רקע
משה ליב לילינבלום
נוספות להמאמר "ארחות התלמוד"

הנני מוסיף פה דברים אחדים למאמרי “ארחות התלמוד”, להרחיב איזה אשר דברתי עליהם בו, כפי אשר בינותי בספרים והוספתי מדעתי.

על דברי שם על האגדות הדמיוניות, אשר הרחבתי בזה דברי הרב ה' פין נשאלתי מרעי לתת להם אות מדברי התלמוד, כי דרשו דרשותיהם אך לאמץ את לב העם, לסבול ענים; ואען אותם: כי כן תורה לנו דרשת הגדול שבילדים אשר נשבו לקלון (גיטין נ"ז), אשר בדרשתו על המקרא “מבשן אשיב”. אמץ את לבם לקפוץ לתוך הים.

לדברי הקצרים בענין הקמיעות והלחשים יש להוסיף דברי הרב ה' זקש, בספרו “התחיה” (צד 26–27 בהערה), כי כאשר חלקו המקובלים את קבלתם, לקבלה עיונית, ולקבלה מעשית, כן חלקו בעלי האגדה את האגדות לעיוניות ולמעשיות. העיוניות דברו על דברים רמים ונשאים מעניני מעשי בראשית ומעשה מרכבה; והמעשיות – על דברי תהו לחשים סגולות וקמיעות וכאלה. והאגדה המעשית היתה שנואה בעיני חכמים רבים: ר' זעירא קרא לה קסמים (ירושלמי מעשרות), ר' יהושע בן לוי אמר: כי הכותב אותה אין לו חלק לעולם הבא. (ירושלמי פט"ז משבת) ולעג לה, באמרו: כי אם גם הגיד בפיו את הלחש מפחד בלילות, בכל זאת, הוא מפחד לצאת.

עוד יש להוסיף על דברי שם על האגדות, דברי הרב קראחמאל בספרו “מורה נבוכי הזמן” שער י“ד אשר אמר: כי האגדות אשר בדברי נבלה יסודתם באו בתלמוד מיד מעתיקים חסרי דעת, אשר אספו בימי הגאונים דברי לצים שונאי חכמי התלמוד – אל התלמוד, והלצים ההם, בחפצם להמנות בין בעלי אגדה, דרשו דרשות של דופי, וכתבום בגליוני התלמוד – ומאשר לא למדו אז בימי הגאונים הראשונים את האגדות, באו האגדות הנזכרות אל התלמוד, מבלי משים על לב. וככה כתב גם הגאון ה' ראפאפורט בכרם חמד הששי (צד 249) והביא בשם הריטב”א, שיש במסכתא “בבא מציעא” הוספות מאוחרות רבות (ריטב“א ב”מ ג'). ולפי דבריו, כל דברי העמוד הראשון בב“מ פ”ד מראשו ועד סופו, והספור המבהיל ממיתת רבה בר נחמני (ב“מ פ”ו) נוספות מאוחרות הן, וברב כחו הראה רבות כאלה בתלמוד, ויתן אותות לדבריו.

לדברי על אודות הדרשות יש להוסיף דברי הרב ד“ר פראנקעל אשר כתב בספרו “דרכי המשנה” (צד 18) לאמר: דרכי דרשות האחרונים, רחקו מאד מדרכי דרשות הראשונים; כי האמוראים האחרונים, בחפצם לקיים דברי התנאים הראשונים ולמצוא להם מקור, הסתפקו בדרשות רחוקות מדרכי ההגיון והוטב בעיניהם לדרוש “כרת כריתות” (גיטין כ"א) “עבד העבד” (קידושין נ"ב); אך הראשונים, בחפצם להמציא את ההלכות, בקשו מקורות יותר נאמנים להלכותיהם, כאשר נראה באיזה מקומות במשנה, כמו: נגעים פ”ב משנה ד' עד סוף הפרק, ומקומות רבות במכילתא, ספרא וספרי.

על דברי, כי חכמי התלמוד עמלו בכל עוז לבאר דברי התורה לבל יהיו לשטן לנו על דרך חיינו, נשאלתי מרעי לתת להם אות מדברי התלמוד גם על הדברים האלה; ואען להם: כי בסוכה (ל"ב) כאשר שאל השואל על כפות תמרים: “ואימא כופרא?” ועל ענף עץ – “ואימא הורדוף” ענוהו: “דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום!” וכן זכרו את היסוד הזה ביבמות ט“ו, פ”ז.

להבין את האגדות לא ידרש לנו שכל חד להעמיק מחקר ופלפול ודרשות המוליכים תועה, – כי אם שכל ישר ודעת ברורה בדרכי האגדה, ובינה להבין, כי חכמי התלמוד לא היו בני אלהים כי אם אנשים. ספורים רבים באו בתלמוד, אשר גם אז לא האמינו בהם שומעיהם, או ספרו אותם בדברים אשר לא יסתרו דרכי הטבע. במסכת “עבודה זרה” (ל"ח) אמרו על ספור מוזר אחד “מילין” ופרש"י “כזב”–; בברכות (ה') במעשה יין רב הונא אשר החמיץ, ואמרו איזה אנשים, כי הושב נזקו אחרי כן, בשוב החומץ להיות יין בארח פלא, – לא האמינו אחרים ככה ויאמרו: כי עלה אז מחיר החומץ להיות כמחיר היין; והדברים האלה יוכלו להיות למופת על שאר אגדות.

ה' זקש בספר ה“תחיה” (צד 30–31 בהערה) אחרי אשר הוכיח, כי ר' יהושע בן לוי לא האמין בלחשים וקמיעות והבלים כאלה, כאשר זכרתי בשמו, גלה נסתרות מתכונת ר' יוחנן איש ריבו בהלכה שהאמין בכל: בלחשים (שבת כ"ז), בכשוף (סנהדרין ס"ז, חולין ז'), בשלש מאות מיני שדים (גיטין ס"ח), במלאכי חבלה (סנהדרין ק"ו), בחלומות (ברכות כ"ה), בבת קול (מגילה ל"ב), בנחושי הפסוקים (חולין צ"ה), בעין רעה (בבא מציעא פ"ד) ועוד דברים זרים רבים מאד, וכן היה גם רבה בר חנה תלמידו; וכמעט רחוק למצוא אחד מחכמי התלמוד, אשר ירבה אמרים בדברים כמו אלה כמו ר' יוחנן 1. בברכות (כ"ח) נזכרו דברי ר' יוחנן בן זכאי, אשר אמר לפני מותו:

“פנו כלים מפני הטומאה והכינו כסא לחזקיה מלך יהודה שבא” ובספר “המפתח”, אשר ראיתי זה לא כביר, העתיר דבריו על זה; אך אם נלך מישרים נקל לנו להבין, כי לא ידרש לנו להכביר מלים על דברי חולה אשר הגיע עד שערי מות, אם דבר מה בחומו אם גם הוא ר' יוחנן בן זכאי, – כאשר לא נחת הורקנוס מדברי ר' אליעזר אביו, אשר דבר במותו, בחשבו, כי נטרפה דעתו (סנהדרין ס"ח).

בדברי במאמרי ההוא, חדלתי לדבר על דבר הפלפול, שהוא רובו של התלמוד; ורק בדברי אל הרבנים, בגליון 29, דברתי מעט עליו וכתבתי, שלא נאמר כי אם לפלפל בחכמה, ולא דרך האמת דרכו ונתתי אותות לזה, והחכם ה' לאנדעסבערג, הוסיף מלין בענין זה בהערתו היקרה למאמרו בגליון 30, ועוד היו לי מלים בזה ולא אכחידם תחת לשוני, אולי יועילו לקוראים אחדים.

האדם מאשר לא גדל כפרא בורד לו, כי אם בין הוריו, מוריו ורעיו אשר יאצילו מרוחם עליו טוב ורע יחד; ומאשר הוא גם שואף חדשות וחפץ להתהדר בדעותיו החדשות, אשר כונן על הריסות דעות אחרים, על כן יקשה עליו מאד, להוציא משפט מישרים בדברים רבים, ואף כי בדברי אמונה ודת. השכל, השופט צדק בעת אשר לא יוליכוהו ההרגל והחפץ שולל – יוציא אור משפט אך לעתים רחוקות, כי פעמים רבות יכשל ולא ידע, פעם יתעהו ההרגל והאמונה בדברי הורים, מורים ורעים הקשורים בלבו, ופעם – אהבת החדשות ורוח הדרור; מאלה ילך השכל תועה בנתיבות תהו והוא יחשוב, כי האמת תנחהו, ובאמת אך רוח ההרגל, או רוח אהבת החדשות דובר בו. ובשתי אבני הנגף האלה, באמונה תמיד בדברי אחרים, ובאהבה אך לחדשות, כשלו רבים מאז ומעולם ויכשילו בדרכיהם רבבות אנשים הולכים לתומם. – מרבית אחינו באשכנז, ומעט גם בארצנו, בחרו אך בחדשות ורוחם ישאף רק דרור; ומרבית אחינו בארצנו בחרו אך באשר קראו ושמעו מפי ספרים ומורים, וכל חדש – פגול הוא בעינהם! והאנשים המפלסים מעגל רגליהם, למען יכונו דרכיהם, המאמינים בדברים אשר יאמנו והאוהבים החדשות הנכונות להאהב והשואפים לדרור, לא לצאת לחפשי מתחת עול האמונה, כי אם מתחת העבטיט אשר הכבידו עליה כסילים ונעוי לב – מתי מספר הם, ונער יכתבם!

חכמי התלמוד, בחפצם להנצל משגיאות ילדי ההרגל ואהבת החדשות יחדיו, בחרו את הפלפול להיות לנר לרגלם, כי ברוב דעות וברוב פלפול יצא משפט אמת, על כן למדו לתלמידיהם דרך הפלפול. כה מצאנו במקומות רבות יאמרו “ורבה לחדודי לאביי הוא דבעי” (ברכות ל"ג ועוד מקומות רבות), “לא אמרה ר”ע אלא לחדד בה את התלמידים" (נדה מ"ה), “כי הוה מקשי רשב”י קושיא הוה מתרץ ליה רפב“י י”ג פרוקי" (שבת ל"ג) “אין משיבין ב סנהדרין אלא מי שיודע לטהר את השרץ” (עירובין י"ג) ועוד מאמרים רבים כאלה. ובהיות רוב התלמידים, אנשים, אשר לא ראו הרבה חכמה ולא הבינו אל דברי מוריהם (כאשר אמר ר' יוסף לרבא: “מר דגברא רבה הוא יודע מאי דקאמינא”) על כן מהרו להקשות כמעט על כל משמע אזנם, ומוריהם כחדו לרוב האמת תחת לשונם2), אם מפחד, כמו בהקשותם מדברי משל ומליצה שלא מצאו לנכון לגלות להם את סוד המשל, כאשר זכרתי במאמרי שם בשם הרמב“ם וכדברי ה' לאנדעסבערג אשר זכרתי, וכמאמרם באבות “חכמים הזהרו בדבריכם” ואולי לא אשנה אם אומר: כי ממין כזה היה הסוד אשר גלה אחד התלמידים אחרי כ”ב שנים, שעל כן גרשוהו מבית המדרש (סנהדרין ל"א); או למען יוסיפו לפלפל ולהקשות, עד אשר תגלה להם האמת, ואם לא השיבו להם אז נכוחות, בטחו בי רוב ימים יודיעום חכמה וכמאמרם: “לא קאי אינש אדעתיה דרביה עד ארבעין שנין” (ע"ז ה'). והנה גם אם היתה מגמת פני הפלפול לדרך אמת לא מצא חן בעיני רבים (עיין סנהדרין כ"ד) ור' זירא ישב בצום למען ישכח את התלמוד הבבלי, כי לא היה נעים לו בעבור רוב פלפוליו (ב“מ פ”ה). ומצאנו במס' כתובות (ע"ו), כי הפלפול הסב את לב חכמי בבל אחורנית, כי לב חכמי בבל היה מבין יותר מלב חכמי ארץ ישראל, כאשר אמרו שם “וחד מינן כי סליק להתם עדיף כתרי מינייהו”, בכל זאת גדלו חכמי ארץ ישראל מחכמי בבל. כאשר הודו בפיהם ויאמרו: “וחד מינייהו עדיף כתרי מינן”! – יהיה איך שיהיה, נקל לנבון לדעת, כי הפלפול איננו האמת כי אם למוד דרישת האמת; והפלפול וההלכה שני דברים שונים המה, ורחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב והמורה הלכה מתוך פלפול הוא תועה, והוא ממבלי עולם! כן יבין כל נבון, כי אם גם אמרו בפסחים (כ“א, כ”ב), שדברי אבהו, אשר ­­­­­­­­­­­­­אמר: “כל מקום שנאמר לא תאכל לא תאכלו כו' אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע”, תלוים בדברי ר' מאיר אשר אמר: “בין לגר בין לנכרי נבלה, או במכירה או בנתינה” ואם כן חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא, ויש בגידין בנותן טעם“; או מה שאמרו: כי מחלוקת אביי ורבא בדין “אי עביד מהני” תלויה במחלוקת ר' יונתן ור' יאשיה, “אם מערבין לקרנות?” (תמורה ה') והאחרונה תלויה במחלוקת שני התנאים האחרונים “אם משמע שניהם כאחד כו' עד שיפרט לך הכתוב יחדיו” (יומא נ"ז) ובזב תלויה גם המחלוקת “אם חוששין לזרע האב אם לא?” (חולין ע"ח) ועוד כאלה אין מספר בתלמוד, והכל באסמכתות רחוקות ופלפולים עמוקים – נוכל לאמר אנחנו, כי המחלוקות האלה אינן נוגעות אחת ברעותה מאומה, ורחוקות הן זו מזו, כרחוק האמת מן הפלפול, כאשר באמת פסק הרמב”ם בהלכותיו בדינים אלה, פעם כדעה אחת, ופעם – כדעה השנית, המתנגדת לה לפי הפלפול; והמפלפלים אשר הרבו על כן, על דברי הרמב"ם במקומות כאלה, פלפולים למכביר, והפוסקים האחרונים, אשר חקקו לנו חקים לא-טובים מכל אשר בחרו מפלפולי התלמוד – לא ידעו דרך התלמוד!

אדמה כי לא אשנה, אם אומר: כי היה התלמוד בעיני האחרונים, כתורת משה בעיני חכמי התלמוד! כי כאשר דרשו המה הלכות רבות, על כל קוץ וקוץ, מדברי התורה – כן דרשו האחרונים ויבראו דינים רבים, מכל מלה אשר בתלמוד; אפס כי בזאת לא ישוו: הן חכמי התלמוד ידעו מאד, כי לא הלך לב המחוקק לאצור רבבות דינים בסתר דבריו ואך הזמן והשכל הישר היו הנסבות לדיניהם החדשים, ומדברי המקרא מצאו אך אסמכתא לדבריהם; לא כן הפוסקים האחרונים! המה האמינו בכל לב, כי כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, וכל הגה אשר יצא מפי חכמי התלמוד, הכל נראה למשה בסיני; גם דמו בלבבם, כי חכמי התלמוד הסתירו תחת סתר פלפוליהם ומלותיהם רבבות דינים ומהם למדו דינים חדשים, אשר לא עלו על לב חכמי התלמוד מעולם; דינים אשר המה למרות רוח הזמן והשכל הישר! – לו הביטו הפוסקים האלה על דרכי התלמוד, לו שמו על לבם, כי התלמוד הוא יותר מורה דרך איך לפסוק הלכה מאשר הוא מורה הלכה; לולא שכחו כי אין למדים מן האגדות, וכי בדברי סופרים, הלך אחרי המיקל; לו בחרו בחכמה, כאשר עשו חכמינו אשר חיו לפני ר“י פולאק ור”י לוריא, מפיצי הפלפול והקבלה – לולא הקדישו, בקדושת תורת משה, כל מילה שבתלמוד ופלפוליו ופלפולי פלפוליו, כי אז לא בראו לנו דינים חדשים לבקרים, ולא שמום לחק עולם על ישראל להיות להם אבן מעמסה, אשר כל עומסיה שרוט ישרטו; – כי אז השכילו לדעת, כי אך ד' נותן חקים, ובאין עוד נביא בתוכנו לא נוכל לברוא דינים חדשים אחרי חתימת התלמוד ולאמר: “כן רצה האלהים!” כי מי בא בסודו? הן גם נביא, בלעדי משה איש האלהים, לא יוכל להוסיף הקים, אף כי איש מפלפל יוצר אפל ובורא חשך, מסכסך הלכות קריאת שמע בשור שנגח את הפרה ואחריות טעות סופר בקידושין שלא נמסרו כו‘! ואם חכמי התלמוד ברוך זכרם הוסיפו דינים, לא הוסיפו רק הלכות ודרשות מקובלות ותקנות וגזרות שהן אך משמר לתורת ד’ לפי המקום ולפי הזמן!

ולמען לא יתנפלו עלי אנשים אשר מתקו מרירות ההרגל בפיהם, ויבאו עלי בענן כבד, ובבקרת קצרה ישימו לאל מלתי ויאמרו: “כל דבריו אין בהם דברי טעם כלל וממילא נפרכים ואין כדאי לדבר מהם” – אביא להם שנים שלשה דברים מדברי הפוסקים והמפלפלים, למען יכירו וידעו את דרכי הפוסקים והחריפים.

במחלוקת חכמים ור' יהושע (סוף פ"ד מנגעים) בספק אם בהרת קדמה לשער לבן, פסק הרמב“ם כחכמים שהוא טמא; והקשה על זה בעל כסף משנה: מדוע לא פסק כהקב”ה ורבה בר נחמני? (ע' ב“מ דף פ”ו) וגם בס' תוספות יו“ט” שם ובס' “חתם סופר” (או“ח ר”ח) פלפלו בזה, והר“ש, בפירוש המשנה, נוטה באמת לפסוק כר' יהושע, מפני שהקב”ה אומר כמוהו; ועתה האם לא צחוק מכאיב לב הוא לראות חכמים ונבונים נשענים על אגדה מוזרה, אשר עם האגדות הדמיוניות חלקה, ואשר כל איש שלב מבין לו, יאמר עליה, כאשר אמרו חז"ל (מכות כ"ד) “מאן סליק לעילא ואתא ואמר?” 3 לסתור בה כלל גדול “יחיד ורבים הלכה כרבים” וסתם משנה שבראש פרק ה' שם?

ביורה דעה (סימן קע"ט) התיר הרמ“א, לשחוט תרנגלת שקראה גברית, וכתבו שם הש”ך והגר“א, כי אף שבמסכת שבת (ס"ז) אמרו חז”ל, שדבר זה הוא מדרכי האמורי – אך גירסת הרמ“ך שם, שאין זה מדרכי האמורי. עתה ראו נא זאת כל ישרי לב! הנה לפנינו שתי נסחאות – לפי הנוסחא האחת, היא נוסחת רש”י, בעלי התוספות והרמב“ם, הדבר הזה מדרכי האמורי, ולפי הנוסחא השנית, היא נוסחת הרמ”ך אין הדבר הזה מדרכי האמורי; ואם בן הדבר הזה, בתורת ספק דרכי האמורי; ונודע לכל, גם לבר בי רב דחד יומא, שאסור דרכי האמורי הוא איסור גמור מן התורה, וספיקא דאורייתא לחומרא! ובכל זאת התירו ספיקא דאורייתא, ולעמת זאת החמירו באלפי דברים וחששות קלות שמדרבנן! יען מה? יען שהדבר הראשון נהגו בו הפתאים המאמינים לכל דבר; והאחרונים – נוגעים בכבוד איזה פוסק!

כן יש רבות להוכיח, כי הפוסקים עבטו ארחות התלמוד, ולא שמרו דרכו; אך ישרי לב יבינו במעט מלים, אם אך נעיר את לבם על שגיאות אחדות אשר שנו מחוקקינו החדשים, כי השלחן ערוך לא נעשה ברוח התלמוד ובקרת רחבה דרושה למענו; ועקשי לבב, הלא יקשו את ערפם גם אחרי ראותם בקרת ארוכה על רוב דברי השו"ע וגם אז יאמרו, “כי לעון פלילי יחשב” אם נצרוף כבור סיגיו – על כן אשפוק בדברים מעטים, ואך דין אחד אזכיר, אשר לא ידמה, לא לדרכי הפלפול, ולא להתרנגלת אשר זכרתי.

בשו“ע אוריה (סי' קל"ח) נאמר: “בני אדם החבושים בבית האסורים, אין מביאים ספר תורה אצלם לקרות בה, אפילו בר”ח ויום הכפורים”, אם גם טלטולי ספר תורה אינם איסור מן התורה, ועשרה חבושים חייבים בקריאת התורה, בכל זאת אסרו; אך ר' אליעזר שחרר עבדו, שהוא איסור מן התורה לדעת התלמוד, להשלים לעשרה (ברכות מ"ז) אשר בהיותם תשעה לא נתחייבו עוד בתפילה בצבור, ואך הוא הביא אותם לידי חיוב; ואם כן, אין דין זה לפי רוח התלמוד!

התלמוד בכלל, מלבד מעט הלכות קדומות ודרשות מקובלות, אשר זכרתי במאמרי “ארחות התלמוד”, הוא מעשה אנשים חכמי לב, אשר הבינו את רוח האדם ודרכו, ויקרת הימים אשר הוא חי פה בתבל ארצה, וברוב חכמתם יצקו רוח חיים בתורת אלהים, לבל תהיה כמצבת עולם אשר לא תנוע מכל רוח חזק וסער מתחוללה – וימצאו תחבולות בהעמיקם בה, לבאר אותה בטוב טעם ודעת, לבלי תהיה לשטן על דרכי חיינו, ויטוה ברוב לקחם אל כל אשר יהיהרוח החיים ללכת, מבלי אשר גרעו ממנה מאומה; – על כן ברוך זכרם בפי כל ישרי לב המבינים אל פעולתם. והחכמים בעיניהם, המלעיגים להתלמוד, אומרים לכל כי סכלים המה, וכי לא ידעו את דרכו, וכי לא טובים המה בידיעתם בתלמוד, מהמאמינים כי כלו נראה למשה בסיני; כאלה כן אלה, יחד לא ידעו דרכו עד מה! יזכרו נא האנשים האלה דברי אחד חכמי התלמוד, בזכרו את ימי מחמדינו בימי קדם, וירומם תחת לשונו פעולות אבותינו, ביום הקדוש לנו מכל ימי השנה, ביום הכפורים; אך מה היתה הפעולה הטובה והמהוללת הזאת? שמעו ותמהו! הפעולה הזאת אשר זכרו משבתיה באנחות לב, לא היתה אמירת פיוטים ומזמורים, לא בכי ואנקה כל היום, לא מהלומות האגרוף על הלב ברעש גדול באמירת “על חטא”, גם לא העמידה כל היום להיות כמלאכים; אך הפעולה היקרה בעיניהם הזאת היתה: צאת הבתולות ברחובות, לבושות בגדי לבן, ודבריהן אז לבחורי ישראל, לאמר “בחור שא עיניך ותנה עיניך ביופי, שאין אשה אלא ליופי!” (תענית כ“ו ל”א) האין זה אות נאמן, כי ידעו לערוך את יקרת החיים כערכה באמת!

התלמוד הוא אסיפת דעות שונות, אשר שמעו התלמידים מפי חכמים ואשר אמרו בשמם, בראותם פעלם, ועל פיהם חרצו משפט להבין דעתם כמו שאמרו במקומות רבות “לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר”: ותלמידים שלא שמשו כל צרכם, שגו פעמים רבות ברואה 4, ובראותם פעולת חכם הוציאו משפט מעוקל, לאמר: “ככה היא דעת חכם פלוני!” ובאו רעיהם וחקרום באמרם: “ולא היא! התם היינו טעמא…” ויש אשר לא חקרום רעיהם בהוציאם משפט מעוקל, כדברי הגאון ראפאפורט (כרם חמד חלק ששי צד 191) אשר אמר “אשר הוכחתי (במקום אחר) שמאמר שמואל על טעות גוי הוא רק מכללא, ולא היא, מפני מאמר האחר של שמואל, באיסור גניבת דעת עכו”ם, ומפני כל דרכי מחשבותיו אשר הראינו". ובהיות הדבר הזה יקר מאד הן מצד עצמו, להראות לאנשי מראה כי אך שוא משגבם באמרם: “טעות גוי מותר!” והן מצד עדותו, כי הוא יוכל להיות למופת לדברים רבים בתלמוד, אשר אולי נאמרו אך מכללא, ובאמת משגה היה ביד התלמיד האומר, ורעיו לא ענו לו מאומה על דבריו, ומבלי משים נשארו דבריו בחזקת דברי אמת, – אבאר דברי הגאון הזה, כי נעלם ממני המקום הראשון, ששם הוכיח דבריו אלה.

במסכת בבא קמא (קי"ג) אמרו: “אמר שמואל: טעותו מותרת: כי הא דשמואל זבן מעכו”ם לקנא דרהבא במר דפרזלא (מזרק זהב בחזקת של נחשת) בד' זוזי ואבלא ליה חד זוזי" (רש"י פירש שגרע ממנו זוז אחד, ובנמוקי יוסף בשם הערוך פי': שהוסיף לו זוז, למען ימהר ללכת) ובמס' חולין (צ"ד) אמרו בשם שמואל: “אסור לגנוב דעת עכו”ם“, ועל כן שפט הגאון ראפאפורט, כי הדבר הראשון נלמד רק ממעשה קנין המזרק, אך באמת אין דעת שמואל לאמר: “טעות גוי מותר”, כי לדעתו אסור גם לגנוב דעת עכו”ם, וכן כל מחשבות שמואל ודרכיו יתנגדו לדבר זה!

ידעתי כי רבים ישאלו על דברי הגאון ראפאפורט שלש שאלות: א) מדוע זה, הונה שמואל את הנכרי במזרק הזהב? ב) מדוע הונו רב כהנא ורבינא את הנכרים, כאשר ספרו שם? ג) מדוע בחר ראפאפורט בתהפוכות? הלא בחולין (שם) אמרו להפך, כי דברי שמואל אשר אמר: “אסור לגנוב דעת עכו”ם!" אך מכללא נאמרו, ודחו שם דברי האומר כן בשם שמואל! על זה הנני להשיב: א) הנכרי אשר הביא למכור מזרק, מבלי דעת אם הוא זהב או נחשת, רחוק להאמין שהיה המזרק שלו, כי יודע איש ערך כליו, ואין זאת כי אם מצא את המזרק הזה, או גנב אותו ועל כן, יוכל היות, כי קנהי שמואל בזול, למען השיבו אל בעליו במחיר קטן; ואולי הכיר באמת למי המזרק הזה. ב) רב כהנא ורבינא האמינו לתמם, כדברי האומר בשם שמואל: “טעות גוי מותר”, ואולי לא ידעו מדבריו בענין גניבת דעת עכו“ם. ג) דברי התלמוד בחולין, הם אך על דרך הפלפול, כי מדוע נפרש דברי שמואל באופן שגניבת דעת עכו”ם תהיה מותרת, הפך מדברי הברייתא שם, שאסרה גניבת דעת עכו"ם, והפך מדברי שמואל בעצמו אשר אמר (ב"ק שם): “דינא דמלכותא דינא!”?

התלמוד הוא אספת דעות שונות, ומאשר שונה דעת איש מרעהו, כאשר אמרו גם הם (ברכות נ“ח, סנהדרין ל”ח), על כן נמצא בו דעות מתנגדות גם בדברי אמונות הלב, כמו בהלכה: פה נשמע סגולות, קמיעות ולחשים ופה – “כל שאין בו משום רפואה (טבעית) יש בו משום דרכי האמורי” (שבת ס“ז ועי' רש”י שם); פה יאמרו: “המינים וכו' מורידין אותם ולא מעלין!” ופה גם לקללם לא אבו (ברכות ז‘, י’, סנהדרין ל"ז); פה נמצא דברים נוטים להגשמה ופה – יכנו שם האל בשם “המקום”, המכלכל בקרבו רעיון עמוק מאד מאד, כי אלהי קדם מעונה הוא לתבל ויושבי בה, אך לא בתבל מעונתו –; לעווינזאהן, בספרו היקר “זרבבל” הוכיח באותות נאמנים, שהתלמוד אומר אהבה ושלום לכל המין האנושי, ובכל זאת נמצא דברים רבים אשר בשנאת הדת יסודתם –; וכאלה רבות. אך אם נביט אל זמנם ואל שכניהם הגוים, אשר היו אז, ואל דעותיהם ועלילותיהם, אז לא נתפלא על הדברים הזרים בעיני הדור הזה, ולהיפך, נשתומם על חכמת בעלי המאמרים היקרים, אשר יהיו לנס עד דור אחרון! אך זה לבד מצאנו, ראה קורא יקר! דבר אשר בו הושוו כל התנאים והאמוראים: כי כל תקנה וגזירה, אשר סר טעמה נוכל לבטלנה, וכי רשות לכל בית דין לשנות אחרי דברי קודמיהם, על פי התנאים אשר זכרתי במאמרי הנ"ל, וכי כל דבריהם נאמרו לפי המקום ולפי הזמן! –

בדברי במאמרי הנ“ל אל הרבנים ובשוותי לנגד עינהם, כי רבותינו, בעלי השו”ע, לא שמו לבם לכללים עקרים בש“ס – שכחתי להזכיר עוד דבר אחד, אשר היה נר לרגלי הפוסקים בדרך אשר הוליכו אותנו, והוא – החלום! בשלחן ערוך אור”ח (סי' קס“ז סעיף א' וסימן תקנ”א י"א) פסקו לנו דינים על פי החלומות אשר חלמו אנשים שונים –; וצחוק מכאיב לב עשה לנו הגאון בעל “שם הגדולים”, אשר גם הוא בפוסקים יתחשב, בגלותו שמחתו על גדולות הראב“ן והרדב”ז, אשר שבו מדבריהם, אשר פסקו להיתר מפחד חלומותיהם לאמר: “ובא וראה גדולתן של רבותינו, בדבר שהיו נוטים מהאמת, בחלום ידבר בם” (מערכת גדולים, אות א' ציון 199) אם גם הזכיר שם דברי חז"ל בסנהדרין (ל') שאמרו: “אם אמרו לו בחלום: כך וכך מעות במקום פלוני, ושל מעשר הם, ומצאם שם, הרי אלו שלו 5 ודברי חלומות לא מעלין ולא מורידין!”

עתה הנני להשיב דבר לאיש ריבי, אשר התנפל עלי בחמתו (עד אשר לא הזכיר גם את הגליון שבו נאמרו דברי) בהמליץ גליון 34, לשים לאל מלתי, אשר כתבתי בדמי לבבי –; ואם אמנם הרב המו"ל בהערתו לדבריו, ואחריו ה' סיקאלער, ענו אותו דברי אמת וצדק, והאחרון השיב לו דברים נכונים גם על השגיאות או הזדונות, אשר מצא איש ריבי, לדעתו, בדברי, – בכל זאת השאירו גם לי אמרים, להשיב אפי מדברי.

בדברי, במאמרי הנ“ל, הוכחתי מפעולת ר' שמעון הנזכרת במס' שבת (ל"ד), ומדברי חז”ל בכמה מקומות “כהא דהיתרא עדיף”, שהיה כבוד ההיתר יקר בעיני חז“ל, ומאד חפצו לעשות תקנות מועילות ומקילות; ע”ז ענה איש ריבי “משבת ל”ד שטהר ר“ש מקום שהוחזקה טומאה, הנה לדרך רש”י היה בדרך נס, וגם לדרך התוס' הוא נכון" (כאילו אמרתי אני שאיננו נכון, לדעתם!). אודה ולא אבוש, כי לא אבין מענהו! הן ר“ש חפץ לטהר ולהקל, ומה לנו אם השלים חפצו בדרך נס או בדרך הטבע? האם יאמר, שהיה חפצו בדרך נס? ואם יפת לבנו להאמין בנסים מלא חפנים, ונטה אזן לדברי רש”י, עוד יתחזקו דברינו, כי גם מן השמים עזרו לו לטהר ולהקל! על כבוד ההיתר בעיני חז“ל, הודה גם הוא, ועל כן, אל יתר דבריו אשים דברתי. אני הוכחתי מלוי, אשר התיר לצאת בשבת בכלילא, ומר' עקיבא, שהתיר איסור זקנים הראשונים, – כי נוכל להתיר איסורים ישנים; על זה ענה: “ולוי דשרא כלילא בנהרדעא, שם לא נתפשט איסורא כו' אפילו ברוב ישראל”; אך מי הגיד לו, כי החומרות המעיקות לנו פשטו ברוב ישראל? אבל עוד לי מילים בזה ואזכירם הלאה. ראיָתי מדברי ר' עקיבא סתר בחידוד אחד מהש”ס ירושלמי, שהזקנים הראשונים, דעתם כדעת ב“ש בסוף גיטין, ודעת ר”ע – בדברי ב“ה שם, ואם כן, כבר התירו ב”ה דברי הזקנים הראשונים; צלל במים אדירים והעלה בידו חרס! מי התיר לב“ה להתיר איסורם של הזקנים הראשונים? ואם היו בית הלל בזמן הזקנים הראשונים, והמה חלקו עליהם, ומעולם לא נהגו העם כדברי הזקנים, הנה מלבד כי השם “זקנים הראשונים” יורה לנו, כי קדמו הרבה לתלמידי בית הלל, אשר האריכו ימים עד ר' עקיבא, – מלבד זה, מה התיר ר' עקיבא? ומה זה אמרו בשבת “עד שבא ר' עקיבא”? ואם נהגו העם כדברי הזקנים, ולא שמעו אל דברי בית הלל, הלא התיר ר”ע איסור הראשונים!

על טעותו מבאור התוס' בדברי ר' יהושע: “בו ביום מחקו סאה” כבר השיב לו ה' סיקאַלער, במאמרו “אל רועי ישראל” בהמליץ גליון 41, בטוב עם ודעת. ואשר אמר: “ר”ח לא חפץ להתיר הגזרה בסנדל המסומר לגמרי" מה לנו אם רצה להתיר לגמרי או לא? יהיה איך שיהיה, חפץ להתיר דבר שנהגו בו איסור! ועוד, מי יודע, אולי כאשר פחד להתיר מעט, כן פחד גם לאמר כי חפץ להתיר לגמרי, כי באמת אין דבר זה נוגע באיסורי שבת מאומה – ואשר אמר: “ומברכות, שתקנו תפלת הביננו, הנה הוא נפסק ג”כ בשו“ע והיא דעת ר”ע בברכות פ“ד, ומה חדש בזה?” הנה קדם את פני בשאלה זאת “מה חדש בזה”, לבל אשאלהו אני: “מה חדש בזה, שפסקה השו”ע והיא דעת ר“ע בברכות פ”ד מ“ד? – ובכל זאת אשיב לו מה חדשתי בזה, כי חז”ל עמלו להקל מעל ההמון בדברים העומדים ברומו של עולם, לבל יהיו למפגע להם בחיי הבלם הזה, שהם אך חיי שעה. האין זה חידוש?

על האותות אשר שמתי מדברי התלמוד בעירובין (מ“א, ק”ד), ביבמות (ע“ט, בביצה (ד') וכן על יתר הדברים אשר הרביתי בזה ועל עצומתי, אשר הגשתי לפני הרבנים על דרכי הפוסקים בסוף מאמרי – לא מצא איש ריבי מענה, כפי הנראה; אשר על כן, בחר לו לשון אחרת ויאמר: “והנה אין כדאי לדבר מכל דבריו (ומדוע דבר?) כי ממילא נפרכים הם, (דרך חדשה בבקרת!) הלא כל קורא דבריו נראין בסוף מאמרו (לא זכיתי להבין) ושם לוטה דעתו המשובשת (?), להסיר מהשו”ע דינים כבדים ומעיקים, כי השערתו זאת בטלה ממילא עפ”י החק הקיים, שגם גזרה שפשטה ברוב הצבור אין כח ביד ב“ד לבטלה, אלא אם כן הוא גדול בחכמה ובמנין כו'”. והנה אשאלהו ויעננו, מלבד מה שענה לו ה' סיקאלער שם, – מדוע התנפל עלי בטרם קרא כל דברי? הלא זה דברי שם: “הלא הדינים והמנהגים האלה לא פשטו ברוב ישראל, ולא נגזרו במנין ומדוע יהיו לנו לחקת עולם?” כדעתו ידעתי גם אני חלוקי בטולי הגזרות, כאשר זכרתים שם בשם התלמוד (כי אין אנחנו משעבדים לאויטאריטעטים אחרים!) – וכל חפצי הוא, שיתאספו רבנים ומשכילים להתיר את החומרות, שלא נגזרו במנין, הם כל החומרות החדשות (כי מלבד תקנות רבנו גרשום מאור הגולה וגזרותיו, לא נגזרו גזרות אחרות במנין!), או אם נגזרו במנין ובטל טעמם, ואף כי החומרות שלא נגזרו במנין וגם טעמם בטל, ואף כי הדינים אשר לא היה בהם טעם מעולם, אשר רבים הם מאד לדאבון נפשנו, כאלה, אשר נבראו מפלפולי התלמוד (וגם מפלפולי התוס' והאחרונים), מאגדות, מקבלה, מחלומות וכאלה, אשר אם נגזרו במנין, המה כגזרה שנגזרה במשנה, שאף ב“ד קטן יוכל לבטלנה, כדברי הרמב”ם ז"ל.

ואם עוד יתאמץ איש ריבי בדעתו ואמר, כי כל החומרות החדשות הנמצאות בשו“ע, פשטו ברוב ישראל; אשיב אף אני אמרים לו, כי בכל מקום אשר נמצא בתלמוד, כי יבדיל בין גזרה, שפשטה ברוב ישראל ובין גזרה, שלא פשטה בם – נראה כי רק בגזרה (כלומר; שנגזרה במנין) ידבר שם, אך לא בחומרא, שהתיר אחד ונהגו רבים אחריו –; ומי יכזיבני, ויאמר: שהחומרות אשר נבראו אחרי הגאונים נגזרו במנין? הלא זה היה דרך מסען: רב אחד החמיר בדבר פלוני, ורב שני כתב החומרא ההיא על ספר, אז נהגו בה בני ערעם אחרות על פי רבניהם, ואחרי כן אספו הפוסקים החומרא ההיא אל ספרי פסקיהם, ומשם נפוצה ותפרוץ ימה וקדמה צפונה ונגבה, ורבים נמשכו אחריה, ואיש נשען על קודמהו בעינים עצומות, כי כן חרץ פלוני ואין להשיב! ופעמים רבות פסקו לנו דינים, באמרם: “מצאתי כתוב…” ולא הודיעו לנו (ואולי גם הם לא ידעו) גם מי הוא הכותב? ועל התפשטות כזאת לא דברו בתלמוד מאומה: וגם השכל הישר ילמדנו, כי אין נחשבה, כי לא “קבלת הדברים” יקראו שמה, כי אם “מצות אנשים מלמדה, ומעשה הקוף”, – יוכל היות כי איש ריבי יאמר גם על דברי אלה:” כי נפרכים הם ממילא", אך בדבר שפתים יגבר איש, וכל עוד לא יביאו מקדישי כל ישן ראיה מפורשת מן התלמוד כי לא צדקתי בדברי אלה,לא אחתה מרוח שפתותיהם, כי ידעתי כי אך שוא משגבם! –

והנה עודני שומע דברים מאחרי, קול עקשי לב אומרים: “דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור, אי אתה רשאי להתירם בפניהם!” (פסחים נ"א) אך אשאלם גם אנכי: מדוע זה התירו חז“ל דברים רבים, כאשר הראיתי? אך כל ישר לב יבין, כי דבריהם אלה נאמרו, אם אך אנשים אחדים (בהוראת מלות “אחרים נהנו”) קבלו עליהם דבר אשר ידעו היתרו – לאיסור, להיות להם כמו משמרת לדבר מצוה 6## ), שאין דבר זה אסור לב”ד, להיותו כמו נדר, – אך אם רבבות אלפי ישראל קבלו עליהם איסורים, מחסרון דעת ואמונה יתירה, או משגיאות אחרות, או אם נשתנה הדבר הזה ברוח מקום וזמן אחר, – אז אין דבר אשר יבצר מיכלת בי"ד ואספת רבנים!

עוד קצף איש ריבי עלי, מדוע שדיתי נרגא באיסור הושטת חפץ לאשה בימי נדתה, שיש בזה משום חשש נגיעה, ויוסיף לאמר: כי הרא“ש, בפ' אעפ”י סימן כ“ד, הוכיח איסור זה בשם הראשונים (?) מדברי הגמרא” (?). הנה לו גם היתה לו הצדקה בזה, גם אז לא היתה לי בשת הפנים, כי אני הבאתי דבר זה לאות, כי יש דברים אשר הושמו לחק לכל איש ישראל והם רק מדת חסידות; ואם שגיתי באות זה הלא לא שגיתי בענין זה, כי מי יכחיש זאת? מי לא יראה כי שני הסימנים הראשונים משו“ע אור”ח, אין כל דבריהם אך מידת חסידות? גם אשר אסרו שם ללכת בלי כובע על הראש, אשר הדבר הזה יחשב לפשע רב בעיני רבים מחובשי בית המדרש, ובראותם איש הולך בראש מגולה, הנהו בעיניהם כפושע מבטן, ורבים ישיבו רגל בניהם מבתי הספר לעם, אך בעבור לכתם שם בגלוי הראש, כמו היה דבר זה מעיקרי האמונה, – הלא גם זה אך מדת חסידות, כאשר הודו מפרשי השו“ע בשו”ע אור“ח סימן צ”א, וככה יוכיחו גם דברי התלמוד בקידושין (ל"א) כי אך רב הונא בריה דרב יהושע, נהג לבלי לכת בלי מצנפת ארבע אמות; ואך האנשים אשר נפתח לבם אחרי דברי אשה, ישימו כחותם על לבם דברי אמו של רב נחמן בר יצחק, אשר בהאמינה לדברי קוסמים, הזהירה את בנה מלכת בגלוי הראש! (שבת קנ"נ). פעמים רבות כתבו הפוסקים “והמחמיר תבא עליו ברכה”, והדבר הזה היה כקסם על שפתיהם להרבות חומרות לרוב, כי המורים בחפצם להביא ברכה על ראשם, החמירו בבוא לפניהם חומרות מביאות ברכה, ויקנו להם ברכות עד בלי די בכסף זרים. – אך גם בעיקר איסור הושטת חפץ אין לדבריו שחר! הן הוא יאמר: “שיש בהושטה חשש נגיעה” אבל נגיעה עצמה אין לה זכר בש"ס לאיסור! וכן יורו דברי האשה (שבת י"ג) באמרה: “אפילו באצבע קטנה לא נגע בי”, כי לא היתה הנגיעה אסורה להם מה אמרה אפילו? האם יש הבדל בנגיעה בין אצבע קטנה לאצבע גדולה? הן אמת, כי לפי נוסחת התנא דבי אליהו יש לאסוא הנגיעה, אך נוסחת התלמוד חולקת על הנוסחא ההיא, ואנו – אך אל התלמוד עינינו! ודברי הרא“ש בפ' אעפ”י שזכר, גם הם נוסדו על דברי נוסחת התנא דבי אליהו, לא על דברי הגמרא, והם אך דברי חידוד, כאשר יראה כל קורא בם, וגם הם נוסדו לאסור הושטה משום נגיעה, דבר אשר אין לו שחר!

על מה שדרש על דברי הגאון “חתם סופר”, לא אענהו מאומה, כי אני תמכתי דברי אך על דברי התלמוד, שאין למדין מן האגדות, ואם כן קל וחמר שאין למדין מן הקבלה; ואך מדי דברי אמרתי, כי נעמו דברי הגאון ח“ס, בכל זאת יראה בדברי הח”ס שם, ובח“ס חלק אה”ע (ה“ב סי' פ”ה) ויראה אם תקום דרשתו?!

על יתר דבריו, ענה אותו המו"ל בהערתו לדבריו, בטוב טעם, ואין לי מה להוסיף על דבריו.

והנה זה כחמשת ירחים עברו, מיום אשר נשמע קולי אשר קראתי אל הרבנים, וגורל דברי היה כגורל דברי כל הסופרים! אשר אין שומע להם! דברי, אשר יצאו ממעמקי לבי, לא החרידו את מנוחתם ולא הוציאו מפיהם מלים! הגדתי להם את הרעה הנשקפת לנו ולדתנו, אם ישבו בחיבוק ידים מבלי עשות מאומה מכל אשר תדרוש העת החיה, והם לא שמו על לב! הוכחתי להם, כי דרכי הפוסקים לא יתכנו וכי פעמים רבות שגו ברואה, והם לא ידעו! מתוקה להם שנת עולמים, מאנו הקיץ, לא ענו על דברי מאומה, גם קב לא קבום, גם ברך לא ברכום!… אך הגידו נא לי אדוני הרבנים! האם לא יחשב עון לכם, בעמדכם מנגד ביום תוכחה? הלא אם כנים דברי – אליכם להתאסף יחד, כאשר הצעתי; ואם לא – מדוע לא תבואו להציל את כבוד הפוסקים, בשום עליהם עלילות דברים, על דעתכם? הן ידעתי מלים תשיבוני; כי תאמרו: “רבותינו הפוסקים גדלו מאד ולפניהם נגלו כל תעלומות, ודבר ד' היה בפיהם, ואמרותיהם הטהורות נשמעו גם באזני גאונים גדולים, מנוחתם כבוד, אשר בהם יתפאר ישראל, והמה ראו כן תמהו, על חקרי לבם הגדולים, על דעתם הנשגבה ועל חכמתם כי רבה; ואתה המהרס, אשר גם לא תחיה אלף שנים לא תהיה כאחד תלמידיהם, תאמר להחליף דבריהם כלבוש, כי לא מצאו חן בעיניך, ומי סכל יט אזנו לאמרי פיך וישיבך מלים? אך הלא אני באתי אליכם בשם התלמוד! התלמוד יאמר: בשל סופרים הלך אחרי המיקל, אין למדים מדברי אגדה, דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין, על דעת התלמוד לא ישוו כל הזמנים וכל המקומות; ועיני רבים נפקחו לראות, כי בגבוה שמים מארץ, כן גבהו דרכי התלמוד מדרכי הפוסקים, ואתם מחשים! – עתה הלא יתנוכם לחולקים על התלמוד. ואם לא לדברי תקשיבו, שמעו ואקרא באזניכם דברי הגאון הגדול היחיד בין גאוני דורו, אשר לא הבינו ערכו, ר' מנשה מאיליא ז”ל, אשר דבר בספרו היקר “אלפי מנשה” לאמר: “שלפעמים יטעה חכם מחוכם בדבר פשוט מאד והוא מפני שמסתכל ביותר בענין אחר שחשקו ורצונו והרגלו לזה, לא יוכל להסתכל לשאר דברים אף פשוטים וקלים (שם סימן י"ח). כשהקשו בגמרא “ורמינהו” והשיבו על זה תירוץ “ואיעית אימא וכו'” והנה אף אם יש נפקא מינא לדינא בין ב' התירוצים, אבל אינם עוסקים כעת בבירורי הדינים, רק מראים פנים לתרץ הקושיא ומזה יצא כלל אחד, שאין ללמוד לדינא מענין התירוצים, שלא ירדו כעת בזה לעומקא דרינא (שם סימן מ"ב) ואנו רואים לפעמים, מה שיסתפק לגדולי החכמים יופשט בקל אף לקטני השכל (שם סימן מ"ד) ומזה באים כל שינויי הדעות, ממה שכל אחד ברור בדעותיו ולא יכניס שום ספק בלבו לחוש שמא טעה כו‘, שיסתכל אדם בכל ידיעותיו, איזה היא חושית ואיזה שכלית, שעל ידי זה בקל יוכל כל אחד להכניס ספק בלבו, אם ידיעותיו הם ברורים, ובעל כרחו יטה אזן לדברי חבריו, ואם כלם יתנהגו כזה, אזי יחפשו כלם לידע מקום הטעות, בכדי שיגיעו לדרך האמת, שיהיה לתועלת הצבור, ואף שיהי האומר מי שיהיה כו’ שהאמת לא תמשך אחר בנצחון (שם סימן קי"א). כל הדינים שבתורה הם, כפי שיועילו לרוב חבור וקיום העולם כו' ועכ”פ דבר שיועיל לפי הרוב הוא דבר שמשתנה לפי העת (שם סחמן קב"ט) ואנו רואים, שנתרבו דמיונות ושיבושים בלב כל אחד, שאינו רוצה לזוז ממנו ואף אם יבררו לו כשמש בצהרים, עם כל זה במה שהוא היפך מהרגלו לא יאבה ולא ישמע ויחשוב זאת בעיניו שזכה למעלת מה שנשתבחו בו ישראל, לפי פירוש איזה מפרשים, שפירשו על הפסוק “כי עם קשה עורף אתה”, שאמרה הקב“ה לגנאי והפכוהו לשבח והיה כשגגה שיוצא מלפני השליט ונמשכו אח”ז כמה גדולים וחס לן מלחשוב כזה, על מדה גרועה כזאת, שלא להטות אזן לדבר שכלי נגד ההרגל ובייא בייא היא המחרבת ומבלבלת כל הענינים שבעולם, וזה בא מכח הדמיוני המשובש, שזה הוא אחד מחלקי היצה“ר (שם בסימן זה). ואף שהקלו באיזה דין דאורייתא, כי יוכל להשתנות לפי הדור, ויעדתי כבר לבאר, שאף בדינים שבין אדם למקום ומצוות שמעיות תלוי גם כן לפי הזמן ותלוי בב”ד ושופט שבימיך (שם סימן ההוא). הנה מפני השתנות דעות בני אדם כל אחד כפי הרגלו ושנקבע בדעתו ממצות אנשים מלומדה מקטנותו, או משיחת הילדים, חושבו לאמונה עיקרית, וכששומע איזה שאומר דבר שהוא היפך מדעתו, שבא לו ע“י הרגלו, מחזיקו ליוצא מגדר האמונה כו' שלא להיות בטוח במה שהוקבע בדעתו ע”י מצות אנשים מלומדה, שהיא המדרגה הפחותה בידיעות (שם סימן קמ"ד) אבל מאהבת הנצוח, שהיא נשרשת מאד ברוב בני אדם, והוא בכל נשיאי ישראל כל זמן שיוכל לעשות סניגרון לדבריו ע“י איזה סברה מוטעת, ואף בדרך רחוקה מאד, יתחזק מאד להעמיד דברי טעות כו‘. בראותי שכמה מהמוני עם הם במדרגה הקטנה בידיעותיהם, שונים בדברים אשר לא יטעו בזה אף תינוקות של בית רבן, ואחריהם נמשכו גם כמה חכמים בכח, אבל נמשכו ונסמכו עליהם כו’, שאף חכם גדול יוכל לפעמים לטעות בדבר פשוט, ומכל שכן שרבו בכל דור מחברים ומלקטים אנשים קטני השכל והערך מאד, והבאים אחריהם לא בדקו אחריהם, והלכו אחריהם לתומם כו‘, כמו שאביא כמה דוגמאות שגדולי הפוסקים, הראוים להוראה, נמשכו אחר איזה מאן דהוא כו’ שהחמירו בדעתם ומחשבותהם מאד, במה שאין מקום כלל לזה ונתקיים עי”ז מה שאומרים בוידוי הגדול: “את אשר הקלת החמרתי” ובא עי“ז לידי “אשר החמרת הקלתי”, ע”י שהם רואים שאינם יכולים לקיים כפי החומרא שלפי דעתם פייגי דעתייהו מכל כו' וע“כ מוכרח אני לברר, שחס ושלום אין הקב”ה בא בטרוניא עם בריותיו, להכביד עלינו בדבר שאי אפשר ודרכיה דרכי נעם וגו' (שם סימן קמ"ה), ומזה יוכלו להבין, שעיקר קיום המצוה הוא בשום לב על טעמי המצוה – דכתיבן כתיבן, ודלא כתיבן, יוכל לחפש אחר טעמיהם, כר“ש דדריש טעמיה דקרא (שם סימן קס"ג). כמו שאנו רואים בדורנו זה, שנתחלפו הדעות בעיניני עיקרי התורה, כפי שנקבע בלב כל אחד לפי דמיונו, ואינו שוקל בדעותיו, על הדרך שכתבתי, מאיזה מין ידיעה היא חושית או דמיוני, או שכלי, ומצאנו כהאי גוונא אף בימי האמוראים “ר”ו צס תמנן יומי דלישתכח תלמודא בבלאה מינה” (שם סימן ק"ע), עד שבדורות אחרונים, וכשזכינו למלאכת הדפוס, נעשה כעיר פרוצה וכל אחדכותב ומלקט העולה על לבו וגורם כמה תקלות (שם סימן קע"ז). מענין תפלת “כל נדרי” כו' ערבבו הדברים מב' הפכים, היינו, לומר עפ"י הנוסחא שלנו שאנו מתחרטין על נדרים ושבועות שנדרנו ונשבענו בשנה דלהבא, כדרך התינוקות הקטנים שמהפכים העבר לעתיד, ואומרים למשל: “שאכלנו מחר ונאכל אתמול, אתמהא! ואם היינו רוצים לתקן הלשון כו' ישתנה הניגון המקובל, שחס ושלום ישנוהו, יגרמו כמה בלבולים בעולמות, שנתקן עפ”י הסוד כמרגלא בפי כמה, ואם הייתי רוצה להביא עוד כמה ענינים כאלה, יכלה הנייר וכו'. (שם סימן קע"ט) רק כוונתי, כשיתקבצו גדולים לתקן הדברים ולהעמידן על בוריין, או נתנהג על פיהם (שם סימן ק"פ). ואם ישימו לב לכל מה שכתבתי, היו מכירים מאד חסרונם ושבעל כרחם נצרך בעולם לחפש ידיעות כלליות, ולא להפיג דעתייהו דציבורא, כמרגלא בפומייהו דכמה מחכמי הזמן וגדוליהם וראשיהם: “מה לנו לחפש דרכים חדשים?” (שם סימן קפ"א).

אלה הם דבריו, קראו אותם בשום לב, שובו עליהם פעמים ושלש, התבוננו בם וידעתם מה ירמזון מליו, כי רבות כהר תחת לשונו מפחד רבנים חסרי לב בימיו, אשר רדפוהו באפם וימררו חייו ולא שמו לו חנינה, תחת דברי אמת ותורת חסד על לשונו, כאשר יעשו רבנים גם עתה! הגאון הגדול המבין דבר לאשורו, ה' יעב“ץ כתב: “אשרי מי שיאחז ונפץ את **המנהגים החדשים אל הסלע”** (בתשובותיו חלק ראשון, והובא בס' תעודה בישראל צד 43 בהערה). הגאון בעל “נודע ביהודה” כתב: “אם היה בידי לכתוב לכל המקומות הנוהגים כן (להמתין מ' לזכר ולפ' לנקבה) שיתאספו להתיר להם, היה נחשב בעיני למצוה כו' ע”י מנהג זה באים באשכנז (ועתה – ברוסיא) לכמה מכשולים” (נו“ב קמ”א יו“ד סי' נ”ד). רבינו בעל התשב“ץ כתב: “אין להוסיף איסורין, והלואי שיעמדו בגדרן של ראשונים” (בחלק שלישי ענין רפ"א והובא בתעודה שם). ראו רבנים! הן החכם הזה חי יתר ממאה שנה לפני חבור השו”ע, – עתה מנו מספר לאיסורים אשר נוספו מאז צוה הרב הזה לבלי הוסיף איסורים עד עתה! כמה אשר בהבלי שוא יסודתם, כדברים אחדים אשר המה לחק לנו עפ“י דברי השו”ע אור“ה סי' תקפ”נ, תר“ה, וכאלה רבות אין מספר; כמה אשר בחסידות נמהרה, אשר אין בה כל רוח תבונה, יסודם, כאשר דברתי בזה במאמרי זה; וכמה, אשר בחומרות כבדות ומעיקות לעם יסודם, לא אספרם, כי מחול ים ירביון, והאיש הרואה דברי הרמ”א בשו“ע יור”ד, אך שפה אחת ןדברים אחדים ישמע: “אין אנו בקיאין בבדיקה! ויש להטריף הכל! ונהגו להטריף הכל! ונהגו להטריף בכל ואין לשנות! ובמדינותינו נוהגים להטריף הכל!” וכאלה נמצא על כל מראה עינינו! כן היש מספר לחומרות אשר נוספו מימי הרמ“א ז”ל עד עתה, ואשר תוסיפו עוד יום יום?!

ראו רבנינו! הננו באים לפניכם בשם האמת, בשם התלמוד ובשם אדירי עם, רועי ישראל אשר זכרנו, בשמם נדרוש מידכם להתאסף יחדיו, ובחברת משכילים תופשי תורה, נאמני רוח ויודעי העתים, תתנו לנו “שלחן ערוך” טהור ומתוקן – שלחן נקי מכל סיג, מכל הבלי שוא; שלחן ערוך אשר לא ייעץ לנו: “לבלי הרים ראש בעינים מביטות למעלה, בעת תפלתנו, למען לא ילעגו המלאכים לנו” (מג“א סימן צ”ה), או: “לאמר שלש פעמים “פי פי פי” ולרוק אחרי כן שלש פעמים, באחוז הלשון בין השפתים, להפר מלבנו כל מחשבה רעה” (מג“א סי' צ”ח), “לאמר “ויהי נעם…” אל השופר, אם אין קולו הולך וחזק” (מג“א תקפ”ה), “כי כל שוחט עוף בירחי טבת ושבט, יקח לו מאומה ממנו לאכלה, למען לא ימות” (יור“ד סי' י”א בהג"ה), “כי אשה מתקדשת מטמאתה, תשוב תתקדש שנית, אם בעלותה מן הרחצה תפגע כלב, או חמור, או חזיר, או מצורע, או עכו”ם, או עם הארץ" (אוי לה לאותה בושה! – ) (סוף סימן קצ“ח שם ובש”ק שם)! שלחן ערוך, אשר לא יכביד עלינו דינים שאינם לא משום חשש איסור ולא משום גדר, ורק המה מנהגים שאין בהם לא תורה ולא חכמה! שלחן ערוך, אשר לא יברא לנו דינים חדשים בימי העומר, דינים אשר אין להם כל יסוד בתלמוד, למזכרת מיתת תלמידי ר"ע 7, אשר אחת לנו כיום הזה, אם מתו אז בשבועות אחדים, אם לא? כי אם גם לא מתו אז בשני ירחים, הלא גם אז היו כלם מתים![ftn8] שלחן ערוך אשר לא תכון ידו עם מנהג הנשים, לבלי עשות במלאכה בימי העומר, מבוא השמש עד צאת הכוכבים! שלחן ערוך אשר לא יביא לנו על כנפי רוח דינים אשר לא נזכרו בתלמוד, לנהוג בם בשמונה ימים הראשונים בירח החמישי לענות נפשותינו, וחכמי התלמוד לא צוו! הלא צחוק מכאיב לב הוא זה, החכמים אשר ראו בשממות בית קדשנו ובגלותנו מעל אדמתנו, לא שמו לחק למזכרת אבל, בלתי אם דברים אחדים, וכאלף שנים ויותר אחריהם הרבו זכרונות אשר לא ידעום קדמונים! שלחן ערוך אשר יבדיל בין דין למדת חסידות! שלחן ערוך אשר לא יעמוס עלינו חקים לא טובים וחומרות שאין להם כל יסוד, ואשר במקום שאין אנחנו בקיאים בבדיקה, ישאל את פי דורשי הטבע, ואשר יגידו הם אותו ישמור לדבר! שלחן ערוך אשר לא יבדיל בין הפסד מרובה להפסד מועט, כאשר לא הבדילו בזה 8## ) גם חכמי התלמוד ברוך זכרם! שלחן ערוך אשר יאסור עלינו אך את האסור, ולא יגזור עלינו גזרות קשות ורעות, אשר יבדילונו מאדם ומתבל, ואשר ירחיב צעדינו תחתנו, ואשר יוסד אך ברוח התלמוד!

שלחן ערוך כזה נדרוש מידכם, באמת ובמשפט; אל תאמרו “מנהג ישראל תורה” לכל אשר יאמר המון העם “מנהג” כי “מנהג שאין לו ראיה מן התורה הוא כטועה בשיקול הדעת” (מס' סופרים פי“ד, והובא גם במג”א סי' תרצ), ואל תענו לנו לאמר: “נאותים אנחנו לשבת בגיהנום עם רבותינו בעלי השו”ע“. כי הם אהבו את האמת בכל לבבם, אך מרוב תלאות, אשר שבעו מיד גוים עריצים, לא יכלו פעמים רבות לראות נכוחות, ולו התעורר איש ויגל להם מחשבות לבו, אשר הוא חושב על דרכם בהלכה, כי אז, בלי ספק, שמעו לעצתו, אם אך היתה עצתו אמת; ולו גם ענו לו לאמר:טוב הרבות גדרים על עם ד‘, למען תכבד דתם בעינהם ולא ימירוה בדת מציקיהם, הנה היה אז בפיהם מענה אמת; אך לא כן אתם, רבנינו! הן אתם שמעתם את דברי המבקרים את גזרות הפוסקים, אתם ידעתם, כי הגאון הגדול החכם ר’ חיים מפיליפאווי זצ”ל, נטה לרוב מדרך השו“ע ולא שת לבו להרבנים הכסילים, אשר מררו חייו בעבור זאת; וכל עוד לא תוכיחו כי שגו המבקרים במשפט, יאמינו רבים בדבריהם, כי לא שמרו הפוסקים דרך התלמוד, ומה תענו, אם ישאלו אתכם לאמר: הלא אמרו חז”ל “הפטור מן הדבר ועושהו, נקרא הדיוט”? והמחמיר בדברים מותרים על פי התלמוד, יש אשר יקרא השם “עבריין”? (עיין שו“ע או”ח ס“ג סעיף ב' וש”ע יור“ד פ”ט, מ“ש הש”ך בס“ק י”ז, בשם הרש"ל), האם תענו גם אתם לנו: הגדרים הרבים, החומרות הכבדות והמנהגים, אשר טעמם כריר חלמות, יהיו משגב לדתנו? הלא ידענו כלנו, כי בעת הזאת לא יועילו דברים כאלה, כי אם לחות דת קדשנו! רבים אוהבי דרור בנו, אשר שנאה נפשם כל שיח סיג וכל הבלי שוא, ובראותם את דת קדשנו, כי בגדי עדים ובלויי סחבות יכסוה, ועזבוה ככלי אין חפץ בו; רבים תמימי דרך, אשר הליכות עולם תעבירנה אותם על מצוות רבות, אשר בראו הפוסקים ברוחם הכביר, כאשר הודה גם איש ריבי, העומד לימינכם, בהמליץ גליון 34, ומאשר הסכינו לחלוף חק יקר בעיניהם, הלא יהיה הנקל בעיניהם להפר גם מצוות ד', גם בחדרי משכיתם! מרבית בני עמנו יעמלו בכל עז ללכת בארח בני אירופא, ידמו להם בכל הליכות ביתם, ומדוע תצררו אותנו בכנפי רוח אזיא, והיא לא תצלח, כי נוע ינוע רוח אזיא אשר אך כצל יהלוך מפני רוח אירופא, אשר בסופה וסערה דרכו!

התבוננו נא, רבנינו, ממעשי אחינו באשכנז וראו, כי בשפלות ידי רבניהם, בעת אשר התעוררו העם מתרדמתם, – ומאשר חבקו ידים בעצלתים וישבו מנגד, מבלי עשות מאומה דבר להועיל, ואמרו בלבבם, כי אך בקללם את המשכילים בחדרי משכבם, ובתתם את ספריהם למאכלת אש לעין רואים יעשו תושיה, וחפץ ד' בידם יצלח – אך בעבור זאת ירדה שם דת קדשנו פלאים, כי שם אוהבי אך דרור, ובחפצם להיות ככל העמים, נתנו לעמם תורה חדשה ובדת קדשנו עשו כאות נפשם, עד כי יעמלו עתה יראי ד' וחושבי שמו בארצות רבות ליסד שם חברת “שומרי שבת” – ומי לידכם יתקע, כי בעוד שלשים שנה, לא יעשו ככה שואפי אך דרור גם בארצנו, אם לא תקדמו פני הרעה ולא תיסדו בתי ספר טובים, ללמוד שם תנ“ך ועיקרי האמונה, והלכות מיוחדות, ושפת המדינה, בכל עיר; ובתי ספר לרבנים, כאשר יעץ ה' פינעס; ואם לא תתאספו לחדש את השו”ע ולעשות תקנות מועילות לנו, ולהרחיב צעדנו תחתנו!?

רב לכם, רבנינו, לשבת בחבוק ידים, אל תתנו דמי לכם, כי עת פעולות העת הזאת, עת לעשות לדתנו ולעמנו, עת להסיר חרפת צוררינו מעלינו ומעל התלמוד, אשר יתנוהו לאבן נגף על דרכנו, באמרם: “כי הוא ירבה עצלים חדלי אישים בישראל: כי הוא יגדיל כבוד איש ההוגה בו, לדכא תחת גליו כל המון העם; כי הוא ירב משטמה בין היהודי ובין העם אשר הוא יושב בארצו; כי הוא יתן ערמה לאיש עושה מזמות!” ידענו כי לא התלמוד הוא פשע יעקב בכל אלה, אך הלמודים המעקלים, חסרי לב וגאים היו בעוכרנו! עת להוכיח את העם, לאהוב את המלאכה ליהנות מיגיע כפים, וכמאמר רבא לתלמידיו “במטוטא מינייכו ביומי ניסן וביומי תשרי לא תתחזו קמאי, כי היכי דלא תיטרדו במזונייכו כולא שתא!” (ברכות ל"ה), עת להרחיק גאוה מלב תופשי התורה, כי אסור לנו לעשות את תורתנו לעטרה להתגדל בה! (אבות פ"ג), עת ללמד לבני יהודה, להרבות שלום בין בני דתות אחרות ושונות, כאשר צוה התלמיד, להרבות שלום גם עם עובדי אלילים (ברכות י"ז). ואף כי גם העמים שכנינו! עת לתת בינה בלבבם, כי יקרו המצוות אשר בין אדם לרעהו, יתר רב מהמצוות אשר בין אדם לאלהיו, (יומא פ“ה; ב”ב פ"ח), וכי אסור לגנוב גם דעת עובד אלילים (חולין צ"ד). ומזימות חמס – תועבת ד'! עת לעשות גדולות לנו, להרים קרננו בכבוד ולהצליחנו במעשינו, והמשכיל אל ידום בעת הזאת!

שימו לבבכם, רבנינו, לכל דברי אלה! ואם שגיאות תמצאו בם, ענו לי אמרי יושר בפי מכתבי העתים; ואם תמצאום נכונים, החישו מעשיכם, התקבצו יחד להיטיב לנו, כי קבוץ לצדיקים טוב להם וטוב לעולם; או למצער, שימו לכם מכתב עת, אשר יאספוהו כל הרבנים והוא יהיה לכם לפה, להשמיע דעותיכם בכל דבר נחוץ לנו – בטרם תאחרו המועד, בטרם תפול דת קדשנו ואין מקום, בטרם…

והנני מחלה את פני הקוראים, היודעים איש בעירו רבנים ישרי לב כהגאונים, ר' יצחק אלחנן ור' ישראל ליפקון מקאוונא, כהגאונים ר' גימפל יפה וחתנו ר' זכריה יוסף שטערן משאוועל, וכהרה“ג ר' אלכסנדר משה לפידות מראסיין ועוד כמוהם, כי יראו להם דברי במאמרי “ארחות התלמוד” ודברי האדון המו”ל “המליץ” בהערתו לגליון 34 ודברי ה' סוקאלער במאמרו “אל רועי ישראל” ודברי אלה; אולי יתעשתו, אולי ישימו עינם על דרכם ודרכי הימים האלה, אולי יתחמץ גם לבם על כל מראה עינהם, ושתו עצות בנפשם לטוב לנו, ולא יאמרו עוד גדולי סופרינו: “המדבר על הרבנים, כמדבר על העצים ועל האבנים”. (המגיד גליון 37) כן יראו הרבנים כי אין עזרתה לנו ולדתנו, כי אם בלכתנו אל אשר יהיה רוח הזמן ללכת, כי אל ד', אשר נתן תורה לעמו, הוא גם הוא אבי הזמן, ובחפצו ישתנו העתים –; ואז נרים ראש, ועשינו חיל!





  1. לא אוכל לכחד תחת לשוני את הפלא אשר נפלאתי; כי לפי עדות הגאון חיות, בספרו “מבוא התלמוד”, לא באו בתלמוד ירושלמי דברים מוזרים רבים מעניני לחשים וקמיעות וכאלה, כמו בתלמוד בבלי; והנה מסדר תלמוד ירושלמי, הוא לדעת רבים ר' יוחנן, הנודע למאמין בדברים האלה, ומדוע לא שם דבריו בתלמוד ירושלמי, ודבריו באו אך בתלמוד בבלי, יותר ממאתים שנה אחרי מותו?  ↩

  2. לפי דרכי אבאר סוגיא אחת, בעזרת השם, והיא תהיה למופת לסוגיות אחרות.בכתובות (ע"ב) אמרו במשנה: “ואיזוהי דת יהודית? (שנהגו בנות ישראל ואע“ג דלא בתיבא, רש”י) יוצאה וראשה פרוע, וטוה בשוק, ומדברת עם כל אדם”; ושאלו על זה בגמרא “ראשה פרוע” דאורייתא היא? דכתיב: “ופרע את ראש האשה” ותנא דבי ר‘ ישמעאל: “אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפריעת ראש”! – דאורייתא, קלתא שפיר דמי; דת יהודית, אפילו קלתא נמי אסור! אמר ר"א אמר ר’ יוחנן: קלתא אין בה משום פרוע ראש! הוי בה ר‘ זירא: אילימא בשוק? דת יהודית היא! (שאסור, כפי תירוץ התלמוד) ואלא בחצר? א“ב לא הנחת בת לאברהם אבינו, שיושבת תחת בעלה?! (שכולן יוצאות בחצר פרועות ראש לגמרי) אמר אביי: מחצר לחצר ודרך מבוי! ”טוה בשוק“ אר”י אמר שמואל: במראה זרועותיה לבני אדם; רב חסדא אמר אבימי: בטוה ורד כנגד פניה. “ומדברת עם כל אדם” אמר רב יהודה אמר שמואל: “במשחקת עם בחורים”. בסוגיא זאת ימצא כל לומד משכיל, שאלות גדולות: א) מה זה שאלו “ראשה פרועה דאורייתא היא”? הלא בספרי פורשו (והובא בפירש"י במקומו) “יפרע את ראש האשה” שיסתור קליעת שערה, ואם כן, אולי דעת תנא זמתניתין כתנא דספרי ולא כר’ ישמעאל? ב) מנין לר‘ ישמעאל האזהרה הזאת, לו גם יפרש “ופרע את ראש” במו: “וגלה את שער הראש”, הלא מדברי המקרא לא נדע, רק שהיה המנהג אז לכסות את שער הראש ועל כן אמרה תורה: “ופרע את ראש האשה”, אך מאין לו שהיו מצוות לכסות ראשן? אם כן ידרוש, אף אנו נאמר: ממשמע שנאמר במצורע: “בגדיו יהיו פרומים, וראשו יהיה פרוע, בדד ישב” (ויקרא י“ג מ”ה) שומע אני: שכל מי שאינו מצורע אסור לו ללבוש בגדים קרועים, ולילך בראש פרוע, ולישב בדד? הלא על כרחנו נאמר: כי דבר הכתוב, רק שהמצורע ישנה ממנהג הכל, וכן נאמר בסוטה. ג) בתו של נקדימון בן גוריון, אשר נתעטפה בשערה, בראותה את ר’ יוחנן בן זכאי, בהיותה כבר נשואה (כתובות ס"ו) איך עברה על לאו מן התורה? ואיך לא כהו בה ר“י בן זכאי ותלמידיו שהיו שם, בראותם זאת? ד) לפי פירושם על ”טוה בשוק, מדברת עם כל אדם“ יהיה העיקר חסר מן הספר, ואיך תזכיר המשנה את הפעולה המותרת, ותעלים את הפעולה האסורה, שאותה היא מבקשת להזכיר? ה) שם נזכר, שרב עוקבא אמר מילתא בראותו ערבית אחת הטוה בשוק ורד כנגד פניה, שאמרה לרבה בר בר חנה ”עולם הב לי פלך“ ואמרו רבנן שם: ”מדברת עם כל אדם“ קרא עליה: והלא היא לא שחקה עם רבה בר בר חנה? ומדוע לא פירשו שקרא עליה ”טוה בשוק“ שהרי הוא טוה ורד כנגד פניה, ומאין להם, כי רב עוקבא יפרש המשנה כזה כשמואל, ולא כאבימי? אך באמת, כל עקר איסור ההליכה בפריעת ראש לנשים – , הוא רק מנהג בעלמא, וכדברי רש”י: “שנהגו בנות ישראל ואע”ג דלא כתיבא“ כי כן הוא באמת מנהג אזיא, ומאשר נהגו גם בנות ישראל כאשר היה המנהג הזה בארץ ההיא, נקרא המנהג הזה בשם ”דת יהודית“, ור‘ ישמעאל אך אסמכתא מצא למנהג זה, בדרכם בקדש למצוא אסמכתות במקרא לכל דבר שנהגו בו, וכמו שדברתי מזה במאמר שם, ויוכל היות, שבימי ר’ יוחנן בן זכאי לא נהגו ככה כל בנות ישראל; והמקשה, בחפצו אך להקשות, שאל מה ששאל, כדרך כל המקשים, כאשר כתבתי; ולמען שלא להקל במנהג זה, שהיה נחשב אז לצניעות, או לסבות אחרות, שאין עלינו החובה לדעת אותן, לא תשיבו לו כי אם לפי שיטתו, שיש בפריעת ראש איסור מן התורה. ולפי זה, דברי ר' יוחנן, שאמר: ”קלתא אין בה משום פריעת ראש“ ביאורו בין בחצר בין בשוק לפי האמת, שכל האיסור אינו רק מדת יהודית (מנהג אזיא) ואין לו שום מקור בדברי התורה, ולא נוכל לאמר כדברי התרצן, שדת יהודית החמירה בקלתא על דת משה; ודברי ר‘ זירא ואביי בפירוש דברי ר’ יוחנן, הם לפי שיטת המקשה, ועל דרך הפלפול. (ולנמהר, אשר ישיב על מטרת דברינו אלה, מדברי קמחית (יומא מ"ז) נשיב כי אין למידים דינים מפי אשה, ובניה אשר התפארה בם, הלא היו כהנים גדולים בבית שני, – (עיין יומא ט') ועוד יותר שאין זה אך צניעות יתירא, על דרך שאמר ר' יוסי (שבת קי"ח) “מימי לא ראו קורות ביתי אמרי חלוקי” שדברים כאלה אינם אך מדת צניעות יתרה) והנה המנהג ”שלא לטוות בשוק, ושלא לדבר עם כל אדם“, שיסודו הוא המקרא ”כל כבודה בת מלך פנימה" – נשתנה בימי האמוראים, לאיזה סבה, בכל מנהג אשר יוכל להשתנות לפי המקום והזמן ועל כן פירשו האמוראים את דברי המשנה, כפי הצרך בימיהם; ובזה יבאו נכון דברי רבנן בשם מר עוקבא, שהוא קרא על הערבית דברי המשנה כפי כוונתם באמת, והיה רצונו להורות לתלמידיו פירוש המשנה באמת, כי לולא זאת מה מקום לדבריו? האם חפץ להשמיענו שהערבית הפסידה כתובתה?  ↩

  3. על פי הדברים האלה, אשר נאמרו גם על דברי אגדה שאינם נוגעים בדין, דעת לנבון נקל, כי כל הספורים אשר בשמים יסודם וגלגולים, כאמרם: חכם פלוני או מתעה פלוני היה גלגולו של נביא פלוני ותנא פלוני; ועניני גלוי אליהו, אשר נאמרו מאז מעולם ועד עתה – הנה הנאמרים בתלמוד, מאגדות דמיוניות הנם; ואשר בפי אוהבי נפלאות – שקר וכזב הם ואך חרשי משחית בדום מלבם, כי מאן סליק לעילא ואתא ואמר?  ↩

  4. ופעמים הכזיבו בתלמוד איזה שמועה ואמרו, כי שקר בפי אומרה, כמו: “לא נחלקו ב”ש וב“ה בדבר זה” (שבת ט') לאו מר בריה דרבינא חתום עליהו (יבמות ב"ב) “לא היו דברים מעולם” (עירובין מ‘, ע“ז כ”ב וע’ בתוספות יבמות ל“ה: ד”ה כ"ע).  ↩

  5. עקשי לב יתאמרו לשים לאל מלתי, מדברי חז“ל בנדרים (ח') ”נדוהו בחלום צריך עשרה להתיר לו“. אך מה נעשה אם דברי חז”ל בסנהדרין יאלצו לאמר: כי מאשר הנידוי איננו נוגע רק לנפש החולם לבדו, ואין כל נזק לו אם יתיר את הנידוי, על כן, מהיות טוב אל יקרא רע; אך לא כן בדברים שבממון ולאחרים. ובשו“ת ”שיבת ציון" (סימן נ"ב) האריך לתרץ את הסתירה הזאת בדרוש וחקירה; על כל פנים, החלומות שוא ידברו! –  ↩

  6. וגם זה איננו אך בכותאי והדומים להם, במקומות דלא שכיחי רבנן, כמפורש בגמרא שם.  ↩

  7. כנראה נקבע מנהג זה, שאין לו זכר בתלמוד, לא למזכרת מיתת תלמידי ר' עקיבע, אלא בימי השמד של מסע הצלב, שהיו על פי רוב בין פסח לעצרת, וראוי לשער כי בל"ג בעומר היה איזה נס לקהלה חשובה, ועל כן הוציאוהו מכלל האבל הזה.  ↩

  8. אם גם נמצא בתלמוד“להפסד מרובה חששו, להפסד מועט לא חששו”אין זה אך בשני דברים שונים, אך בדבר אחד להחמיר, אם יש בו הפסד מטעט, ולהקל אם יש בו הפסד מרובה, – לא נאמר בתלמוד מעולם.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 13318 יצירות מאת 545 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 1949 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!