מלאו עשר שנים למותו של המשורר, הפדגוג והחוקר שמואל-לייב גורדון ז"ל. בצעדים חרישים וצנועים נכנס גורדון לעולם הספרות העברית, והוא כאילו ספוג כיסופי-יצירה וחלום התחיה הלאומית.
הימים ימי אחראית ההשכלה וראשית צמיחת הציונות המדינית. התנועה הלאומית הצעירה הכתה גלי-התעוררות והתלהבות בחיים ובספרות. גורדון, יחד עם שני גיסיו, הסופר בן-אביגדור והמשורר – יהואש – נסחף בכל נפשו הרגישה והרומנטית בגלי התנועה הצעירה נגד זרם ההשכלה השוקעת. בלבו חלום גדול ונעלה, חלום שיבת ציון ותחיית האומה.
באחד הימים הפך חלומו למציאות. הוא הוזמן כמורה לבית-ספר לבנים מיסודם של חובבי-ציון ביפו. ב-1898 עזב גורדון את הגיטו הרוסי ועלה לארץ-ישראל.
אך בארץ-ישראל הפכה המציאות שוב לחלום. החינוך העברי הצעיר, שזה עתה נבטו ניצניו הראשונים בארץ, הועמד בפני נסיון קשה. השותפות של הועד האודסאי וה“אליאנס” העלתה חרס בידה. אחד-העם מפרסם את מאמריו ההיסטוריים על “בתי-הספר ביפו”. דמדומים. משבר. וגורדון חוזר אל הגולה, אל הגולה העברית.
אך לאן? רבים משוחרי התרבות העברית נמשכו לאודיסה, לבית-מדרשם של אחד-העם ולילינבלום, למרכז התרבות העיונית, המסורתית, כבדת היסודות. אך לגורדון קסמה ורשה של סוקולוב ופרישמן, מרכז התרבות העברית המודרנית, האירופית, השופעת אור וחיים ואביב-התחיה.
אור וחיים ואביב – כזו היתה התחלתו של גורדון המשורר. געגועי מולדת, מאוויי התחדשות, כיסופי אביב – כאלה היו צלילי היסוד של שיריו הליריים. אמנם האביב טרם בא. השעה – לפי הגדרתו של ביאליק – היתה שעת הפשרת השלגים. גורדון רק בישר את בוא האביב, השמיע את הד פעמיו. היה בצליליו משום שינוי אויר, שינוי רוח בספרותנו, שבצד שירה טהורה וצרופה היתה מלאה וגדושה שירי זמן תפלים, מדושנת מליצות וחרזנות פובליציסטית. לבו הרומנטי כמַה וערג אל מחוז הרומנטיות, המסתורין, הגבורה העליונה. מהר"ל מפר, יוצר הגולם, יוסף דה-לה ריינה, משתוקק להביא את המשיח, גר-הצדק, זה הדוכס הפולני שהועלה על המוקד בעוון דבקותו באמונת ישראל, הגיבור דו-נואס, זה המלך האגדי העברי שמלך במדינת הימאר הערבית ומת מות גיבורים במלחמתו בכוש ובביצנץ – כאלה היו גיבורי הפואימות שלו, בקובץ שיריו “כינור ישורון” ושיריו המאוחרים. בדמוּיות היסטוריות שונות ורחוקות זו מזו הלביש גורדון את רעיון שעשועיו וחלום טיפוחיו, את חזון הגאולה העברית ואת חלום ההתחדשות של הגבורה העברית.
מַה חַיֵּי הָעַבְדוּת? חֶשְכַת עַד בְּלִי זִיק אוֹר,
גְּסִיסַת נֶפֶשׁ טוֹבַעַת בִּיוֵן בִּצַּת בּוּז;
אַל חַיֵּי עֲבָדִים, הוֹי, חַשְׁמוֹנִים!
נִלָּחֵם, כִּי נִחְיֶה אוֹ נָמוּת כַּאֲדוֹנִים!
(“דו-נואס”)
אם לא יחיד היה גורדון בהדגשת המוטיבים האלה, הרי זכה להיות במחדשי צורתם השירית. גורדון היה אחד הראשונים, שחידש לפני יובל שנים את המשקל הספרדי בשירתו העברית. בו בזמן שרבים מגדולי משוררינו נלחמו בהשלטת המשקל הספרדי וראו בה מעשה ונדליזם, העיז גורדון לשבור את כבלי המשקל המקובל ולסול דרך למבטא ולקצב הישן-החדש.
ואותה השאיפה להתחדשות, לשינוי ערכין, לחיי יצירה ולגילוי עצמיות – ספוגה כל עבודתו הספרותית. בקי בלשונות אירופיות – מתרגם גורדון את “שולמית” של פוז הייזה, את “יהודית” של הבל, את “מלך ליר” של שכספיר, סיפוריו ומסותיו של זנגביל, את משלי לפונטן ואחרים. אף ביצירה תרגומית זו, שהיה בה משום תרומה רבת-ערך לספרותנו הצעירה, עובר כחוט השני הקו היסודי של תכונתו הציבורית. הגיבורות של הייזה והבל, הדמוּיות הטרגיות של המלך ליר ומלך הקבצנים – המסמלות את נפתולי היחיד והציבור עם גורלם – הם פירוש נוסף להגיגיו ומאווייו של גורדון, לחלומו על התחדשות האומה.
גורדון מאמין בתיקון האומה, אולם תיקון זה לא יבוא מעצמו, הוא לא יעשה באמצעי תעמולה והסברה בלבד. צריך להכשיר את הדור לקראת יעודו, צריך לטפח ולחנך בו את רצון הגאולה ויכולת ההגשמה ממקור חייו, מילדותו. עולמנו הגדול לא ירים את משא שיחרורו, אם לא נכשיר לזה את העולם הקטן שלנוּ, את דורנו הצעיר. יותר מאשר אצל כל עם ועם צריך בית-הספר שלנו להיות בית-היוצר של גאולתנו, הסדנה הלאומית לחישול האופי והרצון הקיבוצי. בזה ורק בזה ערכה היוצר והגואל של הפדגוגיה שלנו, של עבודתו וספרותנו החינוכית. וגורדון עושה את הפּדגוגיה מנוף להגשמת חלומו. הוא מוציא את “עולם קטן”, משתף בו את מיטב הכוחות הספרוּתיים ומפרסם בו שפע אגדות ומשלים מספרות העולם. הוא מוציאו בטוּב-טעם ובהידור רב כיד העריכה הטובה עליו. ולא נגזים אם נאמר, שלא קם עד היום כ“עולם קטן” בספרות הילדים העברית. הוא הוציא את הירחון “הנעורים” ואת הירחון הפדגוגי העברי הראשון בעולם “הפדגוג”. הוא חיבר מספר ספרי לימוד, ששימשו כלי מלא ברכה להוראת הלשון והפצתה, לא רק בפולין, אלא בכל רחבי העולם. הוא האדיר את המאור הלאומי הגנוז של החינוך העברי.
יתר על כן: באישיותו ומפעל חייו סימל גורדון תקופה בחיינו הלאומיים, את ראשית התנועה העברית המאורגנת בפולין.
תקופה זו הגיעה לראשונה גידולה בשנים 1907–1906. מרכז התנועה העברית בוארשה היתה הסתדרות “חובב שפת עבר”, ששימשה בית ועד לסופרים, מורים ועסקנים ציוניים. כאן נשאו דברם פרישמן ויהודה איש-ספרא, ד"ר טוביה הינדס, הקדוש דובניקוב שנרצח בחברון, יחיאל הלפרין, נח פינס ואחרים. אולם הרוח החיה בהסתדרות זו היה שמואל לייב גורדון. בעֵרנותו הציבוּרית, בקנאותו העברית, בלשונו הרהוטה הטבעית, במבטאו המדוקדק – השפיע על הציבור, משך את לב הנוער, נסך עוז ורעננות על קהל שומעיו.
ש. ל. גורדון היה עברי בכל ישותו, בכל רמ"ח אבריו, ובימים ההם היה בזה הרבה מן החידוש. עבריותו לא היתה “לשון קודש” מופשטת, בעל-ביתית משכילית, אלא עברית חיה וטבעית, עברית ארצישראלית. הוא עורר ועודד, הפעיל והסעיר לעבריות פעילה, חילונית ולוחמת.
ש. ל. גורדון הרים בתנוּעה הציונית, הגויית, האסימילטורית של הימים ההם את כבוד התנועה העברית; בתוך תנועה זו הרים את קרן החינוך העברי; ובתוך החינוך הרים משפל מדרגתו את המורה העברי. הוא אירגן את בתי-הספר העבריים לשיתוף מטרה ופעולה. הוא הפך את מלמל-הדרדקי העלוב והמדוכא למחנך לאומי, בעל תעודה גדולה ואחראית בחינוך של עם ישראל.
ועוד זכות אחת נתגלגלה על ידיו – בשדה הדיבור העברי. הוא השריש בהכרת הציבוּר את ההכרה, את הראשוניות של הדיבוּר העברי, וקיים את המהפכה הנפשית בו בעצמו. כבן-יהודה בשעתו הוא הנהיג הראשון את הדיבור העברי בביתו, במשפּחתו, בסביבתו.
אם הספרות היפה היתה השלב הראשון של יצירתו והעבודה הפדגוגית-ציבורית שלבה האמצעי, הרי המדור העליון שלה היה – הפרשנות, ביאור כתבי הקודש. מפעל ענקי זה, בן 14 הכרכים, שראוי היה ליעשות על-ידי חבר חכמים, הוא פרי עיון מעמיק ושקדנות מופלאה של יחיד, ממשיך המסורת ההיסטורית של גדולי הפרשנים. דור דור והבנתו ופרוש התנ“ך שלו, פירוש המסכם את מחקרו, תפיסתו וערכו לפי רוח הזמן. תקופה תקופה וביאור המקרא שלה לפי השקפותיה ויחסה לחיי האומה, עברה ועתידה. כך הבין את תעודתו ש. ל. גורדון. לנגד עיניו ריחפה התעודה הנשגבה והפשוטה: למסור את ספר-הספרים, ספר-העם בידי העם, להוציאו מרשות יחידים לרשות האומה, לקרבו לשכל וללב על-ידי פשטות ודיוק ההסברה, הרחוקה מגודש מדעיות וחריפות דרשנית גם יחד. גורדון לא צלל במים אדירים של דרוש, לא רדף אחרי ברק חידושים וחיטוט-מוח. בעל השקפה שיטתית אחידה, הבהיר את התוכן והצורה של ספר-הספרים לאור המדע ההיסטורי, הארכיאולוגי והפילולוגי של ימינו. נאמן לאמת ההיסטורית על כל אורותיה וצלליה, תיאר את חיי ישראל, תרבותו וקורותיו על רקע המערכה של עמי המזרח העתיקים וקבע כל מאורע היסטורי במקומו הגיאוגרפי ובמסגרתו המדינית והתרבותית. אגב חדירה בנבכי-הלשון וסגנונה חשף את המאור המוסרי וההוד הפיוטי של הנבואה, את פניני המחשבה הישראלית המקורית ויפי השירה הדתית-לאומית שלנו. במבואות ההיסטוריים רחבי-היריעה, המכילים מיטב המסקנות של חקירת התנ”ך, ידע להינזר מניתוּח יבש וקר-רוח של התנ“ך – ככל שלא ראה בזה הכרח להבנתו לפי פשוטו, ונטע בלב העם אהבה וכבוד לספר-הספרים, ספר הגורל והיחוד הלאומי של עם ישראל. התנ”ך, מורשת האבות, נחלת העבר, הפך מעיין עזוז ועצמה, מקור תקוַת-העתיד, ספר האמונה, הנחמה והגבורה לדור הגאוּלה.
עיניו של גורדון היו נשואות לעתיד. משיריו הארצישראליים הראשונים עד אחרון פירושיו על התנ"ך לא חדל מלרקום את חלום הזהב של ההגשמה העברית, שזכה לראותה בעיניו, אחרי שהשתקעו בארץ. בברכה אבהית חמה בירך גורדון בלבו את המהפכה הגדולה שהתחוללה בנשמת הדור העברי, את מעברו מחיי-פינוק וזוהר-רמיה בגולה לחיי עבודה ועמל-גוף.
אגב הסתכלותו בבאות נפל העט מידו. בשעת כתיבת הפירוש על ספר דניאל, על ה“עידן והעידנים” שבו – סגר את עיניו.
לא רבים זוכים בחייהם לרכז כל כוחם וכל מאודם בעיקר שלהם, במפעל אחד גדול ושלם, ולהציל את עצמם מתעיות ותהיות ובזבוז-רוח. שמואל-לייב גורדון זכה לכך ובזה קנה בקרבנו את עולמו.
תש"ד
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.