אם נבא לחקר רוח אבותינו ונדרוש לדעת, אם היתה הלאומיות סגולת עמנו מעולם אם לא – נמצא בתחלת ההשקפה פנים לכאן ולכאן. מצד אחד נראה, כי בני-עמנו חשבו את עצמם לסגולה מכל העמים, השתדלו להתרחק ממנהגי שאר אומות. ממזר, אשר לפי הבאור הפשוט הוא בן-עם-זר, לא יכול לחוות דעתו בעסקי קהל-ה‘, ואך בני-לוט ובני-עשו לא נכללו בשם הזה מפני קורבת משפחה, אם גם להראשונים מפני חטאם לא הועילה גם קורבת המשפחה, והמצרים יצאו מכלל זה מפני זכות אכסניא; מנוח התרגז בראותו כי בנו לא מצא לו אשה בבנות עמו וילך לנוע על בנות “הפלשתים הערלים”. הנשים הנכריות נבדלו בחזקה הן וילדיהן, אם גם רבות מהן בלי ספק לא התנגדו לקבלת דת משה וישראל, לפחות מאהבתן לבעליהן. השומרונים לא התקבלו לשותפות לבנות בית לה’, למרות דברי החוזה שאמר “כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים”, וגרים נספחו בקושי גדול. מצד השני נראה כי העם לא שמר מעולם את הסימנים שהלאומיות מצטיינת בהם. לא נזהר שיהיו שמותיו עצמיים לו ובלתי מושאלים מעם אחר: אלעזר בן אהרן הכהן קרא לבנו בשם “פנחס”, שם שאין לו יחס אל שום שרש מלשון עברית וחזותו מוכיחה עליו שהוא מצרי (ולדעת קצת באורו בלשון מצרי: “שחור, כושי”); חנניה מישאל ועזריה אך בפעם הראשונה נקראים בס' דניאל בשמם העברי, וביתר המקומות נקראים בלי שום צורך בשמות הכשדים שקרא להם נבוכדנצר, והרבה שמות מזמן הגולה, החשמונאים ואחריהם בזמן התנאים והאמוראים, וגם מאז ועד היום, מפליאים אותנו בתמונתם הזרה לנו. מתמונת בגדינו לא נשאר לנו שום זכרון, והחפץ לתאר לנו את בגדי ישראל מזמנים הקודמים משתמש במדת “מה מצינו”, ולוקח לו למשל את בגדי העמים שהיו סמוכים להם. שפתנו לא נתחבבה אצלנו מעולם, ועוד בימי הבית השני דברו רבים מאבותינו בארץ-ישראל בלשון ארמית, ואחרי-כן – מספר ארצות גלותנו היה מספר שפותינו. כללו של דבר: המאמר השגור בפי רבים, שישראל נגאלו ממצרים בזכות שלא שנו את שמותם, לשונם ובגדיהם, מתנגד בכל פרטיו לדברי-ימינו. גם בקינותינו הננו מבכים יותר את חרבן בית-המקדש מאבדן הארץ, ועוד בימי הבית השני לא נמנענו מהזרות על פני ארצות רבות, בעוד שאין ספק, כי ארץ מיוחדת גם היא מתנאי הלאומיות.

אבל לא כל הנראה בתחלת ההשקפה ראוי לסמוך עליו. הלאומיות יש לה גם סמנים פנימים, גם סמנים חיצונים. הראשונים יסודם ברוח העם, בתכונתו ונטיותיו, במבטו על התבל, במשפטיו ובנמוסי חייו; האחרונים הם דברים מתחלפים, כמו השמות, השפה, הבגדים וכיוצא בהם תמונות חיצוניות. עם ישראל מעולם שם לבו אך אל הרוח הפנימי העצור באיזה דבר ולא אל חיצוניותו ותמונתו. הפתגם “שקר החן והבל היופי” – הוא מחשבת העם בכל עניניו, ואך טהרת המדות, המועיל והמטרה הטובה מגמת פניו. בני-ישראל לא דרשו מנביאיהם שיהיו יפי-תואר כמו שדרשו היונים ממליציהם, וגם האגדות האחרונות לא ספרו עליהם כאלה; מליצותיהם וחזיונותיהם גם הם לא אצל כלם מצטיינים ביפיפותם. התמונה החיצונה אינה מעכבת גם בדברים היותר נעלים בהיהדות: תמונת בנין שלמה לא היתה כתמונת משכן משה, בנין עולי בבל לא היה דומה לבנין שלמה, ותמונת בנין יחזקאל, שלפי דעת רבים הוא הבנין השלישי לעתיד-לבא, שונה מהנ“ל. זכרונות הלאום נקבעו לדורות, כמו שאמרתי במקום אחר, לא בעמודי-פאר ובנינים המפליאים בתמונתם, אך במצות ומרורים, בסוכות, בנר חנוכה וכיוצא בהם, והאלהים שהוא ראשית וסוף האידאל של הרוח הלאומי, אין לו כל תמונה, ואם היתה לו, מקור כל קדש וכל טוב, איזו תמונה, הנה בזה עצמו היתה התמונה בכלל קונה לה חשיבות גדולה. על כן בני-ישראל, אשר תורתם לאומית, ארצם לאומית וגם לאלהיהם, אלהי כל הארץ, היו עם סגולה, – התאמצו תמיד לשמור על התוך והפנימיות של הרוח הלאומי, ועל התמונות החיצוניות לא שמו לב. רוח הלאומי הגנוז בהמאור שבתורה נשמר תמיד בטהרתו, את המשפטים והחקים נצרו מכל משמר וגם בחקותם לפעמים מנהגי זרים נזהרו בכל מאמצי-כחם לבלי לבלע את רוחם הלאומי. שד”ל אומר, כמדומה לי בספר “בתולת בת יהודה”: “בוא וראה קדושת עם זה, שבכל טלטוליו ונודו בגולה מארץ אל ארץ לקח עמו את ספרי הדינים המכבידים על חייו ועזב לכליון את השירים המשמחים לב” – זהו לשונו בקירוב. אבל לפי האמור אין בזה שום דבר יוצא מן הרגיל. ספרי הדינים קשורים אצלנו בקשר אמיץ עם רוח הלאום, והעם אשר אמונתו לרוח לאומו היתה סבת טלטוליו, לא היה יכול לעזוב בטלטוליו ההם את פרי רוח לאומו אשר בעבורו נלחם, ועל תולדותיו אמר בצדק בכל יום “כי הם חיינו ואורך ימינו”. מה שאין כן הדברים החיצונים כמו שירים, שעם היותם משמחי לב ונפש לא היו אלא דברים העומדים מחוץ להרוח הלאומי. לפיכך לא שם לב לשמור את שפתו, לקרוא שמות לבניו על טהרת לשונו ולא הקפיד על בגדיו, דברים שאינם אך סימנים חיצונים, תמונות ולא יותר. לפיכך השח נפשו לכל מצוק ועושק ויסבול בדומיה את עולו ואת מכאוביו. אך מכיון שנגעו מציקיו בתורתו, מבחר התמצית של הרוח הלאומי שלו, התעוררה גבורתו וילחם עד טפת דמו האחרונה, או עזב מקומו וילך לו אל ארבע רוחות השמים. זהו שאמרו חכמים: ישראל ואורייתא חד היא.

אין צריך לומר, כי אחינו הפרוגרסיסטים בארצות שונות אשר העמידו את היהדות על תמונות חיצוניות, כמו סדרים מיוחדים בעניני התפלה (שאינה מן התורה) עם מקהלה ועוגב, דרשות מטיפים, קונפירמאציון וכיוצא בזה, וישליכו אחר גום גופי תורה כמאכלות אסורות, קדושת השבתות והחגים הלאומיים, איסור החיתון בעם נכר וסעיפים רבים מהלכות אישות וכו', אשר מקורם ברוח העם פנימה, שהיא-היא היהדות האמתית שנשמרה לנו בתורתנו – אין יהדותם אלא מזויפת; כי אחינו ההם, אשר בהנהגותיהם בענינים רבים ובאהבתם לכל מיני משחק והוללות וכיוצא בזה לא יכירם כל רואיהם שאינם מגזע בני-יפת; אשר מימי משחקי האלימפ¹ ביון והקריאות הנתעבות של להקת היחפים: “הבו לחם וקרקסאות!” ברומי עד הביליאַרדים, הקאַרטים ושחוק “הנשר” וכל מיני מחזות שבזמן הזה, להוטים הם אחרי המשחקים, ואשר מימי מצבות האלילים, ההיכלות והמשכיות מימי קדם עד תפארת הציוויליזאציא בזמן הזה, הם מבכרים את החיצון על פני התוך, וכמעט כל מעשיהם אינם אלא למען ראות העינים, – אחינו ההם רחוקים בתכלית מן היהדות בכלל, ואך זכות אחת יש ללמד עליהם, שבשבתם בארצות לא להם, באין ארץ מיוחדת, היינו – באין גהעטא, כמו שיש לכל עם ועם על כדור הארץ, אי-אפשר להם, כמו לכל איש גר, לשמור את רוח לאומם בטהרתו.

בימים האחרונים נתעוררה בקצות עמנו איזו תנועה לאומית, ועמה – גם התאמצות לחזק את הרוח הלאומי. מובן, כי שמירת הרוח הלאומי אי-אפשר מבלי להיות נאמן להרוח ההוא, ואם נאבה לחדש בנו את רוח לאומנו עלינו לדעת תחלה את הליכות הרוח ההוא ולהתנהג על פיהן. על פי האמור עלינו לדעת, כי לא ענינים חיצונים, כדקדוקים בשמות וכיוצא בזה, הם העיקר ברוח לאומנו. אמת היא, שהמקפיד לקרוא את שם בנו וולאדימיר, על שם אביו המנוח וועלוויל, או המדבר בשפה זרה במקום שיכול לדבר בנקל בשפת חנוכו, – הרי הוא חוטא לרוח לאומו בזה עצמו שהוא מקפיד על החיצוניות ומתהדר בתמונה הזרה לעמו; אבל הקורא לבנו וועלוויל בפשיטות מפני שכך נקרא אביו, והמדבר לתומו בשפה שבה נתחנך אינו חוטא לרוח לאומו כלום, ועל כגון זה נוכל לאמר: “מאן דקפיד – קפדינן בהדיה”. העיקר ברוח הלאומי הוא להיות נאמן לו ולהתנהג על פיו ולהתרחק מכל דבר המתנגד לו. רוח עמנו בטהרתו שמור אצלנו בכתבי-הקדש וגם במשנה ואגדה, ביחוד בדברי קדמונינו שנאמרו עד תגבורת ההיליניזמוס ובואם בעול הרומיים וההורדוסים, בעת שלא צפה לו כל אסון מחוץ, ושומריו לא נלחצו לנטות הצדה ולבא לידי הפרזה כדי לשמור עליו. מעל הספרים ההם נדרוש ונדע את אשר לנו לעשות, אם נאבה לחדש את רוח לאומנו בקרבנו. ביחוד חייבים לעשות כן החלוצים שבנו, אשר הלכו לפנינו לעבוד את אדמת הקדש. הם, האומרים לקומם הנהרסות ולבנות את בית-ישראל על ארץ-אבותיו (כי באין ארץ אין בית לעם ואין כלי מחזיק ברכה לרוח לאומו), חייבים לקומם מה שנהרס ולבנות מה שנקרא בשם בית-ישראל ולחנך לנו גם דור ישראל ברוחו הלאומי, ועלינו פה לגלות את המאור שבתורה וברוח לאומנו ולהאיר בו את הדרך להם ולנו.