ליסד קולוניות בארץ ישראל דרוש כסף רב¹ ורק בעזרת העם כלו נוכל עשהו: היש לנו לקוות כי יחוש העם לעזרת הדבר הגדול הזה או יעמוד העם מרחוק כאשר הוא עושה עתה לכל החברות אשר נוסדו עד היום?

האיש השואל כזאת איננו יודע את טבע היהודים ורוחם. בשם כל אומתי האמולה אֹמר: נסוּני נא בזאת וראיתם!

ינסו נא גדולינו להראות לעמם כי יש את לבם באמת להושיע להעם ולא רק להקל עֳני אנשים אחדים ומעטים באחת הארצות חפצם, כי אם ליסד יסוד להאומה בארץ אהבותינו מחשבתם; ינסו נא גדולינו לדבר אל עמם בשפתם וברוחם; ינסו נא להראות כי במלאכות אהבת לאֻמותם הם באים ולא כמלאכי רחמים אל העניים, – וראו אז את מפעלי העם!

רחמנים היהודים ואת העניים והאביונים אשר בקרבם המה עוזרים גם בלתנו. בעין רעה יתן היהודי את כספו, אשר בדמו יבא לו, בידעו כי בעזרת כספו זה ישתקעו בני עמו בארץ לא להם; אך לישועת עמו ולאמותו – היחמול היהודי על כספו? היחמול היהודי על כספו אם יוכח כי בכספו זה יוָשע העם? הידע לא ידעו את לב היהודי? ומה לבותינו אנחנו אם לא לב יהודי? מאין באה לנו אהבתנו לעמנו אם לא מאשר לב יהודי לנו?

אך מי יהי המליץ בינינו ובין העם?

הן לא יקרא העם את דברינו; הן רע גורל עמנו מגורל כל העמים אשר על פני האדמה, כי אהב לא יאהב עם בני ישראל את סופריו ולדבריהם לא ישים לב – ומי יגיד לעמנו את מחשבותינו? מי יקרע לפניהם סגור לבנו למען יראו את האש הבוערת בו מאהבתו לעמנו? מי יביא קולנו באזני כל העם?

על הרבנים לעשות את הדבר הזה, והמה יעשוהו.

כי מי ראשי העם בלתי הרבנים? לקול מי ישמע העם מבלעדי הרבנים? מעת תם החזון והנביאים חדלו מישראל, עמדו חכמי התורה בראש העם והעם אהבם. שוא היה עמל הצדוקים, אפס עמל אוהבי היונים, אף הורדוס האדומי והרומים אוהביו בכל כֹח ידיהם ובכל אכזריותם לא הצליחו להסיר מעל ראשי החכמים את עטרת תפארתם. בכל עת רעה, בכל עת אשר גבורי כח ולב היו דרושים להעם לא נסֹגו החכמים אחור. שמאי ותלמידיו, יהודה הגלילי, רבי עקיבא, חנינא בן תרדיון לא מחיק אוהבי היונים יצאו.

טוב לב הרומאים הנה ידוע להיהודים; הנסג רבי עקיבא אחור מפני המות הנורא והאכזרי אשר יכינו לו הרומאים – אם תגבר ידם על בר כוכבא? את נפשו השליך מנגד ויעבור ימים ונהרות, ארצות ומדינות ויקרא: “דרך כוכב מיעקב!” בכח דבריו כאש ויפי פניו הנפלא ובתקף חכמת תורתו וגדל קדושתו משך אחריו כל היהודים, ויעמדו כלם כאיש אחד תחת דגל בים כוכב גבורם, ויראו נפלאות ונוראות, ויפליאו את מכות אויביהם מעולם הפלא ופלא.

לא לחנם גדול כבוד עקיבא בן יוסף בעיני חכמי הדור הבא אחרי מות האומה. לא לחנם ראוהו החכמים ההם יושב לפני כסא הכבוד וקולע עטרה לרבונו. לא לחנם אמרו כי לא חפץ בן עמרם לקבל את התורה בראותו את עקיבא בן יוסף, – כי אין גדול וקדוש כאיש שמחרף נפשו למות במות כזה בעד עמו ואומתו!

מי האיש אשר לבבו לא ימלא רגש קדוש בנשאו את שמות שני האנשים האלה על שפתיו: משה ועקיבא! זה יוצר האומה ובוראה וזה מסגיר נפשו למענים בגללה ומת ביום מותה גם הוא…

גם הרבנים, תלמידי החכמים ההם, לא יעמדו מרחוק. גם עתה ידברו לעמם בשם תורתם ליסד מושבות באה"ק לטובת אומללים רבים מבני עמנו ודבריהם לא ישובו ריקם כי אם יצליחו ועשו פרי.

הרבנים ידברו על לב עמם ויפקחו עיניהם לראות אור תקות הגאולה הנשקפה על חוג שמינו. הרבנים יגידו לעמם כי הגיע הזמן לתקוע יתדנו בארץ אבותינו, והזמן קצר והמלאכה רבה, כי עמים רבים ילטשו את עיניהם על ארצנו, כי אם עשה לא נעשה עתה בכל אשר לאל ידינו לעשות, לא תהיה לנו כל צדקה לדרש משפט מהעמים אשר נחלתנו תפול בחבלם.

הרבנים ירעיפו כמטר דבריהם על לב העם וכפלגים בציון יהיו דברים לבית ישראל.

ואנו הסופרים לא נעמוד מרחוק: בכל כֹח אהבתנו כאש לאומתנו האומללה נעזור להרבנים בכל אשר נוכל.

לא לנו עתה להלחם איש את אחיו; השכלה, חסידות, התנגדות – מה כל אלו בפני חיי הלאם?! למה לנו כל אלה אם לא נחיה? וחיה לא נחיה אם לא תחדול המלחמה מקרבנו. ומות נמות אם לא נתן כלנו ידינו איש לרעהו, אם לא נמהר לעזרת אומתנו בכספנו ובזהבנו, בתורתנו וחמודותינו, במדענו ובשפתנו!

מות נמות אחרי חיינו כארבעת אלפים שנה!

מות נמות אחרי נלחמנו בעד חיינו, חיי הלאם, ורוח אפנו זה אלפים שנה בגולה.

מות נמות עתה בעת אשר חופשה נתנה לנו לחיות ולעמוד על נפשנו!

מות נמות בפני אור החירות, ואמרו כל הגוים אויבינו לאמר: ראו: היהודים מתים מרב חירות! קללת אלהים עליהם ולכן – רק בחשך ושפלות יחיה העם הזה, והחירות מות לו!

מות נמות, – ומי יהי מלאך מותנו?

אנחנו! –

מות נמות אם לא נתאחד כלנו בלב אחד ובעתה אחת, כאיש אחד, למהר ולהחיש מעשינו. אם לא נמהר אנחנו להושיע לכל הפחות לחלק קטן מקרבנו להאחז בארצנו – ונהפכה נחלתנו לנחלת זרים לנצח.

ועל כן – אם חפצי חיים אנחנו, – עלינו להתאמץ להרבות מספר היהודים בארץ ישראל כפי יכלתנו, עד אשר יהי מספרם לפחות ל' רבא נפש.

המספר הזה לא רב הוא מאד, כי היהודים פרים ורבים ועוצמים מהרה. היהודים מאריכים ימים מכל העמים. ועל אדמתם ירבו עוד היהודים לפרות ולרבות כי בארץ ישראל ממהרת הבגרות לבא מפני חם אקלימה – והאדמה הפוריה בתבואתה הרבה והטובה תרבה את עושר היהודים, ובזה ירבו עוד להאריך ימים. ובדבר הזה יגדל מספרם משנה לשנה, כי לפי אשר יעשיר עם כן מספרו הולך הלוך וגדול.