פורסם ב“חדשות הארץ”, ירושלים, ערב סוכות תר"פ (8 באוקטובר 1919)

יצא בהוצאת שטיבל ספורו הגדול של סנקביץ' הפולני – “בחרב ובאש”. יש המתפלאים על הבחירה הזאת לאומרים: מה לקורא העברי ולדברי ימי פולניה, למלחמותיה ומשתאותיה, לגבוריה ושכוריה במאה הי“ז? ואולם דומה אני, כי הבחירה הזאת היא מוצלחת, ומוטב היה לוּ הרבוּ בתרגום ספרים כאלה – מן “המבול” של אותו סנקביץ/ ועד שלושת המוסקטירים” של דומא – במקום ספרים כגון “אינגבורג” מאת קלרמאן, אשר גם הוא יצא בהוצאת שטיבל.

אינני יודע אם ה' שטיבל ואיני יודע מי הם יועציו, אבל נמסר בידיהם צנור ענקי של השפעה על רוח עמנו המתהוה. גם בעמים שיש להם כבר ספרות מקורית עשירה – למשל, ברוסיה, ומה גם בגרמניה – הספרות המתורגמת היא רוב בנינו ומנינו של אוצר הספרים הלאומי. ולפעמים קשה להגיד, איזה גורם השפיע יותר על חטוּב הרוח הלאומית – הספרות המקורית או המתורגמת. אין כל ספק, כי ביירון בזמנו הטביע את חתמו על רוח הדור ברוסיה יותר מאשר טולסטוי בזמננו. קל וחומר תגדל השפעת הספרות המתורגמת בתוכנו. מי שיוכל לרכז בידיו את המקצוע הזה, לבחור בחומר המתורגם, לקבוע את אופיו ומגמתו, - האיש או המוסד ההוא, אם רק יעבוד על פי שיטה מסוימת, יתפוש את המקום הראשון בין מחנכי הדור, מוריו ומנהיגיו וסופריו.

בהבליטי את ערכו של “בחרב ובאש”, אין כונתי להציע, כי נסתפק אך ורק בספרים ממין זה – ספורי הרפתקאות ורצח. ואולם בדרך כלל, אפשר לחלק את הספרות היפה של אומות העולם לשני סוגים גדולים: ספרות הפעולה מצד אחד, וספרות ההסתכלות מצד שני. בסוג הראשון נמצא סופרים מכל האומות ומכל המדרגות – ואלטר סקוט ובּוֹקאצ’יוֹ ודיקנס, סרואנטס והוגו וזולא, גוגול ושפילהאגן, ברייט-הארט ופני מור קופר וקוגןדויל ובאלזק. בסוג השני יכנסו, על –פי רוב, סופרי הצפון, רוסים וסקנדינביים. יש, כמובן, גם סופרים העומדים על הגבול בין שני הסוגים האלה, כגון טולסטוי או מופאסאן או אנטון פראנס, אשר כמעט בכל אחד מכתביהם נמצא תרכובת הרמונית של שני יסודות: היסוד הפועל והמתוסכל. יש סופרים אשר אמנם לא מזגו את שני היסודות בספר אחד, אבל הצטיינו בזה לחוד ובזה לחוד, כמו אדגאר פּוֹא, המחבר של “הרפתקאות ארתור גורדון פים” וגם של “חורבן בית אשר”. בעניני רוח אין מקום למיון מדויק ןגבולות ברורים; ובכל זאת מורגש לכולנו הקו המבדיל בין ספרות הבנויה על הדמיון החי, על הצטרפות המאורעות, על תגרה והגנה, על תנועת האנשים ושנויי המצבים, - לבין הספרות המתעמקת בנפש מבלי לעמוד על המאורע.

עוד לא קם נשיא המבקרים שיגיד לנו איזה משני הסוגים הללו הוא הטוב והנכון והבריא. נניח, כי שניהם אחד טובים – אלא שכל אחד טוב במקומו ובזמנו. לנו, בתור עם מתהוה, נחוצה, בלי ספק, ספרות המעוררת לפעולה. דרוש לנו דור מיסד ובונה, המוכן לכל מיני הרפתקאות וטלטולים, המוכשר למצוא את דרכו בחורשה המסובכת ביותר. נחוצים לנו צעירים שידעו לרכב על סוס ולטפס על עצים ולשחות במים ולהשתמש באגרוף וברובה, אנשי דמיון בריא ורצון חזק השואף להתבטא במלחמת החיים. דוסטויבסקי או קנוט האמסון לא יחנכו לנו דור כזה. בתקופת חיינו העתידה להתחיל, אין מקום ואין תפקיד ליצוּר המורכב המתבונן בנפשו ומודד בדיקנות את כל הרגשותיה, את ארכן ועמקן וחזקן. עולמנו הפנימי האמתי עוד לא נברא, ועוד אין במה להסתכל; העולם החיצוני מחכה לנו, בתוכו נפעל ובתוכו נבנה.

ספרותנו המקורית (אני מדבר על הספרות היפה) איננה מתאימה לתפקיד הלאומי הזה. בדרך כלל, אין בה כל פעולה, כל תנועה, כל מאורעות, כל דינמיקה – החיים שהיא מתארת הם קפאון ושעמום, והדרמה המתפתחת בעמקי מעמקי הנפש – דרמה קטנטנה בסערה בתוך כוס מים. מוזר הוא החזיון הזה – הלא בכ' השנים האחרונות מלאו חיינו דינמיקה אולי יותר מדי. אזכיר רק מלים אחדות: הגירה, מהפכנות, הגנה עצמית, פולניה, השומר… כל אחד מן השמות האלה הריהו מלא וגדוש מאורעות ותנועה; ואולם הסופר העברי פורש משפעת-תוכן זו ומתרכז על הנקודה הפנימית. אין זאת, כי אם אחד מסימני מחלתנו הלאומית, שיתר סימניה הם הפלפול ורבוי האספות וכו' וכו' – אולי עד המצב הנוכחי בארץ-ישראל. אם אין למחלה לאומית מרקחת לאומית, נקח אותה מאוצר שכנינו.