השמועה המשונה על דבר עשרת הבטלנים והגיניראל הרוסי עברה אלינו דרך שתי המערכות. כיצד, באיזה אופן חדרה השמועה דרך מחיצה זו, הבצורה ביותר והעבה ביותר בעולם, ושאינה נותנת לעבור אלא לקול אחד, לקול היריות? – אינני יודע. שום שבוי מלחמה לא עבר אז אלינו. אך עובדה היא, שכל הגדוד היה מטפל בה: – הגיניראל הרוסי הנורא והאכזר טרֵיבּוֹב שם קץ לחייו. הוא תלה את עצמו על קורת דירתו. ועשרה בטלנים גרמו לו את זה. –

כך סיפרה השמועה – ואנחנו קבלנו אותה בנדנוד-ראש: מוזר. אלא שכל שמועה מאבדת את חריפותה במשך מעת-לעת. ישנם דברים חריפים יותר בחיי המערכה, המפיגים את תבלין כל שמועה שבעולם.

אך כעבור ימים לקחנו חייילים אחדים בשבי וביניהם היה יהודי קטן אחד, שלא אבד טעמו בו גם כשבוי; ובתוך אותן התשובות, שהיה צריך לתת לנו על שאלותינו החשובות, לא שכח גם הוא מלשאול אותנו:

– ועל דבר הגיניראל שמעתם? על דבר הגיניראל ועשרת הבטלנים? –

אנחנו כמובן נפלנו על מציאה זו ובקשנו אותו, שיספר לנו את הענין לכל פרטיו. היהודי הקטן לגם את לגימתו שכבדנוהו בה, הדליק סיגריה והתחיל מספר:

– "אני בעצמי הייתי עד-ראיה-ושמיעה לכל המעשה – אמר בניגונם של טעמי-המקרא – אני בעצמי. הדבר היה כך, הגיניראל טריבּוב היה לו אדיוטאנט: פוֹרוּצ’יק אלכסנדר לבוביץ גאַניביץ. פורוּצ’יק, בלשונכם: אוברליטינאנט, ואני הייתי משרתו של האדיוטאנט. זה היה דבר יוצא מן הכלל, שאני, בתור יהודי, הייתי משרת לאופיציר. משרה זו משרה קלה וטובה היא ולפיכך, כמובן, אין יהודי זוכה בה אצלנו, אלא שפורוצ’יק, כלומר, האדיוּטאנט של הגיניראל היה גם כן יהודי, מומר, ולפיכך לקח אותי, כמובן, בהעלם יהדותי – – איש לא ידע, שיהודי אני. כך עבדתי אצלו במשך שנה וחצי. כמעט מתחילת המלחמה. וכך הייתי משרת לפעמים תכופות גם את הגיניראל. הגיניראל היה איש טוב בטבעו, אלא שהיה מוזר קצת – מטורף במקצת. – ראשית: היה ירא שמים נוצרי עד כדי עליית-נשמה. לא היה זז אף פסיעה בלי הצטלבות ובלי מלמול של-תפלה. אך את היהודים היה שונא באופן נורא. שנאה זו מיוחדת היתה במינה ובטבעה גם אצלנו. הזכרת שם יהודי בלבד היתה דיה, להוציא אותו ממנוחתו. אף-על-פי-כן לא היה מכה את היהודים שבגדוד שלו, בתור חיילים היה מודה בחשיבותם והתייחס אליהם כמו אל חיילים אחרים. אותות-הצטיינות, כמובן, לא נתן ליהודים, אפילו על מעשי-פלאות. אך לא נגע בהם לרעה. לא כך התנהג עם היהודים יושבי הערים והכפרים שכבשנו אותם. שם היה הגיניראל עושה דברים המסמרים את השער. אין אנו מוסר לכם בפרוטרוט, איך ומה עשה; די לי, אם אזכיר, שבשעה שנכנסנו לאיזה כפר או עיר היה הורג, טובח, שורף ומלקה את היהודים בטירוף ממש, ויותר מכל היה עושה מעשה אכזריות בילדים. זאת היתה כעין מאניה שלו, לטבוח ילדי ישראל על ידי קוזאקים וצ’רקסים. הגיע הדבר לידי כך, שפעם אחת כבש איזה עיירה קטנה בגליציה וקודם שנכנס נתן פקודה, להביא לו ראש ילד יהודי בתור קרבן-חטאת “על שהיהודים מכרו את הגדוד הרוסי לאבסטריים”. – בשעת מעשה שכזה אסור היה לדבר אתו. – – האדיוטאנט שלו, כלומר, האופיציר שלי היה מתהלך בשעה שכזו ממש כמשוגע-חשאי. ובשעה שהקוזאקים הפראים היו מביאים את “הקרבן” – היה הוא נעלם, כדי שלא לראות – – ומה היה לו לעשות עם הצורר המשוגע?! – ועוד שגעון אחד היה לו לאכזר הטמא: בכל מקום שבא היה שורף את ספרי-התורה שבבתי-הכנסיות ובתי-מדרשים. לפעמים היה כורך בתוכם גם אנשים, יהודים כמובן, וכך היה שורפם. במשך חדשים אחדים היה עושה נוראות שכאלה ובשעת מעשה היה תמיד עומד ונהנה ממלאכתו זו. היה משפשף את ידיו זו בזו ואמר אל האדיוטאנט שלו, שהיה מצווה עליו לפרקים להסתכל עמו ביחד במעשה-השרפה:

– נו, אלכסנדר לבוביץ, נו היש קרבן יפה ורצוי מזה? – מה? – – כמדומני: לא! אין קרבן רצוי מזה – – מה דעתך אלכסנדר לבוביץ – – ודאי יֵרָצה – –

"ועיניו היו מתנוצצות משמחה והנאה מרובה, והאדיוטאנט היה מביט, או עוצם את עיניו ושותק ולא פעם עזב אותו, ברח ממש. – – גם אני ראיתי פעם אחת – – והשם היה בעוזרי, שלא יצאתי מדעתי.

"במשך חדשים אחדים היה דוב-שכול זה הורג, טובח, שורף, מיצר, מסגף ומתעלל ביהודים האומללים ולא היה מי שימחה בידו. ובזמן האחרון – כאילו איזה שד הפך אותו פתאום. הוא חדל מלעשות דברים כאלו. גם האדיוטאנט, האופיציר שלי, לא ידע, מה בעצם פירושו של שינוי זה, מדוע חזר פתאום בתשובה? אלא, שפעם אחת שמעתי אותו מדבר אל האדיוטאנט ואומר לו:

– אלכסנד r לבוביץ, היודע אתה? היהודים הארורים הללו יורדים לתוך חיי – – כן, יורדים לתוך חיי ממש – – בתחלה היו באים אותם היהודים ששרפתי ומופיעים לי בחלומי ועכשיו, בזמן האחרון הם באים אלי בהקיץ ומגישים לי את טענותיהם – – כך, למשל, אתמול, בשעה ששכבתי על הספה אחרי ארוחת הצהרים, בא אחד ואמר לי כך: – אדוני הגיניראל – – אותה חתיכת-הלשון שחתכת לי, שנחתכה לי על ידיך, אותה החתיכה לא מתה – – אין אברו של אדם מת אחרי שחותכין אותו – – היא חיה עדיין, חיה, אדוני הגיניראל, ומתפללת – – בשעה שהיתה בפי, היתה גם-כן תמיד מתפללת, – היא אומרת קדיש אחריך – – היודע אתה, מה זה קדיש? – ודאי יודע אתה – אמר לי היהודי – ודאי יודע אתה – – ודאי יודע אתה, מה זה קדיש – – כך גמגם היהודי בלשונו המקוטעה.

"שמעתי האדיוטאנט אומר לו: אדוני הנאור, – – זה אי-אפשר – – שטות, אדוני הנאור, דמיון-שוא הוא! – חלמת בוודאי! –

"הגיניראל הפסיק אותו: לא אלכסנדר לבוביץ, לא ישנתי, לא ישנתי כלל – – כך אמר לי היהודי; הוא דיבר אלי פנים אל-פנים, כאשר ידבר איש אל רעהו. – – כששאלתי אותו: מי נתן לו רשות להיכנס אלי? – אתה בעצמך אדוני הגיניראל קראת לי שאבוא – ענה לי. – – כך דיבר היהודי הארור בחצי לשונו, כך גמגם – – לא, לא חלמתי, לא אלכסנדר לבוביץ, חי-נפשי, לא, בהן-צדקי, – – לא ישנתי, להיפך. –

"האדיוטאנט הביט בו ושתק; והוא הוסיף:

– היודע אתה אלכסנדר לבוביץ, אני מתיירא מפניהם – מפני הארורים האלה – אני יודע, מה זה קדיש – תפלה זו נאמרת אחרי המת – אפשר אלכסנדר לבוביץ – אפשר מוטב, שלא נעשה להם רעה?

– אפשר – אמר האדיוטאנט בקול זהיר.

– ובכן – אמר הגיניראל – מהיום והלאה לא אעשה להם שום רעה, אלכסנדר לבוביץ. לא, לא אעשה – אמר בהחלטה גמורה.

”ובאמת עזב את מעשיו הנוראים. כשני שבועות לא נגע ביהודים לרעה. אלא שלפני חודש-ימים נכנסנו לתוך העיירה הקטנה קראסנובקה, לא רחוק מכאן, ושם קרה דבר שכזה: הגיניראל עבר בדרכו, ברגל, לפני בית-המדרש, כך, בתחילת-לילה היה הדבר, הוא עבר לפני בית-המדרש ופתאום עמד מלכת, הקשיב קצת, כמי ששומע איזה דבר, אחר-כך עשה פסיעה או שתים – – ושוב הקשיב ואמר:

– אתה שומע אלכסנדר לבוביץ? – אתם שומעים? – היהודים מתפללים לי – אתם שומעים – הם מזכירים את שמי – שמעו! – את שמי –! אינכם שומעים?!

– לא. אדוני הנאור – אמר האדיוטאנט, האופיציר שלי – לא; אני שומע אותם ואת קולם, הם מתפללים, אבל את שמך אדוני הנאור, אינני שומע.

– אי-אפשר! אי-אפשר, אלכסנדר לבוביץ! אי-אפשר שלא תשמע – הלא – שמע-נא! – מטעימים הם את המלים, את שמי – פיודור – איבנוביץ – טריבוב – – מי התיר להם להזכיר את שמי??! – – אלכסנדר לבוביץ! – אמר פתאום בכעס כבוש – לך ואמור להם, שתיכף ומיד יעזבו את בית-המדרש! אבל תיכף ומיד! אני אחכה לך פה! –

"האדיוטאנט הלך וקרא גם אותי. נכנסנו אל בית-המדרש. לאחר התפלה היה כבר. לא היו שם אלא עשרה יהודים, עשרה בטלנים יושבים אצל השולחן ולומדים כדרכם, בחשאי – – עשרה בטלנים, המצויים, כמו שנהוג, בבתי-מדרשים בגליציה. האדיוטאנט מסר להם את פקודתו של הגיניראל והם עזבו תיכף ומיד את בית-המדרש, בלי מלה, בלי שאלה, בשתיקה. כשראה אותם הגיניראל הולכים, נתקררה דעתו. הלכנו הלאה, הלכנו כעשרים או כשלושים פסיעה – ופתאום – – הגיניראל שוב עמד מלכת – – חזר לאחוריו והראה בידו כלפי בית-המדרש:

– אתם רואים?? – – בבית-המדרש שלהם אור – – הם לא הלכו! – – הם מתפללים עוד – – את שמי – –

"הרגענו אותו: זה אי-אפשר, הלא ראינו אותם הולכים. אך הגיניראל רקע ברגליו בכעס ואמר:

– אלכסנדר לבוביץ! לך לשם ואמור להם – – גרש אותם לעזאזל וקח מהם את המפתח, סגור את בית-התפלה שלהם ותן את המפתח בידי! – –

"חזרנו עוד פעם ונכנסנו אל בית-המדרש. – ונפלא הדבר: עשרת הבטלנים ישבו שם, כמו לפני זה ולמדו, כאלו לא היו הולכים כלל לפני רגע. – האדיוטאנט התקצף:

– מדוע חזרתם לכאן?! – צעק עליהם – הגיניראל יתלה אתכם על עץ! – צאו תיכף ומיד ותנו לי את המפתח! –

"הבטלנים קמו ממקומם, לא הוציאו אף הגה קל, עזבו את השולחן עם הספרים הפתוחים והלכו להם. את המפתח עזבו על השולחן. לקחנו את המפתח, כבינו את הנר, יצאנו וסגרנו את הדלת מאחרינו. כשמסרנו את המפתח ביד הגיניראל נחה עליו דעתו. הלכנו אל הקומאנדה. הגיניראל עשה שם את עבודתו וכעבור רגעים אחדים חזרנו הביתה, בדרך שבאנו. כשהגענו אל בית-המדרש – עמדנו משתוממים: דרך החלון הגבוה ראינו אור כהה מהבהב בתוך בית-המדרש – כולנו הסתכלנו זה בזה – איך? – עכשו התרגז כבר גם האדיוטאנט, הוא הוציא את האקדוח שלו ובלי פקודת הגיניראל, שעמד כנדהם ומסר לו את המפתח בידים רועדות ככפוא-שד, הלך ופתח את הדלת.

– ארורים – אמר האדיוטאנט בינתים – אומללים – יש להם עוד מפתח – –

"נכנסנו ומצאנו אותם יושבים ולומדים. – – רגע עמדנו בפתח והקשבנו להם – – אחד מהם, מי שהיה מקריא לפניהם, היה מגמגם קצת ואני מבלי-משים נזכרתי בחלומו של הגיניראל – – – עורי התחיל רועד עלי. – – אפשר, אדוני, יכול להיות שאתם אינכם מאמינים לי – – אלא, שכך היה הדבר, כמו שאני מספר. שם ישבו ולמדו לפי-תומם, כאילו לא קרה דבר. האדיוטאנט הרים את האקדוח, חרק בשיניו מתוך כעס נורא וירה אחת באויר. קול היריה זעזע את החלונות והנברשות, והבטלנים לא נבהלו – – הוסיפו לעמוד. כמי שאינו שומע כלום. – האדיוטאנט ממש רתח בכעס – – אני אמצתי את לבי, נגשתי אליהם ודברתי עמהם בלשון יהודית: יהודים – אמרתי להם זה לא יפה מצדכם; אתם יודעים את הגיניראל, בודאי שמעתם – ובכן למה אתם עושים זאת? אתם מביאים קלקלה על כל ישראל – – תנו לנו גם את המפתח השני ולכו לכם לביתכם –

"והבטלנים שתקוּ. – אתם פה מדברים? – כך היו הם מדברים! – אף מלה לא השמיעו. קמו והלכו להם. המפתח השני היה מונח על השולחן. לקחתי אותו ויצאנו החוצה. כשנגשנו אל הגיניראל, בקש מאתנו את שני המפתחות; מסרנו לו את המפתחות והוא אמר:

–אלכסנדר לבוביץ! תן פקודה תיכף ומיד, שיעמידו פה לפני הפתח שני זקיפים מזוינים!!

"הפקודה נמלאה, כעבור רגעים אחדים עמדו שני זקיפים מזוינים לפני פתח בית-המדרש.

– אם יקרב לכאן יהודי וירצה להכנס – אמר הגיניראל אל השומרים – הביאו אותו אלי על הכידון שלכם!!! –

"הגיניראל הסתכל יפה-יפה בפני החיילים-השומרים – אחר כך הלכנו לדרכנו, אל דירתו של הגיניראל. אלא, שהדבר היה כך: העיירה קרסנובקה בנויה כמו כ כפופה ודירתו של הגיניראל היתה בקצה השני שלה. ולשם ישנן שתי דרכים: או ללכת לאורך העיירה סביב, וזוהי דרך ארוכה יותר מדי, או לעשות קפנדריה, כלומר לעבור דרך הגנים והשדות, מקצה האחד אל השני וזוהי כמובן, הדרך הקצרה. החלטנו ללכת בדרך הקצרה. וברגע זה נפגשנו עם שר-האלף, ידידו של הגיניראל החביב עליו ביותר. שר-האלף בקש מאת הגיניראל, שיכבד אותו ויסור אליו לשתיה קצרה. דירתו של שר-האלף היתה קרובה, הגיניראל הסכים לו ונכנסנו אליו. הגיניראל סיפר לו לשר-האלף את המעשה בעשרת הבטלנים ופניו הפיקו זעם נורא ופחד נסתר. שר-האלף צחק:

– כן, היהודים הם עם מוזר – אמר בצחוק – אני אינני אוהב אותם, אלא, שגם אינני שונא אותם. אומללים הם, אדוני הנאור, אומללים, אך להתפלל יודעים הם מאין כמוהם. – כן. להתפלל הם יודעים. ותפלתם תמיד נשמעת. אני יודע – – בדידי הווה עובדה – אך – מה לנו וליהודים? – ישב נא אדוני הנאור; יש לי יין מצוין; מובחר שבמובחרים – היום קיבלתי אותו מביתי – –

"הגיניראל שתק; שר-האלף הגיש לו כוס יין והוא שתה. נראה היה על פניו, שהיין הכניס בו קצת רוח חדשה.

– ומה, אדוני הנאור? – שאל שר-האלף – יין מצוין?!

– כן, – – בלי כל ספק – אמר הגיניראל – יין מצוין.

– בתי הבכירה שלחה לי את היין הזה, אינני יודע מהיכן לה יין שכזה. כמדומני, זה זמן רב לא טעמתי כמוהו.

"ושוב מילא את הכוסות.

– בבקשה אדוני הנאור, בבקשה – – ואתה אלכסנדר לבוביץ, בבקשה. – – הגיניראל הרים את הכוס, הסתכל בו קצת ואמר: יין מצוין; נפלא.

"ובינתים הוסיף שר-האלף בחיוך של חנופה:

– זהו יין בשביל אנשי-מעלה, בשביל הגיניראל, אדוני הנאור. – זה לא יין, בבקשה, זהו ממש דמו של ה“משיח”, שנשא את חטאינו – – ורק בזכותך, אדוני הנאור, שותים גם אנחנו. – לחיים!

"פניו של הגיניראל חוורו כסיד – – הכוס כמעט שנפלה מידו באמצע הלגימה. – שר-האלף ראה ונבהל:

– מה זאת אדוני הנאור? –

– אין-דבר – – העצבים שלי פרועים קצת היום. –

"אני עמדתי כל הזמן אצל הדלת – והבנתי את הכל. והאדיוטאנט אמר:

– אדוננו הנאור נרגז במקצת. – – מתוך עבודה מרובה. – – מוטב שנלך הביתה היום – קצת מנוחה לא תזיק –

"הגיניראל לא שתה את הכוס עד תומה, ידיו רעדו בעין. – – והאדיוטאנט הוסיף:

– אפשר מוטב, שנסע במרכבה?

– כן, כן – אמר הגיניראל – בבקשה, הרתימו את המרכבה.

"באותו רגע נכנס חייל והודיע:

– אדוני הנאור! – אתכבד להודיע – אותם היהודים שם שוב מתפללים בבית-התפלה שלהם! – –

"ועכשו לא רק הגיניראל, אלא גם אנחנו עמדנו כמצבות-אבן קפואות. – – הגיניראל הבליט את עיניו העששות, חסרות הצבע, קפץ את אגרופיו וצעק:

– על התליה!! – על עץ אחד, את כולם! – תיכף ומיד! – – אלכסנדר לבוביץ! לך ותלה אותם! – תיכף ומיד!! –

– כדבריך אדוני הנאור! –

– ואני אחכה פה – הוסיף הגיניראל בקול צרוד – עד שתחזור ותודיע לי, שיצאה נשמתם של הארורים!!

"הלכתי ביחד עם האדיוטאנט – אלא שהגיניראל רץ פתאום אחרינו וחסם את דרך בעדנו:

– חכה – – אמר בקול נמוך – חכה אלכסנדר לבוביץ!! – לא, לא! לא אתלה אותם – – אלכסנדר לבוביץ – – הוסיף בקול רועד מלא צער והכנעה, שאינה הולמת אותו כלל. – אלכסנדר לבוביץ – לך ואמר להם כך: הגיניראל טריבוב מצווה להם, שלא יתפללו. – – שילכו לביתם. – אני מצווה להם. – – לא, אלכסנדר לבוביץ, לא, לא – – אמור להם כך: אני מבקש מהם, שיחדלו להתפלל – איני עושה להם כל רעה – – אך אל יתפללו יותר. – – אל-נא יתפללו, – – סיים בקול תחנונים ממש – אל-נא. – – והשומרים – הזקיפים המנוולים ימותו, ימותו תיכף ומיד!! – שינה את קולו פתאום – ימותו הגנבים העצלנים, הבוגדים! – –

"הלכנו אל בית-המדרש. הדלת היתה סגורה, פתחנו את הדלת ונכנסנו – – ושוב אותה תמונה עצמה: הבטלנים יושבים ועוסקים בתורה. – האדיוּטאנט לא התרגז עוד, מסר להם את דברי הגיניראל מלה במלה. בינתים ראיתי כעין בת-צחוק על שפתיו. נהנה הוא מן הענין. אך גם פניו היו חיוורים. הבטלנים קמו, מבלי לדבר מלה, והלכו. הסתכלתי על השולחן – מפתח לא היה שם. – – כשיצאנו, שאל האדיוטאנט את השומרים בחמלה: איך אפשר, שאתם לא עכבתם אותם?! הלא מתחייבים אתם בנפשכם!

– אנחנו איננו אשמים, אדוני. – אמר האחד כמעט בבכיה. – חי-נפשי, איננוּ אשמים – לא ראינו אותם נכנסים. – אפשר, שבכלל לא יצאו. –

– אומללים – נענע האדיוטאנט בראשו – אומללים – – איך: לא יצאו? – אני בעצמי יצאתי עמהם. – נוּ, אפשר שיעלה בידי לפייס את הגיניראל – מחר בבוקר תעמדו לדין. – – הבינותם!?

"הזקיפים האומללים עמדו כנדהמים ושתקו. – – אנחנו חזרנו אל דירתו של שר-האלף. בינתים אמר האופיציר שלי בבת-צחוק:

– מוזר. משונה. כמדומני שהגיניראל יחזור בתשובה מהיום. מוזר. אתה מכיר את הזקיפים? – שאל אותי – אין ביניהם יהודי? מוזר –

נכנסנו אל הגיניראל, והאדיוטאנט הודיע לו את הנעשה. בעיני הגיניראל התנוצץ כעין אור לח – אפשר שדמעה היתה זו – אבל קשה להאמין.

"רתמו את המרכבה ונסענו הביתה. הדרך הוליכה דרך השדות ובאמצע הדרך קרה דבר, שעד היום אינני יודע להסביר לי אותו. דבר משונה ונורא, גם עכשו עוברת בי צמרמורת לזכר הדבר. היה כך: באמצע הדרך בין שני הקצוות של העיירה יש יער קטן, כעין חורשה קטנה. החורשה איננה עבה. וידועה היא לי חורשה זו ממש כמו פיסת-ידי, משום שכמעט בכל יום הייתי מהלך דרך-שם פעמיים ושלוש. והדרך שבה נסענו לא רחוקה היא מן החורשה, כשלושים פסיעה בערך. כשהגענו אל-מול פני החורשה – קם פתאום הגיניראל בתוך המרכבה, אחז את האדיוטאנט בשכמו ואמר בקול מלא חרדת-מות כשעיניו תקועות בחורשה:

– אלכסנדר לבוביץ! – אתה רואה? הרואה אתה? – שם בחורשה – אתם רואים? – מתפללים – הם – היהודים – השומעים אתם? – את שמי, – מלמל בחרדה וצנח על מקומו וישב. –

"הסתכלנו בחורשה בעינים בולטות ולא ראינו כלום. – הלילה לא היה אפל לגמרי, הלבנה האירה באור כהה מבעד לעבים ואפשר היה להבחין את העצים. בינתיים צוה הגיניראל לרכּב שיעצור. המרכבה עמדה. היתה דממה. ובתוך הדממה שמענו גם אנחנו קולות מתפללים. כן, שמענו – הסתכלנו זה בזה והקשבנו. אתם אדוני מפקפקים בדבר? – כן אזכה לראות עוד-פעם את אשתי ואת ילדי היקרים! איש לא היה שם, אמת, אלא שקולות מתפללים יצאו מתוך החורשה. בחשאי, בלחש, במנוחה, כמו בשעת קדוש-לבנה – אחר-כך אפשר היה להבחין גם צללי בני-אדם, אך אפשר שטועה אני, אפשר שאלו היו צללי העצים – ואפשר שבאמת היו שם יהודים שקידשו את הלבנה, כנהוג; אינני יודע ברור, אך את הקול שמענו כולנו. – עמדנו ורעדנו מקור. – הגיניראל קם עוד פעם בתוך המרכבה, אחז בשכמו של האדיוטאנט בידו האחת, ובידו השניה את ערפי-שלי וקרח צורם עבר בי בכל גופי. – הלבנה שטה בין העבים ונראתה לרגע והקולות מתפללים, מתפללים. – אתם מביטים בי, אדוני. – אפשר שהגיניראל המשוגע השפיע עלינו – אפשר – אלא, שאני בעצמי שמעתי מפורש. – וגם האדיוטאנט שמע. –הגיניראל הקשיב, הקשיב, אחר-כך פנה אל האדיוטאנט ואמר בתחנונים:

– אלכסנד לבוביץ, בבקשה, לכו נא שניכם ובקשו מהם בתחנונים, בקשו מהם בשמי ובשמך. – אפשר שישמעו לך. – הלא אתה… בקש להם – שיחדלו מלהתפלל. אני מכיר אותם – הם-הם אותם היהודים, ששרפנו אותם – כן, אני מכיר אותם. – הוסיף כשעיניו תקועות בחורשה – כן, הם המה, אותם היהודים, – בקש מהם מחילה – אני אתן פקודה – מחר, היום – שיעשו טובות עם נשיהם וילדיהם – לכו נא ובקשו. –

"האמת ניתנה להאמר – הוסיף היהודי המספר – השינים השתקשקו לי בפי. מקישות ממש בקול. האדיוטאנט הוציא בהסח הדעת את האקדוח שלו, ירדנו מן המרכבה והלכנו אל החורשה. לא מצאנו שם איש, אלא, בכדי להרגיע את רוחו של הגיניראל התחלתי אני מדבר, כמי שמדבר אל יהודים. – בקשתי מהם סליחה –

עכשו כבר לא הייתי מתיירא, שהגיניראל ידע שיהודי אני – להיפך – דברתי אליהם, כמי שמקבל מהם גם תשובה – רגעים אחדים – וחזרנו אל המרכבה. הגיניראל הודה לנו בדברים רכים, מלאים חבה וצער.

"כשהגענו אל דירתו של הגיניראל, לא נתן לנו ללכת לביתנו לישון, הוא ביקש מאת האדיוטאנט, שישאר שם אצלו וישחק עמו בקלפים, כדי להרגיעו קצת. כשעה שלמה היו יושבים ומשחקים, הגיניראל נרגע, ישב ושיחק במנוחה כמי שנתקררה דעתו. בינתים לא אמר בנידון זה רק מלים אחדות:

– כן, יודע אני, אלכסנדר לבוביץ – אמר במנוחה שלמה אך ביאוש – אני עייף קצת – העבודה המרובה, האחריות הגדולה. – פאנטאסיה של מוח מטורד יותר מדי – עוד טרומפף אחד ואחר נלך לישון –

והיו משחקים הלאה.

ופתאום, באמצע המישחק, נפלו הקלפים מתוך ידיו. – הוא הבליט את עיניו כלפי החלון, פער את פיו וקם ממקומו –

– אלכסנדר לבוביץ! – אמר בקול מלחש כמדבר מתוך הבטן – אלכסנדר לבוביץ, אתה שומע? – שם בחוץ, בחצר לפני החלון – אלכסנדר לבוביץ – הם מתפללים – אלכסנדר לבוביץ!!! – צעק בגניחה נוראה – הארורים!! אינם מוחלים לי!! – הם מתפללים!!!

קפץ את אגרופו השמאלית ובימנית הוציא את אקדוחו והתחיל יורה, יורה בחלון, פעם בזה ופעם בזה, כששיניו נושכות את שפתו התחתונה עד זב-דם ועיניו יוצאות מחוריהן, ירה וירה עד שכלה הכדור האחרון מן האקדוח, אחר-כך נפל מלא קומתו פרקדן ונאנח בגניחה מחונקת, אטומה, כשהשער שעל מצחו היה לח מזיעה. – אנחנו, נבהלים מן היריות הפראיות נלחצנו אל הכותל בנשימה חנוקה. ואחר-כך ברחנו החוצה; האדיוטאנט שלח אותי מהר אל הרופא והוא בעצמו נשאר עם המשרתים הנבהלים בחצר. כששבתי עם הרופא ונכנסנו אל הבית – מצאנו את הגיניראל תלוי ברצועה על הקורה.