על העבודה בארץ שצריכה להיות עברית – לית מאן דפליג. אבל יש לשאול אם העבודה תהיה עברית? האין סכנה שאפילו הון יהודי יעסיק עבודה זולה, לא עברית?
בגולה מסופקני אם ימצא אף ציוני אחד, ויהא אפילו מהאגף הכי ריאקציוני, ולו גם שונא מושבע לתנועת הפועלים ולסוציאליסמוס, אשר לא יודה להלכה, כי העבודה העברית צריכה לשמש יסוד ואבן פינה לכל הבנין הלאומי שהעם היהודי עומד להקים בארצו. יתר על כן, רוב הציונים נכונים להבטיח בפה נדיב כל מיני הבטחות יפות על הצורה האידיאלית של הבית הלאומי העברי. בדמיון המטיפים הציונים מתוארת א“י החדשה כארץ החירות והצדק, ארץ בנויה על האידיאלים של הנביאים ומיטב השאיפות האנושיות. ונזכרים פסוקי התנ”ך ומאמרי חז“ל ומתפרשים החוקים הסוציאליים של היהדות העתיקה, ושחור על גבי לבן מוכח, שעל פי רוח היהדות, אשר תשלוט כמובן במדינת היהודים, לא יתכן שבא”י יופיעו קלקול הרשע והעול הסוציאליים הנהוגים בקרב אומות העולם. ומשום כך אין כל צורך במפלגת פועלים סוציאליסטית בציונות, אשר תעמוד על משמרת האינטירסים המיוחדים של הפועלים בבנין הארץ ושתלחם על האופי העממי הפרוגרסיבי והסוציאלי של החברה היהודית הנבנית בארץ. בטלית שכולה תכלת – ציציות של תכלת לשם מה?
אבל ננסה לעבור מההלכה שבגולה למעשה שבארץ – ולפנינו תתגלה תמונה אחרת לגמרי. המושבות הישנות שנוסדו בכוח האידיאל הציוני ועל ידי נושאי דגל הציונות, אלא שניבנו על יסודות שכולם קפיטליסטיים, אנו מוצאים בהן כל דרכי האכספלואטציה והשעבוד המצויים בכל העולם. מספר גדול של פועלים שכירים עמלים למען קומץ קטן של בעלי-בתים. והפועלים המרווים בזיעתם משך שנים את המושבה והשומרים הנותנים את חייהם בהגנת המושבה וכל אשר בה – נחשבים לזרים ונכרים המשוללים כל זכות אזרח, ואין להם חלק ונחלה בהנהלת המושבה.
כמה מהאכרים נזהרים בדיני תרומות ומעשרות, ביקבי ראשון-לציון וזכרון-יעקב מקפידים על הלכות יין נסך וממונים מיוחדים משגיחים על כשרות היין – כי אחרת יבולע לעסק. אולם לשוא תחפשו ביחסי הבעלים לעובדיהם שמץ ממוסרם של הושע, עמוס, ישעיהו וירמיהו.
חוסר שויון חברתי, קיפוח עבודת הזולת, עושק זכויות אזרח – אין אלה הליקויים היחידים העלולים לאכזב את ציוני-הרוח קל-האמונה בבואו למושבה עברית. כאן קיימת צרה יותר גדולה המעמידה בסכנה את כל עתידו של הישוב; וזוהי העבודה הזרה, הבלתי יהודית. בכל המושבות הבנויות על יסודות של משק פרטי קפיטליסטי רוב הפועלים אינם יהודים. משלושת אלפי הפועלים העובדים בפתח-תקוה – הגדולה שבמושבות – רק פחות משליש הם יהודים. במושבות אחרות אחוז הפועלים היהודים הוא נמוך יותר.
והסיבה ידועה לכול: מציאות המוני עובדים לא יהודים שצרכיהם מועטים ודרגת חייהם ירודה, המוכנים לעבוד בשכר יותר זול ובתנאים גרועים יותר מהפועל היהודי התרבותי, בעל ההכרה מרובה הצרכים.
האכר הפרטי לא רק שכל הצדק והשוויון הסוציאלי אינו נוגע לו, אלא גם העתיד הלאומי של היישוב לא איכפת לו – כשצפוי לו איזה חסרון-כיס. ואין בכך כלום שכמה מהאכרים עשו את רכושם אך ורק בזכות המפעל הלאומי, שכמה מהם הם פקידים ובאי-כוח במוסדות ציוניים, ושרובם המכריע עלו לארץ במחשבה ציונית תחילה. חשבון-הכיס הכריע את החשבון הלאומי. אין איש מכחיש שהעבודה העברית היא צורך לאומי, אבל במשטר הבצע אין מתחשבים בצרכים כאלה. ובכרמים ובפרדסים של כמה ציונים נלהבים אין דריסת רגל לפועל יהודי.
בארץ קם יישוב של פריצים יהודים ופועלים לא-יהודים, וביישוב זה נהוג ניצול מכוער ויחס מגונה ומבייש מבעל-בית לפועל. הפועל הערבי חסר ההכרה אין בכוחו ובכשרונו לגלות התנגדות והתקוממות כלשהי כלפי מעבידו, הנוהג בו מנהג עבד. יישוב שכזה משווה סכנה חמורה לעתידנו ומטיל צל כבד על כל התנועה. אבל אין לתלות את הקולר רק ביחידים וברצונם הרע.
רוב האכרים באו לארץ בשאיפות נעלות, סבלו ועבדו קשה, יבשו ביצות, הפרו חולות וטרשים, ויש גם שחרפו נפשם בעבודה זו. ורק בעטייה של השיטה, שיטה שכולה רכושנית ועומדת על הבצע בלבד, באו למרות הכוונות והרצונות הטובים לידי תוצאות מעציבות ומחפירות גם בשטח הלאומי וגם בשטח הסוציאלי.
הסכנה שנתגלתה ביישוב הקיים הולכת וגדלה במצב-הדברים החדש. בתנאים הפוליטיים והמשפטיים של המשטר הקודם היה ייסוּד כל מושבה כרוך בקשיים רבים. רכישת קרקע היתה קשה כקריעת ים-סוף. כובד המסים, שרירות-לב הפקידות, חוסר בטחון לרכוש ולנפש העיקו על המתיישב; אנשי-סגולה בחרו להשקיע את הונם בחקלאות. המטרה הראשונית לא היתה בקשת הריווח. ועל אף האופי האידיאליסטי של היישוב לא היה בכוחו של הנימוק הלאומי להתגבר על האינטרס הפרטי במשק שהוא כולו קפיטליסטי.
במשטר יותר חפשי ובתנאים יותר נוחים נפתחת הארץ עכשיו להתיישבות רחבה. קרקע יקנה במהירות ובקלות. הרנטה של האדמה תעלה. המשק החקלאי יכניס פירות. ועם חופש-פעולה בלתי מופרע בהון הפרטי – תתפתח ספסרות קדחתנית באדמה. מחירי הקרקע יעלו באופן מלאכותי, מיטב האחוזות יפלו בידי ספסרים ובעלי הון פרטיים אשר יעשו יד אחת עם האפנדים. בעלי הקרקע היהודים לא יעבדו את אדמתם בידי עצמם. המשק יבָּנה על עבודה שכירה, ולרגל מציאות רזרבה ענקית של פועלים זולים בארץ וסביבותיה – תהיה העבודה בעיקרה לא עברית. במקרה הטוב ביותר יהיו רק המשגיחים והפועלים הראשיים יהודים, כאשר אנו רואים עכשיו במושבות-המטע הגדולות.
עם ריבוי ההון היהודי שיושקע בקרקע יגדל ויתבצר הישוב העובד הבלתי יהודי, וכשא“י לבדה לא תוכל להספיק ידים עובדות למשק הקפיטליסטי האגרַרי שיגדל וירחב, יביאו הבועזים היהודים פלחים ממצרים או מסוּדן, כאשר עשתה פקידות יק”א בעבודות הניקוז. אין דבר זה מתאים להלכה הציונית בגולה – אבל הוא עולה בקנה אחד את מעשי הציונים בארץ, במידה שציונים אלה מטפחים משק פרטי על יסודות קפיטליסטיים.
הציונות הבורגנית אין לה כל תרופה ותחבולה לסכנה זו האורבת להתיישבותנו החקלאית בארץ. תולדות הישוב הארצישראלי הוכיחו שאין לסמוך על הכוונות הטובות והנימוקים הלאומיים של בעלי הבתים הציוניים. טיבו ואפיו של בית-עתידנו היהודי יהא תלוי מגורמי-הכוח הממשיים ומהאינטרסים החברתיים-הכלכליים אשר יכוונו את בנין הארץ. ורק הכוח המאורגן של מעמד הפועלים היהודי בקרב הציונות מסוגל להבטיח הגשמת תכנית-התיישבות לאומית ופרוגרסיבית. רק ציבור הפועלים יעמוד על המשמר וידאג שהציונות לא תנוצל לטובת ההון הפרטי, אלא להיפך, ההון ישמש למטרה האמתית של הציונות – ליצירת מולדת-עבודה חפשית לעם היהודי.
דרכי ההתיישבות הנאמנה למטרה זו הותוו כבר על ידי הפועל העברי, וההתחלה הראשונה כבר ניתנה במושבות-העבודה החדשות שנוסדו בעשר השנים האחרונות בארץ.
ניו יורק, כו אדר תרעח [דער איד. קעמפפער, 11]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.