תעודה אנושית וספרותית / ישראל כהן

¹

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

חבריו הקרובים של זלמן ארן ידעו, שזיאמה כותב שירים, אף על פי שרק שירים אחדים נתפרסמו בחייו בדפוס; אבל רוח השירה שנוססה בהם ויכולת-העיצוב שנשקפה בהם, העידו, שאינם פרי מקרה, אלא שעיסוק יצירי זה תופס מקום חשוב בסדר יומו ולילו. ואמנם ארן, הנתון בריתחה של חיים ציבוריים, הפובליציסט והשר בממשלה, היה לפי ששורש נשמתו איש-הפיוט, האורג שירים בסתר ונותן בהם ביטוי לראשיתו, לגורלו, לדורו, לחכמת חייו, לתמונת עולמו ואף לניחוש אחריתו. הוא כתב שירים מתוך צורך הנפש ולחץ החוויות, לפעמים בשעת ישיבה בכינוס רועש, העוסק בחיי המעשה, או במכונית המוליכה אותו למקום ההרצאה, אך למעטים בלבד היה מראה אותם בביישנות עמוקה ובספקנות גדולה תוך בקשת חוות-דעת. ובגילוי לב הודה, שרק –

פֹּה וְשָׁם, לְעֵת מְצֹא,

אָמַרְתִּי פָּסוּק

חַי נוֹשֵׂא אֶת עַצְמוֹ.

ברתת היה קורא שירה רוסית ועברית וביראת-כבוד התייחס למשוררים שהפעימו אותו, ולכן היסס הרבה אם ראויים שיריו לשמם. הערכה צנועה זו לעצמו ולשיריו ליוותה אותו כל הימים והוסיפה חן ותום לשר ולשיר.

פנקס-שירים זה חותם של וידוי טבוע בו. בשיריו הקצרים, שרובם בני ארבעה או ששה טורים, תינה ארן את חוויות ילדותו ובחרותו, בית אבא ואמא, הרבי והחדר, זכר הפרעות, ירושלים היפה והמוכאבת, מלחמת השחרור, איקונין של אישים, נופי הארץ וחופיה, מראות ורוחות, חלומו וחזונו, תכלית חייו ומותו. שיריו ליריים, דימוייו מקוריים, לשונו ציורית וטעונה אסוציאציות, ועם זה פשוטה ונקיה ממליצה, ואף אותם שירים, שצורתם אפיגראמטית, זוטות פיוטיות הם, המכילות נסיון נפשי תמציתי.

ארן כתב מתוך הלך-נפש עגמומי כי ראה את הצער האנושי כיסוד החיים ואת העולם ראה דו-פרצופין: בזיווֹ ובסיאובו; לכן מנהמת מכמה שירים נימה של תלונה כבושה על גורלו או על גורל האומה. ואולם בהשקיפו מעל פסגת-חייו, הריהו משרה על עצמו רוח של שלווה וצידוק-הדין, מפני שעצם היותו הוא בעיניו זכות גדולה:

בְּטֶרֶם לֹא אֶהְיֶה

מוֹדֶה אֲנִי

עַל שֶׁזָכִיתִי –

עַל שֶׁהָיִיתִי.

זוהי תעודה אנושית וספרותית יקרה ביותר.