הַראיתָ את העסקן רב-הפעלים? כולו אומר תַקיפוּת, גאווה, בטחון בעצמו. הוא מן המטיפים בשער לצדק, ליושר ביחסי אדם וחברה, להוכיח לרבים – זה תענוגו הרוחני. משָל לשחקן שכבש לעצמו תפקיד על הבמה. והעסקן דְנָן חייו חיים כפולים הם: על הבמה – ובמציאות, ברשות הרבים וברשות היחיד.
הוא יליד הארץ הזאת, ארץ של עלייה ותמורות, ללא מסורת מעוצבת בדפוסים מגובשים, ארץ הנאבקת יום יום עם המדבּר ומִדבּר האדם. הוריו – מאֲמידיהָ של העֵדה היהודית הקטנה בירושלים מלפני עשרות בשנים, המשפחה עתירת-נכסים, גאה ובוטחת בעצמה, הקרוּייה-כמו מן הטבע לתפקידי אפּוֹטרוֹפּסוּת וצדקה – וזה עולם מושׂגיה הציבוריים. ובנו של בעל הבנק היהודי הראשון בארצנו, גידוּלוֹ בפינוקים ובתפנוקים, שנות לימודו בגימנסיה גדושי תענוגות ומשוּבות. מה מכובד הוא בעיניו, מה תקיף! הזרים, החדשים, גם בני עַמו – אבק פורח, ואפשר גם סכנה בהם לעתידו ולבִטחונו. הַאין הם באים לחתור תחת העמדות שרכש לעצמו הוא, הותיק, ממשפחת ראשונים; האין הם זוממים, בעצם בואם לכאן, לעקור אותו מאחוזתו וכיבושיו? צרוּת-העין, קשיחות-הלב ודִלדוּל-המצפון – חותמהּ של המשפחה הזאת.
חוט ישר נמתח מנעוריו של הבן אל שנות בחרוּתו באוניברסיטה אשר בציריך. ירושלים וחיפה דלות וקטנות הן ואופקיהן מצומצמים, מה שאין כן שוויץ של ערב מלחמת העולם הראשונה. עם אֶמיגרָנְטים – מהגרים - וסטודנטים בני עשירים זנק לחיי-הוללות ברְעבתנוּת פרועה נטוּלת-רסן. מה לו נַהֲרֵי נחלי הדם, נחשולי הייסורים והצער בעולם, מה לו עַמו הנִלבַּט המתייסר, במר גורלו! – אלא שלפתע כביכול טרדה גם אותו המלחמה וגרמה הפרעה קלה באורח-חייו – נפסק משלוח הכסף מבית ההורים מחמת סגירת הגבולות. אז הרגיש בבדידות, בניתוק מהבית המאוֹשש, ואז גם נתחבר למשפחה מיוצאי ארץ ישראל בציריך בחיבור אשר שימש מִפנה בחייו. כאן גם נתקשר בצעירה הנאה שהיתה משען בחייו. חוג המשפחה הזאת היה לו כבית בו דאגו למחסורו, כפו עליו מאמץ לימודים וחִלצוּהוּ מניוּון ובזבוז כוחות לריק. שכן מחונן כישרון היה העלם, והבת עודדה וסעדה אותו.
לימים עבר לדוּר עמה כבעל ואשתו. בכוחה של אהבה ראשונה חתרו, זוג צעירים, בעולם מסוער. נסיבות תקופת המלחמה על מתיחוּתם, זעזועיהם ומחסורם קיפחו באִבָּם את חייה של תינוקם-בכוֹרם. אך הנה תמה המלחמה והוא חזר – מוכתר בתואר אקדמי – עם אשתו לארץ ישראל.
לא בזרועות פתוחות הִקבילו ההורים את פני הבן שחזר בלִווית אשה אשר לא הם נתנו דעתם עליה וללא צרור נקוּב בכיסו ועל כן גם לא נשתקע בבית הוריו הנרחב ואף עקר לעיר אחרת ופתח במאמצים לכיבוש אחיזת קיום. לא איש כמוהו וירַצה את הוריו ויבקש עזרתם. אך גם לאחר שעמד בבחינות לעריכת-דין קצרה ידו לבסס את קיומו מחמת המחסור באמצעים.
המחסור בחייו של אדם צעיר, עז התאווֹת וצמא התענוגות – הוא הדוחף למעשים ולהכרעות של הֶעזה ויאוש; המחסור הוא אשר זימנוֹ עם אחד עשיר שהעריך כישרונו והציע לו כסף לעסקיו – עסקי מקצוע וציבור כאחד. כי פעילותו בציבור ושמו שיצא לפניו סללו לו, לעורך הדין הצעיר, את הדרך להצלחתו האישית. נוכח הוריו שעמדו בהִתנכרוּתם והמָצוֹק בבית בעוד אשתו הרה שוב – שמח שמחת-מִשנֶה להזדמנות שנתגלגלה לידו.
חיי המשפחה בחודשים ההם שפעו אהבה וכבוד, חסד וצוֹרי הרעיפו לרוחה של האשה חלושת-הגוף ואצילת-הנפש, ואפשר שהם עמדו לה במבחן-חייה בבָּאות. שכן לא יצאו ימים רבים והיא החלה מבחינה בעננים המִתקשרים בשׁמיהָ – והם טרם הצטרפו לעננה כבדה אפלה האוכלת כל חלקת טוהר ותום. כאות לאהבת-אמת קיבלה אז הצעתו, בקְרוב ימי הלידה, שתסע לחוץ לארץ ושם תעבור במנוחה את התקופה הקשה. הן הוא טרוד למעלה ראש – טען – במאמציו לכבוש בסיס ומעמד בחיים ומועטה העזרה שבידו להושיטהּ לה; הארץ סוערת, מאורעות הדמים של שנת תרפ"א [1921], ומי יודע מה ילד יום? מיטיבו ואיש-חסדו אף הוא מחייב את הדבר וגם מוכן לסייע בהלוואה נוספת… נעתרה לו. יצאה לחוץ-לארץ. שם נולדה הבת השנייה. הוא שלח לה ברכותיו מרחוק, ויעץ לה להישאר עוד זמן מה עד שתחלים לחלוטין. אולם בעוד היא עושה הכנותיה לשובה לארץ ישראל, חדורה אושר אמהוּתהּ החדשה, הראשונה, משתוקקת לבעל נעוריה, הגיע מכתב נוסף ממנו – בשׂורת איוב.
המכתב נפתח בבִטוּיי-התנצלות עדינים כאילו לטשטש את רישומו של הסיכום הסופי והאכזרי, בו נאמר קצרות, כי “אין לה עוד בית לחזור אליו”. עם כל ההוקרה העמוקה שהוא רוחש לה בעד הטוב והחסד שהעניקה לו בשנות חייהם המשותפים, מאז ימי היותו סטודנט בציריך – שוב אין בידו עוד לחיות עמה יחד. היא נדהמה ונבוכה ולא ידעה את נפשה. רגש שחילחל במעמקיה לחש לה: יש אשה במַעַל. פשפשה בזיכרונה, בחוויותיה, ביחסיהם ההדדיים ולא מצאה אישור בדוק לחששהּ. הַאמנם הוליכהּ שולל והעלים ממנה את קשריו עם ההיא, הנאה והצעירה, שודאי ריתקה אותו בקסמיה? אכן, היא ידעה כי קל ונוח הוא להיתפס ברשת אהבים-עֲגָבים, שאין בכוחם של שיקולי-מצפון ותבונה לבלום את ייצרי תאוותו, תאוות ממון ושׂררה ונשים. אולם עד כדי כך, ובדרך זו? והן אב הוא לבת רכה (וגם לבכירה שנסתלקה ואשר אותה ילדה לו עם ברק-אהבתם הראשון שלא הוּעם), הן יחד הילכו בשביל-הקוצים כדי להגיע לחוף-מבטחים ודווקא עתה, עם ראשית הופעתו של החוף המקוּוה הרהיב עוז בנפשו להרוס את הבית, אותה, את משׂאת-הנפש-המשותפת? חשש זה שאחז בה כשֵד ערמוּמי לא הירפה וקיטרג וקיטרג: מתוך כוונה תחילה שילח אותך, בכוונה הציע לך ברוב חסדו ללדת בריחוק מקום, כדי לבלות חודשים אלה עם ההיא, עם החדשה, כדי להיפטר ממנה…
אף על פי כן שמעה בעצת קרוביה, ובלב שבור חזרה לביתה עם הילדה. כטירת קסמים החליקה האנייה על פני גליו הרוגעים של הים התיכון – ובתוכה אשה אֲמֵלָה מדוכּאה, בודדה עם צערה. היא מסתכלת בילדה הפעוטה – ולבה בוכה. למשׂא היתה עליה הנסיעה, לוּ לפחות געשו רגשו סערות עוז… והנה היא בנמל. לרוב אַפתעתהּ חיכה לה בעלה ברציף ודברי כיבושין והתנצלות בפיו על החלטתו הפזיזה. בעֶדנת הרוֹך המוּרגלת בפיו ובמאור פנים מעוּשׂה ביקש סליחתה על הצער שהסב לה. הקרע יאוּחה –טען. הכול יבוא על מקומו בשלום. רוח שטות נכנסה בו – ותחלוף. מעתה יחזור למוטב. והם חזרו לגור יחד, אם כי האֵימון של האשה שנפגע פעם – נפגע לתמיד. הוריו אשר ניסתה לבוא עמם בדברים, התנכרו לה כליל. מה להם, מכובדי העדה העשירים, ולזו שנִטפלה אל משפחתם והיא מביאה עמה אסונות ודאגות? יעשה הבן אשר ההצלחה מאירה לו עתה פנים אשר יעשה, וישׂא באחריות למעשיו.
לתקופת הימים הרתה שוב. הפעם היה הריונה מלוּוה חרדה לבאות. היא זכרה את ניסיונה בשעת לידתה הקודמת. לב גבר מי תיכֵּן? תמימה ומאמינה היא, פשוטה וישרת-דרך, ואילו הוא כולו חריפות ועָרְמה, חֶלקת לשון ואחיזת עיניים. עסקן חרוץ וממוּלח ברשות הרבים, תהילתו נישאת בפי כל, אין מטיל צל של ספק ברוב יושרוֹ. אך ברשות היחיד – שָאנֵי. גם אם תטען לפני מישהו – לא ישמעו לה. יתרה מזו, בָרי לה, כי אותה ירשיעו. והן היא תלוייה בו גם בקיומה ובעתידהּ, בודדה בארץ ללא קרוב וגואל, ובני משפחתו עוֹיינים אותה אף הם. ואז החליטה – בהסכמתו – להיפטר מפרי רחמה. הוזמנו הרופא והאחות. הכול הוכן לביצוע הרצח המכוּון. אולם ברגע האחרון נִזדעזעה ונרתעה. יהיה אשר יהיה – היא לא תקפח חיים בעוּבּרָם. ואז באה לעולם הבת השנייה.
ושוב, לכאורה, לא חל כל שינוי ביחסיו הגלויים אליה. הוא העניק לה רוב טובה חומרית. ניהל ביתו בשפע גדל והולך. גם דירה רכש לה ורשמה על שמה. מאוּם לא חסרה. רוב זמנו הוא טרוד מחוץ לביתו, והשעות המועטות של שהותו בצל המשפחה – שעות חג והִתרוֹננוּת בחברת רֵעים, סעודות ויין. מה ביקש להידמות להֲליכוֹתיהָ של האריסטוֹקרטיה האנגלית הזרה. הִרבה בביקורים בחוץ לארץ לכינוסים ולועידות ולטיולים. מעולם לא שאלה וגם לא ידעה על מעשיו מחוץ לבית, ואילו גם סיפר– ספק אם היתה נותנת אֵימון בדבריו. שוב לא היה בה כל ספק, כי היבשת הבלתי-נודעת שמעבר לתחומי ביתו, בלעה יותר ויותר את חייו הפנימיים וריתקה אותו – עתים לשבועות וחודשים – למקומות ועניינים אחרים; שעודף העֶדנָה וחֶלקת הלשון ששפעו ממנו בשובו לביתו היו בחזקת עלי-תאנה לכסות בהם על עֶרוַות חוסר-העניין המוחלט, לה ולילדות, חיפוּי ואחיזת-עיניים…
ופעם אירע ששתי הילדות נפלו למשכב במחלה חמורה. זמן רב סָעדה עַרשׂן במסירות של שכחה עצמית. מיטב מאמציה הקדישה להן, אלא שידעה כי חסרות הן, הילדות, בשעות הסכנה לחייהן, אהבת אביהן וחרדתו שנעדר, כרגיל, מביתו. משהבריאו הילדות בא והציע לה שתיסע עמן לקפריסין, אולם לאחר זמן חזר בו מהצעתו. והוא עצמו יצא אז לאירופה – ומשם לקפריסין – עם האשה שנִתלוותה אליו, אשת מֵטיבוֹ משכבר הימים. מכתבים נִמלצים שרבים בהם תיאורי נוף ורחשי געגועים היה שולח לה. ודאי, צר לו על שאין היא מצוייה לידו, אולם כלום אשמתו בכך? הן לא תדרוש ממנו כי בשל היותה היא צמודה לילדות יעניש עצמו, יסתגף ויתנזר ממַראות העולם וממעט מרגוע? לאחר חודשים רבים של עבודת רוח, של הקרבה לטובת הציבור, ראוי גם הוא, העסקן רב-הפעלים והזכויות, למעט הרחבת הדעת והחלפת כוח.
והוא חזר, בתום מועד חופשתו, לאשתו ולביתו. ושוב נקפו חודשים בנתיב הסלול: היא עם הילדות צמודה לבית והוא – רוב זמנו מחוצה לו, שקוע בעסקיו, עסקי ציבור וכסף ואהבים. ומיעוט זמן שהותו בבית טבוּע, כמקודם, בחוֹתם המקובל של נשפי חשק וקלפים ושתייה והוללוּת. עד שעלה בדעתו רעיון חדש:
להוציא את הילדות מן הבית ולהעבירן למוסד חינוכי סגור בלונדון. לונדון המַעֲטִירָה שימשה לו תמיד דוגמה ומופת. מכל מקום מוטב גם להן, לילדות, להימצא מחוץ לאווירת הבית הזה. והוסכם ביניהם, כי לאחר חג הפסח הקרוב תיסע האֵם עם ילדיה ללונדון. היא השלימה ונכנעה, אם כי הרגשה עמומה, מרה חילחלה בה וניבאה לה רעות: האם לא פרשׂ מתחת להצעתו התמימה כביכול מזימה ערומה, כדור-רעל עטוף מתיקוּת ומוות טמון בו? חרדה זו לא פחתה גם באווירת חג הפסח – החג האחרון שבילוּ בצוותא – וכולו הנאה והוללוּת בחברת ידידיו האנגלים. ודאי שלא הקלה עליה גם נוכחותו בביתם בימי החג של היהודי – איש חסדוֹ מלפני שנים – עם אשתו העקרה. בחשד מוזר צלצלו באוזניה הכרזותיו על מסירוּתו למשפחתו והעובדה, כי על נֵס הֵרים את הכרת הטובה שהוא חייב בה לרעייתו. מי כמוה ידע את ההוֹנאה שבדבריו! את פגישות-המבטים בינו לבין אשתו של אורחם הייתה מלַווה ברֶטט פנימי, אך ללא צל של התרגשות חיצונית. מזמן הגיעו אליה שמועות על קשרים, פגישות ומסעות משותפים בין השניים. לא נעלם ממנה גם יתרונה של יריבתה; לא נעלם ממנה, כי קוֹרצה מן היסוד של נשים שנולדו לכבוש, לכבוש – ללא זִיעַ של נקיפת מצפון, ללא צל של הרהור. אולם היא לא גילתה דבר וחצי דבר מחששותיה המרים ושיתפה את עצמה – באוֹנס – בהילולת החג.
מקץ שבוע הפסח הֵעזה – אם כי בלשון רפוּייה – להתנגד להצעתו בדבר הנסיעה ללונדון. אין דעתה נוחה מפזרנוּתו המרובה –אמרה. אפשר ידחו הנסיעה לעוד שנה? משהפציר בה שתסביר לו פֶּשר חששותיה ניסחה גלוּיות וקצרות: הנסיעה עלולה, לדעתה, להתגלגל בקרע ובניתוק. ואם גְזר הגורל הוא, מוטב לדחותו ככל האפשר. תגדלנה, לפחות, הילדות. ניסיון מר לה…
גם לו ניסיון-חיים – התריס כנגדה. חששותיה – קוּרי עכביש המה. הדביקוּת ביניהם תעמוד ולא תתמוטט. שום כוח בעולם לא יזעזע אותה. ונהפוך הוא: הנסיעה עתידה להשפיע רוב טובה עליה ועל הילדות כאחת. היא לא תדע כל מחסור ודאגה. תבלה בנעימים. תנוח, תשאף כוח וכמובן, תחזור בקרוב לנְוֵה משפחתה. יתר עלּ כן: עוד לפני כן יבוא הוא אליה, לחוץ-לארץ, לקחתה עמו לביתם.
נעתרה ונסעה. סדרה את הילדות במוסד ועצמה – בבית הבראה בכפר. בקביעות הגיעוּהָּ לשם מכתביו. לא היה מסיח דעתו מלברכהּ ליום הולדתה של כל אחת מבנותיו. חמה במיוחד ונלבבת הייתה זו ההִתרפקוּת עליה בדרך הכתב, לרגל מלאוֹת עשר שנים מאז זכה בניצחונו הגדול ונבחר מנהל אחד המוסדות החשובים, זה הניצחון שהעלה אותו למרומי החברה. “ברוכה תהיי – הן תודות לך גָברתי על קשיים רבים ורכשתי מעמד”. משפט זה חזר לא אחת במכתביו, אם כי ביתו כבר נתערער כליל ואשתו הייתה עליו משׂא מיוּתר וכפוּי. באחד המכתבים לא שכח לרמוז לה, כבדרך אגב, לבל תמהר לשוב הביתה. תחכה עד בואו לקחתהּ. ובכלל, מה החיפזון?…
נעתרה לו גם בזה ונשארה עוד זמן מה בחוץ-לארץ. ושוב הגיעוּהָ מכתביו הטובים. הוא יבוא, כמובן שיבוא. ביום פלוני. ובעוד היא דרוכה לקבלת פניו הגיעהּ, בדיוק ביום בו עמד סוף-סוף לבוא, מברק ממנו. לבה נתפַּעֵם בקרבה כאשר פתחה את הנייר המקופל – מי יודע מה המקופל בו למענה? ובמברק הודעה קצרה: הוא לא יבוא. במכתב הבא יפרש את נימוקיו. ותוּ לא. בקוצר רוח, בלב דואב וברוח נכאה, ציפתה למכתב.
והמכתב הגיע. הוא פתח בדברי הַלקָאה עצמית מוּפלגת. לה – רבבות יתרונות וזכויות; לו – רבבת לִקוּיים ומִשׁגים; אין הוא ראוי לה. מעולם לא היה ראוי לה. כל דבר התקשרותם – במִשגה יסוֹדָהּ. היא זקוקה לאדם אחר, שינהג בה כעֶרכהּ ויקנה לה אושר בחיים. הוא, הנִקלֶה בעיני עצמו, אינו מסוגל לכך כל עיקר. מטעם זה ומעוד טעמים הרבה כיוצא בו, החליט, סוף-סוף, לגלות לפניה את מסתרי נפשו, את עָקַת לבו, ובעיקר את החלטתו-הכרעתו, לאחר שיקולים והיסוסים מרובים, לבלי לחזור אליה שוב. הוא שׂרף את כל הגשרים. ניתק את כל העֲבוֹתות. חיסל דירתו ומכר חפציו. עליה להבין ולסלוח לו, להסכים ולהשלים.
כאִזְמֵל חד חתך המכתב בבשׂרהּ. מהלומה ניצחת ואחרונה המיט עליה. את אשר יָגרָה בא לה. התגובה הראשונה: חשכו שמיהָ. נתמוטט עולמה. ומעתה אין לה כל ואין לה איש ואין לה חפץ בחיים. ועליה לעשות רק צעד אחד בלבד: איבוד עצמה לדעת. עצביה נתרופפו. סוֹפה נפלה למשכב. הדיכאון לָפת אותה בציפורני-עוז.
עבר זמן – והיא נתאוששה קמעה – אולם לאיתנה לא שבה. הילדות הן הן שׂריד חייהם המשותפים, יְבוּלם, תמציתם. אִתן, למענן, בהן עליה להתרכז, להיות אֵם ראויה לשמה, מאחר שאשת בעל אינה עוד, מאחר שמאסו בה ורימוּהָ ושמטוּהּ כנֵצֶר נִתעָב ואז נסעה אליהן, אל המוסד החינוכי.
אולם מה נדהמה להיווכח שהקדימהּ מברק מבעלה אל מנהל המוסד, בו נתחנכו הילדות והאוסר עליה כל מגע עמן. אף לא לראות אותן! המנהל נאמן להוראה, לחוק, וכל שידולים והסברים והפצרות לא ישפיעו עליו. נפגעה קשות ונעלבה – נפגעה אבל גם נתעוררה למֶרד. בכל תוקף עמדה על זכותה זאת – מי יִשללֶנָה? האם יעז בהתעללוּתוֹ לגזול ממנה גם את מאור חייה האחרון? היֹה לא תהיה! ותוך כדי כך הגיעהּ מכתב נוסף ממנו, שכל תוכנו מתמצה בשתי מילים: גט פיטורין. כן הודיע שהוא עומד לבוא אליה לשם הסדרת עניין הגט ומשאלה אחת בפיו: שלא תחזור עתה לארץ בעד כל הון בעולם!
ושוב חיכתה לו, אכולת עינויי נפש ומוכת-שִיממון – כאשר יחכה איש לאויבוֹ בנפש, החזק ממנו, הערום ממנו, שהוליכו שולל, שעשׂאוֹ תֵל חורבות, ועתה הוא אנוס להִזדקק לו, מופקר לחסדיו. חיכתה באין ברירה, באין מפלט.
והוא בא. ולימים נודע לה, שהפקיד בידי מנהל המוסד תעודה שהצליח לרוכשהּ בחלקת לשונו ובשפע כסף והמעידה כי היא, אשתו להלכה, נתקפה בחוּלשת הדעת ומסרבת להיזקק לרופאים. אשה כזאת איך מניחים בידה בית וחינוך ילדים? ולפני שובו, עם הפרידה, חזר והודיע לה, כי צר לו מאוד על אשר אירע, אבל מן הנמנע היה הדבר ואין להשיבו. וגלוּיות אמר לה, כי הוא מאוהב באשת מֵטיבוֹ משכבר הימים. מאוהב זה זמן ממושך. בלעדיה אין לו חיים. ואף היא מאוהבת בו עד כדי נכונוּת של ויתור על כל זכויות הקִניין המגיעות לה מבעלה הראשון ועתיר הנכסים, בחפצה ללכת אחריו. מוטב, איפוא, שתשלים. מוטב שלא תסבך עצמה ואותו במשפטים, שלא יוסיפו כבוד לשמו הטוב ולילדות ואשר תוצאותיהם מסופקות. הן עסקן מכובד ומקובל הוא, עמדתו מוצקה ואיתנה, איש לא יעז ולא יָהין להתערב בחייו האישיים ולהפר את העיקרון המקודש של חופש הפרט, היינו רשוּתו לנהוג ככל העולה על רוחו. אותה, אותה בלבד, ירשיעו. גם את עתידה תקפח. ובילדות תפגע. מוטב, איפוא, שתשלים. כך טען ושידל והפציר ואיים – והתעודה המזויפת בכיסו. המילה “משפטים” נעֶגנָה באוזניה. לוּ יהי משפט, משפט יהיה! ייתן את הדין. גם היא, האשה החלשה והמוּכּה, עוד תמצא ידיד שיעמוד לימינה. עוד תמצא אוזן קשובה לצער היחיד, לצדקתה. היא תיאבק עם בחיר החברה – ויהי מה. הוא לא יחפה בזוהרוֹ בציבור על אפלת חייה. גם לרצוח וגם לצדוֹק בעיני הרבים, גם לנגושׂ וגם להשתיק – היֹה לא תהיה!
אז החליטה לחזור לארץ-ישראל, והיא מסכנה ובודדה. למערכה! למאבק! – כי כלה ונחרצה בלִבה לא להיכנע באין אונים, על אף היותה אשה נְזוּפַת-גורל ותלויה בזולתה – לא תכרע ברך לפניו. היא ידעה שאף איש ציבור לא ישעה אליה ולא יעמוד לימינה. לכל המרובה ינוּדו לה ראש – ולא יֵצאו חוצֵץ נגד האָרי שבחבורה. אך היא גילתה בין מכריה לשעבר עורך-דין צעיר ונועז, אליו פנתה בדרך הכתב וגם הודיעה לו על מועד שובה עם הילדות לארץ-ישראל.
ואכן, עורך הדין הצעיר והנועז הזה הקביל פניה, עם שובה טיפל בה וגם טען לה – יחד עם נציגת אגודת הנשים לשיווי זכויות – במשפט שנערך בינה לבין בעלה. ודאי, גם הוא לא פיגר במשפט זה. עסקן ממולח וזריז, התקין את הסנגוריה שלו כהלכה, ואף הביא עמו רב שטען למענו טענה חדשה ששׂם בפיו, לאמור: אשה זו, אשתו, ילדה לו אך ורק בנות ואילו הוא אחת שאיפתו – בן, “קדיש”, יורש… היא גם לא הקפידה על מצוות טהרה וכיוצא בזה… תמוהים היו הדברים לזכותו של אדם הרחוק ממסורת ישראל. ואף לרב התמים הוברר, כי הוטעה והוּשלה –ופרש. אז החל לתבוע את הגט במערכת נימוקים חדשים: מעולם לא ידע חיי שלום עמה, קצה נפשו בחברתה, בחופש חשק, בשחרור מעוּלהּ של אשה זו ומהרֵיחַיִים שבחייו עמה במשך י"ח שנים. דבר הלמד מעניינו, שהעלים את קשריו עם האחרת. בית דין הרבנים דחה את תביעת הגט וחייבוֹ לשׂאת בהוצאות קיום האשה והילדות, ובהוצאות המשפט.
הוא לא הקפיד בקיום פסק-הדין והמשיך להציק לה ולהקניטהּ בכל דרך. המשפטים מיררו את חייה מאוד. חודשים ושנים נמשכו – ובינתיים מתרבים הצרכים הדחופים שאינם באים על סיפוקם. כוחותיה אוזלים והולכים. ומאורעות דמים בארץ – מי מסוגל ומוכשר בזמנים אלה להאזין לשַוועָתהּ? והוא נתון כולו לאשתו החדשה, המנצחת, המאושרת – ברֵיש גְלֵי, ברשות הרבים, ןללא עיךןי ראש, לא כסוּי וחיפוּי.
יום אחד נודע לה, כי נשא את צָרָתָהּ לאשה כדת ישראל. בסך ניכר עלתה בידו להשיג את התעודה הקרוייה “היתר נישואין”. החתונה נחוגה ברוב פאר, והזוג נכנס לדור בדירה הדוּרה. אז הובררה לה לחלוטין תבוסתה המוחלטת, כי נגדע השׂריד האחרון של הענף שעליו ישבה.
“היתר נישואין” ניתן על ידי סנהדרין של רבנים, לאחר גביית עדות מורכבת, במקרה בו הוכח, כי סָרחה האשה או שאין היא שפוייה בדעתה. אולם מכיוון שבמקרה דְנַן לא הייתה הוכחה של ממש לכך הצליחו – העורך דין הצעיר ונציגת אגודת הנשים לשיווי זכויות – במאמצים רבים, לבטל את התעודה. עיתון אחד בלבד פרסם את הדבר באותיות זעירות, ואילו יתרם חששו, או לא רצו, אף להעלות בדפוס את שמו הטוב של העסקן הנודע.
אפס, היא עצמה נתייגעה ונואשה מן המערכה הכפוייה עליה. והאמת היא, שמעולם לא עמדה בה בתקיפוּת עֲקיבה. לא שהָגתה תקווה לאיחוּי רִקמת חייהם המשותפים. לא ולא. אלא – וזה הדבר המוזר גם לה – היא רוחשת לו, במעמקי לבה, טובה גם היום. אף שעינה אותה וביישהּ ודחקהּ והוליכה שולל – אין היא רוצה ברעתו. אין בידה להסביר לעצמה את הרגש הזה. אפשר זֵכר הזמן המועט שחייתה עמו בטוב, אפשר מגע כנף האהבה והחסד כבר הימים הוא החי בלבה? היא לא תִקוֹם ולא תיטוֹר. היא תשלים. היא תקיים את שביב אהבת העבר להאיר חייה עד לרגע האחרון. ורק לעִתים עולה בלבה ומנקר ומציקהרכהרור
הרהור מועט: העסקן המובהק והנודע הזה, שנָהיר לה פרצופו האמיתי, הוא הוא שקרוּי להדריך את הבריות ולהטיף לרבים?
שבוע שבוע הוא מזדמן עם הילדות, שגדלו בינתיים, בגלוי ובסתר, מגנֶה ומְבַזה את אִמן באוזניהן. בדרכי עָרמה והערמה, בחלקת לשון ובמתנות, הוא מתאמץ להפקיען מרשותה. גם את הזכות אשר החוק מעניק לאשה שבעלה מאס בה בהניחו אצלה את ילדיה – הוא מבקש לגזול ממנה בכל מחיר. וגם בכך הצליח.
יום אחד עמדה הבת הבכירה ופרשה מבית אמהּ. היא באה אליו. מזועזעת הייתה בכניסתה לביתו המהודר, ולא ידעה את לבה. התפַּחֲדָה. הוא הרגיעהּ, שידלהּ, פייסה. הילדה רעדה ופִרכסה: איך תגור עם האם החורגת, עם זו שהרסה את חיי אִמהּ-הוֹרָתה? ואף על פי כן כרעה הילדה רעבת התפנוקים תחת נטל הטובה שניתך עליה – וַתיכנע.
בהמשך הזמן נתלשה הבת הבכירה לחלוטין מאִמה. גם לחג האירושׂין שלה לא הזמינה אותה. נעקרה. אולם הצעירה היא לה משען יחיד ואחרון – לאֵם ולאשה שלא שבה לאיתנה. אך הוא, העסקן, כאילו נעור עתה לחיים חדשים…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.