ירוחם החייט מעיר פולה היה חייט ממין מיוחד, כמעט נבדל היה מאֶחיו בני אוּמנותו, ויהי מתהלך עם בעלי-הבתים, אינו נכנע גם מפני העשירים ומתערב בין התורנים. הוא היה בנעוריו מחסידי ה“בחור”… ואותו דבר נתן לו איזה יחוּס – משכמו ומעלה היה גבוה מכל העם אשר בבית-המדרש; אבל בגדיו היו תמיד ישנים, ויהי עני לתיאבון, כלומר, איש שאינו שׂם לבו לזה כלל. הוא הבין את מלאכתו היטב, רק עצל גדול היה, ודרכו היה למכור את הארג שנותנים לו לעשות ממנו בגד – הוא דוחה את תפירת הבגד מיום ליום, משבוע לשבוע ומזמן לזמן, עד שלבסוף נלאה בעל הארג לתבוע ולחזור ולתבוע, ואנוס הוא לעשות לו בגד אחר.

אבל גם דבר בלתי-אפשרי היה שבני-העיר יחדלו לגמרי מתת לו עבודה, מפני שהרבה מהם היו יראים ממנו. – וכה קראו אותו אל ביתם והיו מיטיבים עמו ומוסיפים לו על שכרו, בתנאי שיתפור את הבגד לנגד עיניהם. דבר זה רגיל היה קודם החתונות או שאר הכנות גדולות.

ובשעה שהיה ירוחם תופר ועוסק במלאכתו היה יודע לספּר מעשיות מהזקן, מזקן-הזקנים, ממלכוּת התוּגר…ממוֹנטיפיוֹרי… גם בעניני הקהילה ידיו רב לו, ומכל הענינים של הצבא לא יעלים עינו; לו אין שררה מיוחדת, אבל הוא מושל על בעלי-השררה, רצוני לומר, הדבר היה כך שבעצתו היו שואלים.

גופו היה כחוש, עיניו בולטות, וחטמו מתאדם לפרקים מהכעס הידוע… דרכו לקלל את אשתו ולהיות שורר בביתו תמיד כבחוץ. והוא הולך מחיל אל חיל. כה כבש במשך דור שלם כמעט את כל העיר והכל נכנעו מלפניו.

מאחורי הפרגוד מתלוננים עליו במקצת ומדברים בו קשות; ובפניו שוכחים הכל וקוראים אותו “רבי ירוחם”. – אם לא נתנו לו מפטיר וששי נתנו לו שלישי לפרקים, דבר שלא נעשה עוד לכל תופש מחט בישראל.

והוא גם את הרב דמתא הלך בקרי, הרב מקודם היה שומע בקולו ביותר, וזה עורר את קצפו על הרב החדש. הוא ירוחם, אינו סובל בעל לב טוב. פעם אחת סטר על גבי לחיו של בעל-בית גדול ויהי הדבר לחילוּל-השם…

בנו של המוכּה הזה נשמט מן הצבא בשגגה, יפה השתיקה. מי יאמר לירוחם החייט: מה עשית? ויאָנחו בני-ישראל בפולה תחת עוּלוֹ ימים רבים.

ואז היה בעיר בחור קטן ושמו זלמן. הוא שמן מאד, בעל פנים אדומים ועגולים ויתום היה מאביו. – אמו יֶנטה-לאה דרה סמוך לבית-המדרש, והוא המשכים והמעריב בכל יום לומר קדיש בצד העמוד. שם היה מושבו של ירוחם, שבחר לו בעצמו את מקומו.

ודרכו של ירוחם לצרום בכל פעם את היתום באזנו או ללחוץ את חטמו; לא מרוֹע לב עשה את הדבר, האודם של פני הבחור עורר אותו לכך. – לוֹ יש מין הנאה בשעה שהבחור נושא צערו בין שיניו.

צער לצער מצטרף ובלב היתום נעצרה חימה לירוחם. ותרב מיום ליום.

ובערב-שבת אחד, לפני בין-השמשות, הלך זלמן ויתחב מסמרות במקום מושבו של ירוחם, וישם פיהם למטה וחוּדם למעלה.

החזן מכין את עצמו להתפלל. היתום עומד על יד העמוד, כאילו לא נעשה דבר; וירוחם, שאיחר מעט לבוא, ממהר לשבת על מושבו; ופתאום הוא קופץ ממקומו…

וישחק הבחור, כי לא יכול להתאפק. ויכעס ירוחם; כעסו של ירוחם הביא את היתום לשחוק יותר גדול – והשחוק של הבחור הביא את ירוחם עוד יותר לידי כעס, והכעס ליד שחוק. גם האיש היושב ממוּלו שׂחק, גם השני שחק; גם השלישי והרביעי, כל היושבים על הספסל הקרוב מילאו פיהם שחוק. כן עשוּ אלה היושבים על הספסל השני, השלישי, הרביעי, החמישי, הששי והשביעי. ועד מהרה צחקו כל אנשי בית-המדרש למקטן ועד גדול; ואותו השחוק בבת-אחת השבית את מנוחת ירוחם ויהי כנדהם. – –

הוא נושך את שפתו, עיניו בולטות, כל גופו רועד מרוב כעס. והשחוק התגדל, ויהוֹם בית-המדרש כולו. עוד מנסה הוא, ירוחם, להרים קול – אולם לשוא, צוארו כמו נחנק, השחוק הפריע שבר את רוחו. – – –

ואז קפץ ממקומו היושב ממולו ואחז בזקנו של ירוחם ויקרא: אתה חייט בן חייט, מה לך כאן, במזרחו של בית-הכנסת? רד למטה! השליכו את הנבל החוצה! תנו לו מהלומות! הוא מסר את בנינו לצבא! נוֹכל! חייט, שיכּוֹר, שיכּוֹר! רַב לך!"

עוד איזו שנים חי ירוחם בצער ויחי חיי עני פשוט, היושב על הספסל של בית-המדרש וזוכר לפרקים את גדלו מלפנים.

בשעת חדותא בבית-המדרש מעלים אותו עד הבימה ונתונים לו את הנותר מה“תיקון”.

ורכי-לב ביותר עוד יראים ממנו בחשאי, גיוֹרא עד עשרה דרי…