כתבתיו לרעי, היקר לי בחלד, ידידי לעד ומחמל נפשי לנצח
מוהר“ר קלמן שולמאן נ”י
מאתי אוהבו לנצח נצחים
מיכה יוסף כהן לעבענזאהן
תר“ז חודש אייר ח' בו מוש”ק בחצי הלילה.
"איסט דאך זיסט דיא לעבענסגאבע
אבער אונטען איסט גרויזיג
אין דעם דונקעלן, קאלטען גראבע ".
היינע
הנני יושב בדד בחצי הלילה כל אנשי הבית נמו שנתם ואני ער. שנתי נגזלה מעיני מחליתי לא תתן דֳּמי לי אף בלילה זו מחלתי תכביד עלי אַכְפָּהּ אף תצעידני מהר למלך בלהות– כי מֵאֲנָה הֵרָפֵא; נוֹאלה עצת הרופאים כל חָכְמָתם נבעָרה. הם לא יעלו ארוּכתי אך יאריכו חליי ללא הועיל ואני –… כבר נואשתי מחיים וָאֶתעתד למוּת – – – אך מדוע זה יתנהג בַּעֲצַלְתַּיִם! מדוע לא יעשה לו כנפים! אהה, היצור הנמאס בתבל הוא האדם! כל ימי עָבְרוֹ את גשר החיים המתנודד הנהו זעום התולדות, וכל היקום מתקומם לו – וגם המָות הנֹחם הנורא והאחרון הזה-המָות, – גם הוא אכזרי! הה רחפו עצמותי!… שם יצפו יגיעי כֹחַ הולכי תחת סבל זֹקֶן וחולי, עיניהם כלו מִיַּחֵל לו אף יושיטו לו ימינם אך הוא יחלוף ולא יָבֶן למו ולא יניף את חרמשו לבצור קנה יבש, זה הוא מנת האדם האובד בכל היקום!
וכל היקום מה הוא!! עֲנָנָה נוסעת על כנפי רוחות סוערות, הרת יללות, טעונת אנחות, מלאה דמעות ודם… – מסע העננים הזה-עין איש לא ראתה לו תְחִלָּה וְתִכְלָה – נוסע הוא מימות עולם ממקום נעלם בדרך נסתר אלי מטרה כמוסה וחתומה… לפעמים יָרֹב הברק מתחת חשרת העבים, אתריו ישאג הרעם… עדת הנשיאים תתנודד מעט… וּמעדתם נפקד אחד-וּמבלי שים לב נוסעת העננה הלאה, עדי יָרֹב הברק שנית… אך עד אָן נשאוּני כנפי דמיוני?! מה לי העננה כֻּלָּהּ אם אנֹכי העב אשר יִבָּדַל מהר מעדתם… אהה יד ההֹוה הוֹיָה בי מחדש, היא קצצה כנפי דמיוני וַתָּשֶׂם ידה בין שנינו –…
מראש המגדל קול הפעמון נשמע שתים עשרה פעם. אנֹכי עודני עֵר גם מחלתי לא תישן בקרבי-כנר הכהה הזה הגֹוֵעַ לעיני, ילחך עתה את שאר השמן מסביב לו ויחשך – כן ידעך נר נשמתי–… ואני הנני נכון לעזוב את החלד ולרדת בדמי ימי שאולה – לעזוב אבי ואִמי אָחִי ואחיוֹתַי רֵעַי ומיודעַי; אבי השחת, אמי הרמה, אחי המות, ורֵעִי הקבר! – הנני רואה אותי שוכב על ערש המות, קול בוכים הומה מסביב לי, אבותי יאנקו, אחי ואחיותַי יילילו, ורֵעַי ינהו וֵיאָנחוּ… הנני רואה אותי יורד ושוכב בקבר, ממעל לי אשמע קול פעמי המקברים וּבכי מאֹד נורא עוד יריע לי מעל. הנה עיני רואות את המבט האחרון אשר עוד יביטו עלי הורי בהניחם אותי בדד בזרועות הנצח האיום-אֹנכי הרואה את ידי הכותבת עתה איך תָּרֻם תולעת, הנני רואה את לבבי כי ירקב ואת קדקדי כי מְתָקוֹ רִמָּה.:. אהה! מה נורא המָות. וּמה נעימים החיים! אנֹכי מעודי כן דִּמיתי כי נכון אנֹכי ללכת למות, אך בדמי ימי – בּאביב עלומי – בן תשע עשרה שנה למות?!… אהה, עוד לבי מלא חמדת החיים, עוד יקר לי אור השמש, עוד אחפוץ לָמוֹץ וּלהתענג מזיו כבוד מלוא כל הארץ, עוד יפשוט יעוף רוחי על רחבי אין קץ. הה! חיים, חיים! – חיים חפצתי! חפצתי?? – והנה עתה רופפו ידי ועצמותי עששו, חמרי החיים יחמרו יביעו בקרבי, עורקי יחפזוּ ותקצר רוחי – עתה עתה אראה את המָות, הה! המות הולך וקרב אלי, ובא בעוד ימים… המות-אויה לי!…
עתה הנה אבדו כל רעיונַי, והגיונַי סָפוּ תַּמּוּ, מתו כל מוֹרשי לבבי בקרבי וּבנפשי שׂוֹררת דממה וחשכת צלמָות, ההֹוֶה והעתיד ערכו לעיני תמונות מבהילות, צלמי בלהה, מראות מָות, קבר, רקבון ורִמָּה… אך מִבֵּינוֹת לפחדי בלהות אלה תופיע תמונה יקרה לעיני, היא תָאֶר לי את המַאְפֵּלְיָה הנוראה מסביב לי אף תפיץ צללי צלמות אלה מעל עיני! התמונתך היא שולמאן? התמונתך היא היקרה לי בחלד? – אותך זכרתי מחמל נפשי וְהִנֶּחָמְתִּי! לו גם תֵּהָרַס מכונת גְּוִיָּתִי אם אך אהבתנו לא תמוּת ולא תמוּש, והיא הלא בת אלמָות היא! וחיֵה נא וּצלח בחלד אשר אני עוזב – ואך זאת הנני מבקש ממך ידיד עולם כי במותי לא אמות גם בקרב לבך, וּברקוֹב גם גוִיָּתי בקבר אל נא ירקב שמי בזכרך, זכור את אוהבך אשר אהבת עולם אהבך.
מיכה יוסף כהן לעבענזאהן
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.