זה היום הרביעי, שאנחנו הולכים, הולכים, בלי אכילת-קבע, בלי מנוחה לרגע ובלי שינה כלל. הולכים, הולכים והולכים. הליכה זו נקראת בשם“מהלך-של-אונס” בלשון הצבא. במהלך אונס אין לפניך אלא מטרה אחת; להגיע למקום המצווה בזמן המצווה בדיוק מדוייק, ולא יותר. אין פה לא כמות הזמן המצויה ולא איכות ההליכה, אבל יש כאן פקודה חמורה כמוות, המדקדקת כחוט-השערה ואנחנו הולכים.

בתחלה, בשעות הראשונות עודך הולך כבן-אדם, בקומה זקופה, מתאמץ, ממהר, סובל, אבל מקווה למנוחה, אחר מהלך-יום אתה אמנם כבר עייף ונשבר בכל גופך, אלא שבריה בת-דעת אתה, שמוחך החושב מעודד אותך ומשדלך בדברים; אין-דבר, עוד זמן-מה, מחר, תגיע לשם, תנוח, תאכל ותשכב. ולבסוף כבר אינך יודע מאומה. אין לפניך לא זמן, לא מרחק, לא מחשבה, אלא נדנוד-רגלים קהה, תנועת רגלי חברך, ההולך לפניך בשורה, והרפש המאוס, המידבק והכבד שעיניך כבושות בו, ואתה הולך, הולך והולך. הגשמים טורדים זה שבוע ימים. ועכשיו חצות לילה. ערפל מחניק מכל צד, הלילה עבה כים של דיו והכפרים שאתה מרגיש מסביב לך שקועים בשינת-מות, או ריקים מכל. אין קול, אין נצנוץ-אור ואין כוכב מלמעלה ואתה הולך והולך. רגליך טובעות בטיט – הוי, הטיט של אדמת גליציה השמנה באשמניה! – אתה מושך אותן מן הבצה, כדי להטביע אותן שנית ועשירית ואלף פעמים. דממת הלילה, הטחוב והעוקץ בטיפוח גשמיו, סרוחה על ההרים ועל העצים שאינם נראים לך, ובדממה זו אתה שומע רק קול אחד; קול הרגלים הרבות, חלשות, הטובעות ונשלפות וחוזרות וטובעות בעיסת-הרפש, השחורה גם מלילה; קול זה מטשטש, מטפח, משפשף ומטמטם, בזה אחר זה ובבת-אחת בהרמוניה מתועבה, עיפה, מפורכה וארורה, הבלולה באנחות כבדות, גונחות ובוכות בלי תקוה, בלי כוח, בלי – –

והגשמים בעזרת רוח קל וחצוף, טורדים, מטפטפים, מזליפים וממסים את בגדיך, את עורך ובשרך עד העצמות. בתחילה אתה מפנה פניך לצד אחר, אז יבוא הרוח הקל, המקניט והאכזקי, דווקא מצד זה, כלפי פניך. ואחר-כך, כשנוכחת, שאין שום הצלה, אתה מברך את אלהי השמים והארץ וכל צבאם ומפקיר את עצמך, את פניך ואת ידיך הרטובות, הכבושות והקפואות; יהי מה שיהיה! – והרגלים שמלפניך, מאחוריך ובצדיך מתלבטות, נגררות, לשות ונכשלות.הבגדים שעל הגוף מלאים מים וזיעה, על הגב ילקוט כבד מלא, מעיק,מפרך, חותך ברצועותיו, ומעקם אותך לשנים; על השכם קנה-הרובה ועל מתניך אזור מלא כדורים של עופרת– וכולם ביחד הולכים ומוסיפים מרגע לרגע על משקלם, הולכים וכבדים, הולכים ומעיקים יותר ויותר. ראשך כפוף על חזך, ידיך תלויות כמדולדלות, בלי שרירים ומגיעות בארכן עד הקרסוליים, מפניך מטפטפות טפות גסות ואי-אתה שם אליהן לב; השדרה כואבת, אוטמת את הנשימה בסימפונות הריאה ואונסת את גרונך לגניחה. יש שאתה מזדקף לרגע ומניע את המשא הכבד שעליך – אז יוקל לך לרגע קצר. – אחר-כך שוב אתה מתעקם לשניים וסובל. – ביניים אתה נזכר, ששם, בעיר, הומים החיים, מאירים הפנסים הגדולים ואנשים יושבים בבית-הקפה ובתיאטרון ונהנים מבדיחות. – רוצה אתה לבכות,נושך את שפתך והדמעה נחנקת בחיכך. ואתה מקבל את היסורים בשנאה, בקללה ובחריקת-שנים; הראש נפוח ואינו מרגיש כבר, רק את הבא לו מתוך השדרה. הרגלים מתות, מדשדשות על-פי הרגל, ובגבך אתה מרגיש כאב נורא ואיום, מנסר, בוקע, קורע, עוקץ,חיתך ועובר למעלה, למעלה, אל המוח האומלל. לפרקים אתה נדהם בכעין תרדמה וחולם. חלום טמא על עיר, תיאטרון. – ומחלום זה מקיצות אותך רגליך הנשמטות באיזו אבן שבתוך הטיט, את הנוטה ליפול וצמרמורת קרה עוברת בכל גופך, בכל אבריך, זעזוע נעים, המנער את הדם ומשחרר אותך מכל כאב ומשא – ואחר-כך: הכל כשהיה, הליכה, לישה, טמטום, כאב, משא,רסוק אברים, גשמים, ארור –

אני מסתכל בחברי, המתלבט לצדי. יהודי כבן-ארבעים, כפוף לשנים ונאנח בכבדות עמוקה.

– לא כבד עליך המשא, זקן?

– מה לעשות? –

כך, מה לעשות. – ובכל המקום והזמן והיקום אין רמז למנוחת-רגע, אין מוצא. ופתאום – מחשבה זרה מנצנצת במוחי; להשליך חלק מן המשא. – מחשבה נוראה. אני מתחייב בנפשי;מיתת בית-דין המלחמה. אך, הלא חושך מסביבי. אבל; מה אשליך? בילקוטי שני זוגות נעליים, זוג-מלואים אחד אשליך, אעשה תנועה ואשליך. – ואני עושה תנועה לפי-תומי, מחפש בילקוט, מוציא את הנעליים ומפיל אותן לארץ. חברי שמאחורי נתקל בהן! – אין דבר, אלא המשא הכבד לא הרגיש בזה, לא הוקל. מה עוד? את הלחם? ומה יהיה? אחת היא, הן יתנו עוד לחם. ואם לא? מוטב לא לאכול – הלחם כבר מוטל ברפש. והמשא הולך וכבד כמו להכעיס, הלאה; השמיכה. האומנם? ובמה אתכסה? אחת היא!… השמיכה כבדה כל-כך~ אני מתיר אותה ומשליכה לצד ימין (אני הייתי הראשון שבצד ימין) כך – המשא הוקל. רגש נעים עובר בכל גופי. אני מושם נשימה עמוקה, מקילה. ואחרי רגעים אחדים שוב הכל מעיק כבראשונה. את הלחם כבר השלכתי. את הזוג השני? כן, זוג-נעלים זה מעיק יותר מכל, ילך לעזאזל!! – כן, זה כבר ענין חדש, פנים חדשות לגמרי – עכשיו כבר אפשר ללכת בקומה זקופה – לולא האזור עם הכדורים הארורים. הם משפשפים את עורי שעל המתנים. להשליך אותם? את הכדורים?! – מיתת-יריה במפגיע. – לא. למות כבוגד?! לא.ישנם עוד חפצים מיותרים בילקוטי. תיבות שוקולדה, קופסאות-סרדיניות, מטעמים. – לבי נוקף. חפצים הללו נתונים לי מידים יקרות וחביבות כל-כך. הסרדיניות מאת אחותי; השוקלדה מאת אותה היתומה הפרועה, שמעולם לא אהבה אותי כל-כך,כמו אז, בשעה שהניחה בילקוטי את השטויות הללו. אלא שהשדרה כואבת, הנשימה נאטמת לרגעים והצוואר מתיפח בכאבו. ובכן של מי אשליך?שלה? שאסרה על עצמה כל-מין חברה אנושית כל-עוד אני אסבול שם במערכה, והדירה מעצמה כל הנאה גשמית ורוחנית בעבורי?! –אם את מתנותיה אשליך, ראוי אני למיתה משונה! – למיתה משונה כן – אבל לא ליסורים שכאלו. רגלי כבר אינן כואבות, אלא הולכות ומתפרקות חיים – וכבר ילקוטי ריק מכל “מיותר”. לבי בוכה בי; סלחי, סלחנה. – הלא עכשיו כל-כך טוב לי, אני הולך בקומה זקופה, אינני סובל, אינני – האזור? הכדורים? ילכו לעזאזל! –

והכדורים נופלים חמשה-חמשה, בסוד בתנועות חתוליות, בערמה, בגנבה – – אני מתבייש – – אלא, שעכשיו כבר אפשר ללכת כרצוני. וכעבור שעות אחדות בוודאי שתבוא גם המנוחה; ואחרי –כן האכילה, השינה, העישון. – הגשמים עמדו מלירד. – –

כשהאיר הבוקר ראיתי והנה כל החבריא שלי הנכבדה עשתה כמותי! – הילקוטים נקמטים, ריקים למחצה. כך, חבריא. ואני, הזקן במעלה, הנני אחראי גם לכם. מה יהיה?! ופתאום; פקודה נעימה ומבורכת:

– עמוד!! – ואחריה; שב ונוח! –

כל הגדוד צנח ושכב בבת-אחת, כשורת עצים שנעקרה פתאום. לאחר רגעים באה פקודה שניה, לא נעימה; כלל וכלל לא.

– בדיקה! –

אוי, צמרמורת עברה בנו. הפילדוויבל העיף את עיניו על שורת הילקוטים, המונחים לרגלי כל אחד, פקח את עיניו לעיגולים רחבים ובת-צחוק איומה עברה על פניו. בלע אחת ושנית ואמר:

– מחנה גנבים ארחי-פרחי! אני תכף אתקן את נשמתכם! להתיר את הילקוטים!!

הילקוטים נפתחו, אין אחד מהם כתיקונו. עיני הפילדוויבל נתמלאו דם. הוא חרק בשיניו, ירק בפני כל העדה, אחר כך פנה אלי ואמר:

– גם האנשים שלך! גם החבריא שלך! לאחר שעה העמד אותם, את כולם לפני האדון שר-המאה! הבינות?!

הבינותי שיש אל בשמים, שסימא את עיניו של הפילדוויבל מלראות את ילקוטי שלי. – אלא שבינתיים עמד אצל ילקוט אחר והסתכל בו. מה זאת? ילקוט זה האחד כתיקונו הוא. מלא. בלי חסרון כל-שהוא. בעל הילקוט היה הזקן הנאנח שלי, שהלך כל הדרך בצדי. הפילדוויבל הסתכל בילקוט המלא, אחר-כך-בבעליו, ושוב בילקוט – –

– הרואים אתם, חברה מנוולת? – אמר הפילדוויבל– הרואים אתם? זקן זה –(הזקן השתעל בשעול צרוד וחולה) זקן חולה זה יכול לשאת את כל המשא כדין, ואתם, אתם סייחים פראים! –

אלא ששם, באמצע הילקוט, בין החפצים ראה הפילדוויבל עוד איזה דבר מוזר.

– מה זה? –

הזקן שתק.

– זה, זה, מהו?

הזקן משתעל. אחר כך מחכך בכתפיו ופניו מתעווים; אך הוא מתאמץ להעמיד פנים של-מנוחה. הפילדוויבל הרגיש בכל זה.

– מפני מה אתה מתגרד? האינך מפלה את כליך כראוי?

הזקן שותק ומשתעל. הפילדוויבל כועס;

– דבר, זקן שוטה! מה שם באותו השק הקטן? פתח! הזקן פתח את השק הקטן. עפר יש בו; עפר רך,תחוח, צהוב ויבש. והפילדוויבל מרימו ושוקלו בידו.

–מה טיבו של עפר זה? – דבר !!!

הזקן השתעל, חיכך בכתפיו, אחר-כך חידד את גרונו ואמר בקול נמוך: זה – זה – אדוני הפילדוויבל, זה עפר.

הפילדוויבל כבר רועד מכעס ומקוצר-רוח:

– יודע אני, אדוני הנכבד, שזה לא מרק ולא זהב טהור! ופתאום הסתכל בפני הזקן ואיזה צל של חשד עבר על פניו, וכמי שירד לתוך סודו של הזקן אמר:

– אה – יהודי זקן! אני מבין אותך! כך? אתה מערים? לך לא די במשא הכבד הזה, רוצה אתה להתחלות קצת, ליפול בידי הרופאים, לבית החולים, להיפטר מן המלחמה? – – כך? וכמה אבנים יש לך עוד בילקוטך מלבד זה?! – הרק את כל החפצים!!!

הזקן הריק את כל החפצים, אך לא נמצא שום דבר מיותר, חוץ מהשק הקטן עם העפר. הפילדוויבל שוב לא הבין את הענין, הדבר אינו מוחוור לו כלל. –

– גם אתה תעמוד לדין! הבינות!

וברגע זה בא שר-המאה בעצמו וניגש אלינו. הפילדוויבל הודיע לו את כל השערוריה הנוראה; כל הבאנדה, כולם נתפשו בחטא. ורק זקן זה – אלא שהשד יודע אותו, מה הוא מסתיר במוחו הטפש; איזה שק קטן מלא עפר נושא הוא עם עצמו, משקלו כארבע ליטראות בערך, וכמדומה, שמערים הוא בזה,הוא מכביד על עצמו את המשא, כדי ליפול למשכב – – וחוץ מזה הוא – –

שר-המאה ניגש אל הזקן.

– מה זה? מה טיבו של עפר צהבהב זה?

הזקן השתעל קצת, בלע אחת, אחר כך אמר בקול צרוד המחליל מן החזה שלו כחליל שנתקלקל:

– אדוני שר-המאה – אתכבד להודיע – זה – זוהי ירושה מאבותי. –

כל העדה פרצה בצחוק בעל-כרחה.

– דום!!! – צעק הפילדוויבל וחרק בשניו. השורה עמדה בכבוד ושר-המאה הוסיף במנוחה אל הזקן:

– דבר, דבר זקן.

הזקן השתעל עוד פעם, ירק לאחוריו והוסיף:

– זה, זה – ירו – זהו עפר ארץ-ישראל – כך רגילים אצלנו היהודים, מנהג דתי – כשאדם מת – פה בגלות – מניחים לו עפר ארץ-ישראל תחת ראשו.

שיעול פנימי ומחליל הפסיק את דבורו; אחר-כך ירק ליחות מעובה אדומה-ירוקה ואחריה סמרטוט דם אדום. ושוב עשה תנועה לאחוריו והתגרד בין כתפיו.

שר-המאה נעשה חיוור, פניו הלבינו ועל עינניו עבר צל של-חמלה.

– ומה אתה מתגרד?

הזקן שתק. שר-המאה הרהר קצת, נאנח אנחה כבדה, ושוב שאל:

– למה אתה מגרד כתפיך? דבר! – פשוט את בגדיך!

הזקן פשט את בגדיו. כשהגיע אל הכתונת ראינו, כל הגב שלו מלא דם. כשפשט את הכתונת נראה העור שלו; הכתפים היו מרוסקות עד הבשר ומעורו נדלדלו מורסות, שהודם שלהן היה מעורב בצבעם האפרורי והמלוכלך של הבגדים הרטובים. המשא הכבד פשט לו את עור-הכתפים.

שר-המאה הסתכל בכתפים המרוטות ובפני היהודי הזקן, אחר-כך פנה פתאום אל הפילדוויבל:

– אם ימות הזקן; שים לו את העפר למראשותיו, הבינות?!

משהלך שר-המאה, לחש לי הזקן: הוא לא יזכה לכך; אז אמות בארץ ישראל!