תקופות שונות ומשונות מאד זו מזו עברו עלינו במאת השנים האחרונות, שהן שני חיי ספרותנו החדשה. לרגלי שנוי התקופות משונים היו גם הצרכים ועל פיהם היו צריכות להשתנות גם תביעות הספרות. אבל לא כן היה באמת. לא תמיד שמרה הספרות את צעדי החיים, להגיש על פיהם את תביעותיה למלא את צרכי ההוה.

הספרות החדשה נולדה באשכנז ונצניה הראשונים היו שירי רנה“ו ז”ל, באוריו, מכתביו ומאמריו, והמאספים, אשר שיטתם ידועה להבקיאים מעט בספרותנו. שיטתם ההיא היתה מוכרחה בזמנה על פי טבע הדברים, ולא ברצונם הטוב ובכונה מיוחדת בחרו בה, כי באופן אחר לא היה אפשר להיות. בזמן ההוא היו כמעט כל בני ישראל, מן התלמודיים ועד ההמוניים, חיים בשמים, כל מעינם הספרותי היה בחיי-עולם, במזון לנפש. אמנם גם הם דאגו לחייהם הגשמיים, עבדו עבודתם ועשו כל מלאכה להספיק צרכי ביתם, אך כל זה היה בעולם המעשה והמפעל, אבל לא בגשתם אל הספר. בשבת איש יהודי אל הספר התפשטה מעליו הגשמיות ויכנס לעולם שכלו רוחניות, עולם עליון ונאצל. הספרות בעצמה היתה קדש-קדשים, וכל חייה היו הרוח והנפש. בהיות ספרות האנשים ההם רוחנית, ספרות שמים, אי אפשר היה בפעם אחת להפוך אותה לספרות גשמית, ספרות של חיי ארץ. ועל כן, אילו לא היו בוני הספרות החדשה בעצמם בני-דורם, לא היה חפצם מצליח בידם. אך הבונים ההם, שנולדו ונתחנכו בעצמם, ככל בני-דורם, בעולם רוחני, לא הרחיקו ללכת מבני-דורם גם אחרי אשר חדשה ההשכלה את רוחם, ובבנותם את הספרות החדשה בנו אותה בעל-כורחם ומבלי משים בתבנית הספרות הישנה. מלאו אותה מליצות ע“ד יפי הטבע, שבח החכמה והמדות הטובות, ויתבלו אותה בתבלין של ביאורי מקראות ופרושי מאמרי חז”ל בדרך יותר קרובה אל השכל, שרו על מפלאות אל, – והספרות נשארה ספרות שמים על ארץ. הבונים ההם לא שנו את הספרות, לא בראוה בריאה חדשה, אך הורידוה משמים ארץ, ועל ידי זה היה דורם מוכשר לקבל אותה. בני-הדור ההוא, אשר תענוגם הרוחני, הקריאה בספר, דרש לו גם תמונה רוחנית וגם מטרה רוחנית, ואשר בשום אופן לא יכלו להסכים כי ידברו בספרים על דברים בלתי נאצלים, על צרכים גשמיים, – נמשכו על פי תכונת הספרות החדשה ההיא מן הספרות הישנה אל החדשה, ממזון הנפש הישן אל מזון הנפש החדש, מדמיונות שמים אל דמיונות ארץ.

בדרך הזה הלכה הספרות בתחלתה גם בגאליציא ואחרי כן ברוסיא. בוני הספרות החדשה או יוצרי ההשכלה בארצנו, אד“ם הכהן ור”צ קאצענעלענבאגען ז“ל, בחפצם לתת מהלכים בין בני-דורם להמליצה וההשכלה, שהיו אז דבר אחד בשני שמות נרדפים, לא מצאו בתחילת מעשיהם (שנות תק"פ) דרך יותר טובה לתכליתם כי אם דרשות ועם זה שירי מספד על מות הגאונים ר”ש קאצענעלענבאגען (אבל כבד) ור“ח מוולאזין ז”ל (נחל דמעה). רק הרי"ב לעווינזאהן פרץ יותר את הגדר והתיר “ביעתא בכותחא” או “שרא לן יונה” ויוכיח בראיות ברורות מן התורה והתלמוד וספרי הרבנים, כי אין איסור לאדם מישראל ללמוד שפת-עבר ולשון-המדינה ולעסוק בעבודת-האדמה.

ההשכלה בזמן ההוא בארצנו היתה שירית ובאיזה צד גם הגיונית, כלומר: מאהבת ההגיון. ההתעוררות אליה היתה יותר מקרית מאשר מסובבה על פי ההיסטוריא ומצב חיינו. חיי בני-ישראל בארצנו בעת ההיא לא נשתנו בשנוי ניכר מחייהם שהיו עשרים שנה ויותר לפני זה, באופן שנוכל לומר כי מצב בני ישראל במדינה בשנות תק“פ גרם להם להתעורר לספרות חדשה ומחשבות חדשות, ואולי על כן לא כבשה ההשכלה החדשה לפניה את הדרך בין המון-העם בעת ההיא, ונקלטה רק במוח יחידי-סגולה. הנה צוה הגאון מווילנא ז”ל ללמד את כתבי-הקדש על פי הפשט, ועל יסוד זה למד המלמד ר' משה הכהן לתלמידו אד“ם הכהן את כתבי הקדש בלי סלסולים, אך בדרך ישר, פשוטו כמשמעו (תורת האדם), ואלי הגיעו במקרה לאד”ם הכהן גם איזו ספרי מדע, כספר אקלידס, שנעתק ברצון הגאון הנ“ל וספרי המאספים – ויהי האד”ם ליוצר ההשכלה במדינתנו. הרי“ב לעווינזאהן חלה במחלת קדחת-העצבים ויעזוב את ארץ-מולדתו ויסע לגליציא ושם התודע אל חכמי ישראל במדינה ההיא (ספר הזכרונות לחיי ריב"ל), ויהי המקרה הזה לאבן-פנה במדינה בהשכלת הריב”ל.

עלי להעיר בדרך-אגב, כי דברי שאמרתי למעלה, שההשכלה בזמן ההוא היתה שירית, צודקת יותר בנוגע להשכלת אד“ם הכהן וחבריו ותלמידיהם, מאשר בנוגע להשכלת ריב”ל. בדבר הזה היה המקום גורם. בני ליטא, שמצבם החמרי היה תמיד, בסבות מקומיות, גרוע ממצב בני-הדרום, שעל-כן היו יותר רחוקים מהנאת החיים, והחיים בעצם היו בעיניהם כדבר טפל ועם זה או על ידי זה היו כמעט כולם שקועים בספרות הישנה: המפולפל בפלפוליו וההמוני בספרי מוסר ואגדה ובדרשות המגידים – היתה להם ההשכלה החדשה יותר לשעשועים, למזון הנפש נעים, אחרי הפלפולים המיגעים והספרות היבשה והצנומה שברחו מהם בהריחם את ההשכלה, כאדם היוצא ראשונה מתוך אויר עיר צפופה ודלה ושאונה המיגע בשר ורוח – אל שדה חמד ויער נהדר ביום צח בחדש תמוז. אך הריב"ל, שהיה מבני-הדרום, שהחיים לא היו אצלם כטפל, שם פניו יותר אל התועלת החמרית, אם גם אחרים מבני-מדינתו בהיותם למשכילים נשארו בהשכלתם ההזיית והשירית, אף-על-פי שבחייהם החמריים היו אפיקורסים שוחרי ענג. – כמדומה לי שלא אשגה אם אומר: כי הסופרים אשר עוררו את שאלות החיים ושאלות תקון הספרות היו רובם בני ליטא שבאו לארצות הדרום, אנשים אשר הכבוד להספרות ודעת צרכי החיים התאחדו אצלם על ידי מדינותיהם השונות, וראו עין בעין את החסר לעם עד עתה.

אשוב לדברי. השכלת אד“ם הכהן וחבריו היתה שירית ובאיזה צד גם הגיונית, וכה הלכה לה בדרך זו שנים רבות. אחרי איזה זמן נתעורר רוח ההשכלה האזרחית, השכלת בתי-הספר של הממשלה. אם נתעורר הרוח הזה אך מחוץ, ע”י פקודת הממשלה, או גם בזה היתה תחלה בסתר יד הגבירים והסוחרים, שהיו לפעמים לרגלי מסחרם בחו“ל וראו שם את ההשכלה האזרחית ורצו לנטע אותה גם פה – איני יודע. בכל אופן עזרו אז המשכילים על יד ההשכלה האזרחית בכל כוחם, וכנראה נראתה להם גם האזרחות, שהשתוקקו לה, בתמונה שירית, ולא הביטו עליה כהנבונים ממינסק, שאמרו: “אדם מישראל הרחוק מן ההשכלה אינו מקפיד אם לחמו בא ע”י סרסרות ונשך, ובמצאו נחומים לנפשו בתורתו ובאמונתו בה' הוא מסתפק בקב חרובין; אך גם אם יעלה במעלות ההשכלה ולא יתעלה עם זה בזכיות האזרחים, אז יתגבר יאושו עליו ויסור מעל עמו, בעוד אשר כל אב ישר מישראל לא יוכל להסכים לתת את בנו ללכת בדרך כזו” (“צייטונג דעס יודענטהומס” שנת 1842 גליון 41). – אך ראוי לשים לב, כי ההשכלה האזרחית או “הקאזיוֹנית” הזאת, שעשתה רושם גדול על חיי עמנו בארצנו ועל הספרות העברית הרוסית, לא עשתה אז כמעט שום רושם על הספרות העברית. הספרות הזו הלכה בדרכה הכבושה לה: מליצות, שירים, ביאורי מקראות ודברי חז“ל בענינים שאין להם יחס עם תורת ישראל וחכמתו, ולפעמים גם מאמרים או ספרים מיוחדים באיזו מקצועות של המדעים; אבל לא דברים הנחוצים להעם עצמו לחייו החמריים והרוחניים. נפלא לראות, כי על אודות נאפאלעאן הראשון כתבו רמ”א גינזבורג (הצרפתים ברוסיא ועוד), פייביל שיפער (תולדות נאפאלעאן) ומענדיל מאהר (דגול מרבבה), ואיש לא זכר להעתיק איזו מספרי יאסט וסאלוואדאר או אחרים, הנוגעים בקורות ישראל ואור תורתו!

בשנות העשרים למאה השביעית הזאת למניננו נראתה חדשה בספרותנו. סופרים אחדים נתעוררו על ריקנותה של הספרות ועל שאינה נוגעת לצרכי החיים אפילו כמלוא נימא; החלו הפלפולים ע“ד מטרת הספרות, התקונים בדת, שאלות החיים,נראו שירי המנוח יל”ג בתמונתה החדשה ועוד כאלה. התקופה הזו, אשר כותב דברים אלה לקח איזה חלק בה, ושהוא זוכר אותה, לא נבראה גם היא בכח איזה צרכים חדשים, שנגלו לסופרים על-פי מצב חדש בחיי ההיסטוריא של העם, רק עוד הפעם כמו במקרה. סופרים חדשים, שידעו שפת המדינה, הושפעו מספרותה ובחרו להם דרך חדשה, שלא נודעה להקודמים להם. וכה הלכה לה הספרות בדרכה זו עד שנת תרמ“א, שאז באמת על פי מצב חיינו נתעוררה שאלת ישוב א”י ורעיון הלאומיות. אין את נפשי לדבר עתה על התקופה האחרונה הזאת, כי כמעט כל הסופרים והקוראים זוכרים אותה והיא נצבת עוד לנגד עינינו.

בזמן האחרון נתעוררה, עוד הפעם כמו במקרה, מבלי שום מכריח חיצוני, שאלה חדשה, והיא: שאלת הספרות המדעית. בעיקר הענין אין הדבר הזה חדש עמנו, כי איזו ספרי מדעים נעתקו לשפתנו גם לפני הספרות החדשה. ובמשך מאת השנים האחרונות לספרותנו החדשה היו בנו רבים שהעתיקו וחברו ספרי-מדע בשפתנו. אך נפלא הדבר לראות, כי בעת שבאמת היה צורך בספרים כאלה לא היה הדבר הזה לשאלה בספרותנו, ורק כל איש מומחה או אפילו בלתי מומחה שנדבו לבו העתיק או חבר ספרים ממין זה בלי שום שאלות; ועתה שהצורך בספרים כאלה נתמעט הרבה, החלו להעיר עליו בחזקה, מציגים אותו כענין שאי אפשר להספרות בלעדו ומשתדלים הרבה גם בפועל.

כמדומה לי, שגם לזה הסבה מה שאמרתי, כי תביעות ספרותנו משתנות לא לפי צרכינו על פי תקופות חיינו, רק בלי סבות מכריחות. אם נשים לב למצבנו בערך לפני שלושים שנה ומצבנו היום, נראה כי חיינו הפנימיים (מבלי לדבר על המצב האקונומי) נשתנו הרבה מאד. מצד האחד היו אז כמעט כל בני עמנו, מלבד המשכילים מתי מספר, רחוקים בתכלית מכל עיון באיזה ספר מן “הספרים החיצונים” וכל-שכן מדעת איזו שפה אירופית ואפילו שפת המדינה, וגם קריאה מ“ע עברי היתה נחשבת למינות. בעת ההיא ספר מדעי היה יכול להביא איזו תועלת לפחות לצעירי ישראל שלא הבינו שום שפה, להעיר לבם על העולם והטבע, כמו שבאמת היו ספרי המדע, וביחוד בחכמת החשבון, השעורים והתכונה, ליחידים מצעירים כאלה כמעברה לעבור על ידיהם אל ההשכלה בכלל והמדעים בפרט, וליחידי-סגולה מהם– גם להשתלם במדעים בבתי-ספר הגבוהים. אמרתי “ליחידים”, כי בנוגע להמון הקוראים, המעטים אז, לא השיגה הספרות המדעית בשפת-עבר את מטרתה הגמורה, כי גם אחרי שקראו ספרי הז”ס והמנוח ר“צ ראבינאוויץ וכיוצא בהם נשארו “בטלנים” כבתחלה, אם בטלנים חובשי בית המדרש, או בטלנים משכילים. – מצד השני, היה כל איש מישראל גם המשכילים שבהם, “יהודי גמור”, בלי שום חשבונות דתיים, לאומיים או היסטוריים. הוא נולד יהודי, נתחנך יהודי, בלה את עולמו בין בני עמו, ועולם אחר לא ידע, ואפילו אם ידע אותו –לא הרחיב את לבו. אז צריך היה להתיר גם “ביעתא בכותהא”, היינו לדבר אל העם השכם ודבר כי צריך לדעת שפת-עבר, שפת-המדינה, ואין איסור אבל יש תועלת גם בידיעת לשונות אחרות; וגם ספרי המדעים הביאו איזו ברכה להמון הקוראים שלא ידעו שפה אחרת מלבד שפת-עבר. עתה נשתנה לגמרי מצב הענינים. ידיעת שפת-עבר והקריאה בספריה ובמה”ע העברים נתפשטה בין העם למדי ואפילו הרבנים בארצנו מתירים לעצמם לא לבד לקרוא במ"ע, כי אם גם לכתוב בהם. ידיעת שפת המדינה גם נתפשטה בין הצעירים יודעי ספר, ורחוק למצוא איש החושב עצמו למשכיל שלא ידע קרוא בשפת המדינה. תחת זה הלכו רבים מן המשכילים בדרך רחוקה מאד. לא לבד אשר רבים בהם אין להם דבר עם הספרות העברית, כי אם גם בין יודעי הספרות העברית נמצאו רבים אשר אינם חושבים את עצמם לבני עמם, לא ידעו את ערכו, לא ידאגו לעתידותיו כלאום מיוחד ויהדותם עליהם כמשא כבד. עתה בעד מי איפוא נשתדל להרחיב את הספרות המדעית בשפת-עבר? האם בעד רוב בני הנעורים שבנו, שהם מבינים גם שפת-המדינה ויכולים לדעת כל הענינים הדרושים להם מעל ספרותה?

אם למשל, לשפת רוסיא מעתיקים ספרי מדעים הרבה מלשונות אחרות, הנה יש צורך בדבר להמון הקוראים שאינם יודעים שפות אירופא היטב, כמו רוב הלומדים בבתי-ספר הבינונים (מלבד בני האצילים והעשירים) וכל-שכן הלומדים בבתי-ספר הנמוכים, שהם למאות אלפים, ונחוצים להם איזו ספרי מדע. אבל אנו, שרחוק למצוא בנו איש “משכיל” שאינו יודע שפת-המדינה, הלא יכול הוא למצוא בשפה הזו כל הצריך לו לעולם המדעים. אינני מדבר על מאמרי מדע במה“ע, כי מצד אחד אי-אפשר להדפיס בהם כי אם ידיעות כלליות או מקוטעות וראשי-פרקים. ומצד השני רבוי הגונים של מאמרי מ”ע זהו שבחו. אבל לאיזה צורך נכתוב בשפת-עבר ספרים מיוחדים במדעים, אם כל החפץ בהם ימצאם בשפת-המדינה? שמא נאמר למשוך על ידם את אלה שאינם חושבים את עצמם לבני-עמם, הלא טוב יהיה אם תחת ספרי מדע נתן להם ספרים אשר יבררו להם את היהדות, מקומה בסולם האנושית, ערכה המוסרי וההיסטורי, במלה אחת: להעיר בלב העם את הכרת ערך עצמו! הן רבו בהלשונות האירופיות הספרים אשא נכתבו ע“ד היהדות ורבים מהם נכתבו ע”י חכמי ישראל באמת, ולמה לא נעתיק (אם אין בכחנו לחבר ספרים כאלה) את הספרים ההם תחת ספרי מדע שלא יועילו לנו, סוף-סוף על ידי קריאת ספרים לבד, בלי בתי-ספר מיוחדים ושמוש תלמידי-חכמים, לא יהיה איש לא אסטרונום, לא כימיק ולא פילולוג וכיוצא בזה; למה נהיה כדור העבר, אשר הרבה להתייגע על תולדות נאפאלעאן והעלים עינו מספרי יאסט, סאלוואדאר וחבריהם הנוגעים בבני-ישראל?

המבקשים ספרות מדעית באים בטענת “למה תגרע נחלתנו?”* הם דורשים אותה לא מפני התועלת הכרוכה בה, אך כדי שלא תהא הספרות העברית חסרה, מקצוע גדול. אך מלבד שטענה כזו, שכל עיקרה אינו אלא כמלאכה שאינה צריכה לגופה, אינה מכרעת, – הנה כמדומה לי, שחסרון ספרים בענין דעת היהדות בשפתנו הוא חסרון יותר גדול, יותר מגונה ויותר מורגש מחסרון ספרי מדע. עם הרחוק מהכרת עצמו אין לו לדאוג על חסרון ספרי-מדע, כי ראשית הידיעה, כפי שאמרו הקדמונים, היא: “דע את עצמך”, ומי שחסר את הדעת הזו לא קנה כלום.

אפשר, כי רבים יראו בדברי אלה, שאמרתי שעמנו רחוק מהכרת עצמו, הפרזה גדולה; אבל כשאני לעצמי חושב אני שלא הפרזתי על המדה. איש מישראל היודע את ערך עמו לא יאמר שהוא צרפתי או פולני בן-דת-משה אבל כמה צרפתים, אשכנזים, פולנים, משיכים, רומינים וכו' יש בקרבנו? האם לא יגיע מספרם למאום אלפים? כמה בנו סופרים, אשר כל הדובר בשם לאומיות ישראל הרי הוא בעינהם כמשוגע? כמה בנו כאלה החושבים לשוביניסטים את האומרים שעל ישראל להשתדל לבלי להשאר לנצח –

בחור עני בין העמים…

אוכל בית איש יומו, מטל ברפש…

עבד עבדים, גוי אבד ובזה נפש.

(יל"ג “שני יוסף בן שמעון”).

האם משוררנו הגדול הזה, שאמר: “במה יפיצו אהב”י אהבה וכו' ובמה האירו לבני תבל המאורות הגדולים והגאונים האמתים וכו' למה נתהלל במתת שקר והיא לא תצלח וכו' גדולה היתה “בחירת” ישראל לשעתו כשהיו כל האומות עובדים לאלילים וכו' (אגרות יל“ג, אגדת ע”ו – האם היתה לו הכרת עצמו עממית? האם שם לב להבין את ההבדל הגדול שבין חיי המשורר העברי גָארדאָן וחיי משוררים אחרים כפושקין ולערמאָנטאָוו, הבדל שהיה גדול כהבדל שבין מיתתו של זה למיתתם של אלה? (כי עוד יותר גדול ההבדל שבין חיי טודרוס הפשוט וחיי בן-גילו טהעאדאר או פערקא גם בתמונתם המוסרית, גם בחלק הרוחני שבהם?

ולא לבד שהכרת עצמנו העממית חסרה לנו, אלא שאם יאמר איש למלא את חסרונה ירימו קול צעקה מכל עברים. הנה בשנה שעברה נדבר נדיב וסופר להוציא “אוצר היהדות”– ותהום “כל המחנה”. זה אמר כי טוב לנו לחדש את “האשכול”, זה אמר כי טוב לתת את כסף ההוצאות לעניים, כאלו אם נחלק איזו אלפים רו"כ לעניים יחדל אביון מקרב הארץ ורעבים עוד אינם, והמזוהמים הידועים ממפלגת “מוקצה מחמת מיאוס” הציפו על קרובים ורחוקים מבול של פאסקווילים.

בשעה שנתפרסמה בעמנו הפילוסופיא היונית וטובי העם ראו שהיא יכולה להזיק לישראל, קמו חכמים שונים להרחיק את הנזק הזה עד שחבר הרמב“ם ז”ל את ספרו “מורה נבוכים”, אשר היה בו כח להשתיק את סערת לב הנבוכים למאות שנים. קרב לזמננו נסה הרב ר' נחמן הכהן קראכמאל ז"ל לחבר ספר כזה בעד “נבוכי הזמן” ולא עלתה בידו. אם מפני שהשתדל לרפא את הנבוכים על דרך הפילוסופיא, אשר לא תצלח עתה, או מפני שראה את המבוכה אך בראשיתה, בהיותה רק בעיון– אחת היא. עתה רבו בנו הנבוכים למאות ולאלפים, ומה עשינו בעדם להשתיק סערת לבם ולדבק אותם אל עמם בקשר של קיימא? הנני נותן בזה מכתב שקבלתי מאחד ממיודעי מן הנבוכים האלה, הדורשים תשובות על שאלות ארורות ואין מענה. הנה המכתב בהעתקתו משפת רוסיא:

“9/21 אקטאבר תרנ”ה.

אדוני! עתה כליתי לקרוא את מאמרך בס' “לוה עם” (הוא המאמר “מוחלפת השיטה”). השאלות שנגעת בהן נגעו אל לבי כל-כך, עד שהחלטתי לכתוב לך תיכף ולבקשך לברר לי הרבה ענינים הנוגעים אל עצמי, ואבקש סליחתך על אי-נימוס המכתב הזה. הנני כבן שלושים שנה, גלי החיים הרחיקו אותי ממסלתי שהכינותי לעצמי באחד בתי-הספר הבינונים ברוסיא, וזה כעשר שנים שאני בחו“ל. יש לי שלושה בנים, והנני עובד עבודתי בבית-הפקידות אשר להממשלה ומקומי איתן לפני. בכל לבי ונפשי הנני אוהב את היהדות, אך הנני עובד ביום השבת, מבלי ללכת אל בית-הכנסת. הנני, כמדומה לי, “לאומי” גדול, אך למשא כבד מאד היה לי לשבת בשנה זו ביום-הכפורים שתים-עשרה שעות בבית-הכנסת, אם גם בכיתי בלב תמים בעת קריאת “העבודה”. שכרתי לבני הבכור מורה עברי, הנני ממלא את חובת “קידוש והבדלה”, וכל זה הוא לפני כצלצול ריק. למדתי את ספרי יאסט, גייגער, גראטץ וביחוד ספרי רינאן, אך התחזקתי וקניתי ש”ס, ניסיתי ללמוד איזה זמן את התלמוד אך עזבתיו, ובתאוות נפש הנני קורא “L’HISTOIRE DU PEUPLE D’`JSRAEL” לרינאן. אמרתי כי אוהב אני את היהדות, כן הוא באמת, עברי אנכי וכל ימי אהיה עברי, ואיני יכול לשער בעצמי להיות מחוץ ליהדות. אך לפעמים הנני שואל את עצמי:

“מה היא היהדות שלי?” ואיני מוצא מענה. נסיתי לחשוב כי רעיון הלאומית ממלא את כל עצמותי, אך גם זה אונאת עצמי. ובכן מצד אחד הנני דבוק בכל נפשי ולבבי ליהדות (איני יודע לאיזו?). ומצד שני אבדה מלבי מכבר כל אמונה דוגמטית. אמת היא, כי הנני מאמין, או יותר נכון: מודה באלהי שפינוזה, אך הלא אין זו אמונה, ולאיש עברי השגה כזו אינה אלא התכחשות לעצמו. סלח נא לי על הוידוים התמימים האלה, אך השאלות האלה לא יתנו לי מנוח. ומה אגיד לבני? בין כה הנני חפץ כי ישארו נאמנים לעמם. מדוע? לא אדע. במאמרך הנך אומר: “אם לא נוכל לתחוב אמונה בלב ריק ממנה – הנה להביא הבנה (!) וללמד יכולים אנו. יהינו אחינו את המאור שבתורה, ישמרו את אשר יעשה האדם וחי בהם – וטוב לנו ולהם”. אך איה המאור הזה? אם התורה היא עפאס לאומי, אם רחקה אמונה מלבנו, איך נוכל להדביק את בנינו אליה? הנך אומר:“להבינם את המאור שבתורה בכל גדלו והדרו, את המדות המצוינות שבישראל שהן אחוזות ודבוקות ברוח הלאומי ובתורה”. האם בזה אפשר באמת להדביק את בנינו ולהשאירם ביהדות הנוכחית? הנני יכול להתגאות מעט בזה, כי רוח עמנו עשה לנו את אברהם ואת משה ולא את אלעשא פאפאוויטש ואיליא מוראמעץ, ולא יותר אך אין זה “לחם אבירים” הנחוץ לבנינו… חפץ הייתי למצוא יסוד לאורח חיי, לשנות אותו אם תהיה לזה סבה מושכלת ומוכרחת. הראה נא לי את היסוד הזה אם תדע…הנני מקוה כי תברר לי הרבה ממבוכותי, המציגות אותי תמיד במצב בלתי אמתי…ועתה שלום וכל טוב".

לא אכחד כי לא עניתי על המכתב הזה, כי להשיב עליו צריך היה לדעתי לחבר חוברת שלמה. צריך היה מתחלה להכנס בדרך המחלוקת שבין אנשי-הרוח ובעלי-המעשה: אם ישראל החוטא ישראל הוא או לא, ואם ראוי לפסוק הלכה כר' יוחנן,שאמר “כל הכופר בע”ו נקרא יהודי" (מגלה י"ג,), ומובן שהוא מדבר רק על בני-ישראל ולא על אנשים כבלעם ונעמן שר-צבא מלך ארם. צריך היה גם כן לברר, כי לכל עם יש זכרונות לאומיים ומנהגים לאומיים, היקרים לכל הלאום, כמו שיקר לאדם קנינו, ועל כן זכרונות הלאום שלנו, כמו אכילת מצה וישיבה בסוכה וכאלה, ואפילו ענינים כציצית וכיוצא בזה הרבה, יקרים הם במאד מאד, ואם הפלוסופים או המתפלספים בזמננו רגילים להביט מגבוה על ענינים דתיים, הנה הזכרונות ההם וכיוצא בהם לא אבדו את ערכם הלאומי על ידי שאבותינו הוסיפו עליהם גם קדושת הדת וחז“ל תקהו עליהם ברכות; כי התורה איננה עפאס כי אם תורת חיים¹ להעם. תורה, אשר המאור שבה יאיר גם עתה בהדרו; ואלה אשר יבינו את המאור הגדול הזה ישמרו גם עתה את אשר יעשה האדם וה' בהם. צריך היה לברר עוד, כי הנאמן לעמו, המבין עמקות המאמר “קוב”ה דאוריתא וישראל חד הוא” –נושא עיניו אל קדוש ישראל, אל תורת ישראל ובהיותו דבוק אל היסודות הלאומיים והמעשיים של עמו ותורתו– אינו מערב כלל שאלה בשאלה, לתלות את שאלת הדת המעשית בשאלה ע“ד החקירה, מי הכיר יותר את האמת: שפינוזה, או הרמב”ם, או המגשימים שבחכמי צרפת בזמנו,– שאלה פילוסופית שאינה נוגעת כלל להדת מורשת הלאום. כי לא על היחוס אנחנו מדברים, להתגאות כי רוח עמנו עשה את משה ולא את איליא מוראמעץ, כי אם לדעת את רוח העם. רוח העם, הממלא אותנו גם היום, מעריץ כל מרום וקדוש, ולא כל חוק ואמיץ-כח. צריך היה לבאר עוד, כי היודע ומבין את התלמוד, מלבד שלא יהיה למודו למשא עליו, כמו שאין החכם מרגיש משא בלמדו חקי עם ועם, אורח חייו ומנהגיו, דעותיו ומוסרו וכיוצא בזה, – כי גם יועיל לו יותר הרבה לדעת את ישראל מאשר יועילו לזה דרשותיו ומליצותיו של רינאן, שהיה יותר דרשן ומליץ מאשר יודע את ישראל, רוחו וספרותו, ושפט על ישראל ועל היהדות רק מנקודת-הראות של האוניברסאליזם הרומי וההתרגשות הצרפתית, בעת שהיהדות אינה מודה לא בהאוניברסאליזם ולא בהתרגשות של ילדים. כאלה וכאלה רבות היה צריך לברר לבעל המכתב, שהוא אחד מאלפי הנבוכים שבזמננו. לדאבון לב, אין הנבוכים האלה מוצאים בספרותנו תשובות על שאלות כאלה וכיוצא בהן, והנם נבוכים, מתנודדים לכל רוח, ושאלותיהם לא יתנו להם מנוח.

אם נזכור את הנבוכים ההם תגדל עוד יותר השאלה: מדוע יחסר בספרותנו החלק היותר נחוץ לה? מדוע נעורר אבל על חסרון ספרי-מדע, אין איש מרגיש שחסרה לנו בספרותנו ידיעת העם וכל הנוגע בו!

אבל לא אריב בחזקה עם “בעלי המדעים”. אין עיני רעה בשל אחרים, ואם מוצאים הם לטוב לפניהם לעסוק אך במדעים– יגדילו תורה זו ויאדירוה, כי גם אני איני יכול לומר אלא שאינה מועלת, או שתועלתה מועטת, אבל לא שהיא מביאה איזה נזק. אבל חסרון ספרים בדעת היהדות מביאה לנו נזק גדול, ואת החסרון הזה עלינו למלא. סגולות עמנו הנוצצות כפנינים מעל דברי כתבי-הקדש, מאגדות חז"ל וגם מהרבה הלכות, רוח לאומנו הצפון בהמאור שבתורה, כל כבוד עמנו בחייו המאירים המעטים ובחייו החשכים הארוכים, כל אלה וגם רבים מן הספרים הטובים שנכתבו בזה בלשונות אחרות, – כספר החתום לרובא דרובא מבני עמנו. נגלה נא את הצפונות הגלויות האלה, וידעו כל יודעי ספר בנו את נשמת עמם, וחדלו הנבוכים מקרבנו, והיו בנים נאמנים לעמם, אשר בשם ישראל יתפארו.