מבית החולים / יהודה שטיינברג
מכיוון שהרגיש שמעון הזקן בחמלה היתרה שרופאי בית-החולים מעניקים לו היום יותר מכל הימים, הבין שהם מתייאשים הימנו ושימיו ספורים, ונתן לב לשוב לביתו.
נוח נעשה פתאום לאחיות הרחמניות, למשרתים ולשכניו במיטות, כמו שגם הם נעשו אצלו ותרנים ונוחים. כל אלו שהיו מוצאים עד עכשיו עונג ובדיחות-דעת להרגיז את הזקן, התחילו בבת-אחת להרחיב את גבולו, לוותר לו משלהם במידה מרובה, עד כדי משוא-פנים.
והוא הבין שהם פורעים לו את המס האחרון, ולפיכך לא רצה לקבל מהם כל זאת בתורת נדבה, ופרע להם בוותרנות על וותרנות.
התחילה שורטת בו ההכרה, שהוא ימות כאן, במקום שהמיתה היא כל-כך רגילה וכל-כך מן החולין יש בה.
עלה על דעתו, שכשימות, יכנסו איבן הארכן ופידקה העילג, יגלגלו אותו על המוטות, יוציאו אותו לחדר האשכבה, והשכנים ילכו אחריו שלוש פסיעות וילחשו: “מחילה, זקן, על שהיינו מצערים אותך ושותים את החלב, שהיו מכינים לך בלילות אצל מיטתך.” המשרתים יניעו אחריו: “מחילה, זקן, על שהיינו מקפחים את מנותיך; וגם אנו מוחלים לך את טרחנותך עלינו.”
ואחרי כן ייכנס הפקח הכרסני הלז, בעל-הפנים של זכוכית. יזה הזאות, יהפוך את המיטה ויתקנה בשביל אחר, שלא יתעכב בוודאי מלבוא.
וסוף פסוק.
אפילו חניטה לא יעשו בו. יודעים הם את מחלתו על-פה.
ושם בעירו, ובביתו…
הוא גמר בדעתו לנסוע לביתו, לתוך ד' אמותיו שבעיירתו שלו, מקום שהספיד שם בחייו הרבה מתים, ליווה הרבה לוויות, ניחם כמה אבלים ועשה שם הרבה-הרבה חסדים של אמת.
ואפשר לשם צמצום בעתו המצומצמת, כדאי היה שיסע דרך הכפר, שבנו שרוי שם?
כדאי הדבר על דרך ממה-נפשך, אם לא יספיקו ימיו…
ואפשר בכפר…
מעשה בנואש אחד, שהתיישב בכפר, לא בעצת רופאים, אלא על דעת-עצמו. התחיל שותה שם לפי-שעה חלב כבשים וגומע ביצים מגולגלות ושואף אוויר נקי וסופר את ימיו. בין-כך הבריא והשמין, עד שלא הכירוהו הרופאים אחרי-כן הרבה שנים.
ממי שמע מעשה זה. היכן היה הדבר. אינו יכול לזכור. כמדומה, שאמו סיפרה לו את הדבר בנערותו.
הוי, אמא, אמא! ויש לך זכות לפני כסא-הכבוד.
יודע הוא הרבה מקרים, שהבטיחו רופאים הבראה ודאית לחולה ולא נתקיימה הבטחתם.
הדין נותן שיחולו גם מקרים להיפך.
עלה ירוק שעל עץ, הגדל על חלון חדרו של שמעון, התמתח והשתטח למעלה-למעלה עד שנראה לעין שמעון.
רחב לבבו והתקווה התחזקה בו.
ויחד עם התקווה נפתח בלבו מקור של חמלה לכל שכניו החולים, שנגזר עליהם להתענות תחת ידי רופאי אליל, רופאים עוורים, שהם גופם הולכים ונחנקים באוויר המזוהם של הכרך.
נדיבות לבו תעוררהו להנאות גם אותם בעצה טובה. הכפרה, הכפרה! יסעו כלם אל הכפר. שם ימצאו כל אותם הסמים קודם שנתקלקלו בבית-המרקחת.
“יודעים אתם מעשה בנוטה-למות, שנסע אל הכפר והבריא?”
מסתכלים בו החולים ומחרישים.
“אמי, עליה השלום, ידעה אותו חולה ידיעה קרובה. כשראתה אותו אחר-כך, לא הכירה אותו.”
מתאנחים החולים ומסתכלים לצדדין.
“אני גמרתי בדעתי לנסוע אל הכפר. מייעץ הייתי גם אתכם לכך.”
חיוך עצב של לעג נסתר והארת-פנים-גלויה תעה על פני החולים. קצתם הסתכלו זה בזה במבטים גנובים. וחולה קפדן אחד, שמעולם לא שכח להשתמש במקרה לעקוץ את חברו, ענה בתמימות של נוכל: “הנסיעה אל הכפר אינה מועילה אלא לנואשים.”
מנענע הוא בראשו ואומר: “גם זוהי אמת!”
וכשנסע אל הכפר, רדף אחריו מלאך-המוות. משעה לשעה נעשתה מחלתו קשה יותר ויותר. אלא שהוא עבר את השטן הלז, השט ועובר בארבע פריחות את כל עולמו.
הוא בא אל הכפר. הנהר העלז, היער הרענן, העמק החמוק – הכול מלחשים ומרמזים אליו מרחוק, אלא שאין לחישתם ברורה לו כל צרכה.
פעם נדמה לו, שהם מלחשים ואומרים: “בואך לשלום.” פעם נדמה לו שהם מניעים עליו ואומרים: “איחרת בן-אדם.”
מעשה השגחה ראה בדבר, שבא בשעה טובה לכפר. בנו משיא את בתו הבכירה. זוהי נכדתו הראשונה של שמעון. בשבוע זה יחוגו את יום החופה.
“שקצים שכמותם, לא חפצו לחכות עד שיבריא סבא. אין בכך כלום. ימחל להם השם-יתברך. כמו שאני מוחל להם. ברוך שזיכני להכניס את נכדתי לחופה.”
אלא שהשיעול טורדו.
וזהו שיעול ממין חדש, שיש בו מידת דרך-ארץ. שיעול של כעכועים יבשים וצרודים בלי קולות. זה אמנם דבר בעתו, שלא יחלל בשיעוליו את החגיגה שבבית בשבוע שחל בו יום החופה, אלא שמצער אותו שיעול זה ביותר.
ומתלחשים עליו שכני-הכפר והמחותנים והוא אינו ידוע בשל-מה.
מרגיש הוא, שנכנס פה לתוך האוויר איזה זרם עכור וכבד, מחלל, מדמע ועומד בפני עצמו, ואינו ידוע בשל-מה.
מפני מה אין בנו מספר לו בזה כלום?
והשכנים טורחים ומתעסקים בשבילו, מצטערים על האוויר הלח של הכפר, שאינו מבריא כל עיקר, מפני שעומד בעמק על שפת נהר. קצתם משתדלים להביא לו עגלה טובה לנסיעה.
“זו מהי? ראשית, באתי להשתקע, ושנית, שבוע שחל בו יום החופה?”
מעמידים עליו פנים רוגזים.
בנו וכלתו מתקוטטים חדר לפנים החדר. והכלה, כלה נאה זו, מבריחה את עצמה הימנו, ואינה מראה לו אלא את ערפה.
ושוב מייעצים לו מתוך הקפדה סתומה, שאוויר העיירה מבריא יותר, ושכדאי היה על-פי כל הטעמים שיסע לביתו.
מספר לו השו"ב של הכפר: “מעשה באביו, עליו השלום, שחלה בדרך בנסיעתו לחתונת אחותו, ונשאר במלון, שמא הגיע עתו וידחה יום החופה בשבילו.”
וכשיצא מתוך הכפר והגיע לראש ההר, ליפפו אחריו קיטועים של נגינות המחולות שבבית בנו, שריחפו באוויר ושרטו בלבבו.
והלכו הקיטועים ורפו, הלכו וגוועו, הלכו ונבלעו. פעם נדמה לו, שזוהי אנחת-גוסס, ופעם שזוהי שקיעה בחלום קשה.
יונים הומות הפסיקו את דרכו.
מצדי הדרכים יצאה לקראתו נערה, ודליים על שכמה. איננו יודע אם הולכת היא מן הבאר או אל הבאר.
מאצל היער הגיע לאזניו קול חליל הרועה על כבשיו. נכנס הקול לתוך-תוכו ועורר בו נוסח של “אנקת מסלדיך”.
ונשב רוח קל מבין עצי-היער ונכנס לתוך-תוכו, והעיר בו רגשים שלא ידע פתרונם.
ונזכר בעצים הרמים, העומדים לפני בית-החובש הזקן שבעירו. ושוב נזכר, שהחובש הזקן מספר, ששימש עוד לפני פירוגוב הגדול, ושיש אצלו בירושה מיני רפואות, שמועילות לכל המחלות.
מפני מה לא שאל בכל העת אף פעם אחת בעצתו של חובש זה? הרי הרבה מילדיו הוא זוכר, שחובש זה הראה אצלם מעין תחיית-המתים.
תיכף כשיבוא לביתו ישלח אחריו.
וכשהחזיר את ראשו לאחוריו, נזכר בחתונת נכדתו, והחליט בדעתו: כשאבריא אדיר הנאה מבית זה. וכשתלד חצופה צעירה זו, לא אבוא ליום הברית.
אלא ששיעול זה… הוי, כמה יבש הוא. כמה מטריד הוא. יהי רצון, שאמצא את החובש בביתו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.