך שהיה בידי כבר נכנס לחוב' אוגוסט, שהנני עסוק עתה בסדורה.

לד"ר ז. מיכלסון, יֶבפַטוריא.

(תרגום מרוסית)

אודיסא, 12 אוגוסט 99.

אודך מקרב לב על השתתפותך בצערי לרגל האסון אשר קרה למשפחתנו, השתתפות שהביאה לי גם את העונג לשמוע איזו דברים על אדותיך ועל אדות עבודתך. הנה אתה פותח גם בית ספר, ואת המורה הנך מקוה למצוא אצלנו! ולא יעלה על לבך כלל, שגם אצלנו לא רבה ביותר סחורה זו ושגם אנחנו בעצמנו נמצאים במצב לא נעים בכל פעם שיש לנו צורך במורה….

ומה אכתוב לך על אדותי? לדאבון לבי, אין לי כל טוב להודיעך. ע"ד מצבי החמרי אין מה לדבר, אבל האסון העיקרי הוא בזה, שהדבר היחידי שבו היה כחי גדול – המנוחה הנפשית – הופסד הרבה בזמן האחרון. איני יודע מה זה היה לי, אבל מרגיש אני בעצמי, כי איזה דבר לא טוב מתחולל בקרבי פנימה: התרגשות תמידית, רוגז העצבים, אבדן החשק לעבודה וכו'. נסיתי להתרפא באמצעות הידרופתיא, ולא יצא מזה כלום. אך נקוה, כי כל זה יעבור.

ל"אחיאסף", וורשא.

אודיסא, 14 אוגוסט 99.

איני יודע, אם חושב “אחיאסף”, שאני כבר בטלתי מן העולם, או כי “אחיאסף” עצמו עבר ובטל מן העולם. זה כחודש ימים שנסתם כל חזון מאתכם. על מכתבי מן 15 ומן 16 לא קבלתי תשובה, וכן על מכתבי לקפלַן מן 16 לא ענני. גם הספרים שלכם, אשר שאלתי עליהם, לא נשלחו לי עד היום, ואף “השלח” חוב' יולי, אשר לפי חשבוני כבר נתקבל האֶכסמפלר שלי בוורשא לפני שבוע ויותר, לא נשלח לי עד היום, והמודעה ע“ד החוברת, ששלחתיה אליכם זה יותר משבועַים, לא נדפסה עד היום. בכל היותי יודע את הסדרים הטובים שב”אחיאסף" לא אוכל להבין יחס כזה אלי. באופן כזה לא ישאר לי כי אם ללכת בעצמי לוורשא, בשביל לראות, אם עדיין יש שארית ל“אחיאסף”. אך אחכה עוד זמן מה, אולי תתעשתו באחרונה ותבינוני פשר כל אלה.

למר ש.פ. רבינוביטש (שפ"ר), וורשא.

אודיסא, 14 אוגוסט 99.

קבלתי אתמול את ה“השקפה”, ותודה לך. לא אמעט אמנם את “דמותו” של ר“ד קויפמַן ז”ל, אבל, כפי שנראה לי בהשקפה ראשונה, אפשר להשמיט “מליצות” שונות מבלי למעט את הדמות. אך לע“ע לא אדע בדיוק איך אתנהג בזה ובשאר חלקי ה”השקפה“, כי עדיין לא הגעתי למקומה בחוברת אוגוסט, ורק בסוף השבוע, כשאצטרך לשלחה לביהד”פ, אעבור עליה בעיון ואדע….

בדבר “הועד המפקח” אמנם שתי השמועות אמתיות. הועד קבל את הצעתנו בשנוים שונים… אך יחד עם זה מביטים עלינו בעין רעה. לע"ע נגשנו כבר לפעולתנו, ומה שיהיה נראה.

לד"ר י. נַכט, יאססי.

אודיסא, 14 אוגוסט 99.

ע“ד ר”ד קויפמַן ז“ל כבר יש בידי הספד מאת בעל ה”השקפה הכללית" שב“השלח”, ויבוא בחו' אוגוסט, אשר אחרה לצאת. בבוא החוברת לידך, תראה ותבין מדעתך, אם הדברים הבאים שם נכפלו גם במאמרך, אז, כמובן, אינני יכול לתת לו מקום.

למר מ. שיינקין, בזיליא.

אודיסא, 14 אוגוסט 99.

קבלתי אגרתך, ותודה לך על כל אשר הודעתני. כן אבקשך להודיעני גם מבזיליא כל אשר תדע כי יש לי חפץ לדעתו.

מפה אין כל חדש להודיעך, זולתי ע"ד האסון אשר קרנו, במות חברנו היקר מר אהרנוביטש, אשר בודאי כבר הודיעוך מזה.

“לחזק את רוחך”, – אין מלים בפי. לבי אומר לי, כי גם בפעם הזאת לא תצליחו לשים קץ לכל המבוכות, ויד הדיפלומטיא תהיה על העליונה.

למר א.ל. לֶווינסקי, בזיליא

אודיסא, 14 אוגוסט 99.

קבלתי מכתבך מווינא והנני מאמין לך, ש“מרוב עבודה” לא יכלת לכתוב דברים הראוים להשמע. אבל ראה נא, שלא יקרך כזה גם בבזיליא…

רואה אנכי מתוך כה"ע, כי רוזנפלד הוא סופר “המליץ”, ובריינין – סופר “הצפירה”. ולפי זה אין לי להשען לא על זה ולא על זה….

בודאי כתבו לכם כבר ע"ד האסון אשר קרה את “חבורתנו” פה, במות הצעיר היקר מר אהרנוביטש. אתמול קברנוהו ברוב עם ובהדרת-קודש, ותהום כל העיר.

למר מ. רייזין, נויורק.

אודיסא,17 אוגוסט 99.

בעל כרחי שבתי עתה לעבודתי, כי לא אוכל עוד להחמיצה, אע"פ שמצב בריאותי עודנו דורש מנוחה. והנני להודיעך בזה, כי קבלתי בזמנו מכתבך מן 30 יוני, ותודה על כל דבריך.

בנוגע למאמריך, אינם נחוצים לי כל כך תיכף ואין לך צורך למסור העבודה לאחר….

אגב אשאלך: אם ה' דוידסון אשר אמרת יכול ורוצה לעבוד עמי, אולי יבחר לו איזה מקצוע אחר ויעבוד? יקר לי בכלל כל צעיר שיש תקוה ממנו לספרותנו, ובנפש חפצה הנני פותח לו שערי “השלח”, ומה גם צעירי אמריקא – ארץ שאינה מרבה לגדל סופרים עברים….

למר י.ח. ברֶנר, הומיל

אודיסא, 23 אוגוסט 99.

ציורך “פת לחם” לא יודפס, מפני שהטנדנציא הבולטת ביותר והצבעים המרובים ביותר קלקלו את פניו, לפי טעמי. ואולם מתוכו נראה לי שיש בך כשרון לספורים, ואם יש אתך עוד איזו ציורים, שלח, ואראה מה טיבם.

למר מ.ש., הומיל.

אודיסא, 31 אוגוסט 99.

אחר שלפי דבריך, קראת מאמרַי ב“השלח” ו“על פרשת דרכים”, ו“אך מעט הבינות בהם”, כלומר אך מעט מצאת בהם להרגיע את רוחך ולפתור שאלותיך, – איני מבין, למה זה פנית אלי, אדוני, בבקשתך? האמנם תאמין, כי במאמרַ גליתי רק טפח, וטפחַיִם השארתי, להודיע לכל שואל במכתבים פרטיים? – מה שיש לי להגיד בענינים האלה הגדתי גלוי במאמרַי, ואם עדיין לבך נוקפך, ואינך מוצא תשובה לשאלותיך, צר לי מאד, אבל לא אוכל להושיעך.

למר ש.פ. רבינוביטש (שפ"ר), וורשא.

אודיסא, 31 אוגוסט 99.

…. מפי ג. בודאי נודע לך כבר, כי ע"פ בקשת הועד, הנני נוסע בתחלת אוקטובר לארץ ישראל. עריכת “השלח” עד שובי אמסור לברנפלד, כי זולתו אין איש בברלין שאוכל לסמוך עליו, ועלי למסור דוקא לתושב ברלין, כי רק אני לבדי, אחר שכבר הסכנתי בעבודה, והמדפיס יודע כבר כל רמזַי, אוכל לערוך את “השלח” מרחוק. – אקוה כי דבר זה לא ימנעך מעבוד עבודתך כאשר עד כה.

לד"ר ש. ברנפלד, ברלין.

אודיסא, 4 ספטמבר 99.

…. עתה אודיעך, ידידי, כי דבר מסעי לא“י יצא מידי ספק, וכבר נתתי הבטחתי להועד שלנו לצאת בסוף ספטמבר או בתחלת אוקטובר למנין הרוסים, וכבר הנני מכין עצמי לדרך. חוברת ספטמבר אגמור עוד בעצמי, ומחוברת אוקטובר ואילך תהיה המלאכה עליך, כאשר הבטחתני. כתבי היד שבידי, וכן שאר הדברים הנחוצים, אמסור לך תיכף אחר החגים, או עוד בחוה”מ סכות, באופן שתתחיל עבודתך באמצע ספטמבר למנין הרוסים, ובשבתך במקום הדפוס תקל עליך העבודה הרבה יותר, ותוכל לגמור חוברת אוקטובר בימים הראשונים לאוקטובר (הכל למנין הרוסים), וכן החוברות שאחריה, כל אחת בראשית חדשה, כדי שתבוא לידי הקוראים ברוסיא בסוף החדש, כמנהגנו כל הימים.

…. הנני מקוה, כי “השלח” יֵצא גם לשנה הבאה, ואז יהיה עליך, כמדומה לי, לעבוד גם בחוב' ינואר, כי איני חושב שאוכל לשוב קודם ינואר. אבל בנוגע לזה עוד יש עת לדבר. בכל אופן תמָשך עבודתך עד גמר החוברת האחרונה לשנה זו, כלומר עד ראשית דצמבר למנין הרוסים.

ועתה, ידידי, הואילה נא להודיעני תיכף, אם מסכים אתה לכל זה, כי עלי, כמובן, לדעת זאת בהקדם האפשרי.

כבר ידעת בודאי, כי מאמרך “תורת חיים” בא גם בחוברת ספטמבר. יתר הפרקים יהיה עליך לתקן בעצמך לדפוס.

למר ר. בריינין, מריענבַד.

אודיסא, 10 ספטמבר 99.

…. אם מוצא אתה, שיש לך להגיד ע"ד "הכרקטריסטיקה של הקונגרס" מה שלא הגדת ב"הצפירה", – שלח.

ע“ד מכתביו של יל”ג לבי מהסס. מפני שיורשיו מכרו זכות ההדפסה של כל מה שיצא מעטו, וגם מכתבים בכלל, והקונים שומרים על זכותם בקנאה יתרה ומתרעמים מאד על מי שמפרסם דבר אחד מדברי יל"ג בלי רשותם, כי גוזל הוא משלהם.

בכל אופן, אם תאמר לשלוח מה, שלח תיכף, כי אחר החגים אני יוצא לא"י במלאכות הועד פה ואתמהמה בדרכי כארבעה חדשים. עריכת “השלח” עד שובי הנני מוסר לברנפלד.

למר ש.פ. רבינוביטש (שפ"ר), וורשא.

אודיסא, 18 ספטמבר 99.

קבלתי את ה“השקפה”, ולדאבון לבי, לא אוכל לתת לה מקום. כי לכתוב השקפה מיוחדת על הקונגרס מסרתי עוד בימי הקונגרס לאחד הסופרים שהיה באותו מעמד, ובהשקפתך אתה חשבתי, שתקדיש רק חלק לענין זה. ומה גם אחר שצריך להסיר מתוכה מה שטעית בדבר ה“לאנדעסגעזעללשאפט” (על הטעות הזאת עמדתי מעצמי, עוד טרם הודעתני, והשתוממתי מאד, איך יכלת לטעות בכך, אחר שציינת את הדף ואת העמוד בדיוק); וגם צריך להסיר דבריך על אדות ה“טשארטר”, כי גם בזה טעית, וכל פלפולך במה שטשארטר ניתן רק לארצות שעדיין לא נכבשו – אינו מכוון אל האמת. עיין בספרים העוסקים בענינים אלו ותוכח כי כן הוא. ואם אסיר עוד גם המבטאים הקשים, כבקשתך, – מה ישאר עוד?

אם יש לך חפץ בכתב-ידך, הודיעני, ואחזירהו לך.

לד"ר ש. ברנפלד, ברלין.

אודיסא, 21 ספטמבר 99 (א' דחוהמ"ס).

את תשובתך על מכתבי מן ער"ה קבלתי במועדה, ומפני שעוד איזו פרטים בדבר נסיעתי היו תלוים ועומדים, נמנעתי מכתוב אליך, עד שאוכל להודיעך באופן ברור.

עתה הנני להודיעך, כי זמן נסיעתי נקבע ליום 20 (8 למספר הרוסים) אוקטובר, שאז תצא מפה אניה טובה ישר ליפו. ולפי זה חשבתי ומצאתי, שיש לי עוד פנאי לסדר בעצמי גם חוב' אוקטובר, ולך אמסור מנובמבר ואילך. ובכן אשלח לך הכת"י לא תיכף אחר החג, כמו שחשבתי מראש, כי אם כשני שבועות אחר החג, באופן שתוכל לגשת לעבודתך בראשית אוקטובר למנין הרוסים….

מאמרך “תורת חיים” כמדומה לי שלא אתן בחו' אוקטובר (בבירור לא אדע עוד), ולפי זה יהיה לך לחוב' נובמבר ודצמבר. וכן תוכל לתת “מן המערב” פרק או שנים, אם תמצא ספרים הראוים שידובר עליהם. ובכלל אינני מונעך מלתת מאמריך בחוברות שיסודרו על ידך, אלא שאבקשך לשים לב לטעמי, אשר כבר ידעת אותו היטב ע“פ הדברים שאני משמיט לפעמים ממאמריך. וכן בנוגע למאמרי אחרים…. הנה מלבד התקונים הספרותיים הכלליים – תקון הלשון והסגנון ע”פ חוקי הדקדוק וההגיון, שרבים מסופרינו אינם שמים להם לב – אני משתדל להרחיק כל “בטלנות” ולהג הרבה חסר טעם, כל דברי נרגנות וחשבונות פרטיים בין איש לרעהו, דברי התפארות והפרזות בתהלות ותשבחות לעצמו או לאחרים, ועוד כאלה. וכן תואיל איפוא לעשות גם אתה. ברוב המאמרים שאני נותן ב“השלח” הנני עושה כאדם בתוך שלו, גורע ומשנה כפי הצורך (אך, כמובן, לא אכניס בדברי אחרים דעות והשקפות שלא אמרו אותן בעצמם), ויש שהנני מוכרח להשמיט עמודים שלמים, והמחברים כבר הורגלו בכך ועל מנת כן הם שולחים את מאמריהם. ובכן גם עליך יהיה לפעמים לעשות כלי משברים וקרעים. באופן אחר אי אפשר לערוך מכ"ע עברי בצורה הגונה, כי עדיין אין לנו סופרים במספר הגון, שיוציאו מתחת ידם דבר מתוקן בטוב טעם ודעת. – ומלבד כל אלה, צריך לשים לב גם לדרישות הצנזורא הרוסית, שלא תמצא מקום למחוק אחר ההדפסה, כי אז ישחתו פני הספרים וגם יתעכב המשלוח עד שתכלה הצנזורא מלאכת המחיקה. ובהיותך בלתי בקי בענין זה, יהיה עליך להתרחק גם מן הדומה לכיעור. עיקרי הדברים שעליהם מקפידה הצנזורא הם: כבוד רוסיא וממשלתה, כבוד האמונה הנוצרית בכלל והפּרַבוסלַבית בפרט.

הנה מסרתי לך ראשי פרקים, ואם אמצא עוד מה להוסיף, אוסיף במכתבים הבאים, כי הלא עוד חודש ימים לי עד צאתי.

למר ז. גלוסקין, וורשא.

אודיסא, 3 אוקטובר 99.

קבלתי באלה הימים מכתב מאת אחינו לעווין-עפשטיין, ובו יודיעני, כי עוזב הוא את וורשא והולך למסעיו בארצנו לטובת “כרמל” האמריקני וכי בקרוב יסע שנית לאמריקא עמך יחד, בשביל ליסד שם את הענין. מכתבו זה העלה על לבי חֵפץ אחד שנולד בלבי זה כמה: ללמוד לדעת את היהדות החדשה ההולכת ומתפתחת באמריקא, וכבר חשבתי הרבה על הדבר, איך למצוא דרך ללכת שמה לזמן מה. ומפני זה אמרתי לגלות לכם חפצי זה, כדי שאם אולי יגרום מהלך הענין, שיהיה לכם צורך לשלוח לשם אחר הפסח איש מאירופא, שימלא מקום לעווין-עפשטיין איזה זמן (הוא כותב לי, שאחר הפסח ישוב משם), תדעו, שהנני נכון לקבל עלי מלאכות כזו בשובי מארץ-ישראל. הנך רואה, כי גם אני בעצמי איני יכול להציע לפניך בזה הצעה מבוררֶת, אלא שאמרתי: טוב שתדעו, כי יש בלבי רעיון כזה, אולי יתגלגלו הדברים ונוציא מזה תועלת גם אני וגם אתם.

לד"ר י.ל. קַצנלסון, פטרבורג.

אודיסא, 3 אוקטובר 99.

הנני מבקש קודם כל את סליחתך על איחור תשובתי עד כה. חולה הייתי בקיץ הזה, ועבודתי התנהלה בעצלתים, וכאשר הוקל לי מעט בעת האחרונה, היתה העבודה רבה עלי כל כך, עד שלא יכלתי, לדאבון לבי, לעשות כל דבר בזמנו הראוי, כאשר הסכנתי.

תודתי לך על הבטחתך, לזכור את “השלח” לעת מצוא, ועל הבשורה הטובה שבשרתני, כי בקרוב יהיה לנו בספרות הרוסית מכ“ע שילחום את מלחמתנו באומץ לב ולא ילך אל כל אשר ישאנו “הרוח”. בודאי אשמח על זה מאד, ואין צריך לאמור, שכל מה שיהיה בידי לעשות לטובת מכ”ע כזה אעשה. ואולם בימים האלה הנני מתעתד לעזוב כל עולמנו הספרותי לזמן מה. כי עוד לפני שנה ויותר בחר בי ועד חברת ישוב א“י שבעירנו ללכת בשמו לא”י לפקוד שלום הקולוניות ולבקר מעשי פקידיו שם. עד עתה לא יכלתי ללכת, מפני סבות פרטיות שונות, אך עתה כמעט סרו המכשולים, – ונעניתי לו. הנני יוצא מפה באוקטובר זה ואחשוב, כי לא אכלה את מלאכתי עד ינואר או פברואר. את עריכת “השלח” עד שובי הנני מוסר לידי ד"ר ברנפלד.

ל"אחיאסף" וורשא.

אודיסא, 3 אוקטובר 99.

מכתביכם מן 21 ומן 25 ספטמבר קבלתי, והנני להשיבכם בזה על שניהם יחד.

על הצעתכם לשאול "שאלות " בעניני “אחיאסף”, ואתם תשיבוני, אוכל רק לענות, כי כבר נסיתי גם זאת, וכמה פעמים נשארו שאלותי בלי תשובה. למשל, שאלתי זה כמה פעמים, מה עלתה להתרגום האשכנזי של “עבדות בתוך חירות”; האמנם אבד ולא הניח כל זכר אחריו? ועד היום אין לי תשובה על שאלה זו. ובכל זאת לכשאפנה אנסה להקיפכם בשאלות: אולי תהיינה שאלותי הפעם יותר מוצלחות ותענוני.

בדבר,השלח" נפלאתי עליכם מאד, כי גם לאחר שנתעוררה בלבכם השאלה בדבר קיומו, בסבת מיעוט החותמים, לא חשבתם לנחוץ להודיעני מזה, ולולא שאלתי מעצמי, לא הייתי יודע מצב הדבר עד היום. אנשים מעולם המעשה כמוכם צריכים להבין, כי גם מי שהספרות אומנותו אינו אלא בשר ודם שצרכיו מרובים, ואם מתעורר ספק ע"ד קיום אותו המפעל שהוא חי בו, צריך להודיע לו מזה איזו ירחים קודם לכן, למען ידע איך להתנהג בעניניו הפרטיים. גם בעיקר הדבר תמהני מאד. הנה הקַנטורא כותבת אלי, שכרך ה' כבר נמכר כולו, ולא נשארו כי אם כחמישים אֶכסמפלרים החסרים חוברת אחת בסבת השגיאה שיצאה מאת המדפיס. ולפי זה נמכרו מכרך ה' כאלף ושלש מאות אֶכסמפלרים, ואיך ירדה החתימה ככה פתאם עד למחצה כמעט? בכל אופן אבקשכם עוד הפעם, שלא תדחו את השאלה הזאת. הנה כבר עברו גם החגים, ותוכלו כבר לשפוט פחות או יותר על מצב הדבר. ואני לא אוכל לצאת לדרכי עד שאדע פתרון השאלה בהחלט. לכן הודיעוני נא תיכף, מה החלטתם בזה….

למר וו. בַמבוס, ברלין.

(תרגום מאשכנזית)

אודיסא, 3 אוקטובר 99.

קבל נא את תודתי העמוקה בעד כל אשר הואלת להודיעני. ודאי אשים לב לדבריך, כשאחקור כל אלה הדברים במקום המעשה.

בנוגע להשתתפותי באספתכם, צר לי לאמור לך, שאיני רואה שום אפשרות לכך. כנראה אצא מפה ביום 20 אוקטובר (ואולי עוד זמן קצר אחר זה), ומסופק אני מאד אם תהיה ביכלתי לגמור את הענין המסובך הזה בפחות מן 3 -4 חדשים. ובשובי, תחכה לי עבודה מרובה מאד, כן בנוגע לאותו הענין עצמו וכן בנוגע לפעלי הספרותי. מכל זה תוכל בעצמך להוציא תולדה, כמה יזיק הדבר לעבודתכם, לדחות את הקונפרנציא לזמן בלתי מוגבל.

לד"ר ד. ניימרק, רקוניטץ.

אודיסא, 9 אוקטובר 99.

….תודה לך על שאלך לשלומי. אמנם חולה הייתי ועדיין חולה אני, אם ליאות העצבים והמוח ראויה לשם מחלה. אבל מקוה אני, שייטב מצבי בקרוב. כי בעוד שני שבועות או שלשה הנני עוזב את הספרות וכל הקשור בה ויוצא לארץ-ישראל (במלאכות ועד החברה לישוב א"י שבפה) לבקר את הקולוניות שלנו. חלוף האויר וטלטול הדרך ועזיבת הקריאה והכתיבה הספרותית יועילו אולי להשיב רוחי לאיתנה….

לד"ר ל. ווילנסקי, קרימנטשוג.

(תרגום מרוסית)

אודיסא, 9 אוקטובר 99.

אע“פ ש”ועד הבחינות" שלנו, שאתה מדבר עליו במכתבך, אין לו מציאות אלא “במחשבה”, אעפ“כ, בהיותי משתתף במדה ידועה בעניני החנוך פה, קויתי, שאמצא איש מתאים לחפצכם. ואולם, לצערי, תקותי לא באה, והנני מוכרח להודיעך, כי מורה שיתאים לחפצכם אין אתנו! ואמנם אתה אינך הראשון שפונה אלינו בבקשה כזו ושמקבל תשובה כזו. והציונים בכל זאת מבטיחים אותנו, כי בעניני ה”קולטורא" אין מה לעשות…

לד"ר י. לוריא, וורשא.

(תרגום מרוסית).

אודיסא, 9 אוקטובר 99.

אודך מקרב לבי על מה שהודעתני בנוגע אל הקונגרס, אם כי, לא אכחד, הרושם שקבלתי אני עצמי מתוך קריאתי בעתונים ושיחותי עם דיליגַטים – איננו משביעני-רצון.

בנוגע לבקשתך, הנה, לצערי, לא אוכל לעשות כלום לטובת ענינך. אמנם, “הקומיסיא לעניני היסטוריא וספרות”, הנמצאת על יד מחלקת חברת מפיצי השכלה פה, ושגם אני אחד מחבריה, היתה בדעתה לחבר רשימות מסודרות של מיטב הספרים העוסקים בעניני היהדות, – אך המחשבה הזאת, לא יכלה, מסבות שונות, לצאת לפעולה, ושום חומר לא נאסף.

לועד החברה לתמיכת אכרים ואמנים בסוריא וא"י, אודיסא.

(תרגום מרוסית).

אודיסא, 10 אוקטובר (28 ספטמבר למנין הרוסים) 99.

באין ביכלתי, מסבות שונות, למלאות בשלמותן את החובות המוטלות עלי, לפי הבנתי, בתור חבר ועד הבקורת, ובחשבי מפני כך, שאין לי זכות לשאת עלי שֵם זה, – הנני מתכבד להודיע בזה להועד הנכבד, שהנני מתפטר ממשרת חבר הועד הנזכר, ואבקש, שמעתה לא יחשבוני לחבר לו.

ודאי איני צריך להוסיף, שבזה איני רוצה לאמור כלל, כי מעתה לא אשתתף עוד לגמרי בעניני הועד. בתור “חבר נכבד” של החברה, הנני חושב, להפך, להשתתף גם להבא בישיבות הועד, ובכלל, לקחת חלק, לפי יכלתי, בכל עניני הועד, כאשר עד כה.

והנני מבקש מאת הועד הנכבד להכניס את הודעתי זאת בפרוטוקול של הישיבה הקרובה.

למר ש.פ. רבינוביטש (שפ"ר), וורשא.

אודיסא, 13 אוקטובר 99.

תודה לך על ששלחת הפעם את ה“השקפה” ליום אשר קבעתי, וכאלו חפצת לעשות לי נחת רוח לפני צאתי לדרכי, כתבת את ההשקפה הזאת בכתב יותר נקי וגם בסגנון יותר טוב, באופן שלא היתה לי בה עבודה מרובה, וכבר שלחתיה לבית-הדפוס.

לד"ר ש. ברנפלד, ברלין.

אודיסא, 15 אוקטובר 99.

הנני שולח לך עם זה בתכריך מיוחד כתבי-היד הראשונים, הנחוצים לך בשביל סדור חוברת נובמבר. בדף מיוחד תמצא פה רשימה ממה שאני שולח לע“ע, עם הערות נחוצות. עוד נמצאים באמתחתי כת”י שונים, ומהם גם כאלה שאתה צריך להם בגליונות האחרונים לחוברת נובמבר (בקורת ספרים ו“אקטואליא”, שאני נותן אחר החלק הספרותי), ואשלחם לך בעוד ימים אחדים.

בודאי שמת אל לבך אופן סדור החוברת הנהוג אצלי: בתחלה אני נותן שני מאמרים, מדעיים או ספרותיים, ואחרי-כן – איזה דבר בֶלֶטריסטי; אח“כ עוד הפעם שני מאמרים, ואחריהם עוד הפעם ספור או ציור, או איזה מאמר קל מתולדות הספרות וכדומה (כמו המאמר “ישראל וארצו” וכו' בחו' אוגוסט); אח”כ – שיר (אחד ולא יותר); אח“כ –מאמר בקורת, או “ספרים חדשים”, או שניהם כאחד, ואח”כ –מאמרים שונים בעניני ההוה (למשל, “היהודים והיהדות באמריקה”, “השקפה כללית” וכו'), ואח"כ – פוליטון (אם ישנו), ובסוף – מאמרים קטנים והערות שונות בשם הכולל: “ענינים שונים”….

ועלי להעירך עם זה, כי כל מה שאני שולח לך עתה ושאשלח לעתיד – קראתי רק קריאה שטחית, כדי לדעת בכלל, אם ראוי הדבר לטפל בו, אבל עדיין לא עברתי על שום אחד מן המאמרים בעיון הראוי ולא תקנתי אותם לדפוס. כי זאת אני רגיל לעשות בעת שהנני שולח הדברים לבית הדפוס, ועתה הנני מניח מלאכה זו לך. ואבקשך לקרוא הכל בעיון, לשנות, לגרוע ולהוסיף ככל הדרוש לתקון הסגנון וההמשך ההגיוני, ובכלל – כמו שכבר כתבתי לך ⁴⁰ – להרחיק כל אותן המגרעות שרוב סופרינו מצוינים בהן.

כנראה, אצא מפה בעוד שנים או שלשה שבועות, כי רבו ההכנות בעניני הועד.

לד"ר ש. ברנפלד, ברלין.

אודיסא, 22 אוקטובר 99.

חליתי בימים האחרונים ורק אתמול ביום השבת קמתי ממטתי. לכן נתאחר המשלוח השני, ובינתים קבלתי גם את אגרתך מן 18.

עתה הנני שולח לך תכריך שני, ובו שמונה כתבי-יד ע“פ הרשימה המונחת בזה. עוד עליך לזכור, כי תקבל לחוברת נובמבר וגם לדצמבר “השקפה כללית” מאת שפ”ר (גם בה אני מתנהג כ“בעל בית”, כי דבריו יוצאים בלולים ומבוהלים על הרוב), וגם אשלח לך עוד לחוברת דצמבר הפרק האחרון מן המאמר “לתולדות השולחן ערוך”…. באמתחתי לא נשאר לע“ע מאומה, זולתי שירים אחדים, שאין לך לע”ע צורך בהם, אחר כי יש לך שני שירים לשתי החוברות. ואחכה עד לפני נסיעתי, אולי יגיע לידי עוד דבר מה – ואשלח לך הכל ביחד. צר לי, כי אינני שולח לך שום דבר בֶלטריסטי לחו' דצמבר. בן עירך ה' ח.ד. הורוויץ הבטיחני זה כבר לשלוח איזה ספור ולא שלח עד היום. בודאי תדע אותו ואולי תדרוש מידו הספור?….

בדבר גורל “השלח” לעתיד לא אוכל עוד להודיעך דבר ברור, כי גם לי לא הודיעו עוד מוורשא. אבל אקוה, כי קודם שאצא לדרכי יהיה ביכלתי להודיעך, כי כן דרשתי מהם בחזקה, שיודיעוני החלטתם קודם שאצא. ובנוגע לזמן שובי, אין ספק, שלא אשוב לראשית השנה, והלואי שאוכל לשוב לעבודתי ב“השלח” בחודש מרץ או אפריל.

למר א.ל. לֶווינסקי, רוסטוב-דן.

אודיסא, 23 אוקטובר 99.

קבלתי מכתבך ממַריופול בצירוף ה“מחשבות”, ותודה לך. בכלל יפה דרשת, אף כי, אלו הייתי אני מכין אותך גם הפעם לדפוס, הייתי משמיט דברים הרבה, שנראו לי יתרים. אבל הפעם לא אני שופטך, כי אם העורך החדש הממלא מקומי (כבר שלחתי לו את המאמר), ואקוה, כי תשבע רצון ממנו, כי הוא לא יהיה “בעל דין קשה” כל כך.

לדרכי אצא כנראה ביום ו' שבוע הבא (3 נובמבר).

למר מ. אוסישקין, יקטרינוסלב.

אודיסא, 25 אוקטובר 99.

תודה לך על מכתבך. הנני יוצא לדרכי בראשית השבוע הבא, אך לא ישר לא“י דרך הים, כי אם מפה לפַריז, ומשם לא”י דרך מרסיליא. כי כן בקש מאירסון, השב מא"י, שאתראה עמו קודם שאלך לשם, והסכמנו לו.

מארץ ישראל לא אכתוב מאומה, לא לך ולא לאחרים, ואף להועד שלנו הודעתי מראש, כי עד שאגמור מלאכתי בשלימות לא אכתוב לו מאומה. טעמי בזה איני צריך לבאר לך, כי מובן הוא ביותר.

למר א. לובַרסקי, אומן.

אודיסא, 25 אוקטובר 99.

כל מכתביך קבלתי. במכתבך הגלוי⁴¹ שניתי הרבה ושלחתיו לביהד“פ עוד קודם שקבלתי מכתביך. בכל זאת חשבתי, שאוכל לשנות בעת ההגהה בשני המקומות, כחפצך. אבל אתמול קבלתי הקורקטורא האחרונה מחוברת אוקטובר, והנה לא בא מאמרך בחוברת זו, כי לא נשאר לו מקום. ובכן לא אנכי אהיה עוד המגיה למאמרך, כי אם ד”ר ברנפלד, ו“חוצפתך” תשָאר כמו שהיא, אלא אם כן תפנה בעצמך בבקשתך לברנפלד.

יום צאתי היה קבוע ליום ו' שבוע הבא. והנה הגיעה אתמול טלגרמא מפַריז (מגלוסקין, שהוא עתה שם), כי מאירסון דורש בחזקה, שאתראה עמו קודם שאלך לא"י. ובכן הוחלט, שאני יוצא מכאן ביום א' הבא לפריז, ומשם אלך לארץ ישראל….

לד"ר ש. ברנפלד, ברלין.

אודיסא, 25 אוקטובר 99.

…. עתה אודיעך, כי הוחלט, שאסע לא"י דרך פריז, מפני סבות שונות, והנני יוצא לדרכי ביום א' או ב' שבוע הבא. דרך ברלין אעבור בודאי, אבל איני יודע אם תספיק לי השעה להתמהמה שם יותר מכפי הדרוש בשביל לעבור מן המסלה הצפונית אל המסלה המובילה לפריז. אם אשאר בברלין איזו שעות, אז מובן מאליו, כי אבוא אליך. אך אם אראה בוורשא, שאין לי פנאי לזה אשלח לך משם טלגרמא בבקשה, שתבוא לבית התחנה, ונתראה שם.

כתבתי לאיצקובסקי, שמחוברת נובמבר והלאה ידפיס על המעטפה של כל חוברת הודעה ע“ד נסיעתי ומסירת העריכה לידך בצירוף כתובתך. אקוה כי לא תתנגד לזה. ואותך אוסיף לבקש, כי בתתך בדצמבר שער ותוכן הענינים לכרך ו', תוסיף על השער בשני חצאי עגול ובאותיות קטנות: חוברת ל”ה ול“ו נערכו ע”י ד"ר ש. ברנפלד…..

מלבד כתבי היד ששלחתי לך, נמצאים עוד בביהד“פ איזו מאמרים קטנים ל”ענינים שונים", ששלחתי לחוברות הקודמות ולא נמצא להם מקום עד כה. תוכל לתת מהם בכל חוברת כמה שתרצה ותמצא מקום. אך ביניהם יש “מכתב אל העורך”⁴² שאבקשך לתתו בהקדם, כפי היכולת, מפני שהוא דבר שהזמן גרמא.

למר א. שולמַן, קיוב.

אודיסא, 29 אוקטובר 99.

מחר בבוקר הנני יוצא לדרכי, ויוכל ידידי לצייר לו, עד כמה רבו טרדותי ופזור נפשי לפני נסיעה כזו, שתמשך ארבעה או חמשה חדשים. לכן יסלח נא בטובו, כי לא אוכל להרבות דברים הפעם.

את מאמרו יוכל לשלוח ישר לברנפלד…. או לכאן על שמי, כמקודם. כי פה הנני מוסר הדבר לאחד ממכירַי, שישלח לברנפלד כל המאמרים שיבואו על שמי.

למר א. גרינבֶרג, אודיסא⁴³

פריז, 13 נובמבר 99.

לא אוכל להתאפק מלהביע קודם כל את צערי הגדול על כי, למרות ההבטחות הברורות ולמרות הטלגרמא שלי מוורשא, כח ההרשאה מאת הועד לא נשלח לי לפה. על ידי זה נשלל ממני האמצעי היחידי להכנס ליפו באופן נאה פחות או יותר, כמו שהיה דורש כבוד השליחות שהוטלה עלי מאת הועד⁴⁴. הנני מקוה, שאקבל את הכתב הזה, לפחות, תיכף בבואי ליפו. באופן אחר יהיה מצבי בלתי נעים מאד ביחס אל הקונסול, אשר, כמובן, לא אוכל להתיצב לפניו, בעוד אין בידי שום הרשאה אופיציאלית, – והוא, כמו שאומרים עליו, איש המקפיד מאד על כבודו.

ועתה אמסור לו בקצרה עיקרי הדברים שהוצאתי מתוך שבתי פה.

באתי לפה ביום הראשון 5 לנובמבר. יום אחד שהיתי בברלין, אבל את בַמבוס לא ראיתי, כי לא היה בעיר. פה ראיתי, כמובן, קודם כל את מאירסון, ואח“כ גם את ליוון, ר' צדוק הכהן, ביגֵר ועוד. נושאי שיחותינו היו בעיקר: עבודת יק”א בארץ ישראל ובתי הספר ביפו. ע“ד המושבות האחרות, ובכלל ע”ד עניני א"י לא יכול אף מאירסון להודיעני שום חדש. כמו שיראה כ' להלן, מטרת לכתו לשם היתה מצומצמת מאד, ומעבר לגבול המטרה הזאת הוא אמנם התענין וגם אסף ידיעות, אבל כל זה נמצא עדיין במצב של חומר לא מעובד כל כך, עד שאי אפשר להוציא כלום מכל אותן הפתקאות לאין מספר שנכתבו בחפזון. אפילו בנוגע לקוסטיניא לא יכול להוסיף כלום על מה שכבר הודיע לנו….

ואם ישאל כ', אם כן למה זה דרש מאירסון בחזקה כל כך, שאבוא אני לפה,– לא אוכל לתת לו תשובה ברורה על זה. כשאני לעצמי אמנם, יש לי איזו השערות בנוגע לזה, אבל איני חושב לנכון לכתוב עליהן.

איך שהוא, מאחר שבאתי לכאן, צריך הייתי להשאר עד היום, מפני שבסבת הקַרנטין באלכסנדריא, אין דרך ישרה ליפו, וצריך לחפש דרכים עקלקלות. וע"פ הידיעות שאספתי, הדרך היותר טובה היא זו: ללכת לאזמיר באניה צרפתית היוצאת ממרסיליא ביום 16 נובמבר, ובאזמיר צריך יהיה לחכות יומַים עד בוא האניה הרוסית שתצא מאודיסא ביום 17 נובמבר, ובאניה זו ללכת עד יפו. כמובן, נסיעה כזו סחור סחור תעלה ביוקר מאד (כמעט כפלים ממה שהיתה עולה הנסיעה ישר מאודיסא ליפו), אבל מוצא אחר אין.

ובכן השתדלתי כפי יכלתי להוציא תועלת משבתי פה במובן ההכרה של מהלך הרוחות בנוגע לא“י. תוצאת התבוננותי היא זו: אנחנו ברוסיא טועים טעות גדולה בחשבנו, שהתענינותה של יק”א בארץ-ישראל הולכת ומתחזקת ושיש בדעתה להרחיב עבודתה שם באופן כביר. האמת היא, שכל זה אינו במציאות. כחצי מן החברים של ועד יק“א מתיחסים בשנאה גדולה לכל עבודה בא”י שיש לה יחס לקולוניזציא, מפני שרואים בזה “ציוניות” מסתתרת, והציוניות, לפי דעתם, דבר מזיק מאד. כל מה שנעשה עד כה בא“י ע”י יק“א צריך לחשוב כדבר מקרי. כל הסכומים בשביל א”י הוחלטו ברוב של דעת אחת, ולפעמים רק בדעה המכרעת של היושב ראש. בתנאים כאלה אי אפשר לקוות, לפחות בעתיד קרוב, למעשים גדולים בא“י מצד יק”א…. הכל תלוי בתכונת החברים המשתתפים בישיבה זו או זו, ודי שיחלה אחד החברים ולא ישתתף בישיבה, בשביל שהשאלה תפתר בשלילה.

[ובנוגע לשליחותו של מאירסון לא“י, אשר נחשבה למופת חותך, שמהלך הרוחות ביק”א נשתנה לטוב, והיא חושבת להרחיב פעולתה הישובית בא“י, – השליחות הזאת, כפי שנודע עתה, סבתה היתה מקרית לגמרי. כמו שכבר ידוע לכם קצת, הברון הציע לפני יק”א שתקבל מאתו את כל המושבות והנכסים שלו בא“י, לנהל עניניהם בעתיד ולהביאם עד השכלול הגמור, וכדי להבטיח את החברה מהפסד בעת הראשונה, יתן הברון אחד עשר מיליון פרנק. ההצעה הזאת של הברון היא שהביאה את יק”א לשלוח שליח מיוחד לא“י, בשביל להעריך את “הסחורה”…. ובהסכם לזה צריך היה השליח לעסוק ביחוד בחקירה ודרישה במצב המושבות של הברון], ורק מנקודת-מבט אחת:איך להביא שווי-משקלבהבודז’ט שלהן. יותר לא דרשו מאתו, ויותר גם לא נתן. ההרצאה שלו, שמסר לועד יק”א בשובו מא“י, עוסקת מפני זה רק בעניני מושבותיו ונכסיו של הבַרון ומשתדלת להשיב רק על השאלה הזאת האחת: כמה הוא ההפסד שמביאות המושבות האלה עכשיו, ואם יש יכולת, על ידי הנהלה יותר מושכלת, להשוות את ההכנסה עם ההוצאה. על יתר צדדי החיים של המושבות האלה, וכן על יתר המושבות, ואפילו על אלה הנתמכות ע”י יק"א, אין בהרצאה אף מלה. לעומת זה, במסגרתה הצרה הזאת, ההרצאה מענינת במדה מרובה מאד….. כשרואה אתה את המספרים הגדולים והנוראים ההם, כל עונות הועד הפועל שלנו, כל ההוצאות היתרות בקוסטינא וכו' – נראות כאפס ואין.

אתמול היתה ישיבת יק“א שבה דנו על הצעת הברון. אחר וכוחים חמים משני הצדדים, ההצעה הזאת נדחתה, ובמקומה הוחלט להגיש אל הברון הצעה אחרת, אשר תכנה העיקרי הוא שבמקום אחד עשר מליון, יתןשמונה עשר מליון למלוי ההפסד. תשובה אופיציאלית עוד לא נתן הברון, אבל בדרך פרטית הודיע לו מאירסון אתמול בערב את ההחלטה הזאת וקבל תשובה שלילית. מה יעשה הברון עתה – עוד לא נודע לע”ע. רק דבר אחד הוא למעלה מכל ספק: הדרכים שהלכו בהם עד כה בהנהגת הענין לא יהיו עוד (שייד התפטר בהחלט), ובקרוב תגיע השעה, שהקולוניסטים של הברון יצטרכו להעמיק מחשבות ע"ד גורלם בעתיד. ולא רק הקולוניסטים של הברון. אין ספק, שמחיר הענבים ירד במדה מרובה, מפני הצורך למכור במחירים נמוכים את היין שכבר נצטבר, ואז כל המצב הטוב של “מושבות היין” יהיה כלא היה, והמושבות שנחשבו כבר “למשוכללות” (ראשון, גדרה וכו') תהיינה עוד הפעם לא משוכללות.

ובנוגע לבית הספר ביפו, כנראה, חכי“ח נואשה ממנו, בראותה שאין תקוה להכניס בו באמת רוח החברה. הם מתאוננים על העדר מיתודא, דיסציפלינא וכו'. אבל מענין ביותר הוא זה, שלפי דבריהם, מנהל בית הספר הודיע להם בימים האלה שרוב ההורים מוחים נגד התגברות הלשון העברית ודורשים, שהוראת הענינים תהיה בלשון צרפתית, ושלשון עברית תהיה רק אחד מן הענינים. ובכל זאת הם החליטו פה לבלי התערב במחלוקת זו. נסיתי לבאר להם את השקפתנו על בית הספר הזה ובאתי לידי הכרה, שאילו היתה אפשרות להרים בית הספר עד לגובה הדרוש, לא היתה התנגדות מצד חכי”ח. את התמיכה שלהם היו נותנים בכל אופן, וליותר מזה אין לנו לקוות, מסבה פשוטה זו, שבמות הברון הירש, אמצעי החברה נתדלדלו. (המליונים שהנחיל לה הברון אינם מכניסים אף החצי ממה שהיה הוא עצמו בחייו נותן לה בכל שנה). על דבר בנין בית-הספר אין עתה מה לדבר. את הסכום שהנחילה למטרה זו הברונית הירש – אין יורשיה משלמים, וכמו שהבנתי מתוך דברי ה' ליווֶן, הם חושבים זה לדבר האבוד ואינם רוצים אף לפנות לבית המשפט. הסבה היא, כי בעצם הצוָאה של הברונית אין זכר לזה. רק כעשרת ימים לפני מותה שלחה מכתב מיוחד לחכי“ח, ובו הביעה את רצונה, שיורשיה ימסרו לחכי”ח מליון אחד ומאתים אלף פרנק למטרה המיוחדת של בנין בתי ספר. אבל כידוע, אין לחכי"ח זכיות של מָצוי משפטי ואין ביכלתה לדרוש את הכסף הזה.

דברתי עם ליווֶן גם כן על דבר החוב של הועד המרכזי בעד קוסטינא ⁴⁵. הוא ענה בבת-צחוק: יש לנו רצון טוב, אבל כסף אין. בכלל נראה לי, שהם מתיחסים לחוב זה בקלות ראש: מה נ"מ מי יתן בשביל קוסטיניא, לוּ רק תבָנה המושבה. בכל אופן הנני בטוח, שהם לא יתנו עוד כלום. לעומת זה, נוכחתי, מצד אחר, שהם מביטים בתמהון על “מעשה זֶ’נטלמן” שלנו ביחס אל הברון. לפי דעתם, לא היה בזה כל אסון, אלו לא שלמנו יותר להברון בעד הקרקע; הוא לעולם לא ידרוש את הכסף הזה. הטשיק ששלח כ' למר ליווֶן על סך 8000 פרנק לא נמסר עוד להברון עד עתה. ליוון מסרהו למאירסון, מבלי לפרש לו מה טיבו (וכמו שנוכחתי אח"כ מתוך שיחתי עם ליוון, הוא עצמו גם כן לא ידע זה). ומאירסון, כשנודע לו פירושו של דבר מפי, השתומם מאד ויעצני לקחת את הכסף בחזרה. כמובן, דרשתי שימסור את הכסף להברון, והוא הבטיחני לעשות כן מיד לכשיראהו. לעתיד צריך באמת לעיין בדבר, אם מחויבים אנו להיות מדקדקים כל כך ביחס אליהם, בעוד שהם אינם עושים כן ביחס אלינו. הן לפי תנאינו, לא אנחנו, כי אם הם צריכים היו לשלם להברון בעד הקרקע.

הנה זה הוא כל מה שנתן לי שבתי פה. אם שוה היה זה לעשות בשבילו “מסע מסביב לעולם” ולהוציא כל כך הרבה זמן וכח וכסף – ישפט כ' בעצמו.

אחשוב, שיקרא כ' עת המכתב הזה לפני הועד, ואם כה, אבקש להעיר את החברים על התכונה הקונפידנציאלית של תוכנו.

למר ז. עפשטיין, אודיסא ⁴⁶

יפו, 17 דצמבר 99.

מכתבך מן כ"ט כסלו קבלתי במועדו, ותודה לך על ברכתך הטובה, אף כי מסופק אני מאד, אם סופה להתקיים. מזלי הרע גרם, שבאתי לפה בעת רעה מאד, בעת שהשכל הבריא והמהלך הטבעי של העולם נוקמים נקמתם בישובנו על כל חטאיו נגדם עד היום. הרבה עצב ויגון שבעתי פה בפעם הראשונה והשניה ⁴⁷. אבל הכל כאין לעומת המראה המעציב אשר לנגד עיני עתה. הבנין אשר בנינו על יסוד רעוע נופל עתה בקול שאון, ובלי רחמים ירוצץ גלגלתם של כל אלה אשר בטחו בו ויבואו לחסות בצלו. לו ידעתי מצב הדבר, לא הייתי מקבל עלי המלאכות הזאת, אף אם הייתם כופים עלי הר כגיגית.

ולא די לי בזה, והנה השתדלתם אתם להניח עוד מכשולים על דרכי. בודאי תדע (כי, כרשום בזכרוני, ספרתי לך), שקודם נסיעתי הזהרתי את היושב ראש ה' גרינברג, כי אם לא יוכל ה' ז.⁴⁸ לקבל חופשה מעבודתו לכל הזמן הדרוש, באופן שיוכל ללכת באשר אלך ולשבת באשר אשב עד תום עבודתנו במושבות, – אם לא יוכל לעשות זאת, מוטב שלא יבוא כלל, כי יביא ערבוביא בעבודתי. כדברים האלה הגדתי ברור ומפורש גם לה' גרינברג וגם לה' ז. עצמו, וכמדומה לי – גם בישיבות הועד. והנה למרות כל זאת, שלחתם לי את ה' ז. ובידו חופשה לשני חדשים ומחצה, באופן שיוכל לשבת בארץ רק שני חדשים חסר איזו ימים! ולא שמתם אל לבכם, כי אחת משתי אלה תהיה תוצאת הדבר: אם שאהיה אני מוכרח לרוץ אחריו מקולוניא לקולוניא ולעשות הכל בחפזון, בשביל לתת יכולת לה' ז. לעבור כל הארץ בטיסה אחת, או שאתן לו לעוף על כנפי נשרים, ואני אשאר לבדי ואשב בכל מקום ומקום כמה שתדרוש עבודתי. בודאי תבין מדעתך, כי אבחר באופן השני. ומה הועלנו איפוא בשליחותו, אם לא יוכל לעמוד לימיני בכל השאלות המתעוררות? ומלבד זאת, הלא נהיה לשחוק גם שנינו, ויותר משנינו – הועד אשר שלחנו. כי הנשמע כזאת, ששני מלאכים העושים שליחות אחת ילכו זה בכה וזה בכה ויעשו מעשיהם כל אחד לעצמו?

כך, יקירי, אתם עושים. ואם תצא על ידי זה – ובודאי תצא – תקלה וקלקול הענין שבשבילו באנו הנה, תשאו אתם עיניכם למרום ותאמרו: הנה עשינו כל מה שבכחנו, שלחנו אנשים שחשבנו אותם הגונים לכך, ומה נעשה, אם גם הם לא מלאו חובתם כראוי!

הידיעה אשר הודעתני ע“ד הטלגרמא לפריז עצבה את רוחי מאד. כי רעה גדולה יוכל לגרום הצעד הזה, שנעשה שלא בעתו. מעט מתוצאותיו כבר נראה. מפַריז מודיעים לי, כי ה' גרינברג בקש את הנדיב בטלגרמא, שיחכה במסירת הקולוניות ליק”א עד אשר יבואו שני צירים: ג. וד., לפריז, לבאר לפניו את מצב הענין (האמנם כה היה כתוב בטלגרמא של ה' גרינברג?), ואולי יעלה בידי חו“צ להציע לפניו דבר יותר הגון. ויענה הנדיב, כי לא צריך לעשות דרך רחוקה כזאת (האמנם כה השיב הנדיב?), אחר ש”מצב המושבות ידוע לו היטב“. והדבר הזה –יוסיף המודיע– רע מאד בעיני ה' מאירסון וחבריו, המשתדלים בכל כחם בדבר מסירת הקולוניות ליק”א. ואם אוסיף לך מצדי, כי כל ענין המסירה נחשב בפריז לסוד גדול, תוכל להבין, כי רשות לה' מאירסון לחשדני, שעל פי נעשה הדבר, ואני בגדתי בו, תחת אשר האמין בי. ירא אני מאד, כי אני ארגיש בקרוב פה עקבות האולת שנעשתה באודיסא שלא מדעתי…..

על דבר הידיעות והמספרים, שעליך להמציא לי, אתפלא, כי תשאלני, שאזכירך מה החסרת: הלא אתה, לא אני, יודע, מה הם השאלות והספקות בעניני המספרים, הדורשים פתרון. אני לא אוכל פה לעבור על כל הפנקסים ולבקר כל מספר, בשביל לדעת, אם יש בו פקפוק: עבודה כזו דורשת אולי זמן יותר רב ממה שיש לי יכלת להקדיש לכל עניני א“י יחד, ובשביל עבודה כזו יותר טוב היה לשלוח במקומי בוכהלטר מומחה. אבל אם תודיעני, איזו הם המספרים המסופקים בעיניך, או שיצא עליהם ערעור מאיזה צד, אשתדל לבררם. ואולם אחשוב, כי כשאהיה עסוק בקולוניות בבירור עניניהם, יולדו מאליהם איזו שאלות וספקות, ואז אודיעך מה שאמצא. לע”ע אבקשך שתודיעני, כמה קבלו בתי הספר פה עד היום לפי חשבונך וכמה מגיע להם מכסף הנדבות…. והשאלה הזאת דורשת פתרון תיכף, כי בתי הספר עניים מאד עתה וצועקים הב הב.

מחר הננו יוצאים מפה לבקר את הקולוניות, ונתחיל בקוסטיניא. אבל בינתים כבר הייתי יום אחד בחדרה. כי ה' ז. צריך היה ללכת ירושלימה, בשביל לקיים את תעודתו, ואני נשארתי לבדי פה. והנה בא ד"ר יפה ביום ו' שעבר, והשתמשתי במקרה הזה לראות את חדרה בטרם יצאוה כל בניה. שבתתי שם, ואתמול שבתי. ממילא מובן, כי עוד אשוב שמה, בשביל ללמוד לדעת כל פרטיה. אבל הרושם שעשה עלי חורבן המושבה היפה הזאת לא אוכל לתאר. צריך לראות את הפנים הירוקים, צריך לשמוע את האנחות של האבות אשר קברו שם את בניהם ובנותיהם (יש שמתו עליהם שלשה וארבעה ילדים!), בשביל להרגיש כל עומק האסון. יש בידי סטַטיסטיקא של המתים והחולים בחדרה מיום הוסדה ועד עתה, ולמקרא הרשימה הנוראה הזאת – שחסרים בה עוד רבים אשר נשכח זכרם–תסמר שערת ראשי.

אך הנני עובר על היסוד שקבעתי לי, לבלתי דַבר דָבר עד גמרי את כל העבודה.

---