ספר המתאימות / שלמה שפאן

© כל הזכויות שמורות. מובא ברשות בעלי הזכויות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

יש ותוקפת אותך קנאה למשמע הסיפורים על מידת בקיאותם של הדורות הקודמים בכתבי הקודש. ספר הספרים היה כמונח בקופסה בזכרונם, הם ידעו בו בעל פה, לצטט אותו בלי ספר על־פי הפרק והפסוק ולא יחטיאו. בקיאות זו היתה מורשת דורות, היא נוצרה והונהגה במשך תקופות ארוכות, החל מבעלי המסורה, שספרו מלים ואותיות וערכו וסידרו והקבילו אותן לשם זכירה ושמירה על הדיוק, ועד דור ההשכלה, שהבקיאות בתנ“ך היתה נזר שעשועיו. ואין פלא בדבר, שהרי מאז ומעולם היה ספר הספרים עיקר עניינם ומרכז התעניינותם של בני עמנו, הזיקה אליו היתה אקטואלית וחיונית, והצורך לדעתו ולהכירו בפרטיו ובדיוקיו – צורך ממשי ומתמיד. רק במשך תקופה קצרה, במאות האחרונות שלפני ה”השכלה“, חלה הסחת דעת כלשהי מחלקים אחדים של התנ”ך, או יותר נכון – של הנ“ך, בגלל ההשתקעות היתירה בלימוד הגמרא ונושאי כליה בלבד. אולם מיד באה תקופת ה”השכלה" והחזירה ליושנה את עטרת הבקיאות והלמדנות בכתבי הקודש.

דורות אחרונים אינם כך. ריבוי העיסוק הרוחני, גיוון ההשכלה, התפצלות הצרכים, פיזור הדעת, הקשור במידה מרובה באופיה של התרבות המודרנית – כל זה הביא להחלשת הזכרון מצד אחד ולחוסר יכולת של התרכזות בעניין אחד עד כדי ספיגתו המלאה, מצד אחר, והבקיאות בכתבי הקודש נתמעטה ונחלשה הרבה בקרב המוני המשכילים. היום יודעים על התנ“ך יותר ממה שיודעים את התנ”ך עצמו. יודעים את עולם האידיאות של המקרא, את שיטות הביקורת והפרשנות, את מקורותיו האמיתיים או המדומים, אבל אין יודעים להזכיר פסוק כצורתו, או למצוא במקרא על נקלה את המבוקש ואת הדרוש.

עם זה לא רפתה ההתענינות במקרא ולא פחתה הזיקה האקטואלית אליו. אדרבה, לפי כל תהליכי תחייתנו ותרבותנו, לפי צרכינו הרוחניים הגלויים והנסתרים, המוּדעים או הבלתי מוּדעים, הזיקה אל התנ“ך ממשית וחיונית עתה ביותר. היא מפרנסת את נשמת הדור, מכוונת את רוחו ואת נטיותיו, משמשת חיזוק ועידוד בהרבה פינות של חיינו ושל מבוכת חיינו, ומורה־דרך וּוַסת בהרבה עניינים ובעיות, הצפים ועולים בחיי הרוח ובחיי החברה שלנו. קח לדוגמה את תחייתה של הלשון העברית, או את הצורך בהכרת הארץ ובהתקשרות אינטימית בה, כבמולדת הישנה החדשה; או את תהליך בניין חיי העצמאות והממלכתיות העברית, עם כל מה שכרוך בזה בשביל עמנו, שלא תמול נולד, ששורשיו נעוצים בקרקע הארץ שהיא גם קרקע התנ”ך, עד ההכרח שלא יגונה להיות מוכנים למלחמת מגן, להשיב מלחמה שערה – בכל זה רבה הזיקה אל המקרא, בכל זה אתה בא במגע עמו, אתה לומד ומקבל חיזוק ממנו, כשאתה יונק ממקור ראשון זה של מהותנו הלאומית. לעתים דומה, שהמקרא הוא הגרעין הרוחני, שממנו צומחת כל הווייתנו, הגרעין ששמר על חיוניותו במשך כל שנות גלותנו, הגיענו עד כה ובלעדיו לא תיתכן גם בימינו כל צימחה וגידול, כל התפתחות של חיים לאומיים ושל תרבות לאומית בעלי תוכן וערך, וממנו כוח קיום והתמדה ואידיאלים, שתוצאותם לעתיד לבוא.

אולם עם הכרת כל זה בולט עוד יותר היחס ההפוך הקיים בדורנו בין הזיקה והקשר לספר הספרים שלנו ובין מידת הידיעה השימושית המדויקת בספר הזה. גם החינוך העברי החדש, שאינו מזלזל כלל ועיקר בהקניית ידיעת התנ“ך לדור הצעיר ומקדיש לו הרבה מרץ והרבה שעות הוראה, גם הוא לא הצליח להביא את חניכיו לידי הכרה וידיעה של ממש במקצוע הזה, והסיבות רבות ושונות. המצב הזה מחייב איפוא מציאות ספרי עזר שונים, אמצעים ומכשירים שיקלו על השימוש בתנ”ך, שיאפשרו למצוא בו בלי יגיעה מרובה את כל הדרוש – חיבורי עזר כאלה הם בדורנו הכרח גדול עוד יותר מאשר בדורות הקודמים. ואחד המכשירים האלה, מן היעילים ביותר, הוא ספר הקונקורדנציה

או בתרגום השם לעברית – “ספר המתאימות”.

חיבורי הקונקורדנציות לתנ“ך יש להם היסטוריה ארוכה, המתחילה עוד במאה ה־יג ומקורה בהערצת התנ”ך על־ידי הנוצרים. הקונקורדנציה הראשונה נתחברה לוולגאטה, התרגום הרומי של כתבי הקודש, ועסקו בחיבורה, לפי המסופר, חמש מאות נזירים. הקונקורדנציה העברית הראשונה נתחברה במאה הט“ו בשם “מאיר נתיב” (גם “יאיר נתיב”), לצרכי הוויכוחים הדתיים עם באי־כוח הכנסיה הנוצרית. בספר הזה נעשתה לראשונה חלוקת המקרא לפרקים, לפי תרגום הוולגאטה. מובן מאליו, שהחיבור הראשון הזה היה רחוק מן השלמות, הן מבחינת החומר והן מבחינת השיטה. מאז נתחברו ונתפרסמו על־ידי מלומדים שונים קונקורדנציות, שבהן השתדלו להשלים ולמלא את החומר; החשובות שבהן הן זו של בוקסדורף (ראשית המאה ה־יז) וביחוד זו של יוליוס פירסט (יצאה לאור ב1840). אולם מעל לכל הוא עד היום מפעלו של הסופר והמשורר העברי שלמה מנדלקרן, הנושא את השם “היכל הקודש”. זה היה ממפעל חייו, שבלע את כל מרצו הרוחני ואת כל כוחות היצירה שלו. הקונקורדנציה של מנדלקרן מכילה את כל המלים העבריות והארמיות שבתנ”ך, את שמות העצם הפרטיים ושמות הקודש, את מלות הגוף, היחס והשאלה, ואפילו את המלה “אשר”, הנמצאת במקרא כחמשת אלפים פעם. המלים נתונות לפי השורשים, וכל מלה משובצת בפסוק או בקטע של הפסוק שבו היא מופיעה, עם מראה מקום של הספר, הפרק, הפסוק. על־יד כל שורש נתון חוץ מן התרגום הרומי גם באור ממצה בעברית. הספר ערוך לפי סדר האלפא ביתא של השורשים, ובכל שורש ניתנות כל המלים לפי סדר דקדוקי קבוע. מצד המשתמש בספר נדרשת ידיעה כלשהי במבנה הלשון העברית ובתורת השורשים שלה. ראוי לציין, כי גם עבודתו החרוצה והמסורה של מנדלקרן לא נוקתה מחסרון וטעות, כפי שהעירו מלומדים שונים אחרי הופעת המהדורה הראשונה בשנת 1896 (רוב המילואים והתיקונים הוכנסו למהדורה השניה שיצאה לאור בשנת 1937).

יש מידות בספרים כמו בבני אדם. יש ספר שבגודלו ובהיקפו הוא מפיל עליך פחד וחרדה, הוא מעיק ומכביד על רוחך. ולעומתו יש ספר, שלמרות היותו רב־מידות וגדול־היקף, הוא מחייך אליך ומחזק את רוחך כענק טוב לב, המוכן לבוא לעזרתך תמיד, והוא נוסך בטחון בלבך ושקט בנפשך, ומעורר בך הרגשה שאין מה לפחד ואין מה לדאוג, הואיל ויש מי שיעמוד לך בשעת דחקך ויגן עליך בשעת הצורך בשפע של כוחות ובנכונות של ידיד מסור. כזאת היא הקונקורדנציה בכל מה שנוגע לבקיאות, לזכרון ולדיוק במקרא כצורתו וכלשונו. שוב אין אתה חרד למיעוט זכרונך במקרא, כשאתה יודע כי ספר גדול זה, הנאמן והמדויק במדיה שאין לעת עתה למעלה ממנו, עומד לשרותך, מוכן להגיש לך עזרה יעילה, להצילך מטעות, לחלצך מספק וממבוכה.

ויש מידה רבה של דמוקרטיות בספר זה, שהרי הוא משמש בשווה גדולים וקטנים, פרופסורים מלומדים ומורים עממים, מורה ותלמיד כאחד. מבחינה זו יש לראות חשיבות בהדרכה שיתנו מורים לתלמידים מתבגרים להשתמש בספר הזה, לחפש ולמצוא בו את מבוקשם בכל הנוגע לבקיאות ולדיוק בכתבי הקודש. כל שכן שמורה בישראל צריך לדעת להשתמש בקונקורדנציה ולהפכה למכשיר אקטיבי ויעיל בעבודת ההוראה והלימוד.

יש איפוא לקדם בברכה את הופעת המהדורה החדשה של “היכל הקדש” למנדלקרן, לאחר שהספר אזל מן השוק זה כמה וכמה שנים.