רבים הם אשר שמו אל לבם לחקור את דברי התלמוד ושיטת החכמים מיסדיו – גם מזמן התקופה החדשה, אשר באה לספרות שפת עבר ותשנה פניה – מזמן מענדעלסאהן. רבים הם המבארים ענינים רבים בהתלמוד, ודבריהם נקראים לנו מעל ספריהם, או מפי מכה"ע לבני ישראל, וביחוד “הלבנון והמגיד”. אך האם היו דבריהם להועיל? אם היה לאל יד חקירותיהם, ביאוריהם, דרשותיהם ופלפוליהם, להיטיב חיי עמנו הרוחנים והחומרים, אשר אך הדבר הזה הוא מטרת כל מאמר, אשר יהיה בספרות עם ועם? לדאבון לבנו הננו רואים, כי אך מתי מספר, ובראשם לעווינזאהן, בספריו “בית יהודה, זרבבל”, הועילו לחיי עמנו בחקירותיהם בהתלמוד, ובשיחותיהם החדשות אשר גלו בו; – ויתרם – הוסיפו רק פלפולים וחקירות הבל, על פלפולי קודמיהם וחקירותיהם, אשר היו לנו כבר לזרא, – מבלי כל מטרה וכל תועלת. סבת הדבר הזה, לדעתי, היא: כי לא מצאו, או לא חפצו למצוא, את השיטה האמתית בתלמוד, ולא על פיה עבדו פעולתם. התלמוד, ככל דבר בתבל, הוא יליד הזמן והחיים בתולדה מוכרחת; לא מן השמים הורד אלינו, אך חיי הארץ הולידוהו; והם, רוב החוקרים בתלמוד, לא מנקודת הראות הזאת יביטו עליו… אך גם לפי שיטתם משגה אתם, כי לו גם כדבריהם יהי, שהתלמוד כלו נראה למשה בסיני, וכי הוא טמון בסתר מקראות התורה, ויסודו גם בקבלה עתיקה ובכן, משמים מוצאו – בכל זאת שכחו, כי גם התורה גם התלמוד, לא למלאכי השרת נתנו, רק לבני אדם החיים על הארץ, ואם לא מצד הנותן – הלא מצד המקבלים נחוץ לנו לבררן מדרכי החיים ומסבותיהם. חיי עמנו דבוקים ואחוזים בקשר אמיץ מאד – בהתלמוד, בקשר, אשר זה כאלפים שנה נתחזק יותר ויותר; – אם נרצה להניע תנועה חזקה את חיי עמנו ולרוממם משפלותם, לא נוכל כי אם בתתנו לפניהם, ברור ומפורש, את השיטה האמתית, שעליה נבנה כל התלמוד, שיטה, אשר תשנה הבנת העם בהתלמוד, ועמה – גם חייהם! אם כן, כל אלה, אשר לא ישימו אל לבם להראות ברור, כי התלמוד הוא יליד החיים, ובדמיונם ירימו אותו לשמים, ובחיים לא יגעו, – לא יוכלו להביא כל תועלת לעם בחקירותיהם. הבנת היהודים הבלתי מיושרה, בהתלמוד, מביאה אותם לכל רע: לאמונת הבל, לשנאת כל טוב ומועיל, אשר ברוח השכלה יסודתו, לקשי ערפם, לחייהם השפלים והמרודים, ולכל פרטי מצבם המשחת, – למרות רצון ראשי יוסדי התלמוד, אשר היו חכמי לב, אוהבי עמם, יודעי העתים ויודעי חיים; אשר חפצו להצליח את עמם, לחבר את הדת והחיים, למען ילכו שלובי זרוע, ואז ילכו בצעדי און למעלה למשכיל, ולא יכשלו, – לא להביא שואה על עמם, להכשילם על דרכם, כאשר כשלנו כיום הזה! דעת לנבון נקל, כי כל איש, אשר בדברי חקירתו על התלמוד, לא נמצא מחאה גלויה כנגד כל הדברים הרעים והמשחיתים, אשר באו לנו מהבנתנו הכוזבה בהתלמוד, – אות הוא, כי לא הלך לאור השיטה האמתית, שעליה נוסד התלמוד, אשר מנגה נגדה ינוס כל חשך!

אין חפצי עתה לדבר מהמון המאמרים התלמודיים, אשר באו ואשר יבואו אי“ה במ”ע “הלבנון והמגיד”; כי מלבד, שרוב המאמרים ההם בעצמם (הערות החכם ר' מסובאלק יוצאות מן הכלל הזה) אינם שוים לדבר עליהם, – מלבד זה לא נועיל מאומה. המפלפלים ההם אין מחשבתם להועיל לחיי העם, להביא דעות חדשות וישרות בלב בני עמם, וכל חפצם – אך בהתגלות לבם, להיות סופרים, להתפאר לפני הוריהם, או רעיהם ולראות את שמם נדפס, וכאלה. אין חפצי עתה לדבר רק על הספר החדש “אור בקר”, להרב החכם ה' פלונגיאן, אשר יצא זה לא כביר לאור; אשר אם אמנם גלה בו מחברו החכם שיטות חדשות בתלמוד, לא על מאמרים בודדים, אשר לא נוכל לכנות את החקירות שעליהם גם בשם הכולל “חקירות קדמוניות” – רק בענינים נכבדים בתלמוד, ענינים, שהמה מפתחות כמעט לרוב התלמוד; בכל זאת, יסלח לנו המחבר החכם, אם נאמר, כי גם הוא לא הביא תועלת בו לחיינו, אשר זה האות, לדעתי, כי לא חקרו בשיטתו האמתית.

שיטת הרב המחבר הזה, נודעה גם בספריו הקודמים, והיא: כי כל הדרשות, או רובן, אשר דרשו חז“ל בדברי התורה, לא אסמכתות הן, רק דרשות גמורות ובאורים נאמנים, ובדרכו זה הוא מחבר את התורה שבכתב והתורה שבע”פ, לאחדים. בדרך זה הלכו גם הגאון רי“ץ מעקלענבורג בספרו “הכתב והקבלה” והגאון רמ”ל מלבי“ם בספרו “התורה והמצוה”, אשר היה ד' בעזרו למצוא רמ”ח כללים בשמוש הלשון, כמנין איבריו של אדם ומספר מצות עשה; ושס“ה כללים בהגבלת השמות, כמנין גידיו של אדם ומצות לא תעשה; העולים יחד למספר הנקדש והנערץ – תרי”ג, ועל פיהן הראה לדעת, כי חז"ל לא הוסיפו מאומה בדרשותיהם, רק מצאו מחשבת נותן התורה גלויה בדבריו. המה לא חדשו מאומה, וכל דבריהם כבר נאמרו למשה בסיני ונכתבו בספר התורה הגלויה למבין¹. השיטה הזאת מצאה חן בעיני הרב פלונגיאן, ובה הלך גם בספרו החדש “אור בקר”, ועל פיה באר שלשה ענינים נכבדים בתלמוד, שנים בהלכות: “מקרא ומסורת”, “קרי ביה…” הנוגעים בדינים רבים, ואחד – באגדות: “אל תקרי… אלא…”

בעיני לא ישרה השיטה הזאת בכלל, והסעיפים, הבאים ממנה בס' “אור בקר” בפרט. לדעתי, הדין והצדק עם לעווינזאהן וסיעתו, שהתלמוד כלו, מלבד הלכות מספר, רצוני: אופן מעשי המצות, כעשית ציצית וכדומה, ובאורים אחרים בדברי התורה – הוא יליד החיים והזמן, וכל הדרשות אינן רק אסמכתות. לא אחליט ברור, שכך היתה באמת דעת לעווינזאהן, כפי אשר בטאתי אותה בדברי אלה, מאשר לעווינזאהן כסה רבות פעמים אפל על דבריו, – אך זאת היא דעתי ושיטתי, הבנויה על דעת לעווינזאהן ושיטתו. עוד הפעם אומר, כי כלהדרשות אינן רק אסמכתות; חכמי המשנה והתלמוד עשו מדברי התורה מעילים ולבושים לדיניהם, אשר הזמן הולידם, מבלי שים לב אם יהיו הבגדים האלה כמדתם – מפני סבות אשר אזכירן עוד להלאה. וכבר בררתי זאת, במאמרי “ארחות התלמוד” וביתר דברי במאמרי “נוספות” למאמר זה, ב“המליץ” שנה שמינית ושנה תשיעית.

ומאשר שיטת הרב המחבר ס' “אור בקר” סותרת את שיטתי במאמרי הנזכרים, ועמה – גם את מטרתם, היא: עשות התקונים בדת לפי צורך החיים, המקום והזמן, כי המחבר הזה בשיטתו סוגר בעדנו את דרך הרעפארם, כנודע לכל מבין, – הנני נלחץ להכנס בקהל המבקרים, למרות חפצי, ולסתור את שיטתו ועמה גם סעיפיה.

לפי השיטה, שכל הדרשות באורים נאמנים הם, הלא יש מקום לשאול:

א) אם כן אפוא, נבאר גם אנחנו את דברי התורה, בפנים אחרים ממה שבארום

חכמי התלמוד? יען גם אתנו ישנם יודעי שפת עבר וחקי הלשון, ומי לידנו יתקע, שהבאורים אשר נחדש אנחנו, לא טובים הם מבאוריהם? ומדוע לא ראינו מיום שנחתם התלמוד, שיחדש איש דבר, אף אם לא יסתור דברי התלמוד – מדברי הכתובים? ועוד יותר, הנה מצאנו פעמים רבות, שדחו דברי האמוראים, בעבור היותם מתנגדים לדרשת אחד התנאים, – ומדוע מחו ביד האמוראים מלדרוש המקרא בפנים אחרות?

ב) פעמים רבות הוכיחו חז"ל דרשותיהם, מאשר נאמר הכתוב בדברים שיש

להם סגנון נאה, לפי צחות הלשון, ולא נאמר בסגנון אשר אין לו כל שחר; למשל: "לכתוב רחמנא “המצא המצא” או “תמצא תמצא” (ב“ק ס”ה), "לכתוב “זקני העדה ידיהם על ראש הפר” (סנהדרין י"ג). הבדרך כזה תתבאר התורה?

ג) לפי דעת הרב המחבר החדשה בבאור מלות “מקרא ומסרת” וענינן, שהאומר

“יש אם למסורת” תהי דעתו, לדרוש את המקרא כפי המשך הכתובים לפניהם ולאחריהם, ולהביט על מאסורת² המאמרים בענין זה; והאומר “יש אם למקרא” דעתו, להביט על המקרא הנדרש כאשר הוא נצב לפנינו, בדד ונפרד מן הכתובים הבאים לפניו, ורק לפי הוראתו יתפרש ויבואר (אור בקר צד 5, 6). לא נדע מה היה להאומר “יש אם למקרא”? איך לא נתבונן על המשך הכתובים בפרשה אחת? איה השכל, הגוזר להביט על דברים, שהם חלק אחד ממאמר גדול, כאילו היו בעצמם ולבדם מטרת האומר; מי גזר כן, האם ההגיון, או השכל הישר? גם איך יתקיים הכלל הזה עם המדה מי"ג מדות, שאין חולק עליה – “דבר הלמד מענינו”?

ד) הדחוקים הרבים הנראים לעיני כל, בבארו רוב המחלוקות של "מקרא

ומסורת" ואשר נדחק לפרש הכרח הדרשות הנשענות על “קרי ביה, אל תקרי” – יעידו למדי על חולשת דבריו.

הנה גליתי דעתי, מדוע לא ישרה בעיני שיטת הרב המחבר; ועתה אבוא לבאר

הענינים, אשר בעבורם כתב ספרו, – לפי שיטתי.

לא אשוב לברר שיטת התלמוד בכלל, והדרשות – בפרט, כי לא פה המקום לאלה; ואבאר רק את שלשת הענינים האלה: “מקרא ומסורת, קרי ביה, אל תקרי”, ואקדים איזה כללים אמתים לדעתי.

א) דינים רבים נתחדשו לישראל, אחרי אשר החליפו מצבם, אשר נצבו עליו בעת מתן התורה ואחריו, בהיותם עובדי אדמה ורועי מקנה, – להיות סוחרים, חיים חיי מדינה, ומפוזרים במקומות רבים. יש בדינים אלה דינים דתיים, למשל: התורה צותה שלא לעשות מלאכה בשבת, להיות העם בזמן ההוא עובדי עבודת מלאכה בשדה; – בימי ירמיהו, ואחריו בימי נחמיה, כאשר עסקו גם במסחר, נאסרו בהוצאת משא ובמקח וממכר, שאין בענינם מלאכה. על מה? יען כי עלינו להביט על רוח התורה, לא על חמרה, ונקל לנו להתבונן, כי התורה, באסרה עלינו את המלאכה, חפצה כי נשב במנוחה ביום השבת, ולא אך לשבות ממלאכת האדמה; ובהיות העם סוחרים, עליהם לשבות ממסחרם ביום השבת, כאשר ישבתו האכרים ממלאכתם בשדה³. ויש בדינים אלה דברים מדיניים, הנעשים בהסכם ראשי העם, או בני המדינה לטובת הכלל ולתיקון המדינה; למשל: קידושין בכסף ובשטר, עניני שליחות, שהאחד יוכל להשלים חפצו הדתי, כתרומה, קידושי אשה, שחיטת הפסח וכאלה, – על ידי רעהו; פרטי עניני עבד ואמה ומכירתם וכאלה, אשר אין להם כל רמז בתורה, ואינם נחשבים, כפי האמת, כענינים דתיים באמת, וקדושת הדת לא תחופף עליהם. דינים אלה נקראים אצלנו בשם “הלכות מדינה”.

ב) חכמי התלמוד חתרו בכל עז למצוא עזר להלכות מדינה ולתקנותיהם בדברי התורה; למען יקבלום העם, למען יזהרו בם. ראשי מיסדי התלמוד, היו באמת מתקנים (רעפארמאטארען) גמורים, ולוא גלו את סוד הרעפארם לעיני העם, כי עתה היה כל איש ואיש רעפארמאטאר בביתו, כפי שגיונו ושגעונו, ואין קץ להרעה, אשר באה אז להדת בגלל הדבר הזה, על כן הליטו את תקוניהם תמיד במעילי המקרא, והיהודי החי בשמי שמים, והאוהב לעשות אך רצון קונו, קבלם באהבה, ובזה השלימו חפצם בלי עמל לטובת העם, להדת ולהיהדות. בוא וראה, קורא יקר! עד כמה הצליחו להסתיר הרעפארעם אשר עשו, עד שנסתר אולי מהאמוראים האחרונים, ולא נודע ממנו מאומה, מזמן חתימת התלמוד, עד שנתגלה במאה הזאת לחכמי לב מעטים, והמון הלומדים עוד לא ידעוהו גם עתה.

ג) שונות היו האסמכתות, אשר דרשו חז“ל לפי זמניהן. בזמן הסופרים הראשונים, בהיות מקרא מרובה והלכות מעטות, לא היתה הדרשה רחוקה מן הפשט וההגיון; ברבות הימים וברבות האסמכתות, חפשו מדות לדרוש בהן את התורה, למצוא בעזרתן מקור לדיניהם, ויהיו בימי הלל הזקן שבע מדות, בימי ר' ישמעאל – י”ג מדות; ר' עקיבא הוסיף לדרוש ווי“ן, ואחרים דרשו גם סמוכין, היקש וכדומה; ממין זה תהיינה גם המדות, או האסמכתות, אשר חדשו האמוראים למצוא סמך לדרשות רבות, כמו: גורעין ומוסיפין ודורשין; לאלה תחשבנה, לדעתי, גם המדות “מקרא ומסרת” “קרי ביה”, אשר נתחדשו בפי האמוראים, למצוא בזה מקור למחלוקות התנאים הישנות⁴. כל איש יבין, כי ענין השליחות לקדש אשה, לשחוט קרבן, לתרום תרומה, הוא ענין מדיני, כי מה יעשה האיש בהיות ארוסתו רחוקה ממנו? ומדוע לא יעשה שליח לדבר הזה, אשר הוא אך אמצעי ולא התכלית? ובכל זאת חז”ל מצאו לזה רמז מן התורה, וירבו אסמכתות על כל פרטי השליחות (קידושין מ"א), וכאלה רבות בתלמוד. בכלם לא הביטו אם יש מקום לדרשתם במקרא על פי דרכי ההגיון וסגנון השפה, אם לא?

ד) אין להביא כל ראיה לבנות, או לסתור, מדברי הפלפול, שלא נאמר רק להגיע אל האמת ואל התכלית וכפי דעת התלמידים, טרם נודע להם האמת. וכבר הבאתי מופתים על אמתת דבר זה, במאמרי “ארחות התלמוד”, ו“נוספות” למאמר זה.

ה) הדרשות, בעניני אגדה, היו בידם כחומר ביד היוצר, להטות בהן את לב ההמון לטובה; ואין לאגדה כל קיום, כי לא נאמרה רק לשעתה ולמטרתה; וזה ברור.

ו) אין דבר טוב בתבל, אשר לא יבוא לרגליו גם רע, מעט או הרבה; אין כתה בעולם, אשר אם גם שתה מוסדותיה על דברים נאמנים, וחפצה היה להיטיב – אשר לא יתערב בכל הטובות אשר תביא לעם, או למין האנושי, גם מעט נזק או הרבה. ברוב הימים, ירבו אנשי הכת, וברבות האנשים, תרב אהבת הכבוד, הנצחון וכדומה. רבות תפעל המריבה המצויה בין שתי כתות, ועוד יותר ישחיתו הקנאים, אשר בכל כתה… בפה מלא אוכל לאמר, כי גם על התלמוד פעלה מריבת הכתות פעולה עזה לרעה. השטן, אשר רקד בין הפרושים, הצדוקים, האסיאים והקנאים, הניע תנועה חזקה את שיטת יוסדי התלמוד הראשונים, ויביא עליהם גם רע לא מעט; ועל כן גם פעולת חכמי התלמוד, אשר יסודה טוב מאד – לא יצאה מן הכלל אשר לכל דבר טוב בתבל… מי לא ישתומם, על רבוי הסייגים והגדרים בעניני טומאה וטהרה, אשר כמעט אין יכלת לאיש החי חיי החברה לשמור גם מחציתם? מי לא יתפלא על ההליכות הזרות אשר התהלכו בעשותם פרה אדומה, אשר הובילו נשים הרות על פני השדה למלט שם ילדיהן, ואת הילדים ההם גדלו תחת רקיע השמים, בזרם מטר ובחרבוני קיץ, עד היותם בני שמונה שנים, ואחרי כן הובילום על שורים לעסוק במעשה הפרה; וכל זה היה, אך מאשר טמאו את הכהן השורף את הפרה, למרות דעת הצדוקים, שאמרו “במעורבי השמש הפרה נעשית”? (סוכה כ"ב), ולמרות הכלל הנודע “אלו ואלו דברי אלהים חיים” הנני אומר עם חז“ל: “משרבו זחוחי הלב, רבו מחלוקות בישראל”; משרבו לתמידי ב”ש וב"ה, שלא שמשו כל צרכן כו', ונעשית התורה כשתי תורות! (סוטה מ"א).

ז) דינים רבים חדשו האחרונים במעשה הקרבנות, מדי למדם סדר קדשים, אחרי החורבן, משום “דרוש וקבל שכר, כל העוסק בתורת חטאת, מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב חטאת” (סוף מנחות); ואין לנו עדים נאמנים, אם נהגו בם הכהנים בבית המקדש, אשר לא ידעו את החכמים אשר היו אחריהם, ולא את דיניהם אשר יחדשו.

ח) בניני הפעלים מתחלפים לפעמים, אם בנין הקל בבנין הכבד, כמו: “העיר היוצאת אלף” (עמוס ה' ג') תמורת “המוציאה”; “כי אתה תבוא את העם” (דברים ל"א ז') תמורת “תביא”; או פועל בפעול, כמו “בת בבל השדודה” (תהלים קל"ז ה') תמורת “השודדה”; “המעושקה” (ישעיה כ“ג י”ב) תמורת “המעשקה”; כן יש בכל הבנינים פעלים, אשר הוראתם, כהוראת הקל, למשל: נשבע, מהר, דבר, השכים, התאבל, התפלל.

עתה אבוא אל מטרת דברי.

הפלוגתות הנמצאות בין התנאים, אשר פרשום האמוראים בדרשות “מקרא ומסורת”, לא היתה סבתן באמת הבטת זה על המקרא והבטת משנהו – על המסורת, כי שם “מקרא ומסורת” לא נשמע על פי התנאים בשום מקום, – רק הסבה האמתית היתה: החיים, הזמן, השקפת כל אחד מחוג מבטו ושינוי הדעות, אשר הוא חק קיים בחברת האדם – ורק האמוראים המציאו יסוד זה, לפרש בו איזה מחלוקות, בחפצם לתמוך כל הדינים והדעות על דברי התורה, לסבה אשר זכרתי, ופלפלו בזה כדרכם, ומעולם לא רצו לשנות הקריאה המקובלת לפי המסורת, כאשר לא חפצו לשנות הקריאה המקובלת, באמרם: “גורעין ומוסיפין ודורשין”.

כל עניני “אל תקרי” יסודם באגדה, ומה לנו להרבות דברים על דרכי האגדה? הלא ידענו, כי נקל לבעל אגדה להוריד את הקב“ה ממרומי שמים, ולגלח את סנחריב בכבודו ובעצמו; להפיל מלאכי מרום משמים ארץ, ולהחטיאם; לחבר שמים וארץ יחד, וכאלה רבות מאד; וכל אלה עשו, למען מטרתם הטובה באגדותיהם, אשר זכרתי אותה, במאמרי “ארחות התלמוד”; ומה נתפלא אם נראה, כי במקום אשר לא השיגה ידם להקים בית ולתת משען לאגדותיהם, בחרו את ה”אל תקרי" למשען חזק?

כל עניני “קרי ביה” נאמרו רק לתמוך דינים עתיקים, כי באמרם: “מנין לדבר פלוני, שדינו כך וכך?” נשמע, שהיה הדין ההוא נודע כבר, ורק אסמכתא בקשו לו בדרשת “קרי ביה”; או ללמוד דין חדש בעניני קדשים, וזה היה רק ע"ד דרוש וקבל שכר; אם עשו הכהנים בבית המקדש ככה, אם לא, מה איכפת להם?

את הנקודות והקריאה לא שנו, רק הוראת הפעלים, מקל לכבד, ומפועל לפעול; דינים חדשים למעשה, לא למדו בכח דרשת “קרי ביה”; על כן לא יפלא, אם לא דרשו “ארחץ” כמו “ארחיץ”, או “ישולם” תחת “ישלם” (כקושית הרב המחבר בצד 88), אחרי אשר לא היה בידם דין עתיק, הפך מן הכונה הפשוטה.

ההבדל בין דרשת “אל תקרי” לדרשת “קרי ביה” הוא, שהראשון נוהג אך באגדה, ומשנה את המלה כחפץ לב הדורש; והשני נוהג אך בהלכה, ומהפך רק הוראת הפעלים. אחד נמצא אצל השני, יוצא מן הכלל, והוא במסכת ע"ז (ל"ה) “עלמות אהבוך, קרי ביה עלומות, כו' עלמות כו', עולמות”; אך אין אחריות האחד באגדה עלינו – ואולי מאשר הרבה לשנות בו בשלש פנים, לא השתמש ביסוד “אל תקרי”, רק ביסוד – “קרי ביה”.

את אלה שמתי לפני הקוראים הנבונים, יראו המה וישפוטו.