ברכת הכח וחרדתו / א. ש. שטיין
© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.
פורסם ב-“דבר” 5 בספטמבר 1948
“הרגשת היצירה העצמית היא נכס חשוב לאדם. עתים היא באה על ביטויה בתעלת-השקאה, עתים בגפנים עומסות פרי – ואתה נהנה, כי ידך טיפלו בהן. אבל אין להתעלם, שקיים גם סיפוק הפוך הבא מתוך הרס. קשה לפרש סיפוק זה, שעה שאצבעך לוחצת על ההדק ואז – היכן כל התיאוריה המאוששת על השנאה לנשק? אש וענן – והנאה כאחת. בכוח לחיצת אצבע. וצמצום-עולם אופפך נוכח הכדור הפעוט הזה הפולח ומכלה בשניות מספר חיים שלמים. אי-אפשר לחשוב וקשה גם להבחין ברגעים אלה – האם השתלטה תאוות-ההרס על תסביך-הנחיתות או להיפך?”
דברים אלה, שנתפרסמו ביומן גבת (וכותבם – מטובי החלוצים), תום וחרדה משמשים בהם בערבוביה, והם זורעים אור על בעיה אנושית גדולה שנתלבשה בתנאי מציאותנו לבוש לאומי-חינוכי מיוחד: בעיית-הכוח.
אחד מקוי-עיקר בטרגדיה של הוויית הגולה הלא היה – חוסר האונים הלאומי, שסימניו: הפיזור, התלישות מקרקע ומעבודה, הנדודים מאונס, ההפקר וההשפלה; כל אלה מבחינת הקיום הפוליטי-חומרי, שכן מבחינה רוחנית-מוסרית היה ישראל בן חורין גם בגיטו, ויתרה מזו: יצירת רוחו גאתה בעיקר בגולה ועמקה בו תחושה מיוחדת במינה – “אתה בחרתנו” לסבל, להתעלות ולכמיהת הצדק.
שעל כן, הציונות, המהפכה היהודית המובהקת, שיבת העם לעצמו בדרך של שיבתו למולדת, היא תהליך של התגבשות כוח לאומי שסימניו: ריכוז טריטוריאלי, אחיזה בקרקע והתערות בעבודה ובאדמה, שליטה עצמית בגורל הלאומי, תנועת פועלים דרוכת-חזון – ושליחות, כושר-התגוננות פיסי ורוחני.
אפס, כשם שדרכה של החולשה הלאומית לטפה תסביכי אשליה, נחיתות והתנכרות, כן דרכה של תחושת הכוח הלאומי העולה, לגדל פירות-באושים של התנשאות והתפרקות מערכי-רוח ונכסי-מוסר ומביקורת עצמית פוריה ומטהרת. מרומי העתיקה ועד לבריטניה של ימינו, עשיר לקח-התולדות בגילויים דומים, אשר בעתיים נתערער קיומם של אומות בעלות מעמד איתן ומאושש, הוזנחה האדמה והעבודה במחיר חיי-התענוגות והשחיתות והתנדף התוכן והטעם האנושי בחיי הכלל והפרט. משהיה הכוח ערך ומטרה לעצמו ומגן לטפילות, ניצול ושיעבוד – היה מקור חולשה וירידה.
ודאי, כוחנו הלאומי כעם בן-חורין, במולדת יונק ממעיינות מצוקת הגולה וחזון התחייה – וזה יסוד וסוד טעמו. הוא נישא על כנפי השאיפה לחיי יצירה וצדק, שלום ואמת, לשיתופנו כעם שווה-מעמד במערכה האנושית לעתיד של תרבות וחופש –וזה יעודו. אפס, גם לפתחנו אורבים סיכונים וסטיות ופיתויי-הכשלה; גם אנו אין אנו מחוסנים בפני גילויים מעוררי חרדה, העלולים לעשות שמות בנפש היחיד והעם, האנוסים להיזקק לאמנות כלי-המשחית, גם כאשר כל מורשתם ותרבותם, חינוכם ומאוויי-נפשם מתעבים שפיכת-דמים והתעללות בחלש, מעשי-הרס וביזה, שעמנו עצמו מיצה את קובעת תרעלתם עד תום. ויפה לנו, שעם הכרתנו, כי אין ולא יתכן שום מעשה שחרור מהפכני (לאומי וחברותי) בחסד הזולת ובדרכי הטפה והסברה בלבד, - נשמור מכל משמר את טוהר הרוח ונקיון-הכפיים, היושר האנושי והאמת המשחררת, הטבועים במהותו של כוחנו הבונה והלוחם בימי מלחמה ושלום, כערכים מקודשים לשמם ולמען חוסן כוח עמידתו ועתידנו. כי עצמאות ישראל בארצו הקדומה החדשה היא לנו, גם המחאה הנחרצת ביותר נגד חולשת הגולה, וגם הדרך האחד לתחיית עמנו – המשך לפאר-עבר וצמיחת-עתיד חדשה, ולא תוספת מדינית-לבנטינית. כי יותר מעמים אחרים, חזקים ומעורים, אשר בעצם הווייתם, רציפות קיומם ושרשיהם באדמת נמצאת הערובה להתגברותם על הסכנה האיומה הכרוכה בגילויי-שחיתות-והתפרקות ארעיים – מצויים אנו, בראשית הדרך לכינון אשיות עצמאותנו ולעיצוב דמות עמנו, על חרדה לאמת חיינו ולבאות.
ההקפדה על טהרת הכוח היא לנו לא רק בחזקת צו-מוסר מופשט, אלא צו-חיים פשוטו כמשמעו. חורבן הרוח והנפש, היא לנו חורבן הגוף והקיום. הכוח הלאומי יגבר ויפרח לברכה, אם לא ירתע ממלחמת קבע לטהור עצמו מסיגיו; אם יהיה צמוד לעם – מפקדו העליון – לשכבות העמלות, ליצירה ולתחייה, לגאולה ולשחרור; אם העם עצמו ישמור אמונים למשאת נפשו הלאומית והאנושית, לתפוצות ישראל, לכל הגר והתושב אשר עמו, כחבר למשפחת העמים שכניו ולחברה האנושית; אם יגביר את יסודות הפרודוקטיביות והתרבות, העבודה והאספקה העצמית ויכפה את כל הטוב והאור הגנוזים בכוחו, שהם ייעודו וצידוק קיומו. לא על אדוני השררה, ההתנשאות, רמיסת כבוד האדם וחירותו, זלזול בערכי-רוח וקניני-מוסר וטיפוח צבאיות לשמה יכון כוח-האמת, כוח השחרור היאה לצרכיו ולרוחו של עם-אדם. כנוסחתו הנודעת של אחד המעולים בהוגי הדעות שקמו למחנה העבודה. הכוח המשובץ בעצמאות צעירה – אחריות שבעתיים בה ומבחן חמור.
ייחלנו והרינו בכאב את עצמאותנו, באהבה ובמסירות טופח מעט הכוח שקם לנו, למען יביא תשועה ופדות. הנה גורלנו נשמט והולך מידי זרים, מופקע מתנודות בחיי זולתנו – עתידנו בידינו. והכוח לכל גילוייו שהצטבר במאמצי דורות חולמים וחלוציים; הכוח – המיילדת של ההיסטוריה, עמד ויעמוד לנו, אם נצרנו כבבת עיננו, אם נטפח בקנאות את יסודות הרוח, המוסר והפרודוקטיביות שבו – הם מקורות גידולו והערובה לקיום נאמן של יעודו.
חבר גבת שרשם ביומן-המשק את הדברים דלעיל, שאלה גדולה שאל. אין היא מיוחדת, כמובן, לישראל אך חריפותה מרובה בחיי עמנו הנטול מסורת ועבר של כוח לאומי עצמי. היא משאלות השתייה 1 של עתידנו, של חינוך הדור, של שלמות האדם, של עתיד תנועת הפועלים בעמנו, דמותה ודרכה. מקופלת בה חרדה לעבר חלוצי ולעתיד לאומי וסוציאליסטי. אולם בעצם הצגתה היא מוכיחה, כי לא נתערערו יסודות ולא עמקו נגעים, כי סופנו לצאת מחושלים ומצורפים מכול-ההיתוך של הניסויים בהם נתנסינו והצפויים לנו, כי בידינו לגלות מעיינות-כוח עצמי על מנת להתגבר על חזיונות מחפירים ומצערים, תמוהים ואף בלתי צפויים, שפשו בפאות המחנה ולעקרם באבם באהבה. בגאון ובחרדה נלווה את כוחנו העולה והגואל, מפועם רוח החלוציות וההקרבה, את זרוע המגן והמלחמה לעמנו, למען תהא לנו משענת נאמנה בצר לנו ומבטח-עוז לחירותנו הלאומית והאנושית.
-
שאלת שתייה = שאלת יסוד ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.