מדוע לא עלתה ארוכת בת עמי? ישאל כל המצר בצרת עמו ישראל, הן אלפי תוכחות ועצות נאמרו ונשנו מכה"ע ובספרים שונים. איך להביא סדרים בחיינו הפנימים, לתקן מצבו המשחת, להפיח בנו רוח חיים חדשים, חיי מדינה וחיי עולם המעשה, ולברוא בריאה חדשה עשרות אלפי אנשים בקרבנו שהם עתה במצב חרש שוטה וקטן בכל דבר הנוגע בעולם העשיה ובידיעת החיים. – מדוע כה רבה העזובה בקרבנו? מדוע ידל ישראל מיום ליום? מדוע יפוצו בני עמנו יושבי רוסיא לארבע רוחות העולם בעד ככר לחם? מדוע כה רב מספר הענוגות בנו? מדוע..? במלה אחת: “מדוע לא עלתה ארוכת בת עמי?”

השאלה הזו, המדכאת לב החפצים בטובת עמם באמת, נוחה היא להפתר בתשובה קלה בת שלשת מלות: “אין פובליקום לישראל”.

כן הוא, סופרי ישראל, אין פובליקום לנו, על כן לא תשיגנו ישועה. הננו הוגים, כותבים ומדפיסים – אך האם יכנסו דברינו באזני אותם האנשים, שאך הם צריכים לקרוא אותם? היה לא תהיה! דברינו נקראים אך בפי אנשים כאלה, היודעים מעט או הרבה גם בלעדינו מה שיש לעשות לטובת עמנו ומה שצריך לתקן, אך כמונו אין כחם אלא בפיהם ובמחשבותיהם ולא יותר… שוא נכתוב סמי-תרופה, החולים לא יביטו עליהם, כי מובטחים הם בעצמם שאינם חולים כלל, ואם על פי איזו מקרה יוכחו איזה חולים לדעת כי חולים הם וכי מכתם אנושה – הנה יראו לאסונם הגדול, כי מחלתם שלא ידעו הימנה, מחלה נושנה ולא בנקל ימצאו מרפא, וכי דרושים לה תרופות יקרות, שאין יד עצמם משגת לקנותן להם, ואם אל נדיבי לב יפנו לבקש מהם משען כסף להציל בו חייהם – הנה יבקשו ולא ימצאו ובחרפה ישובו ויאמרו: “איה בית נדיב?” או במלות יותר ברורות: ההילמים שבקרבנו, שאין עיניהם נשואות אלא אל חיי הדמיון, אינם קוראים כלל את דברינו, וגם אם יקראום לא יבינום, כי אין בכח שכלם, המלא חלומות והבלים להבין ערך דבר הנוגע בעולם המעשה, עולם שאיננו לא חלום ולא הבל. ואם על פי סבה יקראו איזה מהם ויבינו כי רחקו מדרך החיים – הנה יראו, כי הם עצמם אי אפשר להם לתקן מצבם המשחת הולדם, מפני רוב צרכיהם וגודל עניותם, כל זמן שלא ישתתפו בצערם עשירי עמנו מכל מקומות מושבותיהם ויתחברו כאיש אחד לצאת לישע אחיהם האמללים בכסף וביגיע, אך עשירינו עצמם אינם קוראים כלל וכלל את דברינו, אינם יודעים ואינם חפצים לדעת מאומה מתיקון מצב עמם, ואינם מפנים את לבם לצרכינו אפילו שעה אחת; ומאין יבא עזר עמנו?

כבר אמר היינע, שתכונת רוחו של היהודי היא לשעבד כל כחותיו, נטיותיו ורדיפותיו לדבר אחד, לא כתכונת רוחו של ההעלעני (יוני), שהוא מוצא ענג בדברים שונים ודורש ומבקש אותם. המשפט הזה יקר מאד ועל פיו נבין הסבה, מדוע לא עשו ישראל מעולם חיל בכל חכמה ומלאכת-מחשבת כשאר העמים? אין דרכו של היהודי להתעסק בענינים שונים, והואיל והיהודים הקדמונים התמכרו להאידעע של אחדות האל, הפרושים התלמודיים אחריהם – לד' אמות הלכה, שבלעדיהן אין לו להקב"ה בעולמו כלום לפי דעתם, חכמי ספרד התמכרו לפילוסופיא, חכמי צרפת – ללימוד התלמוד ולהפוך בו ולהפוך בו, והמקובלים – לחלומות ולחזיונות בעולם האצילות – לפיכך לא הניח כל אחד את עסקו שבחר בו להתעסק גם בדבר זולתו; ומכיון שבחר לו ענין אחד שוב ל זז ממנו כל ימיו. מניח אני להדרשנים לבאר על פי משפט זה את דברי התלמוד: "מה תמר זה אין לו אלא לב אחד אף ישראל אין להם אלא לב אחד לאביהם שבשמים (סוכה מה:) ולהמתיק בזה דברי המדרש שאמר: “אין מלאך אחד עושה שתי שליחות”, אם אך לא יחשב לחילול כבוד לבעלי התלמוד, לבאר דבריהם על פי דבריו של המין היינע שכתב בלשון לעז… אך יהיה איך שיהיה, דברי היינע אמתים הם: אין דרכו של היהודי להתעסק בענינים שונים, ובשעה שבן עם אחר נותן חלק לעיון גם למעשה ומשים לנו לשאלות העומדות ברומו של עולם והפורחות באויר – הנה היהודי מתמכר על פי רוב לדבר אחד: התלמודי – ללמוד הלכות בכל יום, אף-על-פי שהוא יודע כבר אותן ההלכות בעל-פה ויודע גם כן שלא תבאנה לעולם לידו לקיים אותן במעשה; החסיד – לברוא עולמות בשמים, אף-על-פי שאינו יודע כלל איזה צורך יש לאבינו שבשמים ולאחינו שבארץ באותן העולמות; המכונה משכיל – לבאורי מקראות ולכל הדברים הנכנסים בכלל “חקירת קדמוניות” או “חכמת ישראל”, אף-על-פי שהוא עצמו אינו מאמין כלל באותם הדברים שהוא משתדל לפרשם, והסוחר – להשתכר כסף.

עולם העיון ועולם המעשה אצלנו הם כשני עולמות שונים, שאין מלכות של אחת נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא, עד שאי אפשר בשום אופן להכיר מתוך ספרותנו, שעם ישראל הנהו עם העוסק במסחר כמעט מקטנם ועד גדולם. על מה? יען אין הספרות והחיים נוגעים זה בזה כלל: האיש מעולם העיון איננו יודע כלל מעולם המעשה והאיש מעולם המעשה איננו יודע כלל מעולם העיון. ובעלי-הידיעה ובעלי-היכולת, שבשבילם חבר היחידי בדורו ר' מנשה מאיליא את ספרו “אלפי מנשה” כדי לחברם יחד לתועלת עמנו, – לא יתחברו אצלנו בשום אופן כאשר לא יתחברו אש ומים יחדו. ואיה איפה תקותנו? הסופר עולה על הבמה ודורש לפני העם מעל מכתבי-העתים או מעל ספרו, בוכה על צרת עמו, נותן עצות להיטיב מצבם ומתברך בלבבו כי ידיו תעשינה תושיה, – אך מי ישים לב לדבריו? הנה הרב ר' חאצקעלע מתנועע על איזה פוסק, החריף ר' העשיל ראש-הברזל (אייזערנער קאָפ) המציא בשכלו פלפול חדש בסוגית “צמר ופלשתים” או “צרת הבת” והגביר גאלדרייך אינו מפנה כלל את לבו לכל דבר שאיננו נכנס כלל במסחריו ותענוגותיו: הצד השווה שבהם, שאינם יודעים ואינם חפצים לדעת כלל, שהמצב החמרי והרוחני של בני עמנו נשחת הרבה, שאנחנו הצרה גדולה ושיש סופר או סופרים בעולם הבוכים על שבר עמם, מבררים את מחלתם, מראים את רפואותיהם ואומרים שהחוב מוטל על בעלי היכולת לתקן מצבם!…

שאלות הספרים בחיי עמנו עלתה כבר על שפת סופרים רבים במה“ע היוצאים לאור בארצנו ובארץ אויסטריא, ואף-על-פי שכל סופרינו (ואני בכללם) הועילו בדבריהם כמו שהועיל הטבח במוסרו להחתול במשלי קרילאוו בכל זאת עוד לא נערו כפיהם מתמוך בשבט סופר ועודם מתעסקים בפתרון שאלות שונות. כולנו נתחנכנו בנעורינו ליגע לרוח, ללמוד משום “דרוש וקבל שכר”, אף-על-פי שידענו שאין לדרשותינו כל מקום בעולם החיים וגם שכרנו אינו שכר גשמי אלא רוחני. ההרגל הזה נעשה כטבע לנו והננו חוקרים ודורשים בשאלות החיים אף-על-פי שאנו יודעים ברור שדברינו יהיו לרוח, והננו דורשים ומקבלים שכר, לא שכר מאת המו”ל העניים, שאין שכרם מספיק גם להם עצמם לפרנסתם ופרנסת ביתם, אלא שכר מאת הפובליקא, שעל פי רוב אינה קוראת כלל דברינו: בוז, שנאה ולפעמים גם רדיפות ותלאות נוראות.

הדרישה בשאלות החיים מצאה מקום לה בשנים האחרונות גם במ“ע “המגיד” וזה לא כבר נדפס באותו מ”ע מאמר ארוך בענין הזה בשם “חקר דבר” מאת איש פלאי. אנכי לא מצאתי חפץ לקרוא כל דבריו אחרי ראותי שהוא נוטה הרבה מאד להאורטודוקסיא שלנו, שהמהפך בזכותה מאבד, לפי דעתי, הרבה נפשות מישראל; אך בקץ דבריו במאמרו נגע בענין המושך אליו התבוננות. בגליון 20 להמגיד שנה זו יאמר ה' פלאי כדברים האלה:“כאשר יראה איש בכל קהלות ישראל בארצות איראפא בתיכונות והמערביות איך מעשה הצדקה תציץ ותפרח (צ"ל יציץ ויפרח) לתפארה, איך בתי-ספר יעמדו לתלפיות, בתי-מחסה ליתומים, בתי-מקלט לזקנים, בתי-מרפא לידועי חולי, בתי-ספר לחינוך הילדים כלם נכונים על יסוד נאמן וחזק ומתנהגים בסדר נכון וכן לכל דבר טוב ומועיל ימצאון חברות נכבדות העומדות לנס, ובעדת העברים בארץ רוסלאנד אין אחת מכל אלה (אך זעיר שם זעיר שם בהערים היותר גדולות) אין משכיל אל דל, אין דואג על חנוך הנערים; כל דבר טוב המתעורר פה ושם אין לו מעמד ויסוד מוסר, אך יתנועע אל כל רוח בלתי (בלי צ"ל) משטר וסדר נכון, עד אשר רוח אחרת נשבה בו ואיננו – הלא ישתומם ויתפלא ובדאבון לב ישאל: מה נשתנו אלה מאלה? כו' ומדוע ישימו אלה ידיהם בחיק, בעוד אשר ידי אחיהם בארצות אחרת מלאות עבודת הצדקה והחסד?” השאלה הזו שאלה גדולה היא בראשית ההשקפה, אך אחרי התבוננות מועטת נקל מאד לפתור אותה. שם בארצות אירופא המערביות יש רבנים משכילים, רבנים שאין ידיהם מלוכלכות בשפיר ובשליא או בריאה ובמוגלא וכדומה, ועתותיהם החפשים נתונים לצרכי הצבור, שם רבניהם **אירוּפאים ** גמורים היודעים ערך חיי אירופא והציווליזאציאן הזמנית, ועל כן מכובדים הם בעיני בני עדתם והם, הרבנים האלה, משגיחים היטב על בתי החסד השונים, מכוננים חברות מועילות ומאספים כסף לצרכיהם ועושים כל אשר ביכלתם וכל אשר בחובתם לבתי חסד כאלה לא כן אצלנו: רבנינו מורי ההוראה טרודים תמיד בלמוד התלמוד והפוסקים, בחבור ספרים, בכתיבת שאלות ותשובות, בהוראת הלכה לשואלים ובהכנת פלפולים ודרשות לעתים מזומנים ושאינם מזומנים, ועל כן אין להם אפשרות לשים לב גם לדברים אחרים העומדים באמת ברומו של עולם, ואפילו היה להם פנאי לא היו יכולים כלל להבין ערך בתים כאלה והסדרים הנדרשים שם, ולא היה אפשר להם לעשות מאומה בענין זה: בבית-המדרש נתחנכו, בבית-המדרש נתגדלו, מבית-המדרש יצאו להיות רבנים ובכל מקום שהולכים חיי בית-המדרש עמם. בין רבנינו המשכילים, כלומר: הרבנים הממונים מטעם-הממשלה ישנם איזה החפצים באמת לעשות סדרים בענינים רבים, אחדים – מאהבת הטוב, אחדים – מאהבת הכבוד, ואחדים – מאין להם מה לעשות ומחפץ לגרש את הבטלה המכבדת עליהם; יהיה איך שיהיה, המפעל בעצמו יוכל להביא תועלת גדולה. אך הם, הרבנים החדשים, אינם מכובדים בעיני העם, יען כי אינם בעלי תורה כראוי, יען שהם יודעים גם לשונות לעז ואי אפשר שלא תהי מקצת מינות נזרקת בהם, ועוד הרבה “יען” כאלה, ורוב אנשי העם מביטים על הרבנים האלה כמו על משלחת-רעה ועל כן אין הרבנים החדשים יכולים לעשות מאומה; ומי אפוא יעשה תקנות טובות וסדרים? האם הפועל העני או הסוחר הטרוד במסחרו וראשו מלא דאגות ומחשבות? הוא כאן ונשמתו בעיר הרוכלת ומצב “פזור-הנפש” לא ימוש תמיד ממנו, בתי-חסד אינם מכתבי-עתים וספרים שאין הסוחר מרגיש את חשיבותם ונחיצותם; ואם יבוא איש נכבד לאיזה סוחר ויאמר לו: “הרי אנו חפצים לכונן איזה בית-חסד ועתה תן גם אתה נדבתך לדבר הגדול הזה”, אין ספק שהסוחר לא ישיב פני המבקש הנכבד ריקם: אך מה עשה הסוחר ואצלנו אין דורש ואין מבקש כזה? האם יפנה הסוחר את לבו מדאגותיו על אדות מסחרו להיות עוסק בצרכי צבור?

תשובה כזו היה משיב איש פשוט – שאינו מוצא חשיבות יתירה בהאורתודוקסיא שלנו והמביט על כל ענין כמו שהוא באמת – על שאלתו של ה' פלאי, אך ה' פלאי מצא סבה אחרת לחסרון בתי-החסד בקרבנו: שאין הממשלה נותנת לנו רשות לעשות לנו מקור נפתח לההוצאות הדרישות להבתים האלה, והוא הולך ומבאר דבריו. מוצא אחר יש לכסף בכל עדה (יאמר ה' פלאי) הוא “מכס הבשר”, שנעשה בעיקרו לעזר עניי העדה, שאין לאל ידם לשלם את מס המדינה, והנותר ממנו לפי החשבון שייך לצרכי הקהלה. המותר הזה המונח בבית מועצת-העיר ינתן להעדה על-פי חקי הממשלה, אם העדה שולחת מכתב-בקשה אל בית המועצה בחתימתם של כל בני העדה, איך שבעצה אחת הסכימו לקחת מן הכסף הזה סך כך וכך לצורך דבר פלוני ומכתב הבקשה הזה ישולח מבית-המועצה של הפלך ומשם אל הגענעראל-גובערנאטאר, אשר יחרוץ משפטו אם למלא בקשת העדה אם לא. אך מפני שהממשלה מחזקת אותנו ליתומים קטנים, אשר אין בהם דעת לשלוט ברכוש עצמם, על כן יקרה שהגנענעראל-גובערנאטאר איננו משיב להעדה את כספה, וכמעשה שהיה. זוהי הסבה לדעת ה' פלאי שאין בנו בתי-חסד: מפני שאין לנו כסף אחר זולת מכס-הבשר ואותו הכסף המגיע לנו לפי חקי הממשלה איננו מושב לנו לפעמים, שהרי כך עשה פלוני גענעראל-גובערנאטאר.

אין את נפשי להפך בזכותו של גענעראל-גובערנאטאר שאינו ידוע לי, שיכול היות שהתנהג בזה באמת שלא כרצון הממשלה, כן אין את נפשי לחקור בדברי ה' פלאי, בזה שהוא אומר שהממשלה מחזקת אותנו ליתומים קטנים, מפני שהדבר הזה איננו אלא סעיף קטן משאלת היהודים הגדולה והרחבה בפרטיה, שאין תועלת לדבר בענין זה במ"ע בשפת עבר. והלואי שנזכה בשפטנו בשפת המדינה. אף-על-פי-כן צריך אני להעיר אזנו של ה' פלאי, שאנכי בעניות דעתי עודני מסופק הרבה אם היו בני ישראל עושים דבר טוב אם גם היו משיגים את מותר הכסף ממכס-הבשר. מרובים צרכי עמנו ויש להם לישראל ענינים הנכבדים יותר מבתי-חסד, וקרוב להאמין שהכסף המושג ממכס –הבשר היה נתון לענינים ההם ולא לצרך בתי-חסד עדת שלקאוו, למשל, צריכה לכפר על עונה, שסגרה אשה אחת שלשה ימים רצופים בעזרת-הנשים בשביל שיצא עליה שם רע; ¹ עדת האמעל צריכה למלאות כחו של אב אחד לנסוע לבעריסלאוו ולהביא משם את בנו בחבלי ברזל להאמעל ולמסרו לעבודת-הצבא, מפני ששמעו עליו שהוא מעשן ציגארים בשבת; עדת קאוונא ועדת ויילנא צריכות כסף להחזיק בידי “מצדיקי הרבים”,:הלבנון וחבריהם; עדת ווילקאמיר צריכה לגרש מקרבה איזה אפיקורס, המסיר את נערי בני ישראל מדרך הישר, ולעסוק במחלוקת על אדות מינוי רב מורה הוראות; עדת שאוועל צריכה לריב עם השוחטים, להביא רבני ערים אחרות ולתת בפלילים; עדת חסידי “מ'-” צריכה כסף לסמות את העיניים ולשלוח לארץ גזרה את פלוני הסטודענט בשביל שערב את לבו לפתות את בתו של רבם הקדוש… ועדת חסידי עיר פלונית צריכה לנקות את עצמה מעונש חמור של שפיכת דמים הצפוי לה בשביל שהרגו בניה, אם גם שלא בכונה להמית, בבית-התפלה איש אחד על שאמר “ויקרב משיחיה” ולא אמר “ויקרב קץ משיחיה”, ועוד הרבה צרכים נכבדים, שיש להרבה קהלות, צרכים, שאי אפשר לי לדעת את כלם וגלוים וידועים הם לכל קהלה וקהלה בפני עצמה, ומי יודע אם ישאר ממותר הכסף של מכס-הבשר לצורך בתי-החסד אחרי שיוקח ממנו להצרכים הנכבדים שחשבתי?…

אך דברי ה' פלאי בעיקרם אינם נכונים. הוא אומר, שאין מוצא לכסף לנו בלתי אם על ידי מכס-הבשר, ובאמת אין הדבר כך. הרבה חברות יש בנו שכל אחת ואחת בונה במה לעצמה, יש לה בית-תפלה מיוחד עם כלי-הקדש והבטלנים השייכים לבית-התפלה, וברוב הערים נמצא בית-התפלה לחייטים לבד, לסנדלרים לבד, לבעלי-עגלות לבד וכן הלאה; וכל חברה וחברה יש לה ספרי תורות, מגילות, שסי“ם, פוסקים, מפרשים, ספרי פלפול, דרוש ומוסר ויש לה מגיד לעצמה. מלבד חברות אנשי המלאכה יש עוד חברות שונות: חברה תורה, חברה מקרא, חברה תהלים, חברה משניות, חברה ש”ס, חברה מדרש, חברה עין-יעקב, חברה מנורת המאור, חברה חיי אדם, חברה משמורים וכיוצא בזה, וכל חברה וחברה יש לה הוצאות שונות, אעפ"י שבאמת אין כל צורך לא באותן החברות ולא בההוצאות שהן מוציאות שכבר נהגו ברוב הערים להחזיק רבנים ומגידים וכל הרוצה ללמוד יבא וילמוד, ומה טיבה של חברה פרטית? הרבה כסף יוצא מאתנו לשמו של הנקרא “ר' מאיר בעל הנס”, הרבה כסף נשלח ומתחלק לבטלנים ולמחרחרי ריב המטמאים את הארץ הקדושה בתעתועיהם, הרבה כסף נשלח לישיבת וואלאזין, ישיבה שאינה מגדלת מורי הוראה בישראל; ולא עוד אלא שרוב הכסף הנשלח לצרכה בא בידי המשולחים המסבבים בערים לקבץ את הכסף ועושים כל ימיהם כחגים על חשבון כסף הצדקה, ולא דעת ולא תבונה בלב המנדרים ההם בכל הערים לקבץ בעצמם את הכסף ההוא ולשלחהו ביד הפאסט כדי שלא יצטרכו למשולחים, המפנקים נפשם מכסף הצבור, והרבה כסף יוצא על “כסף-לא יחרץ” ועל קטטות ומריבות שאינן לא לשם שמים ולא לטובת ישראל שאין פה המקום לזכרם… עתה יאמר נא כל מבין דבר לאשורו, האם אי אפשר להחזיק בכל ההוצאות האלה בתי-חסד שונים בפלכים שונים בלי מותר הכסף ממכס-הבשר? ומה היא הסבה לחסרון הבתים האלה, אם לא הקרירות הנוראה השוררת בלבות כל בני ישראל יושבי רוסיא במה שנוגע לכל דבר שאיננו נכנס לא בהענינים שהם מכנים בשם “אמונה” ולא בהענינים שהם עצמם נהנים מהם הנאה קרובה, גופנית או רוחנית?

מי שאינו בקי בדבר יכול להפך בזכות ישראל, שהם “רחמנים בני רחמנים”, ולאמר שמתוך שעניים הם על כן אינם לוקחים חלק בדברים נכבדים הדורשים כסף הרבה. אמת הוא, שמספר עניי בני ישראל ברוסיא רב הוא אך גם אילו היה כולם עשירים גם אז לא היו עושים מאומה לטובת הכלל. יהודי אדעססא הם רבואות עדים כשרים ונאמנים על אמתת דברי אלה. באדעססא נמצאו יהודים מיליאנערים, יהודים “עשירים אדירים” והרבה הרבה מאד יהודים בינונים המתפרנסים בכבוד גדול ובריוח שלא נשמע כמוהו באחת מערי רוסיא הקרובות והרחובות. אמת הוא, שיש גם באודעסא אלפי עניים וחסרי לחם, אך כל מי שיש בידו מלאכה או ידיעה מומחית הרי פרנסתו מזומנת לפניו באופן הגון. אין רו“כ נחשב באודעסא מאומה, ²ואין לך שעה שלא יפזרו בה אלפי יהודים כסף באודעסא: בכל מקום אשר נבוא, אם בהטהעאטער הגדול, אם במאריענ-טהעאטער: אם בהטהעאטער שבבית הצירק, אם בהצירק, אם בהערמיטאוש, אם במקומות הטיול בנאות הקיץ, אם בגן המלך, אם בגן הבאטאניקי, אם בהבולוואר אם בהקלוב, אם בכל בתי הרעסטוראציות, בתי-משתה השכר, בתי-משה הטהע והקאפע ומרתפי היין או במחולות העלמות השומרות נשף, – נמצא בכל יום יהודים למכביר. ממילא מובן, שבעיר גדולה ורבת מסחר כזו, שיש בה קרוב לששים אלף יהודים ורובם מתפרנסים בריוח ויש בהם גם מיליאנרים, בעיר רבת הפזרון כזו, שאין רו”כ החשב בה מאומה – היו יכולים לכונן חברות נכבדות, בתי-חסד, בתי-למודים ובתי-עבודה לאלפי בני ישראל הבאים הנה כמעט בכל יום ויום מכל ערי רוסיא, מגאליציא ומרומיניא. בעיר גדולה ועשירה כזו היו יכולים לעשות חברה הנותנת משען לבני-אדם מהוגנים החפצים לעבוד ולהתפרנס מגיעי כפם, בשעה שאין עבודה מצויה להם, כדרך שעשו משרתי המסחר היהודים לבני אומנותם, חברה הנותנת משען לצעירי ימים בעלי כשרונות יקרים החפצים להכין את עצמם לבתי-הספר ולהקדיש ימיהם לאיזה חכמה; באדעסא היו יכולים לכונן בתי-ספר למלאכה, ללמוד לצעירי בני ישראל בין קטנים בין בחורים איזה מלאכות הגונות להתפרנס מהן כדי שלא יוכרחו לעתיד לחיות על חשבון אחרים. אם על ידי קבלת משען וקצבה או על ידי רמאות ואונאה; באדעסא היו יכולים לעשות בתי-חסד שונים הנצרכים לכל עם ועם; באדעסא היו יכולים לעשות חברה “משען סופרים” להיות לעזר למחברי ספרים מועילים בין שפת רוסיא בין בשפת עבר ובין בשפה המדוברת; באדעסא היו יכולים לצאת מכתבי-עתים עברים שבועיים וחדשיים שהיו יכולים להאיר הדרך לבני ישראל בכל מקומות מחשכיהם; במלה אחת: יכולה היא אדעססא להניח אבן פנה לאשרם של אלפי בני ישראל העתידים להיות נדכאים ומעונים ברעב ובצרות שונות. הם, נשיהם ובניהם. אך מה עשתה אדעססא? הנה לפניך, הקורא! איזה פעולות ממה שפעלה העיר הגדולה והעשירה אדעסא והן תהיינה לך למופת על שאר פעולותיה. בשנת תרל“א בימי האביב אחרי שהתנפלו הגריכים והמוני הרוססים על היהודים, כנודע, ותהי אדעסא לחרדת אליהם, לא הסתפקו עוד איזה כתבנים רוססים בהמכות אשר הכו אחיהם את היהודים וירימו גם הם קולם על העקספלואטאציאן של העברים, שבאמת אם ישנה בעולם איננה עקספלואטאציאן עברית אך עקספלואטאציאן מסחרית, בראש הכתבנים האלה עמדו המכה”ע “גאלאס, סאוורעמענגיא איזוועסטיא, אדעסקי וועסטניק” ואחריהם נמשך הזנב לשועלים המ“ע שכבר עבר ובטל מן העולם “נאוואראססיסקיא וויעדאמאסטי” (תהי מיתתו כפר על כל עונותיו) וכלם יחד קמו נגד היהודים האומללים. ממילא מובן, שהכתבנים האלה לא האשימו בעקספלואטאציא אלא את הסוחרים, ולא את המו”ל העברים שבתוכם היה גם ה' ארנשטיין מו“ל המ’ע “דען”, אך ה' ארנשטיין, כמו”ל העומד להיות לפה לעמו, נלחם בכל מאמצי כחו נגד כל השקרים והעלילות שבדו הכתבנים האלה, ובטענות הנוסדות על הנסיון ובמופתים שאי אפשר להשיב עליהם, הוכיח, כי היהודים, להפך, הכחידו את המונופולין, שהיתה מקודם, בהיות המסחר בידי הגריכים, והמעיטו את העקספלואטאציאן המסחרית, העושקת גם את הקונים גם את הפועלים, בזה שהרבו את ההתחרות ברוב מסחריהם והרבו את העבודה בפאבריקותיהם, ועוד תשובות אמתות כאלה, הנוסדות על האמת ועל ידיעת חיי המעשה. אך עוד בטרם כלה ה' ארנשטיין להצדיק את בני בריתו סוחרי אדעסא הנחשדים בעקספלואטאציאן, עוד לא הספיק לסתום את פי משטיננו – והנה פתאם נסתתמו טענותיו, כי לא היה עוד כח בכיסו להאריך הוצאת המ"ע שלו. היאומן כי יסופר לרחוקים, כי אותו המ’ע כאשר נפל אז כן לא הוסיף לקום, וכי מיליאנערי אודיסא, באנקיריה, גביריה ועשיריה היהודים הנחשדים בעקספלואטאציא, לא עשו מאומה לטובת המ’ע הדן את דינם והרב את ריבם ויניחוהו לנפול בטרם כלה להפוך בזכותן!…

מה רבה תועבה כזאת! אך עוד יותר תגדל התועבה בשימנו אל לבי כי להחזיק בידי מו“ל מ”ע עברי לא ידרשו תרפ“ט אלפים, ושמונה מאות חתומים באדעססא (שכמה אלפים יהודים בה מבינים היטב שפת רוסיא) דים להעמיד את המו”ל על רגליו!

זאת היא פעולת עשירי אודיסא היהודים לטובתם ולטובת הכלל, וחסדם זה הראו גם לה' יוסף ראבינאוויטץ מו“ל מע”ע “ראזסוועט” גם להמו“ל מ”ע “ציון” וגם לה' צעדערבוים מו"ל “המליץ והקול מבשר” באדעסא, אך לא רבים הם כבירי כח לב ובעלי ענערגיא נפלאה כה' צעדערבוים ולא כל איש מוכשר בטבעו להקריב את אשרו ואושר בני-ביתו על מזבח איזה אידעע או דמיון שקבע לו מקום במוחו, כה' צעדערבוים, ואילו היה איש אחר מוציא לאור מכתב-עתי בשפת עבר באדעסא העיר הגדולה והעשירה – כי אז לא השלים גם שנתו הראשונה! ³

מן הדבר הקטן הזה יוכל הקורא לשפוט עד כמה יש לחכות לעשירי אודיסא שיעשו איזה דבר לתועלת הכלל, דבר הדורש באמת הוצאות הרבה, כאותן הדברים שחשבתי במאמרי זה. אם אין המופת הזה מספיק להוכיח אמתת דברי, מפני שבעצמו אמרתי שאין בית-חסד דומה למכתב-עתי, שאין סוחר מרגיש נחיצותו, הנה תהיה שליחת הרעפוטאציא מופת על דברי כי נאמנים הם. גלוי וידוע לכל יושבי אדעסא, כמה שבועות עברו מזמן הריסות היהודים בפסח תרל“א עד הזמן, שבו הסכימו נכבדי אדעססא לשלוח רעפוטאציא לפטרבורג בקובולנא, כל כך נמשכה השעה עד שעבר המועד, כנודע, גם הרעפוטאציא עצמה לא נשלחה בעיקרה כמלאכה הצריכה לגופה, אלא כדי להפיס את דעת הקהל ולהטותה לדעת אוהביו של הדר. שוואבאכער, שהיתה אז שעת בחירתו, ולולא שהיה אז זמן אותה הבחירה, או שהיה הקהל חפץ בשוואבאכער לא ע”י שוחד כזה, אז לא היתה הרעפוטאציא נשלחת כלל. אמת הוא, שכסף הרבה חלקו גבירי אדעסא אחרי אותו הפסח לאלפי בזויים ושדודים, אך חלוקת כסף כזאת אינה דורשת עצה וגבורה כלל, וכי חסד הוא שפלוני הגביר, שיש באוצרו איזה מיליאן או אפילו מאות אלפים רו“כ, חלק איזה עשרות או אפילו מאות רו”כ לאלפי עניים רעבים ואמללים שהוצגו ככלי ריק ביום אחד על לא חמס בכפיהם, בשעה שהם ונשיהם וטפם במצב מורה מאד, מצב המעורר גם לב אבן?! אם באמת עשו כן מאהבת אדם ומהכרה פנימית ולא על ידי התפעלות זמנית ממקרה נורא היוצא מן הכלל, מדוע אפוא לא שלחו כל משען לעניי עמנו בפרס, אשר שועת חלליהם נשמעה בכל העולם כלו וכל בני ישראל מכל מקומות מושבותיהם התאמצו להחיש עזרה להם עדה עדה כפי יכלתה?…

אין לי עסק בצרכי הצבור באדעסא, בבתי-כנסיותיה ובתי-מדרשיה השוממים. לא נקרה לי עוד לשכב בבית-החולים העברי שבאדעסא ואינני יודע על כן עד כמה טובו הסדרים בבתי-הכנסיות, בבתי הלמודים העברים, בבית החולים וכיוצא בהם; אך פעמים רבות שמעתי הרבה מתאוננים על סדרי הבתים האלה, והיודע את רוח בני אדעסא, שאין דרכם לשים עין לדבר צדדי שאינו נוגע לעצמם ולבשרם, יש לי הצדקה להאמין, כי צדקו המתאוננים מאד, באדעסא יש בית-חנוך פרטי הנקרא “טרוד”, שמטרתו ללמד לילדי עניי בני ישראל שפת המדינה ומלאכה, וכפי שהגידו לי אנשי אמת שורר בבית ההוא תהו ובהו, תלמידיו מתי מספר, הם הולכים ערום ויחף ⁴ואינם רואים סמן ברכה בלמודיהם! הלא בשת וכלימה היא: גבירי ליטא מחזיקים על הוצאות עצמם בתי-מדרשים עם הפרושים והבחורים הלומדים שם ואוכלים לחם העצבים, כמו שנודע שיש בקאוונא, בווילנא, במינסק, ועוד ערי ליטא גבירים, שכל אחד ואחד יש לו בית-מדרש מיוחד באופן שזכרתי, ובאדעסא לא זו בלבד, שלא נמצא בה מיליאנער יחיד המחזיק על הוצאות עצמו איזה בית-חנוך למלאכה, אלא שגם כל מיליאנעריה ועשיריה ביחד אינם חפצים לכלכל בית-חנוך כזה ודבר כיוצא בו! אם כך היא דרכה של עדת ישראל באדעסא העיר הגדולה ורבות המסחר, במקום שרוב בני ישראל יודעים ומכירים את החיים ומתנהגים על פי רוח הציווליזאציא – מה יש לחכות עוד משאר קהלות ישראל, שתעשינה הן איזה דבר לטובת הכלל, בעוד שרובם אינם יודעים כלל מה היא טוב הכלל, ואינם יודעים טובת ישראל אחרת אלא אותו חסד של חטאת, שהם עושים לגדל הולכי בטל ולהרבות אביונים בישראל – לשלוח כסף לישיבות מדולדלות שונות או לקבץ כסף בעד איזה מקדושי החסידים!…

כללו של דבר: אין כל תקוה שהדור החי עתה יעשה איזה דבר נכבד לטובת ישראל כלו, ואילו ידע זאת ה' פלאי לא היה חותם את מאמרו בעצתו הנבערה המעוררת שחוק. ה' פלאי בחתימת מאמרו (גליון 21) אומר להביא תרופה למכתנו על ידי שימלאו קהלות ישראל שברוסיא את המו"ל “המגיד” להיות להם לפה לפני ממשלתנו באיזה ענינים, והמו“ל “המגיד” מצדו הוסיף הערה, שהוא מקבלת על עצמו השליחות הזו, בתנאי שימלאו כל קהלות ישראל את ידו בספר כתוב וחתום כו'. אחרי הוידוי על עוני, הנודע במה”ע “הכרמל” ובספרי “קהל רפאים”, שאינני ממכבדיו של “המגיד”, הנני מעיז פני להבטיח את הקוראים, שגם מכבדיו של אותו המו“ל, היודעים ערכו של איזה מליץ לפני ממשלה אדירה בתבל, מלאו פיהם שחוק על העצה הנבערה הזו, אילו היה ה' פלאי נותן עיניו באנשים מגדולי עולם המעשה וידועים לממשלות אירופה כה' קרעמיע, מונטיפיור ודומיהם, או לכל הפחות בהד”ר לאסער, אז היה מקום לחקור אם מוכשרים הם בני ישראל יושבי רוסיא, הקרים ככפור וכאויר ארצן לכל דבר הנוגע לטובת הכלל, להתאסף יחדו ולבחור להם מליץ יושר, אם לא תהיה אחרית אסיפתם כאחרית כל אסיפותינו ואם בחירה זו תוכל להביא איזה תועלת? אבל עכשו, שהוא בוחר בהמו“ל “המגיד” – מי יכניס את ראשו של אותו המו”ל בין הרים גדולים? באתרא דוקוקין דנורא ובעורין דאשא מאן מעייל מו“ל עברי מחוץ לתמן? ה' זילבערמאן הוא מו”ל מ“ע עביר בעיר קטנה בפרוסיא, שפת רוסיא אינו יודע ובלי כל ספק אין שמו נודע כלל לשר ממשלתנו, ובבוא בקשתו של אותו מו”ל לפניהם הלא יגיעו ראש ואיש אל רעהו ושאלו: “מי הוא זה אותו איש?” ה' פלאי מאהבתו היתרה למ“ע “המגיד”, שהוא אחד מסופריו, מאמין הוא, שכל העולם קורא את “המגיד” ויודע ומכבד שמו של המו”ל אותו מכ"ע; אך לא כל אדם זוכה לדמיונות הבל כאלה!

הנני כופל: אין כל תקוה שהדור החי עתה יעשה איזה דבר לטובת הכלל, הוא לא יוכל אלא לגדל רבואות עניים ואביונים, שחייהם יהיו עליהם למשא, אך לא לדאוג בעדם ללמד ידיהם למלאכה או לחכמה המחיה את בעליה בעוד מועד. על כן לא באה עזרה מרוסיא גם להחברה “קאנקארדיאה” שבבערלין, שרצתה לזכות את ישראל בעולם הזה, והחברה ההיא, כפי שהוגד לי, כשל כחה וכבר עברה ובטלה מן העולם בטרם שעשתה פרי. הרבה נפשות נשקעו בצרה ועוד יותר מהן מוכנות ועומדות להשתקע בצרות רבות ורעות!…

“ומה אפוא עצתך אתה?” ישאלוני בני הנעורים האומללים, העומדים ומחכים לתשועה כי תבוא להם.

עצתי להם לבלי קחת אשה בטרם יוכלו לפרנסה, ולאחוז באיזו ידיעה או מלאכה מומחית. מי שיוכל להשיג זאת – והיתה לו נפשו לשלל; והנשארים ימקו בעון אבותם הם ועולליהם, ועתידים בני ישראל כאלה וביחוד יושבי ליטא להתפשט על כל העולם כלו ולנדוד ללחם… אך לשוא יפרשו כפיהם לחמלה, כי מי יוכל להושיע לאלפי בטלנים אשר לא יצלחו למאומה!… אנושה מכתנו, כי היא מכה שאין לא רפואה!