עם ספרו החדש של זרבבל גלעד אנו עולים בדרך-עפר שנוהרת-מתמשכת מזה שלושה עשורים. חוזרים אנו ועוברים דרך מוּכּרת, העין נחה פה ושם על חלקה שכוּחה והנה היא משוטטת על פני שדה-קמה חדשה, ברוכה.
שלושה עשורים: תר“ץ-תש”ך. הרי זו כיברת דרך, וההליכה כשלעצמה עירוב של שמחה וחרדה בה, סיכסוך התמורות והקיים. עצם מעשה הכינוס, שהוא מעשה אימוץ וריחוק, טעון אומץ-לב. זה השיקול החוזר וזו שקילת ערכם של דברים מחדש, הפגישה עם העבר והפרידה ממנו, ולמעלה מכל: עמידה זו שאנו אמוּרים לעמוד מול עברנו ועמידת עברנו קבל ההווה ומשפטו — הן כל הוֹוה דן ושופט.
זכה זרבבל וזכתה שירתו והיו להם נעוּרים (בכוֹר ספר-שיריו ‘נעורים’ שמו). לכאורה, מה זכות בנעורים שהם דורון טבע שבא לו לאדם כבהיסח-הדעת? ואכן, לאחר דורו של ביאליק שתהה על נעוריו היכן הם, דומה היה עלינו כי אנחנו ואחינו ובנינו נתברכנו במעורים, אך הנה אתה עומד תוהה על כמה וכמה גילויים בשירתנו הצעיר-צעירה, שפעמים רישומה שנולדה מבוגרת-מבוגרת, כולה חכמת זקנים, משל נגמל נער הדור מאמירת ‘שיר השירים’ והוא קופץ מיד לתוך ‘הבל הבלים’, מין להקות מתנבאים בנוסח קוהלת. שעל כן רבותא היא באמירתנו: שירת זרבבל היו לה נעורים. היה חן של נעורים, ומדרך הטבע: גם בוסר נעורים ויפיו של בוסר זה; ברוך מתק-מרירות פרי הנעורים.
זכה זרבבל ונעוריו היו גם תקופת התנערות בחיי העם, והם גדלו וצמחו בחבל-ארץ שקוּי זכרונות ילדותה של אומה. רצונך, הרי זה רקע של עידית לשלמות אדם, לאיחוי קרעים שבנפש, למיעוט הסתירות. ודאי אין תהפוכות הגורל בוסרות גם בתנאים הנחזים ‘אידיאליים’, ועוד נשוב לראותם. ואכן, ‘על העין’ הזאת שתולה שירתו גם כשהיא מפליגה אל מרחבי ארץ, נודדת אל הגולה שעל נהרות הוויסלה והוויליה, נחלצת למערכות-עם. דווקא בימי ה’סער' באו הסדרות הנאות, הניגוניות של ‘אגדת ילדוּת’, ‘שירים על יונתן’, ולאחר מכן — על ה’ריעים'.
‘הדמויות מימי הילדוּת, הזכוּרות לנו במעוּמעם, כמו מערפילים חלומיים’ — מגלה לנו ג. שופמן רענן-השיבה — ‘מהוות את המיתוס הפרטי שכל ישותנו הושתתה עליו’. הן-הן ‘מראות השתייה’, בלשונו של ביאליק, שסבור היה כי אין אדם רואה אלא ראייה אחת, היא ראיית הילדוּת; ובנוסח טשרניחובסקי: ‘האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו’. יפים בעיני הדברים על המיתוס הפרטי, שכּן מרבים אצלנו לאחרונה לחלל את שם המיתוס אנשים נעוּרים ממעשי-בראשית, מרעננות עולם מתהווה, מחלומות קדומים המפרנסים את הווית המעמקים של היחיד, שהוא שלוחתו של העץ העתיק אל העתיד. זרבבל נתברך בכיברת-ארץ שירית קדומה, שחיה בזכרון העם, מעורבת ומסוכסכת אמנם בידידות, באחוָה ובתוגה, והיא כיברת ארץ שחזרה ובנתה אותה אהבה צעירה של עם כבד-ימים.
וכאן נעשה זרבבל שותף לכיבוש שירי בן מצויינים כמה דורות של שירתנו: כיבוש הטבע והנוף. שירת דור התחיה, רבת-כוח-ורגש לטבע, הישגיה נתקפלו מששבה לארץ, וכמו נתקמט לרגע זינוקה. תחילה התהלכה כמו ‘מסביב לנקודה’, אך בכוח אהבה וכשרון ובשכרון-זהות זכתה ונתגלו לה נופי-ארץ. דומה, כי חג השיא היה לה בס' יזהר, אחד מיוחד בעוז-התחושה לנוף הדרומי של הארץ, חיי שמיו, גוני בין-ערביו ורחשי לילו. והנה דווקא שירתנו הצעיר-צעירה, ודומה: גם הפרוזה, נתלשת והולכת מן הטבע, נטרדת מכל נוף, ופעמים חיה בהתפשטות הגשמיות מן האדמה, ונדמה עליה כי כך יפה לה. ואילו שירת זרבבל מובהקת בחיבור לאדמה, באה מן הטבע ושבה אליו, עשירת משלי קוצים וברקנים, ‘שומעת’ שיחת חיות ועופות.
התבוננותו של זרבבל בטבע תחילתה קריאת הדברים בשמם, הכרת הנמצאים, נתינת סימנים בהם, היכרות ריאליסטית. אך ככח שהוא מפליג והולך (‘חיוך החוחים’, ‘האטד’), כן מעמיקה הראייה: לא קליטה של צילום ותיאור כי אם ראיית העין הפנימית. מעמיקה הראייה — ועמה מצטללת הנעימה, והשיר נעשה בררן בלכסיקה שלו, מקפיד יותר בשמות-התואר שייחצבו מבפנים, והבית והטור, אפילו אינם מפתיעים בחריזה, מפצים בריכוז ובגיבוש.
ודאי, אין הטבע, ‘טבע כלשעצמו’, האדם חי בו ויוצר אותו, והוא יצור דמותו ועולם רגשותיו, החשאיים והנפעמים והנסערים. אין הטבע מקלט ומנוס; לא שלוָה על פני האדמה ולא בשלום שרויים בניה. שומעים אנו קולו של עורב ולחישותיו של נחש, והרצח שואג באין קול בלבו של האטד:
עַל חֹד אֲמִירַיִךְ לוֹהֵט פֶּגֶר שְׁרָצִים
מְעֻוָּת כְּזֵכֶר שֶׁל חֵטְא,
וְהַטַּל נוֹפֵל, נוֹפֵל וְאֵינֶנּוּ צוֹחֵק.
אף האהבה ‘לא רוחמה’ בטבע, ‘שבע יכישה הנחש’. החטא והיסורים, האש והאופל מצויים בטבע כמו בחברה האנושית, שעל כן לא נערוק אל הטבע, שפעמים היא היא, החֶברה, היא היא האדם. היער משיב הדים, הנחל מחזיר בבואות.
ספר מאוכלס הוא ‘עפר נוהר’. עופות פורחים כאן והרבה אילנות מתנשאים ופרחים במלאכת-פריחתם וקוצים וברקנים אומרים לנו משלם. זרבבל פיזר אהבתו לעצים, לקוצים ולפרחים. לא ייחוד עם פרח או אילן מסוים, לא אהבה גדולה, ‘משעבדת’ לצפור אחת. לא אומַר: הכול שווים לפניו, אך דומה: משפחה גדולה; צומח וחי ואדם בעבודתו. גדול וקטן כאן הם, וכולם — עינו של זרבבל הולכת אחריהם וכולם משובחים לומר שיר עליהם, ולכולם ניגון, ניגון בלבו.
פעמים חושש הייתי שמא מפצל זרבבל פיצול מרובה את התבוננותו בטבע, ובלבי איחלתי לו כי יזכה לעוג מעגלים גדולים יותר. אך שבתי והרהרתי (שמא בהשפעת מחשבות ממקורות שונים) כי יש איזו אמת מיוחדת ברסיסי החיים, בליריקת הקטעים, בראיית הרגע הדק: הן הרגע השני שוב אינו הוא וכבר חלה בו תמורה ואחר הוא.
זרבבל שר את עצמו, את נעוריו, את פגישתו עם הגולה, את נופי הארץ, את הקרוב לו. מתוך שירת הקרוב אפשר אנו מגיעים אל הרחוק, אל האנושי-הכללי ואף אל הקוסמי.
ביקש מישהו לקטרג: כן, קרקע זו של זרבבל רגיונלית היא. כל כולה בין הגלבוע והתבור, לא ארץ — כי אם חבל-ארץ. פורתא לא דק: קרקע זו מכל הארץ, דומני, נצבר עפרה; גם מן הדרום, מן הנגב והערבה. אבל אפילו נשארה בתחומה הראשוני, בעמק — נשיב-נא אל לבנו: דברים המחוברים מניחים פעמים צינור-יניקה-והשפעה אל המרחב, אל הזמן הנודד, הנצחי; ואילו דברים שאינם מחוברים לקרקעם — ספק אם מושרשים הם גם בזמנם שלהם, ואפילו הם מתייהרים שמחזיקים הם בזמן ‘בקרניו’ כדי לנגח — —
דרך ‘עפר נוהר’ בעיגול הנצחים של צמיחות ושלכות, בנהרה לא-תחדל של זרע ואסיף, אינו מעלים השפעות העתים, קליטות מרוּחות מנשבות בשירת הדור, בשלושת עשוריו. ‘בפאתי דרך כתמרורים ניצבו משוגותי ומישגי’ — שר המשורר, — וכך יפה לו. הדרך אל עצמנו חוצה פעמים שדות ‘זרים’; מאזינים למוסיקה של אחרים, אנו מבחינים לעתים בנגינת מעמקינו. מן הספר עולה ונשמע יפה ניגונו-ייחודו של זרבבל:
שָׁמַע אֶת הָעֵץ בַּדֶּרֶךְ
מְחַיֵּךְ בְּתוֹךְ עֲנָפָיו.
צִפּוֹר, רָאָה, כּוֹרַעַת
וּמַשָּׂא הַשִּׁיר עַל כְּנָפָהּ.
ב’עפר נוהר' נשקפים אלינו עצים רבים בנופם ובשרשם; צפרים רבות משיקת — ומשא שיר על כנפן. משא שיר — ונהרת השיר.
[תש"ך]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.