פורסם ב“דבר”, 26.10.1934
זכיתי גם אני לשמוע מעט “שבעל-פה” מאת ביאליק, וארשום מה מזה עד שלא אשכחנו.
זה היה בבית מלון בבופלו, בזמן ועידה ציונית, בעת ביקורו של ביאליק באמריקה. הוא ישב לסעודת בוקר שלו בשעה מאוחרת, ואני בפנה מעיין בספר. נכנס אמן צעיר ממקורביו, ישב על ידו ופתח אתו בשיחה על הקושי שבחיי נשואין: כמה הוא רוצה לשוב ולהיות רווק כבראשונה, ועולם-העלמות פתוח לפניו… את כל השיחה לא שמעתי, אך מלים שתים או שלש אופיניות מפי המשורר קלטתי: “אימתי מוּתר לאדם לחטוא? בשעה שהוא מתנפל על החטא כארי על טרפו, בלא הרהורי חרטה, מרגיש כי הוא עושה את הדבר הטבעי והטוב. ואולם משעה שהוא מתחיל להסס: שמא אין זה כשר? שמא לא יפה הדבר? – החטא פגום הוא, ורתוי לו שלא יבוא לעולם…”
נכנסה לחדר אישתו של ביאליק. הוא קרא אותה שתקרב אליו, לפת כתפיה ופתח: “מאניוטשה, בואי הנה… אנחנו האמנים עם משונה אנחנו… עצבנים, קצת משוגעים, מאחרים שבת בלילות בקפה, רגוזים, שכחנים, הפכפכים. נופלת בידינו אשה ישראלית עדינה, טהורה שבטהורות, בת כשרה וצנועה. היא היתה מאושרת עם איש פשוט, מגדלת ילדים בשבילו, והיא מכובדת בעיניו… איזו “מערכה” יש לה אצלנו? ענויים ורוגז, אי-בטחון תמידי, והיא לעולם לא מתאוננת… כי שנא שלח - אמר רחמנא: משגזלת וחמסת ונטלת יפיה ממנה, אתה משלחה?” – את שלש המלים גזלת, חמסת, נטלת רטן ביאליק מתוך שפתיו כאחד הנעלב בעלבונו של הצדק.
לשאלת אחד ממלוויו אם שימוש אחד מותר מצד הדקדוק, ענה: “את עשרת הדברות אין אנו מקיימים, ואת חוקי הדקדוק נקיים? מה-לי מותר ומה-לי אסור? אלא כך שאל: האם שימוש זה פורה הוא? מה יוולד ממנו אם נקבע אותו בלשון?”
על מה שאינו ניתן להתרגם: “מדברי אמן לשוני אפשר לתרגם לשפה אחרת את הכל, מחוץ מדבר אחד: את התוספת שהאמן מוסיף לשפת אומתו, את העושר שהוא מעשיר אותה. זהו נכס לאומי, שאין לעמים אחרים הנאה ממנו”.
על היחיד בתוך מסגרת גדולה מעצמו, וגדולה מעל גדולה: "תא קטן שבגופנו מקיים תפקידו, ואינו יודע כי בו ברגע הוא גם משמש לגוף כולו, ולשכל ולמחשבה הקשורים בגוף. כן היחיד כולו: חלק הוא מן העם, מן האנושיות, מכדור הארץ, ממשטר-השמש, ממערכת הכוכבים, מן האין-סוף. סבלו של התא מוצדק בקיום הגוף, וסבלו של היחיד – בהיסטוריה של העם. על כרחך אתה נולד, על כרחך אתה חי, על כרחך אתה מת, ועל כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון… שלושה הכרחים, אנוס אתה בכל, ולבסוף אתה צריך לעמוד לדין? מה צדק יש כאן? אלא כך באר את המאמר: לאחר שאתה חי ומת, דין-אמת להיסטוריה. מעשיך, פירותיך שהבאת לאנושיות, נשקלים: פסולת שבהם נזרקת, וזהב טהור נשאר, ונאמן בעל מלאכתך”.
על המדעים ובית המדרש: “אימתי יהיו המדעים שלנו ולא מודבקים בנו מבחוץ? כשייהפכו להיות חלק אורגאני מבית המדרש שלנו, כשהפסיכיקה שלנו תעבדם להיות המשך לתורה שבכתב ושבעל-פה”.
על הזמן בתור חומר לאמנות: בסעודה שערכו לכבודו המורים בקליוולאנד, אוהאיו, ישב בין המסובים ואכל בהנאה. כשנגשתי אליו, שמעתי: “הבו לי עוד “קארטופיל” (תפוחי אדמה). ה”קארטופיל" האלה טובים הם… כמו שאמרנו: אמנות שהיא נמוכה מחברתה, חומר שלה יותר גס.
הפסל עובד באבן בת שלוש דימנסיות, שאפשר למשש אותה ביד. עדין מן הפיסול – הציור, השטוח בשתי דימנסיות, ואחת מהן היא ענין שבהסתכלות. נעלה מן הציור – המוסיקה לאוזן, שאין לה מקום מדויק, וצליליה רודפים זה את זה בזמן. נשגבת מן המוסיקה – השירה, שאינה זקוקה לחושים חיצוניים, ודמויות שלה נתפסים בשכל ובדמיון. ואולם יש אמנות עוד יותר גבוהה, והיא פועלת בזמן גופא. לוקחים יום פשוט מן הלוח, והופכים אותו לחג… טווים את חוט-הזמן טווייה מקורית, צבעונית… ויכל אלהים ביום השביעי… מה עשה ביום השביעי? את שבת המלכה, שהיא יצירה בעצם הזמן".
"כיוצא בזה, אתה מוצא כי כל מה שהמחשבה מתעדנת, היא מיחסת את עצמה למקום יותר גבוה בתוך הגוף. הקדמונים דברו על מוסר כליות, ואלהים הוא בוחן כליות, וחוקר חדרי בטן. תפיסה יותר נעלה עושה את הלב שם נרדף לבינה. וסיום אנו שמים את השכל בתוך המוח ".
שאלתי: “ומה יש למעלה מזה?”
ענה ביאליק: פעמים השכינה מדברת אל אדם מבין ציצית ראשו…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.