א.

בכל שבעת שמי-שחק,

בארץ כּלה ובמזלות,

בכל ברואי-מעלה וברואי-מטה,

שיָצר אֵל בחסדו,

אם בזעפו ובחרון-אפו

בכלם מושל מאז מעולם

חק קשה ולא יעבור.

“מדה כנגד מדה”.

מי החָרד וירא-אלהים

אשרהו, מה טוב חלקו

בעולם הבא, בגן-העדן

עטוף-נגה ואור-יקרות;

ולעול איש-הבליעל

ערוך מאתמול תפתה,

נכונו לצלעו מצוקי-שאול

בשבעה מדורי גיהנום.

אין תהום לגיהנום ולחשכתו?

הרהור-תשובה שוב לא יועיל,

שם כבר עבר זמנו;

משם עוד לא יגיעו

להדום כסא אלהי-הצבאות

דָמַע גם צקון-לחש.

שם יקָּרא חסד

לחדלון ההויה, למוֶת השוקט;

אבל לפושעים תושבי-הגיהנום

אין מנוחה גם במותם.

לקול צחוק מהול ברעל

של סמאל ובני-סיעתו,

שם תמיד לא ישבותו

אנחות, בכיות ויללות.

אל שערי הגיהנום

שלשה נתיבות עולים.

הנתיב האחד נמשך

דרך תהומות כל היַּמים;

דרך המדבר השָּׁמֵם

נמשך השני כתו-קלון

ממלקות רצועת תלין;

השלישי, והוא הנורא,

ילפות ארחות דרכו,

דרך חשך וצלמות,

לפתח הגיהנום מתחת לארץ

באשר יגוע איש יהודי,

אך יעברו חבלי-המיתה

ויסורי חבוט-הקבר,

נחתם דינו מלמפרע

לגלגול מחילות מתחת לארץ,

בתהו לא-דרך, בעמקי-חשכה,

ולמלחמה עם צוקי-סלעים,

עם מחיצות ואגמי-מים

עד באו לארץ-ישראל.

ומשם הדרך נמשך אילך

תחת סמבטיון הרותח

והרי-החשך כּלם.

על יד שערי-הגיהנום

אורבים מחנות, מחנות שדים.

מקבלים הם את הפושע

בצחוק גדול ופרוע:

ובקולות-פראים: הב! הב!

אך בא יבא הפושע –

ראשית חובתו להתודות.

כל חטא וכל עון

אשר חטא ואשם בחייו

לאלהים או לבני-אדם

– בלי הבדל זמן ומקום –

במו פיו לפרטיו יספרנו.

ואך יעלה על שפתיו

עבירה או דבר-פשע,

נברא שד מהם כרגע,

המענה קשה את הפושע

בּגלל היציר מעשה-ידיו.

אך יתּם חדש ימים

לפורעניותיו של הגיהנום,

נטחן גוף בעל-העבירה

בשנֵּי גדָל-המחבלים

לאבק דק מן הדק,

והאבק יֻשלך ויפֻזר

בגן-העדן בנתיבות

בם ילכו הצדיקים

אחר יבּרא הפושע

בריאה חדשה לגמרה.

בתוך הזעקות המרות

נשמע תמיד קול יללה:

"אלהים בשמים הוא הצדיק,

זך וישר גם משפטו.

אנחנו בפשענו נמקים,

הרעה מידינו באתנו.

מבורך יהיה אלהי-צבאות,

ולנו חרפה וכלימת-נצח!"

ב.

ששת ימים, עד השבת

רותח הגיהנום כסיר נפוח

מנשמת אף הבורא.

נעוּל הוא לפני סליחה,

ואין מקום בו לרחמים.

אולם אך תבא השבת,

ושקט הגיהנום כרגע מזעפו.

המשחיתים יעלמו כלא היו,

אש הכבשן יכבה, ידעך.

וממרום יורד מועף ביעף

אל הגיהנום מלאך נעים,

הנושא אתו צרורים בכנפיו

תנחומים, מנוחה, רחמים

והוא משיב רוח בכנפה

על הגופות הנצרבים.

מחבּש ביד נדיבה ומלטֶפֶת

את המון פצעיהם,

במשחת שמן גן-העדן

ובבּשמיו ירכֵּך כל חבּורה,

וברחמים רבים יעודד רוחם

בתקות סליחה ומחילה.

ומן השמים יורדת מנוחה

עם רוח יום שבת קדש.

ומשתפכים על הפושעים.

אולם אך יֵרָאו בשמים

שלשת הככבים הראשונים

ובלוית ה“הבדלה” תחלוף השבת, –

שוב תתלקח אש הגיהנום,

וכל הצרות והענויים

ישובו תיכף לאיתנם.

לא לכּל בתוך הגיהנום

מביא מלאך גן-העדן

מנוחת-שבת, תנחומים, בשָׂמים.

איש כי חלּל בחייו

את שם אלהים בזדון,

לו מנוחה לא תנָתן

גם בשבת – ומלאך-העדן

הנעים והחביב לא ירעיף

על מדורו, מדור-יסורים,

נטפי-מרפא וצרי-נחם.

וזאת תורת

שבעת מדורי-הגיהנום…

ג.

שם המדור הראשון: בור.

בו תחת קלחות גדולות

אש-תּפת תוקד תמיד;

שוטפים זורמים נהרי נחלי

זפת בוערה עם גפרית;

מונחים תלי גחלים לוחשות

כהררי-עד, כסלעי-שלהבות

שם שדים, לצים ומחבלים

ופניהם – פני נחשים ועקרבים,

אשר אין להם לחש.

פה במדור ירעשו קולות

של צעקות מרות ויללות.

שם בקלחות ובתוך הלהבות

מפרפרים ביסורים מאד נוראים

גופות שנשרפו חיים.

שם דופק שד את הפושע,

דוחף אותו בשבטי-אש

לערמת גחלים, להר-שלהבות,

והוא מטפס בשארית כח

עד הגיעו לראש הפסגה.

ומשם הוא מֻשלך מטה

לים של זפת ושל גפרית.

שם מפרפרים גם אלה,

שבחייהם תאכלם התולעת;

ועוד אחרים, שהם תלויים

על האצבעות, על ה_עים,

על הלשון, הלב, העינים,

והנחשים והעקרבים מתרוצצים

על ידם ומפיצים מסביב

צחנתם ואת רעל נשימתם.

המדור הראשון מיוחד לפושעים

אשר לא שמרו לקים

את כל המנהגים הקדושים,

למי שלמד תורה

בלי כונה והתלהבות,

למי שלא קם

ולא הדר פני זקן,

למי שנתן לאביון

מתנת-יד, נדבת-כסף

בלי האיר אליו פנים.

שם מתענות גם הנשים,

שלא כסו שער ראשן,

ולא למדו את ילדיהן

לאמר “מודה”, “קריאת שמע”

ו“אמן יהא שמיה רבא”.

ד.

במדור השני, שחת,

עומדים בשורה ארוכה

הררי-שלג והררי-אש,

והשדים בעלי-הקרנים

משליכים את הפושעים תכופות

מתוך השלג אל האש

ומתוך האש אל השלג,

ובכל רגע כהרף עין

נהפך גופו של הפושע

ללבת-אש ולנציב-קרח.

תמיד מענים אותו בבת אחת:

צמאון לאור ולחם עם

צמאון לקור ולחשך.

פה במדור נמצאים אלה,

שהיה לבם אותם מהסס,

הלעשות מצוות אם עבירות,

שבקלות-דעת חללו שבועה,

סחו שיחות-חולין בשעת התפלה

אף אלה שמרע-לב

או מתוך שטות והלצה

פני חברם ברבים הלבינו

והיו כשופכי דמו בפרהסיא.

ה.

שֵׁם המדור השלישי – דומה.

שם בתוך דומיה קרה,

מתה, קפואה ואפורה,

שנוצרה טרם לדת קול,

אורב כחית-טרף הפחד

אשר אין קץ לגדלו,

ועל הכל הוא מביט

שתום-עינים, בּמבט של שגעון.

שם בתוך האלמות המתה

תדעך האש הכי כבירה

יכרסמוה רקב גם חלודה.

אבנים כבדות, סלעי-ברזל

יחלשו, יתרופפו, קש תשאם:

הם מתפוצצים לרסיסים קטנים

וכאבק דק מתפזרים.

נמוג מפחד האִלמות הקפואה

מתחיל הפושע משבר בכח

את עצמותיו מעל בשרו,

למען הפריע את הדממה

בצלצול גֶרֶם. אך לשוא.

נאלם כל קול במדור,

או שלא נברא מלכתחלה.

פה במדור הקר והאלם

מתענים בעלי-הגאוה,

שבשתיקת-גאון וצדקת-שוא

את מערומי-נפשם כסו,

אשר מבלי דעת רחֵם

אל צרות אחרים הביטו;

מי ששכח לאַו מפרש:

“לא תלין פעולת שכיר”;

מי שבלי דעת בשת

זלל וסבא אף התהולל

בסביבת אנשים יודעי מחסור.

ו.

טיט הון – זה שם

הרביעי בשבעת מדורי הגיהנום.

בלאט ובלי-הפסק

טובע הפושע טביעה אטית

בבצת צחנה קשה מנשוא.

תמיד הוא מבקש משען

להאָחז בו אך לרגע,

ולא ימצא את מבוקשו.

תמיד יראה לנגד עיניו

סלעים, ענפים, גדרים חזקות,

אבל אך יפשוט אליהם יד,

כרגע יחלפו, יעלמו ואינם.

מאת אלף ידי לצים

יושיטו לו בחפזון גדול

מטות גדולים וחזקים להסָּמֵך,

אולם אך יחפוץ לקחתם,

חיש, כענפים מאד יבשים,

ישָברו לגזרים ויתפזרו לרוח,

והוא יורד ושוקע בתהום

באין מעמד ובלי תקומה.

באותו מדור טובעים אלה,

אשר נשבעו שבועת-שוא,

לא פרשו כפּם לעניים

לעמוד להם בשעת דחקם

בזדון-לב ובעזות-מצח

התנפלו ממרום מבצר התורה

לתהום השחורה של המחקר;

אלה, אשר בשפת-חנף,

במבט, במלה או בתנועה

הטו לעשות מעשים רעים

לב נשים ובתולות ישרות.

ז.

שאול – שם המדור החמשי

שם בוערים, יוקדים תמיד

חמשה מיני אש-להבה:

נוזל הוא המין הראשון:

רועשים, הומים נהרי דינור

זורמים הם ושוטפים בסערה

אל יַמי-האש הגדולים.

המין השני: סופות-אש

מתנשאות ומתחוללות בלי-הפוגה.

השלישי: ישנם שם למכביר

מדבריות גדולים אף נוראים,

חול-אש, כזיקים, יכסם,

מתרומם ומתנשא בערפלי שלהבת.

כפתי-שלג נופל הרביעי

ומכסה הרים גם עמקים

באש קרה ויוקדת.

המין החמשי הוא חרישי,

קפוא, ועינו כעין התכלת.

ונורא הוא מכל הקודמים;

הוא אש אוכלה אש.

בעמקי תהום-המוקד

ימָלא הפושע לבות-אש

השוטפות כדם בתוך אבריו,

והוא נמוג-במכאובים קשים

ובּענויים וביסורים מאד נוראִים,

וכאש-צרבת בוערות בפושע

תאוות שחורות, תאוות-פראים,

שלא נמלא ספקן.

שם מתענים אותם הפושעים,

שלא חשכו את גופם

מתאוות גסות ותענוגי-הוללות:

ביום-הכפורים לא צמו

ובחג-המצות אכלו חמץ.

שם נמקים גם אלה,

שמצצו את דמי העניים

בהלואות-כסף, במרבית ונשך,

ומעמל זרים וזעת אפם

עתקו גם עשו עשר;

מי אשר בזדון-לב,

בעצמו או בידי אחרים,

שפך דמי-נקיים;

מי שאת בניו הזכרים

לא מל ככתוב בתורה,

ולקהלת-ישראל לא הכניסם;

ואותן הנשים, שלא הקפידו

על קיום דיני-נדה.

ח.

בששי משבעת מדורי-הגיהנום,

צלמות, שוררת שממת-חשך ומות

שאין סוף לה וראשית,

שנוצרה עוד לפני

ששת ימי-בראשית.

במדור זה חסר-שטח

רואה הפושע לפניו תמיד

רק אותו עצמו בלבד.

כל העת הוא שואף,

עורג וכמה כמיה פראית

להתחבר עם עצמו גופו,

ואינו יכול בשום אופן.

ואיני יודע ואינו מבין:

מי הוא, אפוא? הזה,

אם פלוני? או ששניהם

אינם אלא דמיון שלישי?

פה במדור של צלמות

נמוגים, מתענים אותם הפושעים,

אשר בדעה צלולה ומיושבת

שלחו יד בנפשם;

אלה, אשר בדברי לצנות,

או בספיקות ובאמרי-נואָש

הכרת הכריתו מלב אחרים

את האמונה בבורא-עולם,

בצדק, במשפט ובאמת;

מי שהלשין על רעהו,

מי שהיה עד-שקר

ועל ידו אבד נקי;

מי שנבל שם השני

בדבר-שקר או בעלילה;

ומי שבמעשי-זמה ונאופים

מחה מעל פניו עצמו

דמות אלהי-הצבאות וצלמו.

שם נמקים בעונם גם

אותם השופטים, אשר בשחד,

ממשוא-פנים או מיראה

סלפו דין והכשילו משפט,

ובמרמה כסו על פשעי

קציני-תבל ועשירי-עם.

ט.

והשביעי, וזה גם האחרון

משבעת מדורי-הגיהנום, הוא

בן בלי-שם… נשכח…

גיהנום בתוך גיהנום,

חשך, אשר נשאר כאן

עוד משנת ימי-בראשית,

שקפא בתוך תרדמה גדולה

כסלע כבד. ובאש שחורה

בוערים בו כבערת-תפת

נקמת אל נורא, כעסו

וחרון אפו הגדול.

שם מתבשלים בתוך קלחות

מלאות כלן צואָה רותחת

אלה שחרפו את אלהים

ויחללו את שם קדשו.

לכופרים תושבי מדור זה

אין מתעורר בלב אלהים

אפילו זיק של חמלה.

אין בשבילם לא שבת,

לא יובל ולא שמיטה.

לנצח לגיהנום נדונו הללו,

לענשם אין קץ ואין גבול.

גם בהמר ארץ כֻּלה

זכר לא יזכור אלהים

את הכופרים האלה למיניהם!

וממעל לשערי אותו מדור

אש גדולה ושחורה מרחפת

ובתוך האש – מלים מתות:

"שכוחי-אלהים המה לנצח

במעמקי תהום החשך"…