…ואיש ישנו בעין-חרוד, אפתיקר שמו, והוא עושה את לילו ליד תנור-האפיה, ויומו — לאמנות, לציור. בלילה יביא את הלחם — פת-שחרית חמה, וביום — את חזונו; בנפשו יביאנו. לנוגה התנור לוהבים פניו וקולו משוטט בשיר, ולאש פנימית לא-תחדל ילהטו צבעים על בדיו, — ואש באש נוגהת.

כך סיפר חבר מן הארץ סיפור המעין, כך סיפּר שליח באזנינו על אנשי-המעין, ואנחנו שם — על נהרות פולין ועל הוויליה ועל הוויסלה.

והאיש — הוסיף חיוך של שליח שני, הוספה שבאה למעט — האיש כעיגוּל החתום. אל פנית-יצירתו, אם בין קירות אם בחלל החפשי — זר לא יקרב; קמיעות והשבעות סביב לעיגול, המבקש לפרוץ ולהציץ — יוטרד.

אכן, בתוך עמו יושב האיש — וכמו מתנכר; פינה סתומה-אטומה — בתוך הבית הגדול, הפתוח; גלויים חייו לעיני כל — ואגדי האיש.

חידת חייו בא לפתור — ויהי לחידה — —

והנה הוא מקרוב. במעלה הגבעה העין-חרודית ובמורדותיה. העין נאחזת בו, ב’מימד' בלתי-שגור זה, מטפסת אליו. רצונך להגיע אליו, על כרחך אתה מטפס טיפוס-מבטים. הן לרוב לא תראֶנו יושב, אלא עומד, ובעיקר — מהלך.

כבד, כחצוב — ועם זאת לירי, ורוך מתעלם בו. רם-קומה ונישא — וראשו שח קמעה. מכוח-המשיכה של האדמה? מכובד הטען אשר כיתף — טען-יום-ולילה, טען-חול-וקודש? — עיניו, עיני צייר, אינן משוטטות, דומה: נסוגות הן פנימה, מצותת בעליהן לקולות מדמדמים. אך הנה ישא עיניו, והן מישירות נכחן: אל ההר שממול ואל האנשים הטורחים כאן בצלו. בולט האיש בנוף זה, בולט עד מאוד — בערפו.

ערפו של אפתיקר! איזה קשי-עורף של יוצר! כוח בו, עוצר-אונים — וזעף. אכן, לא אידיליה הוא כפר גדול זה. ‘חברה הרמונית’ זו — רבים קרעיה, ואילו עורף זה לא יוכרע. אל כולם ישוֹר — ויוכל. על כרחך אתה יוצר — ובעל כרחם ‘הם’ ייהנו מן היצירה.

היו גישושים ראשונים שלי בדרך אליו — כגישושי סייר בארץ לא-נודעת, לא מתוודעת.

ביני לבין עצמי הייתי מהרהר אחריו, אחרי לחשים-רחשים סביבו: הן הוא כולו אומר לה לאדמה זו: הרי אַת מקודשת לי, ועם זאת לא פעם מזדעק מתוכו: הרי אַת מגורשת לי; הן דברו לאנשיה: לכם אני, וקול ירתיענו: לא לכם, לא לכם…עורף יראה להם — ולא פנים. ערפו.

ואולם יש יום — והמחיצות נבלעות באדמה. ואפתיקר קרב. יום חג, או, חלילה, יום-אבל; יום שמחת-רבים וצער-יחיד. והרי הוא מלבישם צורה, את הימים, לבל יהלכו ערטילאים. מוציאָם מבדידותם ומרתקם בשרשרת הזמנים. יודע הוא, יודע להראות פניו לכלל — וגם לפרט.

זכית — והרי ידו הגדולה, הרחבה אינה זזה מתוך ידך, מתרפקת כנבוכה על כתפיך. זכית — והרי הוא מתנשא אי-שם בפאתי חדר-האוכל, שט לקראתך וצלחתו בידו, עובר אליך לשבת על ידך: אורח נוטה-לשעה אתה כאן. סיים סעודתו עד לא השגיח בך — הרי הוא עומד עליך לשמשך: מושיט לך בתנופת- הדגשה סכין שתמיד גולה הוא משום-מה מעל השולחן הקיבוצי, או טורח על התה, שיהיה מצוין באותן מידות שמנו שתיינים מובהקים בתה, מידות ש’הקיר' העין-חרודי, עם כל ה’טכניקה' שלו, שיצאו לה מוניטין, מפגר בהן לעתים במקצת.

מי בדה שדוחה הוא באַמת-הבנין שבידו? — הוֹ, כמה מקרב הוא במפתחות שבידו: הפצרות שהוא מפציר בך לבוא אל ה’משכן‘. מה, לרגל ענין באת? השעה דוחקת? — הן לא ראית עדיין את ההירשנברג החדש, אל האיזרַאֶלס. כך עומד הוא לפניך, ל’שירותך’, משל לא הוא כי אם אתה גומל עמו חסד, שנלווית אליו אל המשכן.

לפני ולפנים. מחריש, יתן לך לראות, מלווה התמונה שאתה נעכב על ידה, צופה בשניכם כאחד, ופתאום, כנכנס אל המרכז — יאהיל בידו על כתם, על פרט — והעיקר כבר הובלו, הומחש.

וחוזר אל עצמו. אתה, התייחד עם הבדים. והוא, ידיו מופשלות מאחוריו, ניצב לו, ועיניו, אם רק תציץ בהן, — אהבה רבה, עזה, לבית הזה ולכל אשר בו.

בדים שנאספו הנה — הרי הם שלו, ודומה: יקרים הם עליו גם מבני-רוחו. שהרי דבק הוא בהם, מפליג בשבחם, מוכן להפריז ולהאמין בדבריו.

הנאבק ליצירה — מתאבק בעפר רגליהם של ראשונים וטובים, והוא להם כאָב. הן הוא שכינסם יחד, את כל אלה שגלו מעל שולחן השכינה העברית; מירכתי-ארץ — אל משכנו. כך היה עומד ומהלך אתר במקומו: כבן וכתלמיד — לכבוד, כאָב — לרחמים, וכאוהב.

מקרב הוא במפתחות שבידו; מפתחות — למשכן ול’אטליה' (הבית העשיר והצריף הדלף הבית — לאחרים, ולנפשו — הצריפון).

בשעות לילה מאוחרות כבר נגנזים המפתחות. עתה מתדפק הוא על דלתך שלך. הד הוא לשיר קטן שראה אור באחד המוּספים האחרונים, והרי הוא תוהה על ההמשך. כיוון שזיקה לך לשיר-עם, לפוֹלקלור, לאתנוגרפיה — הרי רשות משותפת לכם, לשניכם, שותפות של אוזן ועין. קרובות יותר ללבו ביותר שקידות שאתה שוקד על שירת יידיש לתיתה לעברית, וביתר ייחוד — על שיר-העם, שהוא שגור על פיו במלים ובצלילים: מצוה גדולה היא להצילו מן הנשיה, לעשות למעננו ולמענו — יאריכו ימיו בארץ, בעברית.

— מי יתן לנו — קובל הוא ותובע לילה אחד — שיר-עם, כמו ביידיש. עממי בליבובו, בנקיונו, בזוֹך תפילתו. הרבה מן השירים שלנו הרי יוצאים בסך, בקצב של חיילים, בטרטור של אֶשאלונים נוהרים. זכר לימים רחוקים, ימי גייסות יוצאים לקרב, ימי עקירות ומהפיכות.

עמידת-חצות שעמדנו וערכנו על הגבעה מול הגלבוע, העלתה מתוכו דברים, מקוטעים אך כבדי-תוכן וגבוּשי-צורה, על ימים ראשונים בעמק, על געגועים להוּמוֹר, לשיר-העם; מבליט הוא חלוציותו של האיש ק"י סילמן, שהיה נקלע למקומות רחוקים, מלבב בחמדת-בדיחה ובשיר-העם, אם משלוֹ ואם טבוע בחותם שיר יידישי: ‘מקוסטינה עד ראש-פינה’, ‘שם שועלים יש’ ועוד. עד שיצמח לנו שיר-העם משלנו, ואף לכשיצמח — הבה נביא לנו את השיר מיידיש שאין לו שיור אלא בקרקענו.

המכנס הנלהב של היצירה הציורית, של הפולקלור האמנותי — עֵר היה לכינוס השיר העממי, להצלת שירת יידיש ומעודד את היד העושה.

מדי פגשו בי, היה כשואל וכתובע. — הרי יש לך כבר משל קולבאק — עתה הבא את משה לייב האלפרן: איי איי, אונזער גאָרטן…אודאי אונזער גאָרטן. וואָס דען, ניט אונזער גאָרטן? הגן שלנו. בודאי גננו. אלא מאי, לא גננו?¹

יום השלושים. נוהרים למשכן, לחדר-האוכל הקיבוצי. נוהרים חברים-לאמונה-ולאמנות. שעת הלילה מסלקת פרוכת שחורה (אתה בשעתה התקנת אותה!). ארון-הקודש נפתח ובתוכו קבועה דמותך. לעילוי נשמתך יעוּין אתה ביצירת חייך, במפעל אשר הקימות. שיר קטן מתלבט משום-מה בין הדברים. שיר, שהבאתיו בשעתו מיידיש² אל ביתנו העברי, ואתה, דומה, חוננת אותו עד מאוד. אחזור, אקראנו באזניך. הלא תשמענו:

מַה לִּי מָוֶת, מִי לִי מָוֶת.

נִתּוּזִים שֶׁל גְּוָנִים,

חִלּוּפִין הֵם בַּחַיִּים:

עִלּוּזִים

בַּמַּעֲצָבֶת.

רַק קִיחָה הִיא

וּשְׁלִיחָה הִיא

בַּזְּמַנִּים.

[תשי"ג]