“לאומיות” חדשה / אחד העם

במכ"ע החדשי Neue Deutsche Rundschau לחודש דצמבר 1896 בא מאמר גדול על “האנטיסמיטיסמוס” מאת הסופר היהודי ס. לובלינסקי.

הנושׂא הזה היה אמנם כבר לזרא לכל בן-דעת, ומעת שעשׂוהו כה"ע לאחד מן האמצעים למלאות את “הריקות”, ובכל יום, או בכל שבוע, חוזרים ושונים ומשלשים את הפרזות השטחיות השגורות בפי הכל, – הורגלנו לחשוב, כי אין מקום עוד לבעל מחשבות לטפּל בענין זה ולחַדש בו דבר. אבל המאמר הנזכר מוכיח, כי עוד יש כאן מקום לחכמים להתגדר בו.

המחַבּר לא בא להראות “באותות ומספּרים”, שכּל “בני בלי שם” הם פוחזים וריקים, גנבים ושטופי זמה, היודעים את האמת ומתכַּונים למרוד בה; אדרבא, הוא מודה בפה מלא, כי תנועה כזו, שאנשיםכדיהרינג, וַגנֶר ודומיהם משתתפים בה בכל חום לבם, אך אִולת והדיוטוּת היא לפטרה ולהשפיל ערכּה, כאִלו אינה כדאית שנשׂים לה לב. ומצד אחר, הוא רואה גם כן, שאי אפשר ליחסה כולה לסבּות אֵיקוֹנוֹמיות, כמו שעושׂים בעלי “המַטריאליסמוס ההיסטורי” ובעקבותם כל אלו מהמון המשׂכּילים הרוצים להחשב בין “ההולכים לפנים”. הסבּות האֵיקונומיות, שגם הן כבר נאמרו ונשנו מאה פעמים ואחת, בודאי יש להן חלק נכבּד בהתחדשות שׂנאת ישׂראל בימינו, אבל – רק חלק; בעוד אשר חלק אחר, אולי היותר נכבד, אותו חלק המקיף את האנשים הגדולים הנזכרים וחבריהם – מקורו הוא בחזיון פסיכוֹלוֹגי אשר נראה בדורנו במהלך חיי העמים ואשר לא שׂמו לו לב עד כה כראוי. החזיון הזה הוא – התעוררות נטיה חדשה בלב טובי בני ארופא (וביחוד בלב האשכּנזים), לשוב להאידיאלים המוסריים של ימי הבינים, שעל ידי זה נגלתה עתה בכל תקפה, מבעד לכסוּת האַסימילציא החיצונית, ההתנגדות הפנימית והיסודית שבין רוח ישׂראל ורוח האומות האירופיות.

הרבה רעיונות חריפים וחדשים הכניס המחַבּר בענין זה, אשר אמנם לא בכולם אפשר להסכים עמו, ויש אשר נראה לעין, כי רק באופן מלאכותי נתקרבו ונתקשרו פה חזיונות ומושׂגים רחוקים זה מזה; אבל בכלל יתן המאמר חומר רב למחשבה והתבוננות.

זרה ואוֹריגינַלית היא, ביחוד, השקפת המחבּר על התנועה הלאומית בישׂראל. בעיקרו של דבר איננו מתנגד גם להתבוללות ישׂראל בעמים, כלומר, לא אותה התבוללות שטחית הנהוגה עתה בשביל “לערבב את השׂטן”, כי אם התבוללות פנימית ואמתּית, שיהיה אדם מישׂראל באשכנז, למשל, חי כל חיי רוחו חושב ומרגיש ותעורר ורוצה ופועל – הכל כאשכנזי אמתּי, בלי כל תערובת איזה יסוד זר, שאינו מצוי ברוח הלאומי האשכנזי. אבל לאומיות עמוקה כזו היא, לדעתו, בלתי אפשרית לבני ישׂראל, לפי מצב רוחם עתה, שתכוּנתו העיקרית היא לרפרף על שטחיות הדברים, נוגע ואינו נוגע בכל התנועות והנטיות הרוחניות השונות והמתנגדות, ואינו מסוגל עוד על כן להצטמצם בצורה אחת קבועה ומוגבלת לכל פרטיה, הנוקבת ויורדת עד ליסוד הישוּת. ועל כן צריך שיתלמדו תחלה בני ישׂראל לחיות חיים לאומיים מיוחדים בינם לבין עצמם, ואם עודם מוכשרים לחיים כאֶלו וישובו ויתרגלו בהם, רק אז אפשר שיהיו מוכשרים גם לירד לעומקם של החיים הלאומיים אשר לעמי אירופא ולהשקיע רוחם בים הזה עד התהוֹם, ורק זאת תהיה התבוללות אמתּית שאין עוד אחריה כלום.

הרבה שיטות היו לנו עד כה בלאומיוּת: לאומיות לשם חזוּק הדת, לאומיות לשם “אנושיות”, לאומיות לשם “תקון עולם”, ועתה נוספה איפוא עוד לאומיות חדשה": לאומיות לשם התבוללות!