¹

אסיפת הנבחרים, אשר דחיוֹתיה המרוּבּוֹת היוּ נַעשׂוֹת בּקוֹלי-קוֹלוֹת, בּסערת-ויכּוּחים, בּתקווֹת וּפחדים, נכנסת עכשיו לתוֹך חיי הישוּב, אחרי ההסכּמה מלמעלה, בּחשאי-חשאין, מבּלי לעוֹרר כּל תנוּעה, מבּלי להרים שוּם גל.

ימי הבּחירוֹת מתקרבים. וּמעלת-החוֹם מסביב – למטה מאפס. קוֹר וקפּאוֹן. סוֹפרים אחדים מנַסים כּוֹח לזעזע את הקהל – וּללא הוֹעיל. לוּ נשמעה לפּחות הברה של התנגדוּת! אוּלי היתה מעלה איזה שרטוֹן של פּוּלמוֹס וקוֹרעת את קוּרי השממוֹן שמסביב. אבל מי יעיז להתנגד, אם גזירה היא מלפני ועד הצירים להסכים לבּחירות? וּלהתעניֵן? מה יש להתענין אם ועד הצירים עצמוֹ הבטיח עזרה? עכשיו אפשר לשקוֹט ולבטוֹח, כּי תוּגש לנוּ אסיפת-הנבחרים, כּשהיא מוּכנה וערוּכה בּכּל.

אין להתפּלא על הדבר. זה שנתים אשר הישוּב הארץ-ישׂראלי, זה שבֹכל מיעוּטוֹ ודלוּתו עמד בּכל זאת בּהתאַמצוּיוֹת כּוֹחוֹתיו בּפני מַשׂטינים וּפוּרענוּיוֹת (אם כּי עמידה זוֹ דרשה עזרה חָמרית וּמדינית מן החוּץ), חדל לראוֹת את עצמוֹ כּדבר-מה העוֹמד ברשוּת עצמוֹ, אחראי בּפני עצמוֹ, בּעל דעה, רצוֹן, חוֹבוֹת וּזכוּיוֹת. זה שנתים רוֹאה הישוּב את עצמוֹ חוֹסה בּצל סינרם של המַנהיגים (מהם חשוּבים וּמחוּננים וּמהם אוֹרחים-פּוֹרחים, זרים וּמקריים) ויחד עם זה נטוּל כּל כּוֹח וכל ערך. זה שנתים שאנוּ נמצאים למֵדים יוֹם-יוֹם, כּי ערכּנוּ אנוּ המדיני הוּא אפס, וכי תחת לפעוֹל ולעשׂוֹת כּציבּוּר חי ועֵר וּלשמש בּזה משען לעבוֹדה המדינית-הלאוּמית הכּללית, חייבים אנוּ להתנהג בּנימוּס, לשקוֹט וּליַחל ולא להרים קוֹל גם כּשהכּאב גדוֹל מאד, כּשעיווּת-הדין צוֹעק חמס, כּשחוּצפּת מַשׂטינים-שליטים דוֹרכת ורוֹמסת. דרשוּ מן הישוּב מַנדט והוּא נתן בּרצוֹן, אבל הכי הכּירוּ גם בּזכוּתוֹ להבּיע דעה אגב מסירת יפּוּי-כּוֹח זה, ההוּרגש איזה צוֹרך לשמוֹע את דעתוֹ? להלכה (ורק בּתוֹרת מתנה) אוּלי כּן, אבל למעשׂה הלא נדחה הדבר בּלך ושוּב עד היוֹם הזה. זה שנתים שהרצוֹן-מעט המתגלה בּתוך חלק מן הישוּב לאַרגן את הכּלל העברי בּארץ לכוֹח לאוּמי-מדיני הוֹלך ונידף על ידי חתירוֹת מלמטה וּפקוּדוֹת של זהירוּת ואחריוּת מלמעלה, וכל צעד של פּעוּלה עצמית מצד הישוּב מתבּטל למַפרע על ידי כּל סברה של כּל יוֹעץ עליון – היִפָּלא הדבר, כִּי חדל הצוֹרך, חָלף הענין וּפס האֵמון הממוּשך הלזה של אסיפת-נבחרים?

ויחס זה חדר גם אל ציבּוּר הפועלים, ציבּוּר זה אשר אַקטיביוּתוֹ הלאוּמית והחברתית אינה ניתנת להיכּנע על אף כּל התלָאוֹת. היִפָּלא הדבר? זה שנתים ימים וכל ה“התקהלוּת” של בּאי-כּוֹחו בּ“האסיפות המכוננות” הרבּות, בּועד הזמני וּבוַעד הפּוֹעל של הועד הזמני, התעסקוּת זוֹ הגוֹזלת כּל כּך הרבּה כּוֹחוֹת, זמן, עצבים וּמוֹח (הדרוּשים, וחסרים כּל כּך פּנימה, בּתוֹך העבוֹדה) לא הביאה כּל פּרי, לא עזרה להמציא עבוֹדה לאף יהוּדי אחד, לא עזרה להכניס לארץ אף חלוּץ אחד חדש, לא יצרה שוּם מוֹסד של ממש בּחיי הכּלכּלה אוֹ התרבּוּת, לא שינתה לטוֹבה שוּם ליקוּי, ולא מילאה שוּם ענין חיוּני בּישוּב, לא הביאה לידי שוּם גילוּי של כּוֹח ורצוֹן כּלפּי מַשׂטינינוּ, כּלפּי השׁלטוֹן הכּוֹבש, ואפילוּ כּלפּי השלטוֹן הציוֹני, רב החליפוֹת והתמוּרוֹת. היִפּלא הדבר, כּי פּס האֵמוּן בּכוֹח היצירה המדינית של הישוּב הקיים, רפה-הרוּח ודל-הכּלכּלה?

הלא לא משוּם נחת-רוּח ולא לשם משׂחק בּפיקציוֹת מדיניוֹת מטיל עליו הפּוֹעל את כּל העוֹל הכּבד והבּלתי-נעים הזה של השתתפוּת בּעסקנוּת ציבּוּרית, ורק מטרה אחת לעיניו: ריבּוּי הישוּב העברי העוֹבד בּארץ, אשר ממנוּ תוֹצאוֹת לכּל. ואם כּל זה אינוֹ משתנה אף כּל-שהוּא – מה לנוּ כּל העמל הזה?

כּן, יחס זה הוּא מוּבן. ואף על פּי כן הוּא מוּטעה, חוֹלה, מסוּכּן. כּל ההתאמצוּת הציבּוּרית המַתמידה של מעט הכּוֹחות העֵרים לחיים מדיניים בּישוּבנוּ, בּמשך השנתים האלה, עתידה בּאמת להישָאר עקָרה בּהחלט, בּלי להביא כּל פּרי, אם לא יעלה הדבר לברוֹא את המוֹסד המדיני-העממי, אשר יעשׂה את הישוּב הקיים והעתיד להיוֹת בּארץ, ליחידת מדינית-לאוּמית. ודוקא התלָאות מכּל הסוּגים שהשׂתרגו עלינוּ בּמשך השנים האחרוֹנוֹת צריכוֹת ללמד אוֹתנוּ עד כּמה הכרחי הוּא ויסוֹדי הצוֹרך בּארגוּן חוּקי של הישוּב.

לא בּבת-אחת ולא בּשטרות-חוּץ נרכּוֹש לנוּ את זכוּתנוּ. עוֹד ארוּכּה הדרך, ועוֹד תתנַגפנה רגלינוּ על הרי-נשף. עוֹד צפוּיים אנוּ למלחמה כּבדה ולמסירת-נפש על זכוּיוֹתינוּ ועל יצירת-חיינוּ. וּדרוּשים לזה לא רק נוֹשׂאים חיים, חלוּצים, עוֹבדים, מגינים. דרוּשים גם כּלים, מכשירים למלחמת קיוּמנוּ הלאוּמי, ליצירת חיינוּ הפּנימיים, כּלי סידוּר וריכּוּז-כּוֹחוֹת. והכּלי הטבעי, החוּקי והמכניס לקרבּוֹ את כּל הכּוֹחוֹת העממיים – זוֹהי האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית. וּלשם יסוּדה, קביעתה והכרזה והגנה על קיוּמה נקראת אסיפת-הנבחרים.

אין להטיל על אסיפה זוֹ תקווֹת מוּגזמוֹת. לא רב יהיה כּוֹחה בּראשונה. עם מכשוֹלים רבּים יהיה עליה להיאָבק, – ואוּלי גם ימים רבּים – עד אשר תרגיל את הכּוֹחוֹת השוֹנים מבּית וּמחוּץ להתיחס אליה בּכבוֹד וּכאֶל כּוֹח. השלטוֹן הכּוֹבש אינוֹ מכּיר ואינוֹ יוֹדע את הישוּב העברי המקוֹמי. על קיוּם האוֹטוֹנוֹמיה העברית אף לא הוּגד לוֹ בּבוֹאוֹ (מה שהיהדוּת בּגוֹלה ידעה לשמוֹר ולעשׂוֹת בּכל כּניסת כּוֹבש), גם ההנהגה הציוֹנית לא רגילה לראוֹת את הישוּב זקוּף-קוֹמה וּמַשמיע את קוֹלוֹ, גם פּעוּלת הסיוּע, אשר היתה לפני הכּיבּוּש נתוּנה בּמקצת בּידי הכּוֹחוֹת הציבּוּריים, נמצאת עכשיו מחוּץ להשפּעת הישוּב (בּכל אוֹפן מחוּץ להשפּעת הסתדרוּיוֹת העוֹבדים וגם מחוּץ לועד הזמני. אוּלי יש כּוֹחוֹת אחרים בּישוּב, אשר לידיהם נמסרוּ עניני הסיוּע?). וכוּלנוּ הלא יוֹדעים, כּי גם פּעוּלה זוֹ יכוֹלה להיוֹת לישוּב גם לרוֹעץ וגם לברכה. אוּלם לא רק כּלפּי חוּץ צריכה האוֹטוֹנוֹמיה העברית לכבּוֹש את עמדתה. תקוּפוֹת השליטה של כּל מיני פּקידוּיוֹת מימי “אליאנס”, “עזרה”, הבּרון – עוֹד לא נמחוּ עקבוֹתיהן. וכמה זקוּקים לחינוּך בּני הישוּב עצמם, עד אשר יתרגלוּ לראוֹת בּ“ישוּב” דבר-מה אשר אינוֹ הפקר, אשר אינוֹ משוּעבּד לבצעוֹ ולזדוֹנוֹ של כּל יחיד, אשר בּכוֹחוֹ לגדוֹר וּלסַייג סייגים? עם יצירת אסיפת-הנבחרים תתחיל אוּלי ראשית הקץ למצב זה.

אוּלם אם מִצערה תהיה ראשית האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית שלנוּ, אם את רוֹב כּוֹחה תצטרך להשקיע בּראשוֹנה בּכיבּוּש עמדתה, הרי עתידה גדול, ותכנה הרחב וכוֹחה מוּבטחים לה עם צמיחת הישוּב.

בּחוֹּץ-לארץ היוּ נוֹהגים להתוַכּח ארוּכּוֹת על היקף-הענינים של האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית: אם לצמצם אוֹתה בּעניני תרבּוּת וחינוּך אוֹ להרחיב בּתכנים לאוּמיים וכלכּליים. שאלה זוֹ אינה קימת בּארץ-ישראל. האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית שלנוּ, אם כּי אינה עדיין בּמַדרגה של אוֹטוֹנוֹמיה ארצית, מצוֹרפת היא מכּמה וכמה אוֹטוֹנוֹמיוֹת ארציוֹת קטנוֹת: המוֹשבוֹת והשכוּנוֹת העירוֹניוֹת שלנוּ הנן לא רק קהילוֹת לאוּמיוֹת ודתיוֹת גרידא. “היחידה הזעירה” של האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית מַקיפה את כּל צדדי-החיים של אזרחיה. עניניה הישוּביים, הכּלכּליים והתרבּוּתיים רחבים למדי. ועל ידי זה ניתנת גם למוֹסדוֹת המרכּזיים של האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית אפשרוּת רחבה של איניציאַטיבה כּלכּלית וישוּבית.

האסיפה הראשוֹנה אוּלי לא יהיה בּכוֹחה להתחיל בּזה. אבל אחרי הראשוֹנה תבוֹא השניה והשלישית. והן תפַתַּחנה את הכּוֹח הפּנימי הטמוּן בּישוּב ותִפְתחנה אוּלי גם דרכים חדשוֹת ליצירת הישוּב. נקים עכשיו את השלד הבּנין, את כּתליו. הישוּב אשר יִגדל, אשר יתוַסף אלינוּ ויתרבּה למרוֹת כּל העיכּוּבים מבּית וּמחוּץ, הוּא אשר ימַלא את הבּנין הלאוּמי תוֹכן וכוֹח.

ניסן תר"פ.