שביבים מן הרמ"ק אצל המשורר שלי / אברהם רגלסון

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

הופיע ב“דבר”, 8.5.1936

הפילוסופים של ימי-הביניים, יהודים, נוצרים ומוסלימים, מאחר שהוציאו אמונתם מידי פשוטה והתרוממו אל שאלות כלליות, חרגו מדל"ת אמות של דתם המסורתית, וחיו במוחם באווירה אוניברסאלית, אם כי שרשם ולבם נשארו נעוצים בתורת אבותם. עם עלית ההוּמאניזם, נתגברה התרבוּת הבין-לאוּמית של המלוּמדים. נזדקקו תיאולוגים נוצרים למקורות עבריים, ואיצטרולוגים ואלכימיקנים הטבילו רוחם בקבלה העברית. שיתוף תרבות זה קיים, בחילופי-לבוש, עד היום הזה.

האנגלים, אשר בפילוסופיה שלהם הם פכחים ומצוּננים, הניחו את המסתורין למשוררים. מילטון ובלייק (וביתר קירוב לימינו – בראונינג) לקטו בשדות קבלה העברית ביודעים, וורדסוורת‘, קולרידג’ ושלי נהנו ממנה בלא-יודעים.

משל אחד, ועמו הלך-מחשבות, נמצא בשלי, והוא מקביל באופן מתמיה למשל שברמ"ק. על זו הקבלת-המשלים שמעתי ראשונה מפי ח. א. פרידלאנד, איש קליוולאנד.

שלי אמר משלו בשירת-קינה שקונן על מות חברו ג’והן קיטס. בן כ"ד היה קיטס במותו, ועל עף להג המלהגים מבני-דורו אשר החיש קצו, כיום כמעט אין חולק כי מבחינת השלמוּת האמנותית עליון הוא על כל הליריקנים האנגליים.

יחד עם בנות-השיר, משוררי-עבר, ויצרים והגיגים אשר נקטפו ללא-הבעה, עורך שלי מספד גדול. אחרי כן הוא מתנחם ברעיון שבמותו נעשה המשורר הצעיר חלק מכל המזמר והמתנוצץ בטבע, ויותר מזה, בעיוּן שהלידה היא ירידה מתוך עולם-אמת אל עולם-שקר, ושאנחנו, החיים על האדמה, וכל גילויי-הטבע הרבים והשונים, נמצאים במצב של תמותה ואבדון לעומת חיי-הנצח אשר לאלוהים, ממנו חוצבנו, עד ישחררנו המוות לשוב אל מקורנו. לשונו:

"האחד קיים, הרבים משתנים וחולפים. אור-השמים יהל לעד, צללי-הארץ יעופו. החיים, כמו כפה של זכוכית רבת-גוונים, מצבּעים את הזוהר הלבן אשר לנצח, עד ירמסהו המוות לרסיסים ".

נשווה לזה את דבר הרמ"ק (תורת הקבלה של רבי משה קורדובירו, נלקטה ונערכה בצירוף מבוא ע“י ש. א. הורודצקי, הוצ' אשכול, ברלין התרפ”ד – עמוד ל"ה):

“ואמשול לך משל נאה והוא, יצייר האדם אור גדול מאד מאד עד אין תכלית, ומרוב האור ועוצם בהירותו אם יציין תוך האור האדום ההוא נברא תחשכנה עיניו ויתבטל כרגע. והנה האור הזה המציא בתוכו באמצעיתו כדור מתוח כאהל מעלים האור מכל פאה, בהיר יאיר האור אל תוך ועובי הכדור. והנה הכדור הזה אינו עצם אור הבהיר. אמנם האור הוא אור המאיר בו ובתוכיותו ובעוביו וחוץ ממנו. ואין גבול לאור עתה כקודם מציאות הכדור. אמנם הכדור יוגבל בגבול קצת מצד עצם הכדור לא מצד האור… ולא נתחדש באור דבר אלא מה שהכדור מצד עצמו הלביש האור הזך ההוא מה בלבוש עצמוּת הכדור… ועדיין הנברא לא יוכל לסובלו, המציא תוך כדור א‘, ב’ ותוך ב' ג‘, ותוך ג’ ד' עד הגיעו הכדורים האלה למספר י'… והנה הכדורים האלה כל אחד מגוון ידוע: יש מהם לבנים, ירוקים, אדומים, משנים האור ממציאות אל מציאות. לא שהאור ישתנה מצד עצמו, אלא שהם לא יאירוהו אלא בהתלבשות הגוונים ההם. ואילו יצוייר העדר הכדורים, האור ההוא ממילא הכל מבהיק עד להפליא… והנה האור הגדול הזה שהמשלנו הוא אין סוף מלך מלכי המלכים בעל המציאות כולה, והוא היה קודם כל מציאות ואחר כל מציאות ולא העדיף בו ולא חסר כלל מה שהאציל וברא ויצר ועשה… הוא האור והכדורים הם הספירות…”

את המלים “האור האדום” הנזכרים בראשית משל-הרמ"ק יש לפרש, כפי הענין, במובן של אור חזק ובהיר מאד (אולי על דרך דודי צח ואדום ); כי צבע פרטי אין לאור הגדול ההוא אלא לאחר התגוונו בכדורים, אלו הספירות אשר בתוכו.

הציור של הרמ“ק והציור של שלי, ציור אחד הם. אלא שהמשורר האנגלי ידע את העוּבדה של כלילת כל הצבעים בתוך האור הלבן, והמקובל העברי לא ידע ממנה. ולגבי הנמשל אין נפקא מינה, כי האור הפשוט גשמי הוא, ורק מפני שהוא “המשובח שבגשמי”, ראוי הוא בעיני הרמ”ק לשמש ציור לענינים נשגבים.

עוד הבדל הוא ששלי מסתפק בכפה אחת ססגונית – והוא כל עולם הריבוי הנגלה לבעלי-חושים – בעוד שהרמ"ק מכניס כדור לפנים מכדור, והאור יורד בהדרגה מעולם לעולם, והולך ומתעבה עם ירידתו.

להגביר הדמיון בין רעיון שלי לרעיון הרמ"ק, נראה להלן שגם המשורר האנגלי העמיד דרגות שונות ביקום, וכל פרט שבו מקבל את השפע העליון כפי כוחו ותכונתו. נאום שלי באותה שירת-קינה “אדונייס”:

“האור המחיה את העולם בבת-צחוקו; היופי אשר בו כל היצורים פועלים ומתנועעים; הברכה, אשר קללת-הלידה גורמת לליקויה, ואינה יכולה לכבותה; האהבה התומכת, הנשזרת בהעלם בארג-ההוויה על-ידי אדם, חיה, אדמה, אוויר וים, והיא בוערת בהם בהירה או כהה, במידה שכל אחד מהם הוא ראי לאש שהכל צמאים אליה, – האור ההוא הנה הוא זורח עלי, ומכלה את העננים האחרונים של התמוּתה הקרה”.

השווה את הרמ"ק (שם, ל“ב נתיבות החכמה, עמוד קנ”ה):

“נתיב י”ח נקרא שכל בית השפע. פירש, כי בהבטת העלוּלים כולם אל עילתם ימשך להם רוב שפע וברכה מן הנתיב הזה, ואם כן יוכרח כי כל הדבקים אליו והחוקרים אל עצמוּתו יקבלו רב טוב. וזה שנאמר: וירא אלהים, כי טוב, כמו: בהטיבו את הנרות, כי הוא המטיב והמאיר לכל המתלוננים בצלו…

“נתיב י”ט נקרא שכל סוד הפעולות הרוּחניות… ופירש כי ע“י הנתיב הזה יתהפך השפע הנשפע מן הנתיב שאמרנו למעלה אל טבע הנשפע. והמשל בזה, כמו הכבד המבשל כל מאכל אל טבע הגוף ומשם על-ידי העורקים יתהפך הדם לכל אחד כפי טבעו – כן ע”י הנתיב הקודם יושפע שפע כולל אל כל מצטרך אליו, אמנם ע“י הנתיב הזה השני יתהפך אל טבע הנשפע, כל אחד ואחד כפי כוחו…”

שוב אומר הרמ"ק במשלו, (שם, ההויה, עמוד רל"ד):

“המשל, אל עששית גדולה דולקת באמצע הבירה, ומפני גודל הבירה לא תאיר אל מקצועות הבירה בירכתים, אלא אור מועט עד שלא רואה אדם את חברו, וכל זמן שיתקרב האדם אל העששית תאיר אור היותר נאה וחזק עד שהמגיע אל תוך ד' אמותיה יכהו עיניו מרוב אורה, כן הענין בכאן – כי בהיות שנתרחקו הדברים ממחיצתם וממקורם יתעבו ויתגשמו, ונמצאו עכורים גסים תכלית הגסות כמו הארץ הזאת, רצה לומר יסוד העפר שלא יתנועע וממקומו לא ימוש. מה שאין כן במים, מפני שעפר אחרון במדרגה והמים עליה מדרגה יותר עליונה מתקרבים יותר קודם, וכן עליהם יסוד הרוח אשר בו קצת יותר תנועה והכנה מיסוד המים, ומכ”ש יסוד האש שיש בו יותר ויותר חיות, ונלמוד מיסוד האש המעט אשר לנו לא ישקוט ולא ינוּח עד עלותו אל יסודו. הנה אפילו היסודות שהם גולמים מתים לכאורה יש בהם מעלה כל אחד על חברו, כפי שעור אור החיות העליון השופע עליו".

באותו ענין אומר גם שלי (בשירה הנ"ל על קיטס):

“הנהו חלק מן היפעה, אשר לפנים (בהיותו בחיים) הגדיל אותה ביפעתו. סובל הוא את חלקו (ממלא תפקידו המיוחד), בעוד הלחץ המעצב אשר לרוחני האחד, עובר בעולם האטוּם, המוצק, וגוזר על בני-חלוף המתחדשים ובאים, מה צוּרות יתלבשו בהם; מענה את הסיגים המכבידים על מעופו עד יהיו בצלמו ובדמוּתו, כפי יכולת-הסבל של כל גוש וגוש; פורץ ביפיו וכוחו מעץ וחיה ואדם אל תוך אור השמים”.

מסתבר ששלי לא קרא בכתבי הרמ"ק אפילו בהעתק רחוק, אך מרובים הצינורות בעולם, ונתן לבנו להאמין, יחד עם שלי, כי דבר יפה, אף הרהור יפה, אין המוות שליט בו, ונכונים לו כמה גלגולים:

“הזיוים של רקיע-הזמן חל עליהם הליקוי אבל לא הכיבוי. כמו כוכבים, יתרוממו אל שיאם המיועד, והמוות אינו אלא ערפל נמוך שאינו יכול למחות את הנוגה אשר יש ויכסהו בצעיף”. (שם).