מכלל יופי מציון / משה ליב ליליינבלום

לפני איזו שנים הציעו לפני המנוח ליוואנדא לכתוב איזה ספור בנוגע לרעיון ישוב ארץ-ישראל, ותהי תשובתו, כי ספור כזה עתה יהיה קודם זמנו. אמתות הדברים האלה נראית מתוך איזו ספורים שנכתבו בענין זה, שאינם מפיקים רצון קוראיהם. ספורים כאלה מתחילים בנאורים ונאורות מבני-הנעורים, אשר פתאם נצנצה בהם רוח לאומית ויסעו לארץ-הקדש ויהיו לעובדי-אדמה ומורי דרך להבאים אחריהם. הנאורים והנאורות ההם היו בתחלה שונאי עמם, לפחות לא דרשו שלומו וטובתו, עסקו בשאלות תקון עולם לפי דעה משובשת וכיוצא בזה, ועתה הנם יושבים תחת גפנם ותאנתם, עובדים בזעת אפם את אדמת-הקדש ומהם פנה להרעיון הלאומי. אם נעים לנו לקרוא ספורים כאלה, הנה אם נבוא לארץ-הקדש ונחפשה אחרי הגבורים ההם, לא נמצא אותם. אמנם יש בארץ-הקדש סטודנטים וגם כאלה שגמרו חק למודם בבתי-ספר גבוהים, אך מעולם לא נודעו לשונאי עמם וגם עתה אינם עוסקים בעבודת-האדמה. יותר מסכים עם האמת היה, אם היו בעלי הספורים ההם מספרים לנו, איך נסעו הגברים ההם לקונסטנטינופול, בדמיון, כי אסמאן פאשא, אשר היה בתור שבוי בעיר שישבו בה, יקבלם בכל רגשי אהבה, ובלב שמח על נצחון גדול כזה, שבני אותה העיר, שישב בה כשבוי, מתרפסים עתה לפניו, ישתדל לפני השולטן לתת להם אחוזה רחבת ידים כאות נפשם; איך ישבו שם הגבורים ההם חדשים ושנים בדמיון של הבל זה והוציאו כסף רב לבלי הועיל – נסעו אחרי כן לארץ החדשה והנם מוציאים עתה לאור מכתבי-עת לא להפיץ רעיון הלאומי, אך לתקן את העולם כלו לפי הדעה המשובשת. אם יטיל הקורא ספק בדברי אלה, הנני להגיד לו, כי דברים אלה אינם משל, וגבור כזה היה ונברא, והרעיש את מכתבי-העת העברים בתרועתו בשנת תרמ"ב, ושמו מינץ.

אבל דבר שאי-אפשר ליושבי חוץ-לארץ אינו אי-אפשר לבעלי-כשרונות מיושבי הארץ. בספר “הארץ” לה' יעבץ יושב ירושלים, הדפיס המוציא לאור ספור בשם “שוט בארץ”, ובו הוא נוגע מעט בחיי הקולוניסטים החדשים. מה נעים הספור הזה בתמונותיו הדלות ומה נעלה הוא באמתותו הפשוטה!

תמונות (טיפים) שלמות אין בספור זה, אף אינן באפשרות בספור המקיף יום או יומים ואנשים אינם באים בו כבעלי שיטות שונות הנאבקים בעד שיטתם, אף-על-פי-כן רואים אנו בו את חיי אחינו בהקולוניות, דרך עבודתם, מצבם, שרירות לב הרודים בהם, שהָרכבו להיות אלופים לראשם, דרך חינוך ילדיהם, מצב הפועלים ומעמד הקולוניות אשר סביבות יפו.

תוכן הספור הוא מסע איזו קולוניסטים ואנשים אחרים בהמושבות אשר בנגב יהודה. יום המסע הוא כ“ב ניסן, שהוא אסרו-חג בארץ-הקדש ואחרון של פסח בגליות. בנוהג שבעולם, קשה הוא להקולוניסטים לבחור יום למסע קולוניסטים רבים ממקום למקום, כי בימי החול לא יוכלו הרבה לבטל ממלאכתם, וביום קדש אסור לנסוע. יוצאים מן הכלל הם שלשה ימים בשנה, אסרו-חג של פסח, אסרו-חג של שבועות ואסרו-חג של סוכות, שהם ימים טובים בגליות וימי חול בארץ-הקדש. דרכו של אדם מישראל לחיות לא על-פי מצב הדברים כמו שהם, אך בכח “מיגו” שלמד בילדותו או שמע מפי אחרים, והוא אומר “מיגו דאי הוי כך הוי כך וכך, השתא נמי…”או בלשון ההמון “לאז מיר דאכטען, אז…” בכח המיגו הזה יכולים הקולוניסטים גם לטייל במסעות ולבטל ממלאכתם ביום אסרו-חג, שהרי “מיגו דאי יתבינא בחוץ לארץ לא עסקינן האי יומא במלאכה, השתא נמי…” ובאמת, האם הוגרע כחו להיות חייב במלאכה בימים ההם מפני שהוא יושב בארץ-ישראל? ישער בנפשו, שהוא יושב גם עתב בווילנא או בברדיטשוב והוא שובת ביום-טוב שני של גליות! נמצא שבכח המיגו הזה הוא פטור ממלאכה, אבל עם זה מותר לו לשבת בקרון ולנסוע חוץ לתחום, שהרי בארץ-ישראל הוא יושב, במקום שיום זה הוא חול. על כן אין לך יום הראוי לטייל ולמסע יותר מיו”ט שני של גליות.

בין העגלונים נמצאים יהושע ונחמן. יהושע הוא איש תופש תורה ויודע ספר בלשון אשכנז, אנגלית והונגרית, ובכל זאת לא יחשוב לחרפה לו לנהוג בסוסים, כי קולוניסט עברי הוא, האומר: “הארץ הקדושה הזאת ארץ פדות נפשנו היא”, להטהר מן המדות הרעות שדבקו בנו בגלותנו. “הנאת יגיע כפנו היא תפארתנו פה, והבטלה והעצלות תועבת נפשנו” (צד 1). נחמן הוא איש פשוט, אוהב חידודים, בעל מרה לבנה, וגירסא דינקותא שלו עודנו בתוך מעיו, והוא כהבחורים הרוכבים (צד 3), אשר לבם רחוק מדאבה, גופם – מעונג ורוך, עבודתם חיי רוחם, ונפשם מלאה מצהלות החיים הפשוטים, החיים הטבעיים, שאין בערי השדה בחול דוגמתם.

אחרי התמונות המרהיבות בצד 7, 8, הננו פוגשים על הדרך את זקן הערביים, במדת הכנסת-האורחים שבני הקדם מצטיינים בה ובחניפותו. אך חניפותו אינה חניפה בעלמא, חניפה אירופאית, אך מילתא בטעמא. הוא אוהב את היהודים, כי מים בואם נתעשרו הערביים, והאוואדזשא כעביר (האדון הגדול, הוא הנדיב) העשיר את הארץ, ויש אשר יצאו כשמונה מאות איש מאת הערביים לעבוד כפועלים ומקבלים יותר מפראנק ליום. אין לנו לדון על דברים שבלב, אם דבר זאת הערבי מרגשי הכרת תודה, או מאהבת החניפה, אבל דבריו נאמרו באמת. עד התיסדות “ראשון-לציון” היו כל יושבי הכפרים הסמוכים עניים ואביונים ולא היה להם גם לשלם מס הקרקע, ועתה יש להם כל טוב וגם כסף בידיהם.[

פה ישאל השואל: מדוע יעלימו בני ראשון-לציון עיניהם מאת אחיהם העברים ולא יתנו להם עבודה? האמנם גרועה עבודת עברי מעבודת ערבי? לא! בני פתח-תקוה משלמים לפועל יהודי שמונה גרוש ולפועל ערבי חמש גרוש (צד 9), אות הוא כי טובה עבודת פועל עברי. אילו אֵחר המספר לכתוב את ספורו עד הוסד “רחובות”, היה יכול להביא גם ממנה ראיה גמורה, כי כדאי לשלם יותר לפועל עברי מאשר לתת פחות לפועל ערבי, ואם כן תשוב השאלה למקומה.

אך על השאלה הזו יש תשובה בצדה: הפועלים הערביים הם מן הכפרים הסמוכים, ביום הם עובדים עבודתם ובלילה שבים לבתיהם, אוכלים שם ולנים ושבים בבוקר לעבודתם; אבל לפועלים עברים שבאו ממרחק אין מקום ללון ואין בית-תמחוי לאכול, וכל כספם שהם מקבלים אין שוה להם (שם 8, 9). ועל כן גם עתה, אחרי שנהגו לקבל בראשון-לציון גם פועלים עברים, הם כאורחים נטו ללון.

אין ספק בעיני, כי פה ימצאו בעלי-דין מקום להתגדר ולשאול: מדוע איפוא לא ימלא הועד לחברת התמיכה את החסרון הזה? דבר זה היה לתמיה גם בעיני רבים מקרוב ומרחוק, ולהסיר את התמיה הזאת, הנני להעתיק איזו דברים ממכתב שקבלתי מקרוב מארץ-הקדש וזו לשונו: “י”ד מרחשון. הפועלים מראשון-לציון ערכו בקשה להועד הפועל לקנות להם את הכלים הנחוצים לבית התמחוי (כמו שעשה הועד להפועלים אשר ברחובות) אשר בעמל רב נעתר בלאָך (הפקיד משם) לתת להם מקום כזה. וישאל הועד הפועל את בלאָך אם יסכים לזה? ויענה קשות במכתבו, ותוכנו: כי אין חפצו שיתערבו חו“צ בעניני הפקידות”.

הנוסעים יושבים על המחצלות וסועדים את לבם, מדברים על אדות העבודה ופעולתה הטובה על העוסקים בה, כי אנשים אחדים אשר בהיותם סוחרים בחוץ-לארץ היו בעלי-ערמומיות, ועתה בהיותם עובדי-אדמה הנם תמימי לב (שם 10), והילדים נטושים על פני השדה, הבנות מלקטות פרחים והבנים משתוללים בסוסים. הגדולים כלו לאכול והנם קוראים להילדים להאסף אל העגלה ולנסוע הלאה.

– חכה נא כמעט רגע – ענתה ילדה אחת – עד כלותי את מקלעת הפרחים.

העגלון מאיים על הילדים, שאם לא ימהרו לשבת על העגלה יעזבם על פני השדה.

– רגלינו הן מרכבותינו – עונה ילד אחר – ובלעדיך נבוא עד “ראשון-לציון”, כי ידענו הדרך אליה.

– ואם יפגע בך ערבי ופשט את מעילך מעליך?

– ופשטתי אני את אדרתו מעליו – ענה הנער.

נער אחר נושא צרור כפות תמרים וקורא: “מקרא מלא הוא, אסרו חג בעבותים”. הילדים מתאספים אל העגלה, הילדות שמו את מקלעותיהן בראשיהן, העגלות זזו ממקומן, וקול אדיר ונעים נשמע עליהן: “בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים, אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה” וגו‘, וגו’ (שם 11, 10).

מה נעים המחזה הטהור הזה!

הנה הם עוברים על פני “מקוה-ישראל”, ולנגד עיניהם גדרות מוצקות, גנות רחבי-ידים מציצים ועולים מבין טורי עצים רעננים משמחי-לב. הנה הם יורדים לפני בית גדול ומוצק (אשר במקוה-ישראל) ועוברים אל השער ורואים בין שני טורי עצים רמים ונשאים, הערוכים מערכה מול מערכה, מימינם שדה זרע, משמאלם פרדס נחמד מאד, אשר יד נוצרת תפקדנו לרגעים ובאר שופעת מים תשקה אותו. הנה הגן עם מטעי חמד, בנינים רחבי-ידים וברֵכות זכות כעין הבדולח לכל תשמישי עבודת-האדמה והתלמידים לבושי בד כחול וחבושי מצנפת טורקית עובדים בחפץ כפים, הנם שבים על המסלה ובעוד איזה רגעים הננו רואים את כל האורחים בראשון-לציון.

הקולוניסטים מראשון-לציון מתחרים זה עם זה בהכנסת-אורחים, ויפן איש-איש אל בית אוהבו ומשפחה-משפחה אל בית מיודעה.

המספר לא ערך לפנינו את הקולוניה הזאת בכל הדרה, אולי מפני שדבר זה הוא מן המפורסמות, ויסתפק במלים קצרות:“אך בכל החמד הזה אין פני כפר למקום הזה, לא ידעתי מה יחסר פה? גם הנדיב בהיותו פה התאונן על דבר זה, ענה יהושע” (15). אך המלים הקצרות האלה יעצבונו. הנדיב התאונן על שאין פני כפר למקום הזה! יודעים אנו כי הקולוניסטים מ“זכרון-יעקב” צריכים לקנות מאת הפלחים מיני ירקות לצרכי מאכלם, והם עצמם אינם זורעים אותם, או שאין להם כל צרכם. אם גם ב“ראשון-לציון” המנהג כן בענין זה או בענינים אחרים, נבין כי באמת חסרון גדול הוא, אם אנשים החיים מעבודת-האדמה יצטרכו לקנות מאחרים פרי אדמתם. מאמין אנכי באמונה שלמה שאם כן הוא באמת – לא הקולוניסטים מ"ראשון-לציון " אשמים בזה, כמו שאינם אשמים בזה שאין להם חלב לכל השנה. אבל איך שיהיה יש להתאונן על זה.

אמרתי שאין לבני “ראשון-לציון” חלב לכל השנה, גם זה למדנו מפי הספור הנ"ל לא מכללא אלא בפירוש. “בימי הקיץ יחסר החלב מאין מרעה לבהמה ומאין מחסה לה כמעט”.

– האין תקנה לדבר הזה?

– יש ויש! פקידי האחוזות האשכנזיות וכו' נתנו את לבם להשביח בהרבעה טובה

את הבקר וכו‘, לבנות רפתים מרווחות וכו’ ולזרוע שעורים ולקצור לשחת וכו', על כן ימצאו הם משען רב בחמאה ובחלב אשר הם מוכרים ביפו כל ימי השנה, תחת אשר אנחנו אין אנו יכולים לחלוב בהמותינו כי אם בחמשת חדשי היות העשב בארץ.

– ומדוע לא יתקנו פה התקונים האלה?

והנה המון נערים קטנים רצים לפני הבית מבוהלים לאמר: “יצחק הקטן נפל מעל הסוס” (שם 17).

השכיל מאד המחבר להשיא את קוראיו לדבר אחר. שאלה גדולה נשאלה בשיחה זו. “מדוע לא יתקנו פה תקונים כאלה” להיטיב את עסק החלב, אשר בלעדו לא יוכלו עובדי-אדמה להתקיים? על השאלה הזו יש אך תירוץ אחד, כי הקולוניסטים אינם ברשות עצמם, והפקידים אינם יודעים כלל בטיב עבודת-האדמה וכלכלת הכפרים, וגם ללמוד את שאינו ידוע להם אינם חפצים, מפני גאותם ורום לבם ומפני שאין עיניהם ולבם כלל אל טובת הענין שהָפקדו בראשו בדרך מקרה, אם גם הנדיב עצמו בטהרת לבו סומך עליהם בכל הענינים ומאמין באמונה שלמה, כי יעשו את כל היותר מועיל להפרחת הקולוניות. הוא, לפי מצבו הרם והנשא, לא יוכל לדעת את כל צרכי האכרים ולחדור אל כל הפרטים, ואין לפניו דרך אחרת כי אם לסמוך על האנשים, שמלא את ידם לדאוג לטובת הנתמכים ממנו ולתועלת הענין הקדוש כלו. אך הם… הם ממיתים את אוזי הקולוניסטים כדי שלא יהיה נזק להפרחים הנטועים על פתחי בתיהם, שהם מוציאים עליהם חמשה-עשר פראנק ליום מכסף הנדיב, ולכסות על נבלותם הם אומרים, כי האוזים מזיקים להכרמים, אם גם הכרמים רחוקים מאד מן הקולוניה (שם 29). אם כל כך דואגים הפקידים לטובת הקולוניסטים, לא יפלא אם לא ידאגו לזַבל את האדמה, בעוד שאדמה מזובלת מוציאה אחד ועשרים שערים ובלתי מזובלת – שבעה שערים (שם 30); אם מעשרת אלפי שתילי זיתים מובחרים ותותים וקליפטוס, ששלח הנדיב לנטעם, הרקיבו הזיתים והתותים, והקליפטוס לא נקלטו, בעוד שהפלחים והיהודים, העומדים ברשות עצמם ולא למדו בתורת הנטיעה, נוטעים ומצליחים (שם 33); אם בעקרון לא יזרעו כרשינים למאכל בהמה (שם 35); אם אין משתדל להתעסק בגדוּל הדבש בקולוניות העבריות, בעוד שהגרמנים מצליחים בזה הרבה (שם); אם אין שם לב לנטיעות זיתים (שם 36), ואם דברים עוד גרועים מאלה, הבאים אלינו תמיד מזדון לב הפקידים, מוצאים מקום בענין קדוש כזה למרות רצון בחיר עמנו הנדיב.

אפשר שאיזו אנשים יטילו ספק בהמעשים האלה ויאמרו, שהמחבר הפריז על המדה. אך אנשים כאלה טועים מאד. המעשה היותר גרוע, הריגת האוזים בשביל הפרחים, קרה, כנראה, ב“זכרון-יעקב”, במקום שישב המחבר, ובלי ספק ידוע לו הענין היטב. המחבר מלבד שהוא איש נעלה ובעל מדות תרומיות, אשר לא ישקר, הנה כבוד הנדיב יקר בעיניו מכל יקר, וכמו שצריך להיות באמת. על זה יעיד מעשה שהיה. המחבר היה לו כרם ב“ראשון-לציון”, שקנהו בעודו בחוץ-לארץ, ואחרי שהעתיק מקומו לארץ-הקדש התישב ב“ראשון-לציון”. ואז נקרא מטעם ראש הפקידים להיות לרב הקולוניה ומורה בבית-הספר ב“זכרון-יעקב”, ומובן שקבל ברצון הצעה זו. אחרי-כן הציעו לפניו למכור את כרמו להנדיב, ומובן גם-כן, כי בהיות לחמו נִתן ומימיו נאמנים ביד הנדיב, לא היה יכול לסרב כנגד איש-חסדו וימלא בקשתו. פתאם הָפקדה על מקומו בתור מורה בית-הספר נערה אחת, שמצאה חן יותר ממנו בעיני ראש הפקידים, והוא נדח משאתו בלי שום סבה. ועתה אין לו לא כרם ולא משרה, ומוכרח להתפרנס מפרי עטו בירושלים, פרנסה שאינה מן המובחרות. אם נזכיר את הרעש שהרים הד“ר גאלדענברג בשעה שנתגרש מ”זכרון-יעקב" ואת השאון שקם אז, ונשים לב כי יציאת המחבר מן הקולוניה ההיא, להפך, לא נזכרה גם ברמז במכתבי-העת, - נראה את רוחו הגדולה של המחבר ואת הכבוד הגדול, שהוא הוגה לבחיר עמנו הנדיב. גם את המרורות הנ"ל, שקבצתי במקום אחד, מפוזרות הן אצל המחבר במקומות שונים, כדי להחליש את כחן, וכל זה הוא להסיר צל הרהור מאחרי הנדיב, שבאמת אינו אשם כלל בכל אלה.

וכמה יגע המחבר להחליש את הענינים האלה ולהשתמט מבאורים שונים, כדי שלא להסיר המסכה החשכה הנסוכה עליהם! על השאלה הקשה: “מדוע לא יתקנו פה את התקונים האלה”, להמציא מספוא לבהמות לכל השנה – השיא את קוראיו לדבר אחר, בהפילו פתאם את יצחק הקטן מעל הסוס ובזה נפסקה השיחה. והריגת האוזים ויתר המרורות באו בדרך אגב ונבלעים בתוך הספור בנעימות, עד שכמעט שלא ישתאה עליהן הקורא, ועל השאלה: מדוע הרכיבו אלה ואלה לא קלטו? – ענה יחיאל בצחוק, כי מעשה נסים או מעשה שטן יש בזה ולא יותר.

אך לדעתי לא יפול אור פני הנדיב בשביל עונות פקידיו. הוא, כאיש המורם מן העם, לא יכול לתת לבו להפרטים, ואם הוא נכשל בעושי דברו – הנה כבר קלל ירמיהו את עושי הצדקה בעמנו, שיכשלו באנשים שאינם מהוגנים (ב“ק ט”ז:). כנראה, היה חפץ האוהב עמו היותר גדול, ירמיהו הנביא, שיקומו לעמו גואלים ולא עושי צדקה, ובני עמנו, אשר קראו למטיבם שם “נדיב”, העמידוהו במחיצת עושי-צדקה, שלא מצאו חן בעיני הנביא…

האורחה עוברת על-פי וואדי-חאנין ובאה אל “גדרה” בלוית אחד מן הגדרים, שלפי מראהו החיצוני הוא ערבי גמור, ומשם תבא ל“עקרון”. עם המחזות המרהיבים, שאנו רואים בהקולוניות האלה, הננו מתענגים לשמוע את התחרות ילד וילדה בידיעת דברי-הימים לבני-ישראל (22), והננו צוחקים מטוב לב על סכלות האורח, אשר התחמץ לבבו בשמעו, כי קוראים לסוס בשם קדוש “יקטן”. כנראה, היה האורח בן-מקומו של ר' יונה בעל-הדרשה הנבערה על הפסוק “ועקרון כיבוסי” (30), במקום שמקפידים, כפי הנודע, על המברכים איש את רעהו בשבת בשפת-עבר ולא בהזשארגון “גוט שבת”.

כל המחזות נחמדים ומרהיבים לב. למסרם בקצור אי-אפשר, והחפץ להתענג עליהם צריך לקרוא אותם בתוך הספור. המחבר ערך את נסיעתו מ“פתח-תקוה” עד “עקרון”, ובכן השתמט עצמו מלדבר דבר על אדות “פתח-תקוה”. אם בכונה או במקרה עשה כן – על כגון זה אומרים: ברוך היודע! אך גם בלא הקולוניה ההיא כל הספור הוא כליל יופי. לך בכוחך זה, מחבר נכבד, והביאה לנו פרחים נחמדים מהרי ישראל! יראה העם השקוע במסחרו, ידעו קצרי-הראות, האומרים כי אין חיים ואין הדר מחוץ לאירופה, כי יש מקוה לישראל לחיות חיי-נעם, חיי-עבודה, חיים של שלוה וכל טוב בארץ אבותיהם.